ج

ג'יםערבית: ﺟﻴﻢ) היא האות החמישית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ת'א ואחריה האות חא.

בערבית סטנדרטית ג'ים מייצגת עיצור בתר-מכתשי מחוכך קולי (IPA: ‏/ʤ/ - כמו גימ"ל גרושה המשמשת בעברית למילים שאולות). אך בקרב ניבים ערביים רבים היא מבוטאת אחרת: בערבית מצרית היא מבוטאת כוילוני סותם קולי (IPA:‏ /ɡ/ - כמו גימ"ל דגושה), זהו הביטוי לאותיות המקבילות ברוב השפות השמיות; בערבית לבנטינית וברוב ניבי צפון אפריקה מבטאים אותה כבתר-מכתשי חוכך קולי (IPA:‏ /ʒ/ - כמו זי"ן גרושה); ערבית כוויתית וחלק מהניבים העיראקיים מחשיבים אותה כחכי מקורב (IPA:‏ /j/ - כמו יו"ד); ובדואים רבים הוגים אותה כבערבית מצרית, אך מחנככים אותה (IPA: ‏/ɡʲ/ - כמו ГЬ ברוסית).

דוברי ערבית רבים טועים, ומבטאים אותה [ʒ] גם בדברם ערבית סטנדרטית.

בניבים הערבים המדוברים בישראל, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובמדינות המפרץ הפרסי נוצרה על בסיס ג'ים האות (בעלת שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג /g/. בשפות הנכתבות בוואריאנטים של האלפבית הערבי, דוגמת פרסית, ﭺ מייצגת בתר-מכתשי מחוכך אטום (IPA: ‏/ʧ/ - כמו צד"י גרושה).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

מקור האות ג'ים הוא ב"גימל" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים (אם כי, כאמור, רובן נהגות כגימ"ל בעברית):

ג'ים
תחילית:   ﺟـ
אמצעית:   ـﺠـ
סופית מחוברת:   ـﺞ
סופית לא מחוברת:   ﺝ
אלפבית ערבי
ا ب ت ث ج ح
خ د ذ ر ز س
ش ص ض ط ظ ع
غ ف ق ك ل م
  ن ه و ي  
סימנים נוספים
  ء ال  
אותיות חיצוניות
  ژ ڨ  
תשכיל
  ـَ ـِ ـُ ـًا ـٍ ـٌ  
  ـْ ـّ ـٰ آ ٱ  
אותיות שמש וירח

אותיות השמש והירח (בערבית: الحُـرُوفُ الشَّمْسِيَّـة والقَمَرِيَّـةُ ; בתעתיק עברי מדויק: אַלְחֻרוּף אַלשַּמְסִיַּה ואַלקָמָרִיַּה) בדקדוק הערבי הוא כינוי לשתי קבוצות של אותיות בשפה הערבית, אשר נבדלות זו מזו בהשפעתן על הגיית האות לאם (ل) של תחילית היידוע "אל-" (ال-). הימצאות האותיות בקבוצת "אותיות השמש" בסמיכות ללאם גורמת להידמות (אסימילציה) עיצור הלאם אליהן, בעוד שלקבוצת אותיות הירח אין השפעה על הגיית הלאם.

אלפבית ערבי

האלפבית הערבי התפתח מהאלפבית הארמי הנבטי ושימש תחילה לכתיבת השפה הערבית בלבד, אך עם התחזקות האסלאם החלו שפות נוספות להיכתב בו. האלפבית הערבי היה בשימוש מאז המאה ה-4 לספירה בחצי האי ערב, אך המסמך המתועד הראשון של השימוש באלפבית הערבי הוא מ-512 לספירה. בשפה הארמית הנבטית פחות עיצורים מאשר בערבית כך שלצורך כתיבת הערבית נוספו לאלפבית אותיות נוספות באמצעות תוספת נקודות בצורות גרפיות קיימות. עם תפוצת השימוש באלפבית הערבית לשפות אחרות נוספו לו סימנים נוספים לצלילים שאינם קיימים בערבית.

האלפבית הערבי נכתב אופקית מימין לשמאל חוץ מהספרות הנכתבות משמאל לימין. מכיוון שנכתב ומודפס בכתב מחובר והחיבור הוא לפי דפוס קבוע, יש בו ארבע גרסאות שונות לכל אות בהתאם למיקומה במילה למעט אותיות שנעדרות יכולת קישור בעמדות מסוימות. קיימים שני סדרים לאלפבית הערבי. האחד, أبجدي, אבג'די, שמקורו בסדר האותיות באלפבית הפיניקי דומה לסדר הקיים באלפבית העברי, גם הוא מאותו מקור. סדר זה משמש לנתינת ערכים מספריים לאותיות (גימטריה). השני, هجائي, הג'אי שמסודר לפי מקבצי צורות אותיות האלפבית הערבי, הוא הסדר המשמש במילונים (לפיו מסודרות האותיות בתיבה השמאלית העליונה).

ג

ג' (שם האות: גִּימֶל) היא האות השלישית באלפבית העברי. שמה, גימ"ל. נהוג לקשר בין צורת האות ג' למילה "גמל", אך ישנה סברה אחרת כי מקור האות הוא דווקא בהירוגליף המצרי שציין "מקל לזריקה" (דומה לבומרנג), והשם "גימְל" מקורו במילה שמית לאותו חפץ, ורק בתקופה מאוחרת יותר נוצר הקישור ל-"גמל" בגלל הדמיון בצליל בין המילים.מבחינה פונולוגית, מייצגת האות ג' עיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏/ɡ/). עם זאת, בחלוקה המסורתית של בסיסי החיתוך היא נמנית עם העיצורים החכיים גיכ"ק. ג' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. באופן מסורתי, גּ' דגושה נהגתה כעיצור וילוני, סותם, קולי (IPA: ‏[ɡ]), ואילו ג' רפה נהגתה כעיצור וילוני, חוכך, קולי (IPA: ‏[ɣ]), כמו האות הערבית ע'ין (غ), או בדומה להגייה גרונית של האות רי"ש בעברית החדשה. ההבחנה בין שתי ההגיות נעלמה בעברית חדשה, שבה נהגית הג' תמיד כדגושה, אך ישנן עדות אשר עדיין מקפידות על ההבחנה.

בעברית החדשה רווח הכתיב ג' עם גרש (כמו במילה ג'ינג'י), כדי לציין עיצור בתר-מכתשי, מחוכך, קולי (IPA: ‏/ʤ/). עיצור זה נהגה כ-j אנגלית או כג'ים (ج) ערבית, והוא רווח בעברית במיוחד במילים שאולות. בכתיב ישן, נהוג לכתוב עיצור זה לעיתים כדְּזְ׳ (כלומר, כד'+ז'+גרש).

בהגייה התימנית (מלבד השרעבית) נהגית כל ג' דגושה כ-[ʤ] ואילו הג' הרפה נהגית כ-[ɣ] (גם בהגייה השרעבית).בגימטריה ערכה של האות ג' הוא 3, ובהתאם לכך יום ג' הוא יום שלישי וכיתה ג' היא הכיתה השלישית בבית הספר. כאשר האות ג' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 3,000, למשל: שנת ג'תנ"א היא השנה ה-3451 בלוח העברי.

שכיחות השימוש של האות ג' בעברית חדשה היא כ־1.26% מכלל אותיות האלף-בית.

ג'אווי

ג'אווי הוא כתב המבוסס על האלפבית הערבי בו כותבים את השפה המלאית. זהו אחד משני סוגי הכתב הרשמיים בברוניי ובמלזיה, והוא בשימוש מוגבל במלזיה, באינדונזיה, בסינגפור ובפיליפינים, במיוחד בהקשרים דתיים.

ג'אווי התקיים כאלפבית במשך מאות שנים ברחבי מה שקרוי בפי המאלסים בשם "עאלם מלאיו", בהגיה משובשת "אלם מלאיו", "העולם המלאי", ובפי האינדונזים "נוסאנתארא", "בין האיים" כיום ככנוי חיבה לאינדונזיה בפי תושביה, וגם המאלסים מכירים אותו.

נהוג לקשר את פיתוח כתב ג'אווי להגעת האסלאם. הוא מורכב בעיקר מאותיות הלקוחות מהערבית בתוספת שש אותיות ייחודיות לג'אווי. זוהי צורת הכתב השנייה לכתיבת מלאית. הראשונה הייתה בכתב פאלי.

ראשית כתב ג'אווי מיוחסת לשנת 1082 לספירה הנוצרית. מצבת קבר שתאריכה האסלאמי מקביל לאותה שנה נתגלתה באי ג'אווה ולשונה ערבית בלבד. לכן דבק בכתב הזה השם "חרוף ג'אווי" שמשמעו בערבית "אותיות ג'אווי" והוא נהגה בשיבוש "הורוף ג'אווי". שם נוסף הוא "תוליסאן ג'אווי" שמשמעו במלאית "כתב ג'אווי". השימוש בכתב הזה איפשר למוסלמים בכל האזור לקרוא בקוראן, אבל עד היום רבים מהקוראים בו נזקקים לקוראן מתורגם, כי אינם מבינים ערבית. הוראת הכתב הג'אווי היא כלי לשימורו. ג'אווי היה בשימוש מתקופת האסלאם של פאסאי ועד תקופת סולטנות מלאקה, סולטנות ג'והור וסולטנות אצ'ה במאה ה-17. עדות לכך מצויה באבן הכתובה (של) תרנגגנו (באתו ברסורת תרנגגנו) המתוארכת ל-1303 (שנת 702 על פי לוח השנה המוסלמי), בעוד שהשימוש הראשוני באלפבית הלטיני באזור החל לקראת סוף המאה ה-19. הכתיב ההולנדי בכתב לטיני החל להיות בשימוש ב"הודו ההולנדית" בשנת 1894.

הספרות המלאית בכתב ג'אווי כללה בין היתר שלושה ספרים מפורסמים: "סג'אראה מלאיו", "תולדות המלאים" - תולדות ממלכת מלאקה, אבל סביר שנכתב מחוץ לה, כי באותו זמן נשלטה המדינה בידי פורטוגל, שתי גרסאות נכתבו, הראשונה בשנת 1536 והשנייה בשנת 1612; השני היה "חכאיאת סריבו מסאאל" והקרי של היום "היכאיאת סריבו מסאיל" ונקרא גם "סריבו מסאלאה", "סיפורי אלף הקושיות" - ספר פולמוסי דתי אסלאמי, שנכתב בשנת 1757 באי סומטרה. תרגומי הספר באנגלית ובהולנדית נמצאים בספרית הקונגרס בוושינגטון; השלישי היה "חכאיאת האנג תואה" ובקרי של היום "היכאיאת האנג תואה", "סיפורי האנג תואה", שנכתב במלאיה, ומאמינים שנכתב בשנת 1700 אבל הכתוב המלא ידוע משנת 1849. שלושת אלו נחשבים ליצירות האומנות הגדולות ביותר בשפה המלאית. מלבדם נכתב במלאית בכתב ג'אווי גם "חכאיאת ראג'א-ראג'א פאסאי", ובקרי של ימינו "היכאיאת ראג'א-ראג'א פאסאי", "ספורי מלכי פאסאי", שנכתב במאה ה-14 באינדונזיה.

מוג'אהדין

מוג'אהדין (مجاهدين) הוא מונח המשמש החל משלהי המאה העשרים באמצעי התקשורת לתיאור מגוון של לוחמים חמושים שתמכו באידאולוגיות אסלאמיסטיות.

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

ب

האות בַּא (ערבית: باء; במצרים נהגית: בֵּא) היא האות השנייה באלפבית הערבי. לפניה באה האות אליף ואחריה האות תא.

בא מייצגת עיצור דו-שפתי סותם קולי (IPA: ‏/b/ - כמו בי"ת). האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד'ארז".

בא המנוקדת בכסרה בתחילת מילה משמשת כתחילית במשמעות "עם".

על בסיס האות בא נוצרה פּא (ﭖ, עם שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג דו-שפתי סותם אטום (IPA: ‏/p/ - כמו פ"א), האות משמשת בשפות ששאלו את האלפבית הערבי בהן קיים הצליל הזה, כמו פרסית, וגם בשפה הערבית לתעתוק מילים זרות.

מקור האות בא הוא ב"בי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי – ב

אלפבית לטיני – B,b

אלפבית יווני – Β,β

אלפבית סורי – ܒ

ح

חא (בערבית: حاء) היא האות השישית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ג'ים ואחריה האות ח'א.

חא מייצגת עיצור לועי חוכך אטום (IPA: ‏/ħ/ - כמו חי"ת בהגייתה המקורית, שנשתמרה בהגייה תימנית ובחלק מההגיות הספרדיות).

האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

מקור האות חא הוא ב"חי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים, אם כי במעבר ליוונית הפכה חי"ת לסדקי חוכך (IPA:‏ /ɦ~h/ - כמו ה"א בעברית), לכן באלפביתים ההודו-אירופיים המקבילים נהגות כאות הערבית הא (ه):

אלפבית עברי - ח

אלפבית סורי - ܚ

אלפבית יווני - Η,η

אלפבית לטיני - H,h

خ

ח'א (בערבית: خاء) היא האות השביעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות חא ואחריה דאל.

ח'א מייצגת עיצור ענבלי חוכך אטום (IPA: ‏/χ/ - כמו כ"ף רפה וחי"ת מודרניות).

ח'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ד'אל, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ኀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה ח'א כגרסה של חא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

د

דאל (בערבית: دال) היא האות השמינית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ח'א ואחריה ד'אל.

דאל מייצגת עיצור מכתשי סותם קולי (IPA: ‏/d/ - כמו דל"ת). האות מתחברת מצד ימין אך לא משמאל, כשאר אותיות "דוד' ארז".

מקור האות דאל ב"דל"ת" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ד

אלפבית לטיני - D,d

אלפבית יווני - Δ,δ

אלפבית סורי - ܕ

ذ

ד'אל (בערבית: ذال) היא האות התשיעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאל ואחריה באה האות רא.

ד'אל היא עיצור שיני, חוכך, קולי (/ð/ ‏:IPA - כמו הצרוף האנגלי Th במילה The. בעברית זהו הצליל של דל"ת רפה, אם כי כיום רוב הדוברים אינם מבטאים אותה). התעתיק המקובל שלה לעברית הוא "ד'". בערבית לבנטינית ד'אל מבוטאת כעיצור מכתשי, חוכך שורק, קולי (/z/ ‏:IPA - כמו זי"ן), וברוב הניבים המצריים והצפון אפריקאים היא מבוטאת כעיצור מכתשי, סותם, קולי (/d/ ‏:IPA - כמו דל"ת). יוצאים מן הכלל הם הניבים הפלסטינים הכפריים, התוניסאים, האלג'יראים הכפריים וחלק מהלוביים, שם ד'אל נותרת כהגייתה הסטנדרטית.

ד'אל היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ዘ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן, עוצבה ד'אל כוואריאנט של דאל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

ر

האות רא (בערבית: راء) היא האות העשירית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ד'אל ואחריה האות זאי.

בערבית סטנדרטית וברוב הניבים המדוברים רא מייצגת עיצור מכתשי, רוטט (/r/ ‏:IPA - כמו רי"ש מתגלגלת קדמית, או rr הספרדי). עם זאת, בחלק מהניבים, דוגמת ערבית מצרית וערבית תוניסאית, רא מבוטאת כעיצור מכתשי, מקיש (/ɾ/ ‏:IPA - כמו tt במילה האנגלית Better). באזורים מועטים, דוגמת מוסול, רא מבוטאת כעיצור עיצור ענבלי, חוכך, קולי (/ʁ/ ‏:IPA - כמו רי"ש מודרנית).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

מקור האות רא הוא ב"ריש" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ר

אלפבית לטיני - R r

אלפבית יווני - Ρ ρ

אלפבית קירילי - Р р

אלפבית סורי - ܪ

ط

האות טַא (בערבית: طاء) היא האות השש-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאד ואחריה האות ט'א.

טא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, אטום, מלועלע (/tˤ/ ‏:IPA - כמו טי"ת בהגייתה המקורית שנשמרה בפי עדות המזרח, או מעין טי"ת משולבת עם עי"ן מזרחית). טא היא אחד מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, צ'אד, ט'א וקאף), והיא הגרסה הנחצית של ت.

האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות טא ב"טת" הפניקית, ויש לה מקבילות בחלק מהאלפביתים:

אלפבית עברי - ט

אלפבית יווני - Θ,θ אם כי צלילה מקביל לת'א.

אלפבית סורי - ܛ

م

האות מִים (בערבית: ميم) היא האות העשרים וארבע באלפבית הערבי. לפניה באה האות לאם ואחריה האות נון.

מים מייצגת עיצור דו-שפתי, אפי (/m/ ‏:IPA - כמו מ"ם). מים משמשת כאות משקלית לעיתים רבות, לדוגמה ביצירת שמות מקומות במשקל ﻣﻔﻌل (מַפעַל), כך ﻣﻜﺘﺐ (מכּתב) פירושו "משרד", מהשורש ﻙ.ﺕ.ﺏ שמשמעותו כ.ת.ב.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט אותיות "דוד'ארז".

מקור האות מים ב"מם" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - מ/ם

אלפבית לטיני - M,m

אלפבית יווני - Μ,μ

אלפבית סורי - ܡ

ن

האות נוּן (בערבית: نون) היא האות העשרים וחמש באלפבית הערבי. לפניה באה האות מים ואחריה האות הא.

נון מייצגת עיצור מכתשי, אפי (/n/ ‏:IPA - כמו נו"ן). נון משמשת כאות משקלית בפעלים רבים, בעיקר בגופים ראשון רבים ובגופים שני ושלישי נקבי רבים בזמן הווה, כך לדוגמה במשקל תַפְעַלְנַ (ﺗﻔﻌﻠﻥ), שמציין פועל בגוף שני רבים נקבי, בזמן הווה.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות נון הוא ב"נון" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - נ

אלפבית לטיני - N,n

אלפבית יווני - Ν,ν

אלפבית סורי - ܢ

ژ

ז'אי (בערבית: ژاي) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של זאי, כדי לייצג עיצור בתר-מכתשי, חוכך, קולי (/ʒ/ ‏:IPA - כמו זי"ן גרושה).

היא אחת מאותיות دوذ ارزژ (דוד' ארזז'), המכונות "האותיות הסנוביות" כיוון שאינן מתחברות לאות שבאה אחריהן. אין לה אות מקבילה עברית, אנגלית או ערבית (אם כי במספר להגים ארץ-ישראליים האות ج מבוטאת כמוה), אך בכתב קירילי יש (האות Ж). צלילה מבוטא במילים ז'אן (שם), ז'בוטינסקי, או בסוג אסימון מפורסם, ז'טון. בדרך כלל מחליפים אותה באות ג'ים (جيم).

בא (בערבית: ڤاء) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה כוואריאנט של פא, כדי לייצג עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA - כמו בי"ת רפה) במילים משפות זרות לדוגמה ڤولڤو (וולוו).

בג'אווי, אלפבית השאוב מהאלפבית הערבי, אות זו בשימוש כעיצור דו-שפתי, סותם, אטום (/p/ ‏:IPA - כמו פ"א), ושמה הוא פּא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

צ'ים, או גים (בערבית: ﭼﻴﻢ), היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של ג'ים.

האות נוצרה בשפה הפרסית כשזו עברה להשתמש באלפבית הערבי כדי לייצג בתר-מכתשי מחוכך אטום (/ʧ/ ‏:IPA - כמו צד"י גרושה המשמשת בעברית למילים שאולות), שלא קיים בערבית. בהוראה זו היא משמשת ברוב השפות שבהן היא כלולה, בהן, מלאית / אינדונזית בכתב ג'אווי ושמה הוא צֶ'ה.

בישראל, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובמדינות המפרץ הפרסי משתמשים בה כדי לייצג דווקא עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA - כמו גימ"ל) במילים משפות זרות ובשמות מקומות כמו ﺭﻣﺎت ﭼﺎﻥ (רמת גן), כך מופיע שם העיר על תמרורי דרכים בישראל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.