ي

האות יאערבית "ياء") היא האות האחרונה באלפבית הערבי. לפניה באה האות ואו. האות ي היא האות ה-28 באלפבית הערבי והיא משויכת לקבוצת בנתית' המורכבת מ-5 אותיות הדומות בצורתן אחת לשנייה.

Yaa-individua

ליא שני שימושים: כאם קריאה בהופעתה אחרי עיצור המנוקד בכסרה, היא מאריכה את התנועה. וכעיצור עצמאי היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA - כמו יו"ד). כאשר יא מופיעה באמצע או בסוף מילה, כמעט תמיד היא מופיעה בצורת אם קריאה. יא יכולה לשמש גם כ"כיסא" להמזה, ئ, ואז היא נהגית כעיצור סדקי פוצץ אטום עם תנועה (/ʔi/ ‏:IPA - כמו אִי).

יא בסוף מילה כאשר לפניה כסרה משמשת כסופית לציון שייכות בגוף ראשון יחיד, ـِي, כך كتاب (כִּתַּאבּ) תרגומו "ספר", ו-كتابي (כִּתַּאבִּי) פירושו "הספר שלי", בדומה לעברית.

יא א-נסבה היא יא המנוקדת בשדה (כלומר, מודגשת) ומשמשת כסופית שהופכת שם עצם לשם תואר, בדומה לעברית. כך مصر (מִצְר) תרגומו "מצרַים", ו-مصريّ (מִצְרִיּ) פירושו "מצרי".

רוב דוברי הערבית המצרית לא יכתבו את הנקודות מתחת ליא בצורתה הסופית, כמו בפרסית, דבר שיכול לגרום לבלבול בינה ובין אליף מקצורה (אליף מקוצרת), שעשויה להופיע בסופי מילים ואמנם נראית כמו יא חסרת נקודות, אך למעשה תפקידה הוא להאריך תנועת פתחה, בדומה לאליף שותקת.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות, למעט דוד'ארז.

מקור האות יא הוא ב"יוד" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

יא
תחילית:   يـ
אמצעית:   ـيـ
סופית מחוברת:   ـي
סופית לא מחוברת:   ي
אלפבית ערבי
ا ب ت ث ج ح
خ د ذ ر ز س
ش ص ض ط ظ ع
غ ف ق ك ل م
  ن ه و ي  
סימנים נוספים
  ء ال  
אותיות חיצוניות
  ژ ڨ  
תשכיל
  ـَ ـِ ـُ ـًا ـٍ ـٌ  
  ـْ ـّ ـٰ آ ٱ  
אלפבית ערבי

האלפבית הערבי התפתח מהאלפבית הארמי הנבטי ושימש תחילה לכתיבת השפה הערבית בלבד, אך עם התחזקות האסלאם החלו שפות נוספות להיכתב בו. האלפבית הערבי היה בשימוש מאז המאה ה-4 לספירה בחצי האי ערב, אך המסמך המתועד הראשון של השימוש באלפבית הערבי הוא מ-512 לספירה. בשפה הארמית הנבטית פחות עיצורים מאשר בערבית כך שלצורך כתיבת הערבית נוספו לאלפבית אותיות נוספות באמצעות תוספת נקודות בצורות גרפיות קיימות. עם תפוצת השימוש באלפבית הערבית לשפות אחרות נוספו לו סימנים נוספים לצלילים שאינם קיימים בערבית.

האלפבית הערבי נכתב אופקית מימין לשמאל חוץ מהספרות הנכתבות משמאל לימין. מכיוון שנכתב ומודפס בכתב מחובר והחיבור הוא לפי דפוס קבוע, יש בו ארבע גרסאות שונות לכל אות בהתאם למיקומה במילה למעט אותיות שנעדרות יכולת קישור בעמדות מסוימות. קיימים שני סדרים לאלפבית הערבי. האחד, أبجدي, אבג'די, שמקורו בסדר האותיות באלפבית הפיניקי דומה לסדר הקיים באלפבית העברי, גם הוא מאותו מקור. סדר זה משמש לנתינת ערכים מספריים לאותיות (גימטריה). השני, هجائي, הג'אי שמסודר לפי מקבצי צורות אותיות האלפבית הערבי, הוא הסדר המשמש במילונים (לפיו מסודרות האותיות בתיבה השמאלית העליונה).

זנזיבר

זנזיבר (בערבית: زَنْجِيّ بَرَّا זנג'י ברא, زنجبارا זנג'בארא; בסווהילי: Zanjibār) הוא חבל ארץ ברפובליקה המאוחדת של טנזניה שבמזרח אפריקה, הכולל את איי זנזיבר ופמבה הנמצאים כ-25–50 ק"מ מחופי טנזניה. בעבר הייתה זו טריטוריה עצמאית, אך בשנת 1964 הוא אוחד עם טנגנייקה.

בירת זנזיבר והעיר הגדולה בה היא זנזיבר סיטי ששוכנת על האי זנזיבר. העיר העתיקה של הבירה היא סטון טאון. התעשייה העיקרית באי היא תעשיית התבלינים (בעיקר קינמון, פלפל ואגוז מוסקט) ותיירות. כמו כן, זנזיבר היא ביתם היחיד של קופי הקולובוס האדום הזנזיברי והנמר הזנזיברי, ומצויים בה בעלי חיים נוספים כצביון אדרס, צביון כחול, דלקרן המושק, גחן סרוולניה, זבד אפריקאי וזבד דקלים אפריקני. אוכלוסיית האי מונה כ-1,303,569 בני אדם (2012). גודל קבוצת האיים הוא 2,643 קמ"ר.

לעיתים איי זנזיבר נקראים, יחד עם האי מפיה, בשם "איי התבלינים", למרות שלרוב הכוונה בביטוי הזה דווקא לקבוצת איי מאלוקו. השם הערבי زَنْجِيّ بَرَّ, "זנג'י בר", משמעו "ארץ הכושים". זאת משום שזנזיבר הייתה מרכז לסחר עבדים שחורים, שנוהל על ידי מוסלמים. המטבעות הישנים של זנזיבר מימי שלטאן ברגש הכילו את השם במלה אחת בתוספת ا 'אלף' ובלי يّ 'יאא' באמצע. כך: زنجبارا 'זנג'בארא'.

בזנזיבר כמעט 99% מהאוכלוסייה הם בני דת האסלאם.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

ء

הַמְזַה (ערבית: همزة) הוא סימן דיאקריטי בחרכאת (מערכת הניקוד) של הכתב הערבי. צורת הסימן: ء והוא מציין עיצור סדקי סותם ([IPA: [ʔ - כמו א' במילה העברית "קוֹפְאים").

במילה إسرائيل ("אִסְראאִיל" - ישראל) מופיעות שתי המזות. הראשונה מתחת לאות "אליף", והשנייה מעל האות "יא".

הסימן המזה אינו נחשב לאות מבין 28 אותיות האלף-בית הערבי, אלא כסימן דיאקריטי. הוא עשוי לבוא מעל או מתחת לאות "אליף" - أ إ, מעל האותיות "ואו" ו"יא" - ؤ ئ, או לבדו על השורה - ء.

צורת הסימן נגזרה מצורת האות "עין" - ع, והשימוש בו החל בעקבות עריכת הקוראן והוספת סימנים מבחינים כדי להבדיל בין אותיות ערביות הזהות בצורתן, וכן סימנים לתנועות ולטעמים.

ההמזה נפוצה מאוד בכתיב הערבי, אולם בכתיב הפרסי, שאף הוא משתמש באלפבית הערבי, היא נדירה יחסית. בשפות אחרות המשתמשות בכתב הערבי עשויות להיות לו משמעויות אחרות מאלה שתוארו לעיל.

ا

האות אליף (בערבית: أَلِف או أَلِيف) היא האות הראשונה באלפבית הערבי. לאות זו יש תפקידים אחדים בשיטת הכתיבה הערבית המודרנית.

אליף בלא שום תוספת, משמשת כאם קריאה המאריכה את תנועת הפתחה. ישנה עוד צורה לאליף הנקראת אליף מקצורה (אליף שבורה), היא נראית כמו יא חסרת נקודות, ﻯ, ויכולה להופיע בסוף מילים. אין הבדל בהגיית הצורות.

אליף יכולה לשמש גם כ"כיסא" להמזה, أ או إ, ואז נהגית כעיצור סדקי סותם אטום (IPA: ‏/ʔ/ - כמו אל"ף). בעבר שימשה אליף לבדה גם בתורת /ʔ/, אך הכפילות יצרה בלבול שהובילה להמצאת ההמזה שבהתווספותה לאמות הקריאה היא גורמת להן לייצג את העיצור הזה. מיקום ההמזה נקבע בהתאם לתנועה בה מנוקדת האליף: מעליה לפתחה, דמה וסוכון, ומתחתיה לכסרה.

אם במילה מופיעה אליף עיצורית (עם המזה) המנוקדת בפתחה ארוכה, כך שאמורות להיות שתי אליפים ברצף, מופיעה במקומן אליף אחת עם מעיין טילדה לראשה, ﺁ, הנקראת אליף מדּה, והיא מייצגת /ʔaː/. כך, למשל במילה القرآن (אלקֻראַאן - הקוראן), שאמורה הייתה להיכתב *القرأان.

עוד סימן דיאקריטי היכול להופיע על אליף הוא הַמְזַתֻ אלְוַצְל הנראה כעין צאד הנכתבת מעל האליף, ٱ, ובהתווספותה האליף שותקת. אליף ואצלה מופיעה בעיקר במילים המתחילות באליף כשמתווספות להן מיליות יחס.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא משמאל, כשאר אותיות "דוד' ארז".

פעמים רבות אליף משמשת בערבית, כמו בארמית, בתפקיד אותו ממלאת בעברית האות ה"א: כך, למשל, היא משמשת כמילית שאילה: "أَتَكْتُبُ بِٱلْعَرَبِيَّةؚ؟" שתרגומו: "התכתוב בערבית?", ניתן להשתמש גם במילית هَلْ. גם הבניין הרביעי בערבית: "أفعل" מקביל בעיקרון לבניין העברי הפעיל. (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה והמצאה היא אמצאה).

האות אליף התפתחה מהאלף הפיניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - א

אלפבית לטיני - A,a

אלפבית יווני - A,α

אלפבית סורי - ܐ

ب

האות בַּא (ערבית: باء; במצרים נהגית: בֵּא) היא האות השנייה באלפבית הערבי. לפניה באה האות אליף ואחריה האות תא.

בא מייצגת עיצור דו-שפתי סותם קולי (IPA: ‏/b/ - כמו בי"ת). האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד'ארז".

בא המנוקדת בכסרה בתחילת מילה משמשת כתחילית במשמעות "עם".

על בסיס האות בא נוצרה פּא (ﭖ, עם שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג דו-שפתי סותם אטום (IPA: ‏/p/ - כמו פ"א), האות משמשת בשפות ששאלו את האלפבית הערבי בהן קיים הצליל הזה, כמו פרסית, וגם בשפה הערבית לתעתוק מילים זרות.

מקור האות בא הוא ב"בי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי – ב

אלפבית לטיני – B,b

אלפבית יווני – Β,β

אלפבית סורי – ܒ

ح

חא (בערבית: حاء) היא האות השישית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ג'ים ואחריה האות ח'א.

חא מייצגת עיצור לועי חוכך אטום (IPA: ‏/ħ/ - כמו חי"ת בהגייתה המקורית, שנשתמרה בהגייה תימנית ובחלק מההגיות הספרדיות).

האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

מקור האות חא הוא ב"חי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים, אם כי במעבר ליוונית הפכה חי"ת לסדקי חוכך (IPA:‏ /ɦ~h/ - כמו ה"א בעברית), לכן באלפביתים ההודו-אירופיים המקבילים נהגות כאות הערבית הא (ه):

אלפבית עברי - ח

אלפבית סורי - ܚ

אלפבית יווני - Η,η

אלפבית לטיני - H,h

خ

ח'א (בערבית: خاء) היא האות השביעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות חא ואחריה דאל.

ח'א מייצגת עיצור ענבלי חוכך אטום (IPA: ‏/χ/ - כמו כ"ף רפה וחי"ת מודרניות).

ח'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ד'אל, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ኀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה ח'א כגרסה של חא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

د

דאל (בערבית: دال) היא האות השמינית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ח'א ואחריה ד'אל.

דאל מייצגת עיצור מכתשי סותם קולי (IPA: ‏/d/ - כמו דל"ת). האות מתחברת מצד ימין אך לא משמאל, כשאר אותיות "דוד' ארז".

מקור האות דאל ב"דל"ת" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ד

אלפבית לטיני - D,d

אלפבית יווני - Δ,δ

אלפבית סורי - ܕ

ذ

ד'אל (בערבית: ذال) היא האות התשיעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאל ואחריה באה האות רא.

ד'אל היא עיצור שיני, חוכך, קולי (/ð/ ‏:IPA - כמו הצרוף האנגלי Th במילה The. בעברית זהו הצליל של דל"ת רפה, אם כי כיום רוב הדוברים אינם מבטאים אותה). התעתיק המקובל שלה לעברית הוא "ד'". בערבית לבנטינית ד'אל מבוטאת כעיצור מכתשי, חוכך שורק, קולי (/z/ ‏:IPA - כמו זי"ן), וברוב הניבים המצריים והצפון אפריקאים היא מבוטאת כעיצור מכתשי, סותם, קולי (/d/ ‏:IPA - כמו דל"ת). יוצאים מן הכלל הם הניבים הפלסטינים הכפריים, התוניסאים, האלג'יראים הכפריים וחלק מהלוביים, שם ד'אל נותרת כהגייתה הסטנדרטית.

ד'אל היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ዘ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן, עוצבה ד'אל כוואריאנט של דאל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

ر

האות רא (בערבית: راء) היא האות העשירית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ד'אל ואחריה האות זאי.

בערבית סטנדרטית וברוב הניבים המדוברים רא מייצגת עיצור מכתשי, רוטט (/r/ ‏:IPA - כמו רי"ש מתגלגלת קדמית, או rr הספרדי). עם זאת, בחלק מהניבים, דוגמת ערבית מצרית וערבית תוניסאית, רא מבוטאת כעיצור מכתשי, מקיש (/ɾ/ ‏:IPA - כמו tt במילה האנגלית Better). באזורים מועטים, דוגמת מוסול, רא מבוטאת כעיצור עיצור ענבלי, חוכך, קולי (/ʁ/ ‏:IPA - כמו רי"ש מודרנית).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

מקור האות רא הוא ב"ריש" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ר

אלפבית לטיני - R r

אלפבית יווני - Ρ ρ

אלפבית קירילי - Р р

אלפבית סורי - ܪ

س

האות סין (בערבית: سين) היא האות ה-12 באלפבית הערבי. לפניה באה האות זאי ואחריה שין.

סין מייצגת עיצור מכתשי חוכך שורק אטום (IPA: ‏/s/ - כמו סמ"ך).

בערבית סטנדרטית, סין המנוקדת בפתחה המתווספת לפעלים בהווה משנה אותם לזמן עתיד. תחילית זו היא קיצור של سوف (סַוופַ) מילית המציינת עתיד, כמו will (וויל) האנגלית. ברוב הניבים המדוברים אות אחרת משמשת לתכלית זו, כך למשל בערבית מצרית יכולים לעשות את חא, ח'א או הא, כשהן מתחלפות ביניהן כמעט באופן אידיולקטי.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

אף על פי שהצליל שאותו מייצגת סין הוא מקביל לצליל "סמך" הפניקית, היא התפתחה דווקא מ"שן". לכן האות שין, ش, עוצבה כגרסה של סין. באלפבית הערבי אין מקבילה ל"סמך" הפיניקית, המקבילות של סין באלפביתים שמיים מייצגות דווקא בתר-מכתשי חוכך אטום (IPA:‏ /ʃ/) בהתאם לאות שממנה הן התפתחו, אך באלפבית היווני התרחש אותו תהליך, שגרם לכך שהאות התפתחה מ"שן" בעוד צלילה הוא כשל "סמך", לכן המקבילות באלפביתים האירופיים זהות גם בצליל:

אלפבית עברי - ש

אלפבית לטיני - S,s

אלפבית יווני - Σ,σ/ς

אלפבית סורי - ܫ

ط

האות טַא (בערבית: طاء) היא האות השש-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאד ואחריה האות ט'א.

טא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, אטום, מלועלע (/tˤ/ ‏:IPA - כמו טי"ת בהגייתה המקורית שנשמרה בפי עדות המזרח, או מעין טי"ת משולבת עם עי"ן מזרחית). טא היא אחד מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, צ'אד, ט'א וקאף), והיא הגרסה הנחצית של ت.

האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות טא ב"טת" הפניקית, ויש לה מקבילות בחלק מהאלפביתים:

אלפבית עברי - ט

אלפבית יווני - Θ,θ אם כי צלילה מקביל לת'א.

אלפבית סורי - ܛ

ن

האות נוּן (בערבית: نون) היא האות העשרים וחמש באלפבית הערבי. לפניה באה האות מים ואחריה האות הא.

נון מייצגת עיצור מכתשי, אפי (/n/ ‏:IPA - כמו נו"ן). נון משמשת כאות משקלית בפעלים רבים, בעיקר בגופים ראשון רבים ובגופים שני ושלישי נקבי רבים בזמן הווה, כך לדוגמה במשקל תַפְעַלְנַ (ﺗﻔﻌﻠﻥ), שמציין פועל בגוף שני רבים נקבי, בזמן הווה.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות נון הוא ב"נון" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - נ

אלפבית לטיני - N,n

אלפבית יווני - Ν,ν

אלפבית סורי - ܢ

בא (בערבית: ڤاء) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה כוואריאנט של פא, כדי לייצג עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA - כמו בי"ת רפה) במילים משפות זרות לדוגמה ڤولڤو (וולוו).

בג'אווי, אלפבית השאוב מהאלפבית הערבי, אות זו בשימוש כעיצור דו-שפתי, סותם, אטום (/p/ ‏:IPA - כמו פ"א), ושמה הוא פּא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

צ'ים, או גים (בערבית: ﭼﻴﻢ), היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של ג'ים.

האות נוצרה בשפה הפרסית כשזו עברה להשתמש באלפבית הערבי כדי לייצג בתר-מכתשי מחוכך אטום (/ʧ/ ‏:IPA - כמו צד"י גרושה המשמשת בעברית למילים שאולות), שלא קיים בערבית. בהוראה זו היא משמשת ברוב השפות שבהן היא כלולה, בהן, מלאית / אינדונזית בכתב ג'אווי ושמה הוא צֶ'ה.

בישראל, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובמדינות המפרץ הפרסי משתמשים בה כדי לייצג דווקא עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA - כמו גימ"ל) במילים משפות זרות ובשמות מקומות כמו ﺭﻣﺎت ﭼﺎﻥ (רמת גן), כך מופיע שם העיר על תמרורי דרכים בישראל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

האות תא מרבוטה (בערבית: تاء مربوطة, מילולית: "תא קשורה") היא אחד מהסימנים בכתב הערבי, אף שאינה נחשבת לאחת מ-28 האותיות באלפבית הערבי. האות מופיעה רק בסופי מילים, ונהגית כאם קריאה ה"א או כ-תי"ו. צורת האות היא כצורת האות הערבית ه, בתוספת שתי נקודות (בדפוס) או קו ישר (בכתב יד) מעליה.

אחד מהשימושים המרכזיים של האות הוא הפיכת שם עצם מצורת זכר לצורת נקבה. לדוגמה: משמעות המילה وزير (וזיר) היא שר, ובתוספת ة מתקבלת המילה وزيرة (וזירה), שמשמעותה שרה. הדבר דומה להוספת אם הקריאה ה"א לשמות עצם בעברית במטרה להופכם מזכר לנקבה ("ילד" לעומת "ילדה"). הוספת תא מרבוטה כרוכה בהוספת תנועת /a/ לעיצור שלפניה, באמצעות סימן פתחה.

בדרך כלל תהגה האות ة כאם הקריאה ה"א, אך כאשר המילה המסתיימת ב-ة היא נסמך בצירוף סמיכות - היא תהגה כעיצור תי"ו. לדוגמה: המילה دولة (שמשמעה מדינה) תהגה "דאולה", ואילו הביטוי "دولة لبنان (מדינת לבנון) יהגה "דאולת לובנאן". גם כאן קיימת הקבלה לשפה העברית, בה אם הקריאה ה"א הופכת לאות תי"ו בצירופי סמיכות ("כיפה" לעומת "כיפת הסלע").

כאשר נוסף למילה כינוי קניין חבור, תהפוך ה-ة ל-ت. לדוגמה: دولتي (מדינתי; המדינה שלי).

צורת הרבים של מילה המסתיימת ב-ة נוצרת בדרך כלל על ידי השמטת האות והוספת ات (סיומת "-את"). לדוגמה: مؤسسة (מוסד), וברבים مؤسسات (מוסדות). עם זאת, קיימות מילים המסתיימות ב-ة וצורת הרבים שלהם שונה לחלוטין. לדוגמה: مدرسة (מדרסה) שמשמעותה בית ספר, וצורת הרבים שלה היא مدارس (מדארס).

האות ى (אליף מקצורה, בערבית: ألف مقصورة, בתעתיק מדויק לעברית: אַלִף מַקְצוּרַה, בתרגום מילולי: "אליף מקוצרת") היא אחת הצורות של האות ا (אליף) בכתב הערבי. האות, שאינה נמנית עם 28 האותיות בשפה הערבית, נכתבת בצורתה של האות ي (יא), אך ללא שתי הנקודות הדיאקריטיות שמתחתיה.

האות ממוקמת תמיד בסוף המילה ומשמשת כאם קריאה לתנועה a, בדומה לאות אליף, אך בעיקר בשורשים המסתיימים באות יא. לדוגמה, הפועל "בנה" נכתב בערבית بَنَى, ונהגה "בַּנַא". ברוב המקרים, ההטעמה של מילה המסתיימת באליף מקצורה לא תהיה על ההברה האחרונה. לעיתים, כאשר האות אינה עדות ליא שורשית, היא יכולה לשמש כסיומת לצורת נקבה.

בעת הוספת סיומת למילה המסתיימת באליף מקצורה הופכת האליף המקצורה ליא עיצורית או לאליף כאם קריאה. לדוגמה, ריבוי המילה ذِكْرَى ("יום זיכרון") הוא ذِكْرَيَات, והטיית המילה قُرَى ("כפרים") עם כינוי השייכות "שלנו" היא قُرَانَا.

אליף מקצורה יכולה להופיע גם לאחר תנוין פתחה בשמות לא מיודעים הנגזרים משורשים המסתיימים באות יא. לדוגמה, مُسْتَشْفًى (בית חולים). ביידוע שם כזה יהפוך תנוין הפתחה לפתחה רגילה ללא השפעה על האליף המקצורה – أَلْمُسْتَشْفَى ("בית החולים").

שימוש נוסף בסימן זה נעשה גם בשפה הפרסית, שם התו ی הוא אחת הצורות לכתיבת האות ي (יא).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.