1204

שנת 1204 היא השנה הרביעית במאה ה-13. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד.

כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

1204
מאות: המאה ה-12 • המאה ה-13 • המאה ה-14
עשורים: 1190-1199 • 1200-1209 • 1210-1219
שנים: < • 1202 • 1203 • 1204 • 1205 • 1206 • >
1204 בלוחות שנה שונים
הלוח היוליאני 1204
MCCIV
הלוח העברי ד'תתקס"ד - ד'תתקס"ה
הלוח הסיני 3900 – 3901
癸亥 – 甲子
3901 היא שנת העכברוש
הלוח האתיופי 1196 – 1197
הלוח הפרסי 582 – 583
הלוח המוסלמי 600 – 601

אירועים

נולדו

נפטרו

לוח שנה

►► 1204 ◄◄
ד'תתקס"ד - ד'תתקס"ה

להלן לוח שנה יוליאני - עברי משולב עם ימים בינלאומיים. חגים ומועדים עבריים:

   א   ב   ג    ד   ה   ו    ש   א   ב   ג    ד   ה   ו    ש   א   ב   ג    ד   ה   ו    ש   א   ב   ג    ד   ה   ו    ש   א   ב   ג    ד   ה   ו    ש   א   ב 
ינואר
טבתשבט

כו 

כז 

כח 

כט 

א 

ב 

ג  

ד 

ה 
10 
ו  
11 
ז  
12 
ח 
13 
ט 
14 
י  
15 
יא 
16 
יב 
17 
יג 
18 
יד 
19 
טו 
20 
טז 
21 
יז 
22 
יח 
23 
יט 
24 
כ 
25 
כא 
26 
כב 
27 
כג 
28 
כד 
29 
כה 
30 
כו 
31 
כז 
פברואר
שבטאדר

כח 

כט 

ל 

א 

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  
10 
ז  
11 
ח 
12 
ט 
13 
י  
14 
יא 
15 
יב 
16 
יג 
17 
יד 
18 
טו 
19 
טז 
20 
יז 
21 
יח 
22 
יט 
23 
כ 
24 
כא 
25 
כב 
26 
כג 
27 
כד 
28 
כה 
29 
כו 
מרץ
אדרניסן

כז 

כח 

כט 

א 

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  
10 
ז  
11 
ח 
12 
ט 
13 
י  
14 
יא 
15 
יב 
16 
יג 
17 
יד 
18 
טו 
19 
טז 
20 
יז 
21 
יח 
22 
יט 
23 
כ 
24 
כא 
25 
כב 
26 
כג 
27 
כד 
28 
כה 
29 
כו 
30 
כז 
31 
כח 
אפריל
ניסןאייר

כט 

ל 

א 

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  

ז  
10 
ח 
11 
ט 
12 
י  
13 
יא 
14 
יב 
15 
יג 
16 
יד 
17 
טו 
18 
טז 
19 
יז 
20 
יח 
21 
יט 
22 
כ 
23 
כא 
24 
כב 
25 
כג 
26 
כד 
27 
כה 
28 
כו 
29 
כז 
30 
כח 
מאי
איירסיוון

כט 

א 

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  

ז  

ח 
10 
ט 
11 
י  
12 
יא 
13 
יב 
14 
יג 
15 
יד 
16 
טו 
17 
טז 
18 
יז 
19 
יח 
20 
יט 
21 
כ 
22 
כא 
23 
כב 
24 
כג 
25 
כד 
26 
כה 
27 
כו 
28 
כז 
29 
כח 
30 
כט 
31 
ל 
יוני
תמוזאב

א 

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  

ז  

ח 

ט 
10 
י  
11 
יא 
12 
יב 
13 
יג 
14 
יד 
15 
טו 
16 
טז 
17 
יז 
18 
יח 
19 
יט 
20 
כ 
21 
כא 
22 
כב 
23 
כג 
24 
כד 
25 
כה 
26 
כו 
27 
כז 
28 
כח 
29 
כט 
30 
א 
יולי
אבאלול

ב 

ג  

ד 

ה 

ו  

ז  

ח 

ט 

י  
10 
יא 
11 
יב 
12 
יג 
13 
יד 
14 
טו 
15 
טז 
16 
יז 
17 
יח 
18 
יט 
19 
כ 
20 
כא 
21 
כב 
22 
כג 
23 
כד 
24 
כה 
25 
כו 
26 
כז 
27 
כח 
28 
כט 
29 
ל 
30 
א 
31 
ב 
אוגוסט
אלולתשרי

ג  

ד 

ה 

ו  

ז  

ח 

ט 

י  

יא 
10 
יב 
11 
יג 
12 
יד 
13 
טו 
14 
טז 
15 
יז 
16 
יח 
17 
יט 
18 
כ 
19 
כא 
20 
כב 
21 
כג 
22 
כד 
23 
כה 
24 
כו 
25 
כז 
26 
כח 
27 
כט 
28 
א 
29 
ב 
30 
ג  
31 
ד 
ספטמבר
תשריחשוון

ה 

ו  

ז  

ח 

ט 

י  

יא 

יב 

יג 
10 
יד 
11 
טו 
12 
טז 
13 
יז 
14 
יח 
15 
יט 
16 
כ 
17 
כא 
18 
כב 
19 
כג 
20 
כד 
21 
כה 
22 
כו 
23 
כז 
24 
כח 
25 
כט 
26 
ל 
27 
א 
28 
ב 
29 
ג  
30 
ד 
אוקטובר
חשווןכסלו

ה 

ו  

ז  

ח 

ט 

י  

יא 

יב 

יג 
10 
יד 
11 
טו 
12 
טז 
13 
יז 
14 
יח 
15 
יט 
16 
כ 
17 
כא 
18 
כב 
19 
כג 
20 
כד 
21 
כה 
22 
כו 
23 
כז 
24 
כח 
25 
כט 
26 
א 
27 
ב 
28 
ג  
29 
ד 
30 
ה 
31 
ו  
נובמבר
כסלוטבת

ז  

ח 

ט 

י  

יא 

יב 

יג 

יד 

טו 
10 
טז 
11 
יז 
12 
יח 
13 
יט 
14 
כ 
15 
כא 
16 
כב 
17 
כג 
18 
כד 
19 
כה 
20 
כו 
21 
כז 
22 
כח 
23 
כט 
24 
א 
25 
ב 
26 
ג  
27 
ד 
28 
ה 
29 
ו  
30 
ז  
דצמבר
טבתשבט

ח 

ט 

י  

יא 

יב 

יג 

יד 

טו 

טז 
10 
יז 
11 
יח 
12 
יט 
13 
כ 
14 
כא 
15 
כב 
16 
כג 
17 
כד 
18 
כה 
19 
כו 
20 
כז 
21 
כח 
22 
כט 
23 
א 
24 
ב 
25 
ג  
26 
ד 
27 
ה 
28 
ו  
29 
ז  
30 
ח 
31 
ט 
22
יג 
= יום בינלאומי 21
יד 
= יום אחר בעל משמעות מיוחדת 24
טו 
= יום טוב / שבתון בלוח העברי 25
טז 
= חג שאיננו שבתון בלוח העברי 11
ב 
= יום זיכרון או צום בלוח העברי
לקבלת תיאור קצר - העבירו את העכבר מעל הריבוע (עבור תאריכים לועזיים) או מעל הקו האדום (עבור תאריכים עבריים)

ראו גם

  • ילידי 1204‎
  • נפטרים ב-1204‎

קישורים חיצוניים

12 באפריל

12 באפריל הוא היום ה-102 בשנה (103 בשנה מעוברת), בשבוע ה-15 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 263 ימים.

13 בדצמבר

13 בדצמבר הוא היום ה-347 בשנה (348 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 18 ימים.

אלינור, דוכסית אקוויטניה

אלינור מאקוויטניה (1122 - 1 באפריל 1204) הייתה אשת מלך צרפת, אשת מלך אנגליה ואמם של שלושה ממלכי אנגליה.

אלינור הייתה בתו של גיום העשירי, דוכס אקוויטניה, ונכדתו של גיום התשיעי, דוכס אקוויטניה, שהיה משורר ופטרונם של הטרובדורים. אל חצרו, שבעיר בורדו, הגיעו טובי האנשים המחוננים והשנונים שבדרום מערב צרפת. אלינור, שקיבלה את חינוכה שם, ספגה לתוכה את תרבות השירה ואת חופש המחשבה ששררו בחצרה של דוכסות אקוויטניה.

גליפולי

גליפולי (בטורקית: Gelibolu Yarımadası, ביוונית: Καλλίπολις‏, Kallipolis) הוא חצי אי בתראקיה הטורקית, חלקה האירופי של טורקיה, הנושק בצד מערב לים האגאי ובצד דרום למצרי הדרדנלים. בשל היותה של העיר מוגנת מרוחות ובעלת אספקת מים שופעת שלטה העיר על השיט בדרדנלים ועל הכניסה לים מרמרה.

מקור השם גליפולי במלה היוונית "קאליפוליס" (Καλλίπολη), שפירושה "העיר היפה". בעת העתיקה נקרא חצי האי הכרסונסוס התראקי.

ב-1204 נכבשה קונסטנטינופול על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי. במסגרת חלוקת השלל בין האימפריה הלטינית לבין הוונציאנים הוענקה גליפולי לדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו. לוונציאנים לא היה כוח צבאי מספיק להחזיק את העיר והביזנטים קיבלו אותה לידיהם.

ב-1354 הייתה רעידת אדמה. העות'מאנים ניצלו את המצב והשתלטו על המקום.

ב-1366 התקיים מסע הצלב של אמדיאוס, אחיינו של הקיסר יוחנן ה-5, וגליפולי נכבשה על ידי הביזנטים.

ב-1376 העות'מאנים והגנואזים עזרו לאנדרוניקוס ה-4 לחזור לקונסטנטינופול ובתמורה קיבלו חזרה את גליפולי.

האימפריה הלטינית

האימפריה הלטינית או האימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס (בלטינית: Romania) הוא השם שניתן למדינה הצלבנית שהוקמה על ידי מנהיגי מסע הצלב הרביעי ביוזמת הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו, על אדמת האימפריה הביזנטית אחרי בזיזת קונסטנטינופול ב-1204. האימפריה הייתה מיועדת לתפוס את מקום האימפריה הביזנטית כיורשת של האימפריה הרומית במזרח, עם שליט מערבי קתולי במקום הביזנטים האורתודוקסיים דוברי היוונית. בלדווין התשיעי, רוזן פלנדריה, הוכתר כשליט בלדווין הראשון ב-16 במאי 1204.

לפי ההסדר בין הצלבנים, האימפריה הביזנטית חולקה כך ששלוש שמיניות (כולל כרתים ומספר איים נוספים) ממנה יהיו בשליטת הרפובליקה של ונציה.

האימפריה הלטינית לקחה את שאר השטחים, והפעילה מאמץ רב להשתלט על השטחים היווניים (שחולקו לפִיפִים - ממלכת סלוניקי, נסיכות אכאיה ודוכסות אתונה). עם זאת, רוב הטריטוריה נשארה בידי המדינות היווניות האויבות שקמו אחרי כיבוש קונסטנטינופול, כמו דספוטט אפירוס, האימפריה של ניקאה והאימפריה של טרפזונטס. למרות שמשפחתו וצאצאיו של בלדווין רוזן פלנדריה נאבקו למשך כמה שנים כדי לבסס את שלטונם, האימפריה נפלה ב-25 ביולי 1261, כאשר מיכאל השמיני פלאולוגוס כבש בחזרה את קונסטנטינופול, כאשר הוא מדיח את השליט הלטיני האחרון - בלדווין השני מקורטניי.

להמלכת בלדווין ויצירת האימפריה הלטינית התלווה הרושם המוזר של יצירת שלוש אימפריות רומיות באירופה באותו הזמן; האימפריה הלטינית, האימפריה הרומית הקדושה ושאריות האימפריה הביזנטית.

למשך מאה שנים אחר-כך, יורשיו של בלדווין השני המשיכו להשתמש בתואר 'שליט קונסטנטינופול', ונחשבו לאדון העליון של המדינות הלטיניות שנשארו בים האגאי. הם מימשו ביעילות את סמכותם ביוון רק כאשר שלטו כנסיכי אכיאיה, בין 1333 ל-1383. למרות שבכלליות התייחסו אליהם כשליטים נומינליים, קיומן הממושך של המדינות הלטיניות בים האגאי שהתייחסו אליהם כמושלים, גרם לשימוש לא נכון בשם; תיאור מדויק יותר למצבם הוא שליטים בגלות.

האימפריה של טרפזונטס

האימפריה של טרפזונטה (בטורקית Trabzon Rum Devleti, יוונית Αυτοκρατορία της Τραπεζούντας - "אפטוקרטוריה טיס טרפנזונטס") הייתה ישות עצמאית ביזנטית-יוונית אשר הוקמה בשנת 1204 בעקבות כיבושה של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי, על שטח שהיה חלק מהאימפריה הביזנטית לאורך חופיו הדרום מזרחיים של הים השחור.

האימפריה של ניקאה

האימפריה של ניקאה (טורקית İznik İmparatorluğu - "איזניק אימפראטורלואו", יוונית Αυτοκρατορία της Νίκαιας - "אפטוקראטוריה ניסניקאס") הייתה הגדולה מבין שלוש המדינות היווניות אשר קמו על חורבותיה של האימפריה הביזנטית לאחר נפילת קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי ב-1204. האימפריה התקיימה עד שנת 1261 עת הוחלפה באימפריה הביזנטית המתחדשת, ובירתה הייתה בעיר ניקאה שלחופי ים השיש (כיום איזניק בטורקיה).

הגליל

הַגָּלִיל הוא חבל ארץ הררי בצפון ארץ ישראל. גבולותיו של הגליל הם עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרום, בקעת הירדן, הכנרת ועמק החולה במזרח, חוף הים התיכון ועמק זבולון במערב, ודרום לבנון בצפון. כיום מקובל בקרב הקהילה הגאוגרפית בישראל לראות בגבול המדיני בין מדינת ישראל ללבנון כגבולו הצפוני של הגליל.

קו הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון הוא בקעת בית כרם, שהיא עמק צר הנמשך ממזרח למערב במרכז הגליל. בעוד הגליל העליון מאופיין בהרים גבוהים, שהגבוה בהם הוא הר מירון, המתנשא לגובה 1204 מטרים. הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים יחסית, מופרדים על ידי עמקים רחבי ידיים. ההבחנה בין שני חלקי הגליל קדומה, ומוזכרת כבר במשנה: "מכפר חנניה (יישוב בבקעת בית כרם) ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין - גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין - גליל התחתון" (שביעית ט, ב).

כיום הגליל במובן הרחב מתייחס לכל השטח הישראלי מעברו הצפוני של הכרמל (לא כולל הגולן), כך שגם העמקים נכללים בו, אך אזור הקריות בדרך כלל לא נחשב לחלק מהגליל. הגדרה זו חופפת פחות או יותר את מחוז הצפון של משרד הפנים (לא כולל הגולן), אשר כולל גם חלק מרמות מנשה ליד יקנעם עילית אך לא את קריית טבעון שנחשבת לחלק מהגליל ואף יושבת על הקצה הדרום מערבי של הרי הגליל התחתון.

בגליל ישנם עשרות קברי צדיקים, בעיקר מתקופת התנאים, שהמרכזי שבהם הוא קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון, וציונו של התנא רבי מאיר בטבריה. בבית הקברות העתיק בצפת קבורים האר"י ורבנים נוספים מתקופתו, כדומת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. כמו כן, אותרו ברחבי הגליל עשרות בתי כנסת מתקופת התלמוד.

הגליל העליון

הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן הוא חבל ארץ בצפונה של ארץ ישראל. תחומיו הם הים התיכון במערב, בקעת בית הכרם בדרום, עמק החולה במזרח והר הלבנון בצפון.

המאה ה-13

המאה ה-13 היא התקופה שהחלה בשנת 1201 והסתיימה בשנת 1300 (בין התאריכים 1 בינואר 1201 ל-31 בדצמבר 1300). בהיסטוריוגרפיה האירופאית מאה זו נחשבת כחלק מתקופת ימי הביניים המאוחרים, ואילו באסיה שנים אלו מזוהות בעיקר עם עלייתה של האימפריה המונגולית, ששלטה בשיא כוחה על חלק גדול משטח יבשת אסיה ועל חלק ממזרח אירופה.

במהלך המאה ה-13 חדר הידע היווני והערבי לאירופה מספרד והמזרח התיכון, ובהשראתו הגיעה ההגות הנוצרית הסכולסטית לשיאה, ועלו ניצני הרנסאנס באיטליה. כיבושי המונגולים שינו את פניה של אסיה וטלטלו את ארצות המזרח הרחוק, העולם המוסלמי ומזרח אירופה. בארץ הקודש נפלו המדינות הצלבניות בזו אחר זו, ומסעי צלב חדשים הסתיימו לרוב בכישלון. ביהדות פרץ פולמוס עז שהסעיר את העולם היהודי כולו, על דרכה של הפילוסופיה הדתית, ובמקביל פרחה היצירה הקבלית.

המדינות הצלבניות

המדינות הצלבניות היו ישויות פוליטיות פאודליות אשר נוסדו במזרח התיכון ובאסיה הקטנה על ידי הצבאות האירופים במהלך מסעי הצלב בימי הביניים. הקמת המדינות איפשרה את קיום מסעי הצלב ביוצרה רצף טריטוריאלי בשליטה נוצרית שהקל על מלאכת התקדמות הצבאות הנוצרים ותספוק הכוחות הקדמיים בעת מלחמותיהם במוסלמים ובפגאנים.

אף על פי שהמדינות תמכו במסעי הצלב, תמיכה זו לא הייתה לרוב הסיבה האמיתית להקמתן כי אם רדיפת ממון, טריטוריה ושררה של אצילים אירופאים שלא הסתפקו בנחלותיהם שבמערב אירופה ושאפו להגדילן על ידי כיבושי שטחים לעצמם בלבנט. מסיבה זו נקלעו מרבית המדינות הצלבניות לסכסוך מול שליטי האימפריה הביזנטית אשר בשמם יצאו הצלבנים למלחמותיהם מלכתחילה, ולהם נשבעו להעניק את האדמות הכבושות מיד עם סיום כיבושן.

ארבע המדינות הצלבניות העיקריות הוקמו בתקופת מסע הצלב הראשון על ידי פורשים מהכח הצלבני העיקרי. עם הקמתן של מדינות נוצריות במזרח התיכון הפכה ההגנה עליהן למשאת נפשם של האירופים, ומספר ממסעות הצלב הבאים (ובעיקר מסע הצלב השני) נערכו כדי להגן על המדינות הצלבניות מפני הכובשים המוסלמים.

תקופת קיומן של המדינות הצלבניות זהה לפרק הזמן של השלטון הצלבני באזורי הים התיכון, אסיה הקטנה והבלקן, והיא משתרעת על פני כארבע מאות שנים, בין המאה ה-11 למאה ה-15.

העשור הראשון של המאה ה-13

העשור הראשון של המאה ה-13 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 1200 והסתיים ב-31 בדצמבר 1209.

יום שלישי

יום שלישי הוא היום השלישי מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה ועל-פי תקן ISO-8601 הוא היום השני בשבוע (השבוע מתחיל ביום העבודה הראשון). מקובל לקשר יום זה עם כוכב הלכת מרס, ומכאן שמו בחלק מלשונות אירופה. בבודהיזם הטיבטי יום שלישי הוא יום המנוחה.

מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

מנואל קומננוס הראשון (28 בנובמבר 1118 - 24 בספטמבר 1180), היה קיסר ביזנטי ששלט באמצע המאה ה-12 בזמן תקופת שינוי בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית, הים התיכון ואירופה. במהלך שלטונו הארוך הוא ניהל מדיניות חוץ שונה מזו של הקיסרים הביזנטיים שלפניו תוך כדי יצירת בריתות עם מעצמות שונות באירופה. הוא היה הקיסר הביזנטי ששלט בזמן מסע הצלב השני והפך למגינם של הצלבנים באזור מאוחר יותר. בין היתר הוא פלש לאיטליה וניסה לתקוף את מצרים ביחד עם ממלכת ירושלים הצלבנית. לאחר מותו התדרדרה האימפריה הביזנטית במהירות עד שנפלה לידי הצלבנים במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204.

מסע הצלב הרביעי

מסע הצלב הרביעי (1201-‏1204), תוכנן תחילה כדי לכבוש את ירושלים שהייתה אז בשליטה מוסלמית תוך כדי מעבר וכיבוש מצרים. אולם, הצלבנים הגיעו רק עד לעיר קונסטנטינופוליס ובאפריל 1204, בזזו ושרפו אותה.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע הצלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט ניהל משא-ומתן ב-1200 עם הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר חלק גדול מהצלבנים בחרו לצאת לכיוון ארץ הקודש דרך נמלים אחרים, הצבא הצלבני המצומצם אשר התאסף בוונציה לא יכול היה לשלם את המחיר הראשוני. בעקבות כך הוצע שהצלבנים ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה (זאדר) בדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתולי אימרה הראשון, מלך הונגריה.

בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי שבדיוק הודח מתפקידו. אלכסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל 1204.

האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בנוסף, גורמים כנסייתיים האשימו את הוונציאנים ובמיוחד את דנדולו בכישלון מסע הצלב מתוך טענה שוונציה ניצלה את המסע למטרותיה. הביזנטים האשימו את ונציה בהטיית מסע לקונסטנטינופול מתוך היריבות בין המדינות ובשל הרווח הכלכלי שוונציה יכלה להשיג. טענות אלו נגד ונציה אינן מקובלות בקרב חוקרי מסע הצלב ומדובר כנראה בהשמצה נגד ונציה משום שהייתה צד שווה בקרב מקבלי ההחלטות במסע הצלב.

מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע-צלב אחד, השישי, הצליח להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית.

קונסטנטינופול

קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (ביוונית: Κωνσταντινούπολις, בלטינית: Constantinopolis) היא עיר עתיקה שהתקיימה במקום שבו נמצאת כיום איסטנבול. עם התפרקות האימפריה הרומית, הייתה קונסטנטינופול לבירת האימפריה הרומית המזרחית או האימפריה הביזנטית משנת 395 עד שנת 1453 (לא כולל תקופה קצרה בין השנים 1204–1261).

קיסרי האימפריה הביזנטית

להלן רשימה של קיסרי האימפריה הביזנטית.

ישנה בעיה בקביעה מתי נפסקת שרשרת הקיסרים של האימפריה הרומית ומתחילה שרשרת קיסרי האימפריה הביזנטית, ולכן יש מידה של הקבלה בין שתי הרשימות בנקודות מסוימות. חלק מהמתארכים מתחילים את המניין בשליטים שעלו אחרי דיוקלטיאנוס שפיצל את האימפריה הרומית לחלק מזרחי ומערבי מסיבות מנהליות בשנת 284, כך שהמניין מבחינתם צריך להתחיל עם קונסטנטינוס. נקודת פיצול אחרת היא קרב אדריאנופול בשנת 378 בתקופת שלטונו של ואלנס ותיארוכים אחרים קובעים את הפיצול ברשימה רק החל מתקופת תאודוסיוס הראשון ובית תאודוסיוס שאחריו שעמו פוצלה האימפריה באופן סופי. ישנם עוד כאלו המתארכים את מועד תחילת המניין לתקופת הרקליוס, שהמיר את התואר האימפריאלי המסורתי אוגוסטוס בתואר בזילאוס (המלה היוונית למלך) והמיר את השימוש בלטינית בשימוש ביוונית.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

שיטת ריב"ב

שיטת ריב"ב הוא חיבור על ספר ההלכות של הרי"ף, מאת רבי יהודה בן ברכיה, אחיינו של רבי זרחיה הלוי, בעל ספר המאור.

החיבור הודפס לראשונה במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי, בשולי גיליון ספרו של הרי"ף. ברשות המדפיסים היה כתב יד מן המאה ה-14 על מסכת ברכות וכמה מסכתות מסדר מועד (יומא, סוכה, ראש השנה, ביצה, תענית, מגילה ומועד קטן). כתב היד שהיה ברשותם אבד ברובו, וכיום שרדה ממנו רק מסכת ברכות.

הרמב"ם מוזכר בספר פעמים רבות, בצירוף הציון ז"ל. מכאן שנתחבר לכל המוקדם בראשית המאה ה-13 (לאחר פטירת הרמב"ם בד'תתקס"ד 1204), עשרות שנים לאחר פטירת הרז"ה, דוד המחבר (ד'תתקמ"ו, 1186).

החיבור מבוסס בעיקר על תורת הרז"ה, וכמחצית מן החיבור היא ציטוט מדבריו. ניכר שבידי המחבר הייתה מהדורה מוקדמת של ספר המאור. נוסף על כך המחבר נושא ונותן בסוגיה ובדברי הרי"ף על פי כתבי רבי יצחק אבן גיאת, רב האי גאון ורבנו חננאל, בשילוב פירוש רש"י, וכאמור - הרמב"ם. המחבר מציין גם: "וקיבלתי אני הכותב מפי החכם רבי נתן ז"ל", ומדובר ברבי נתן מטרינקטיל, רבו של הרמב"ן.

ספר זה כמעט לא מוזכר בכתבי הקדמונים, כנראה משום שנחשב בעיקר כהעתקה מהרז"ה.לאחר הדפסת החיבור בש"ס וילנא, נעשה שימוש בחיבור זה על ידי פוסקי ההלכה, כדוגמת המשנה ברורה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.