ء

הַמְזַה (ערבית: همزة) הוא סימן דיאקריטי בחרכאת (מערכת הניקוד) של הכתב הערבי. צורת הסימן: ء והוא מציין עיצור סדקי סותם ([IPA: [ʔ - כמו א' במילה העברית "קוֹפְאים").

במילה إسرائيل ("אִסְראאִיל" - ישראל) מופיעות שתי המזות. הראשונה מתחת לאות "אליף", והשנייה מעל האות "יא".

הסימן המזה אינו נחשב לאות מבין 28 אותיות האלף-בית הערבי, אלא כסימן דיאקריטי. הוא עשוי לבוא מעל או מתחת לאות "אליף" - أ إ, מעל האותיות "ואו" ו"יא" - ؤ ئ, או לבדו על השורה - ء.

צורת הסימן נגזרה מצורת האות "עין" - ع, והשימוש בו החל בעקבות עריכת הקוראן והוספת סימנים מבחינים כדי להבדיל בין אותיות ערביות הזהות בצורתן, וכן סימנים לתנועות ולטעמים.

ההמזה נפוצה מאוד בכתיב הערבי, אולם בכתיב הפרסי, שאף הוא משתמש באלפבית הערבי, היא נדירה יחסית. בשפות אחרות המשתמשות בכתב הערבי עשויות להיות לו משמעויות אחרות מאלה שתוארו לעיל.

ء
תחילית:   ء
אמצעית:   ء
סופית מחוברת:   ء
סופית לא מחוברת:   ء
אלפבית ערבי
ا ب ت ث ج ح
خ د ذ ر ز س
ش ص ض ط ظ ع
غ ف ق ك ل م
  ن ه و ي  
סימנים נוספים
  ء ال  
אותיות חיצוניות
  ژ ڨ  
תשכיל
  ـَ ـِ ـُ ـًا ـٍ ـٌ  
  ـْ ـّ ـٰ آ ٱ  
01a-Alif-Hamza
המזה על "אליף"

מקור

הקוראן נכתב בניב הערבי של העיר מכה, שבו, ככל הנראה, לא היה קיים הסותם הסדקי (למעט בראשי המילים). במקומות שבהם נהגה סותם סדקי בניבים ערביים אחרים, נהגתה תנועה ארוכה בניב מכה. כך, למשל, המילה رأس ("ראְס" -ראש) נהגתה ונכתבה במכה: راس ("ראס").

כשהוספו סימני הניקוד לקוראן, סומנה ع קטנה מעל אמות-קריאה שהעידו על השמטת העיצור הסדקי, או בכל מקום אחר שבו הושמט העיצור. ع מייצגת את העיצור הקרוב ביותר בצלילו לעיצור הסדקי שנשמט.

קביעת צורת ההמזה

כאמור, להמזה יכולות להיות 5 צורות שונות: מעל אליף/תחתיה, מעל יא, מעל ואו, ולבדה על השורה. הכללים לקביעת צורת ההמזה רבים ומסובכים, לכן רוב כותבי הערבית לא יודעים לקבוע את הצורה בעצמם וזוכרים את האיות בעל-פה.

עם זאת, ניתן לומר בהכללה שישנם ארבעה כללים עיקריים:

  • המזה בתחילת מילה תמיד תמוקם מעל או מתחת לאליף. מעליה אם היא מנוקדת בפתחה או דמה, ומתחתיה אם בכסרה.
  • התנועות הקצרות הבאות לפני ואחרי ההמזה יקבעו את צורתה. על אליף לפתחה, יא לכסרה, ואו לדמה, וללא כיסא אם אין תנועות קצרות בסביבתה. אם יש שתי תנועות קצרות (לפני ואחרי) כסרה "מנצחת" את דמה ש"מנצחת" את פתחה. כלל זה מכונה לעיתים "כלל מימונה", על פי סדר הצלילים, או כדפ"ס ראשי תיבות של כסרה דמה פתחה וסכון.
  • יוצאי דופן הם המקרים שבהם להמזה המנוקדת בפתחה קודמים /a/ ארוכה, /u/ ארוכה, /i/ ארוכה או אחד מהדיפתונגים /aw/ או /ai/. אז ההמזה תיכתב לבדה על השורה במקום על אליף ("המזה מרחפת").
  • שתי אליפים לא יכולות להיכתב זו אחר זו. במקרה שהכללים דורשים זאת תיכתב במקומן אליף מדה.

המזת אל-קַטְע והמזת אל-וַסְל

ההמזה מייצגת תמיד את המזת אל-קטע (هَمْزَة الْقَطَع), שהיא עיצור סדקי פונמי. לעומת זאת, המזת אל-וסל (هَمْزَة الْوَصْل, תעתיק מדויק לעברית: המזת אלוצל) נהגית כעיצור סדקי כהמזת אל-קטע בתחילת הביטוי, בשאר המקרים (הרוב) המזת אל-וסל אינה נהגית בכלל. למשל: אַלְ-בַּיְתֻ אַלְ-כַּבּירֻ (أَلْبَيْتُ ٱلْكَبِيرُ) נהגים אַלְ-בַּיְתֻ לְ-כַּבּירֻ. ההמזה הראשונה שבתחילת הביטוי נהגתה, והיא המזת אל-קטע, בעוד שהשנייה נזנחה, והיא המזת אל-וסל.

המזת אל-וסל נכתבת כאליף הנושאת וַסְלה מעליה (ٱ), אך בכתיב הסטנדרטי הווסלה נשמטת ונכתבת רק האליף (ا). המזת אל-וסל נפוצה בתחילית 'אל-' (ال, המקבילה לה"א הידיעה בעברית), הצירוף 'אבן' (ابن, "בן"), המלה שם (إِسْم אִסם) המלה אִשה (إِمْرَأَة אִמראה) ובחלק מצורות הפעלים.

אלפבית ערבי

האלפבית הערבי התפתח מהאלפבית הארמי הנבטי ושימש תחילה לכתיבת השפה הערבית בלבד, אך עם התחזקות האסלאם החלו שפות נוספות להיכתב בו. האלפבית הערבי היה בשימוש מאז המאה ה-4 לספירה בחצי האי ערב, אך המסמך המתועד הראשון של השימוש באלפבית הערבי הוא מ-512 לספירה. בשפה הארמית הנבטית פחות עיצורים מאשר בערבית כך שלצורך כתיבת הערבית נוספו לאלפבית אותיות נוספות באמצעות תוספת נקודות בצורות גרפיות קיימות. עם תפוצת השימוש באלפבית הערבית לשפות אחרות נוספו לו סימנים נוספים לצלילים שאינם קיימים בערבית.

האלפבית הערבי נכתב אופקית מימין לשמאל חוץ מהספרות הנכתבות משמאל לימין. מכיוון שנכתב ומודפס בכתב מחובר והחיבור הוא לפי דפוס קבוע, יש בו ארבע גרסאות שונות לכל אות בהתאם למיקומה במילה למעט אותיות שנעדרות יכולת קישור בעמדות מסוימות. קיימים שני סדרים לאלפבית הערבי. האחד, أبجدي, אבג'די, שמקורו בסדר האותיות באלפבית הפיניקי דומה לסדר הקיים באלפבית העברי, גם הוא מאותו מקור. סדר זה משמש לנתינת ערכים מספריים לאותיות (גימטריה). השני, هجائي, הג'אי שמסודר לפי מקבצי צורות אותיות האלפבית הערבי, הוא הסדר המשמש במילונים (לפיו מסודרות האותיות בתיבה השמאלית העליונה).

עיצורים סדקיים

עיצורים סדקיים (Glottal) הם עיצורים הנהגים ב"סדק הקול" (glottis), המוכר יותר בשם מיתרי הקול (vocal cords). אופן חיתוכם של הסדקיים מתייחס למרחק בין מיתרי הקול ולאופן בו זרם האוויר נחסם ביניהם. במהלך הפקת הסדקיים הסותמים, מיתרי הקול נסגרים במהירות וגורמים לחסימה מלאה במעבר זרם האוויר דרכם ובהפקת הסדקים החוככים המרחק בין מיתרי הקל מצטמצם לזמן קצר וגורם לחסימה חלקית במעבר זרם האוויר.

הסדקיים הסותמים והחוככים משתייכים גם למצב מיתרי הקול יחד עם מנושפות העיצורים ובנוסף לקוליות העיצורים. מצב מיתרי הקול אליו משתייכים גם הסדקיים הסותמים והחוככים מעורב באופן הגיית רוב העיצורים הקיימים בשפה, אולם בניגוד למצבי מיתרי הקול הנוספים, שלושת העיצורים הסדקיים (בעברית - האותיות א', ה' ,ח'), נחשבים ככאלה שבסיס חיתוכם נמצא במיתרי הקול. מצב נוסף של מיתרי הקול המשולב גם עם הסדקיים הוא קוליות העיצורים, המתייחס למרחק בין מיתרי הקול ולתנועתם כאשר האוויר עובר ביניהם בטרם מגיע לבסיס החיתוך. במהלך הפקת העיצורים הקוליים תנועת מיתרי הקול היא רטט ובמהלך הפקת האטומים (בלתי־קוליים) תנועת מיתרי הקול אינה רטט. מתוך שלושת הסדקיים, עיצור אחד סותם אטום ושניים חוככים, מתוכם עיצור אחד קולי ומשנהו אטום.

העיצורים הסדקיים נוטים להיעלם ולהפוך לתנועות תוך כדי דיבור, בייחוד כשהם מופיעים באמצע מילה וכשהדיבור מהיר. כך קורה גם בעברית המודרנית, אשר חלק גדול מדובריה אינם מבחינים שלמילה "קופאים" נוסף עיצור סדקי שאינו נמצא במילה "קופים", כמו כן המילה "מהר" שהגייתה אמורה להיות "maher" נהגית "maer". גם בערבית, אופן כתיבת הסימן המזה (ء) המייצג עיצור סדקי, מעיד על כך שכבר בתקופות קדומות נעלם עיצור זה והוחלף בתנועות במהלך ההגייה, בחלק מהניבים.

עיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ] עיצור זה מיוצג על ידי האות א בעברית (למשל במילה "קופאים" שומעים את העיצור הסדקי, בניגוד ל"קופים"), כמו כן הסימן המזה ء בערבית (וגם האות ق בחלק מהדיאלקטים), האות q במלטזית וצרוף האותיות tt בדיאלקט הקוקני של אנגלית (better, butter כפי שנהגים באזורים מסוימים של לונדון).עיצור סדקי, חוכך, קולי [ɦ]

עיצור סדקי, חוכך, אטום [h] ברוב השפות אין הבחנה בין עיצורים אלו. כך למשל, האות ה בעברית מייצגת את שניהם. האטום נשמע בדרך־כלל בראש מילה או בסופה (למשל במילה "הר"), ואילו הקולי - בין שתי תנועות (למשל, במילה "מהר"). עיצורים אלה מיוצגים באות هـ בערבית, h באנגלית, ו-h בצ'כית (שם העיר פראג נכתב בצ'כית "Praha" ונהגה "פראהא").

ب

האות בַּא (ערבית: باء; במצרים נהגית: בֵּא) היא האות השנייה באלפבית הערבי. לפניה באה האות אליף ואחריה האות תא.

בא מייצגת עיצור דו-שפתי סותם קולי (IPA: ‏/b/ - כמו בי"ת). האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד'ארז".

בא המנוקדת בכסרה בתחילת מילה משמשת כתחילית במשמעות "עם".

על בסיס האות בא נוצרה פּא (ﭖ, עם שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג דו-שפתי סותם אטום (IPA: ‏/p/ - כמו פ"א), האות משמשת בשפות ששאלו את האלפבית הערבי בהן קיים הצליל הזה, כמו פרסית, וגם בשפה הערבית לתעתוק מילים זרות.

מקור האות בא הוא ב"בי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי – ב

אלפבית לטיני – B,b

אלפבית יווני – Β,β

אלפבית סורי – ܒ

ث

תַ'א (בערבית: ثاء) היא האות הרביעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות תא ואחריה האות ג'ים.

האות ת'א מייצגת עיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/ ‏:IPA - כצרוף Th במילה האנגלית Thing.ההגייה המקורית של ת"ו רפה). התעתיק המקובל שלה לעברית הוא "ת'". בערבית לבנטינית ת'א מבוטאת כעיצור מכתשי, חוכך, אטום (/s/ ‏:IPA - כמו סמ"ך), וברוב הניבים המצריים והצפון אפריקאים היא מבוטאת כעיצור מכתשי, סותם, אטום (/t/ ‏:IPA - כמו ת"ו). יוצאים מן הכלל הם הניבים הפלסטיניים הכפריים, הטוניסאיים, האלג'יראים הכפריים וחלק מהלוביים, שם ת'א נותרת כהגייתה התקנית.

ת'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ח'א, ד'אל, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים, כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג הפונמה הזו, באלפבית הפיניקי, המקור לאלפבית הערבי הצליל כבר לא היה קיים. כך עוצבה ת'א כגרסה של תא (הקישור לתא נעשה כנראה עקב דמיון פונטי), וללא שום מקבילה פיניקית.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד'ארז".

ج

ג'ים (בערבית: ﺟﻴﻢ) היא האות החמישית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ת'א ואחריה האות חא.

בערבית סטנדרטית ג'ים מייצגת עיצור בתר-מכתשי מחוכך קולי (IPA: ‏/ʤ/ - כמו גימ"ל גרושה המשמשת בעברית למילים שאולות). אך בקרב ניבים ערביים רבים היא מבוטאת אחרת: בערבית מצרית היא מבוטאת כוילוני סותם קולי (IPA:‏ /ɡ/ - כמו גימ"ל דגושה), זהו הביטוי לאותיות המקבילות ברוב השפות השמיות; בערבית לבנטינית וברוב ניבי צפון אפריקה מבטאים אותה כבתר-מכתשי חוכך קולי (IPA:‏ /ʒ/ - כמו זי"ן גרושה); ערבית כוויתית וחלק מהניבים העיראקיים מחשיבים אותה כחכי מקורב (IPA:‏ /j/ - כמו יו"ד); ובדואים רבים הוגים אותה כבערבית מצרית, אך מחנככים אותה (IPA: ‏/ɡʲ/ - כמו ГЬ ברוסית).

דוברי ערבית רבים טועים, ומבטאים אותה [ʒ] גם בדברם ערבית סטנדרטית.

בניבים הערבים המדוברים בישראל, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובמדינות המפרץ הפרסי נוצרה על בסיס ג'ים האות ﭺ (בעלת שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג /g/. בשפות הנכתבות בוואריאנטים של האלפבית הערבי, דוגמת פרסית, ﭺ מייצגת בתר-מכתשי מחוכך אטום (IPA: ‏/ʧ/ - כמו צד"י גרושה).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

מקור האות ג'ים הוא ב"גימל" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים (אם כי, כאמור, רובן נהגות כגימ"ל בעברית):

אלפבית עברי - ג

אלפבית לטיני - C,c ו-G,g שהתפתחה ממנה.

אלפבית יווני - Γ,γ

אלפבית סורי - ܓ

ح

חא (בערבית: حاء) היא האות השישית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ג'ים ואחריה האות ח'א.

חא מייצגת עיצור לועי חוכך אטום (IPA: ‏/ħ/ - כמו חי"ת בהגייתה המקורית, שנשתמרה בהגייה תימנית ובחלק מההגיות הספרדיות).

האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

מקור האות חא הוא ב"חי"ת" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים, אם כי במעבר ליוונית הפכה חי"ת לסדקי חוכך (IPA:‏ /ɦ~h/ - כמו ה"א בעברית), לכן באלפביתים ההודו-אירופיים המקבילים נהגות כאות הערבית הא (ه):

אלפבית עברי - ח

אלפבית סורי - ܚ

אלפבית יווני - Η,η

אלפבית לטיני - H,h

خ

ח'א (בערבית: خاء) היא האות השביעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות חא ואחריה דאל.

ח'א מייצגת עיצור ענבלי חוכך אטום (IPA: ‏/χ/ - כמו כ"ף רפה וחי"ת מודרניות).

ח'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ד'אל, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ኀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה ח'א כגרסה של חא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

د

דאל (בערבית: دال) היא האות השמינית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ח'א ואחריה ד'אל.

דאל מייצגת עיצור מכתשי סותם קולי (IPA: ‏/d/ - כמו דל"ת). האות מתחברת מצד ימין אך לא משמאל, כשאר אותיות "דוד' ארז".

מקור האות דאל ב"דל"ת" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ד

אלפבית לטיני - D,d

אלפבית יווני - Δ,δ

אלפבית סורי - ܕ

ذ

ד'אל (בערבית: ذال) היא האות התשיעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאל ואחריה באה האות רא.

ד'אל היא עיצור שיני, חוכך, קולי (/ð/ ‏:IPA - כמו הצרוף האנגלי Th במילה The. בעברית זהו הצליל של דל"ת רפה, אם כי כיום רוב הדוברים אינם מבטאים אותה). התעתיק המקובל שלה לעברית הוא "ד'". בערבית לבנטינית ד'אל מבוטאת כעיצור מכתשי, חוכך שורק, קולי (/z/ ‏:IPA - כמו זי"ן), וברוב הניבים המצריים והצפון אפריקאים היא מבוטאת כעיצור מכתשי, סותם, קולי (/d/ ‏:IPA - כמו דל"ת). יוצאים מן הכלל הם הניבים הפלסטינים הכפריים, התוניסאים, האלג'יראים הכפריים וחלק מהלוביים, שם ד'אל נותרת כהגייתה הסטנדרטית.

ד'אל היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ዘ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן, עוצבה ד'אל כוואריאנט של דאל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

ر

האות רא (בערבית: راء) היא האות העשירית באלפבית הערבי. לפניה באה האות ד'אל ואחריה האות זאי.

בערבית סטנדרטית וברוב הניבים המדוברים רא מייצגת עיצור מכתשי, רוטט (/r/ ‏:IPA - כמו רי"ש מתגלגלת קדמית, או rr הספרדי). עם זאת, בחלק מהניבים, דוגמת ערבית מצרית וערבית תוניסאית, רא מבוטאת כעיצור מכתשי, מקיש (/ɾ/ ‏:IPA - כמו tt במילה האנגלית Better). באזורים מועטים, דוגמת מוסול, רא מבוטאת כעיצור עיצור ענבלי, חוכך, קולי (/ʁ/ ‏:IPA - כמו רי"ש מודרנית).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין אך לא מצד שמאל, כמו בשאר אותיות דוד'ארז.

מקור האות רא הוא ב"ריש" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - ר

אלפבית לטיני - R r

אלפבית יווני - Ρ ρ

אלפבית קירילי - Р р

אלפבית סורי - ܪ

س

האות סין (בערבית: سين) היא האות ה-12 באלפבית הערבי. לפניה באה האות זאי ואחריה שין.

סין מייצגת עיצור מכתשי חוכך שורק אטום (IPA: ‏/s/ - כמו סמ"ך).

בערבית סטנדרטית, סין המנוקדת בפתחה המתווספת לפעלים בהווה משנה אותם לזמן עתיד. תחילית זו היא קיצור של سوف (סַוופַ) מילית המציינת עתיד, כמו will (וויל) האנגלית. ברוב הניבים המדוברים אות אחרת משמשת לתכלית זו, כך למשל בערבית מצרית יכולים לעשות את חא, ח'א או הא, כשהן מתחלפות ביניהן כמעט באופן אידיולקטי.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

אף על פי שהצליל שאותו מייצגת סין הוא מקביל לצליל "סמך" הפניקית, היא התפתחה דווקא מ"שן". לכן האות שין, ش, עוצבה כגרסה של סין. באלפבית הערבי אין מקבילה ל"סמך" הפיניקית, המקבילות של סין באלפביתים שמיים מייצגות דווקא בתר-מכתשי חוכך אטום (IPA:‏ /ʃ/) בהתאם לאות שממנה הן התפתחו, אך באלפבית היווני התרחש אותו תהליך, שגרם לכך שהאות התפתחה מ"שן" בעוד צלילה הוא כשל "סמך", לכן המקבילות באלפביתים האירופיים זהות גם בצליל:

אלפבית עברי - ש

אלפבית לטיני - S,s

אלפבית יווני - Σ,σ/ς

אלפבית סורי - ܫ

ط

האות טַא (בערבית: طاء) היא האות השש-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות דאד ואחריה האות ט'א.

טא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, אטום, מלועלע (/tˤ/ ‏:IPA - כמו טי"ת בהגייתה המקורית שנשמרה בפי עדות המזרח, או מעין טי"ת משולבת עם עי"ן מזרחית). טא היא אחד מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, צ'אד, ט'א וקאף), והיא הגרסה הנחצית של ت.

האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות טא ב"טת" הפניקית, ויש לה מקבילות בחלק מהאלפביתים:

אלפבית עברי - ט

אלפבית יווני - Θ,θ אם כי צלילה מקביל לת'א.

אלפבית סורי - ܛ

م

האות מִים (בערבית: ميم) היא האות העשרים וארבע באלפבית הערבי. לפניה באה האות לאם ואחריה האות נון.

מים מייצגת עיצור דו-שפתי, אפי (/m/ ‏:IPA - כמו מ"ם). מים משמשת כאות משקלית לעיתים רבות, לדוגמה ביצירת שמות מקומות במשקל ﻣﻔﻌل (מַפעַל), כך ﻣﻜﺘﺐ (מכּתב) פירושו "משרד", מהשורש ﻙ.ﺕ.ﺏ שמשמעותו כ.ת.ב.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט אותיות "דוד'ארז".

מקור האות מים ב"מם" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - מ/ם

אלפבית לטיני - M,m

אלפבית יווני - Μ,μ

אלפבית סורי - ܡ

ن

האות נוּן (בערבית: نون) היא האות העשרים וחמש באלפבית הערבי. לפניה באה האות מים ואחריה האות הא.

נון מייצגת עיצור מכתשי, אפי (/n/ ‏:IPA - כמו נו"ן). נון משמשת כאות משקלית בפעלים רבים, בעיקר בגופים ראשון רבים ובגופים שני ושלישי נקבי רבים בזמן הווה, כך לדוגמה במשקל תַפְעַלְנַ (ﺗﻔﻌﻠﻥ), שמציין פועל בגוף שני רבים נקבי, בזמן הווה.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

מקור האות נון הוא ב"נון" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - נ

אלפבית לטיני - N,n

אלפבית יווני - Ν,ν

אלפבית סורי - ܢ

ژ

ז'אי (בערבית: ژاي) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של זאי, כדי לייצג עיצור בתר-מכתשי, חוכך, קולי (/ʒ/ ‏:IPA - כמו זי"ן גרושה).

היא אחת מאותיות دوذ ارزژ (דוד' ארזז'), המכונות "האותיות הסנוביות" כיוון שאינן מתחברות לאות שבאה אחריהן. אין לה אות מקבילה עברית, אנגלית או ערבית (אם כי במספר להגים ארץ-ישראליים האות ج מבוטאת כמוה), אך בכתב קירילי יש (האות Ж). צלילה מבוטא במילים ז'אן (שם), ז'בוטינסקי, או בסוג אסימון מפורסם, ז'טון. בדרך כלל מחליפים אותה באות ג'ים (جيم).

פּא (בערבית: پاء) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של בא, כדי לייצג עיצור דו-שפתי, סותם, אטום (/p/ ‏:IPA - כמו פ"א דגושה). האות נוצרה בשפות שעברו להשתמש באלפבית הערבי וכללו את הצליל הזה כמו פרסית ואורדו, משם עברה האות לשימוש גם בשפה הערבית במילים משפות זרות, לדוגמה پاسكال (פסקל).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין (אלא אם כן נמצאת מימינה אות דוד'ארז) וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

בא (בערבית: ڤاء) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה כוואריאנט של פא, כדי לייצג עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA - כמו בי"ת רפה) במילים משפות זרות לדוגמה ڤولڤو (וולוו).

בג'אווי, אלפבית השאוב מהאלפבית הערבי, אות זו בשימוש כעיצור דו-שפתי, סותם, אטום (/p/ ‏:IPA - כמו פ"א), ושמה הוא פּא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

צ'ים, או גים (בערבית: ﭼﻴﻢ), היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של ג'ים.

האות נוצרה בשפה הפרסית כשזו עברה להשתמש באלפבית הערבי כדי לייצג בתר-מכתשי מחוכך אטום (/ʧ/ ‏:IPA - כמו צד"י גרושה המשמשת בעברית למילים שאולות), שלא קיים בערבית. בהוראה זו היא משמשת ברוב השפות שבהן היא כלולה, בהן, מלאית / אינדונזית בכתב ג'אווי ושמה הוא צֶ'ה.

בישראל, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובמדינות המפרץ הפרסי משתמשים בה כדי לייצג דווקא עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA - כמו גימ"ל) במילים משפות זרות ובשמות מקומות כמו ﺭﻣﺎت ﭼﺎﻥ (רמת גן), כך מופיע שם העיר על תמרורי דרכים בישראל.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

האות תא מרבוטה (בערבית: تاء مربوطة, מילולית: "תא קשורה") היא אחד מהסימנים בכתב הערבי, אף שאינה נחשבת לאחת מ-28 האותיות באלפבית הערבי. האות מופיעה רק בסופי מילים, ונהגית כאם קריאה ה"א או כ-תי"ו. צורת האות היא כצורת האות הערבית ه, בתוספת שתי נקודות (בדפוס) או קו ישר (בכתב יד) מעליה.

אחד מהשימושים המרכזיים של האות הוא הפיכת שם עצם מצורת זכר לצורת נקבה. לדוגמה: משמעות המילה وزير (וזיר) היא שר, ובתוספת ة מתקבלת המילה وزيرة (וזירה), שמשמעותה שרה. הדבר דומה להוספת אם הקריאה ה"א לשמות עצם בעברית במטרה להופכם מזכר לנקבה ("ילד" לעומת "ילדה"). הוספת תא מרבוטה כרוכה בהוספת תנועת /a/ לעיצור שלפניה, באמצעות סימן פתחה.

בדרך כלל תהגה האות ة כאם הקריאה ה"א, אך כאשר המילה המסתיימת ב-ة היא נסמך בצירוף סמיכות - היא תהגה כעיצור תי"ו. לדוגמה: המילה دولة (שמשמעה מדינה) תהגה "דאולה", ואילו הביטוי "دولة لبنان (מדינת לבנון) יהגה "דאולת לובנאן". גם כאן קיימת הקבלה לשפה העברית, בה אם הקריאה ה"א הופכת לאות תי"ו בצירופי סמיכות ("כיפה" לעומת "כיפת הסלע").

כאשר נוסף למילה כינוי קניין חבור, תהפוך ה-ة ל-ت. לדוגמה: دولتي (מדינתי; המדינה שלי).

צורת הרבים של מילה המסתיימת ב-ة נוצרת בדרך כלל על ידי השמטת האות והוספת ات (סיומת "-את"). לדוגמה: مؤسسة (מוסד), וברבים مؤسسات (מוסדות). עם זאת, קיימות מילים המסתיימות ב-ة וצורת הרבים שלהם שונה לחלוטין. לדוגמה: مدرسة (מדרסה) שמשמעותה בית ספר, וצורת הרבים שלה היא مدارس (מדארס).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.