תרצה

תִּרְצָה הייתה עיר כנענית ולאחר מכן ישראלית. שימשה במשך תקופה מסוימת כבירת ממלכת ישראל. תרצה זוהתה על ידי ויליאם אולברייט בתל אל-פארעה (צפון) – תל הנמצא כ-11 ק"מ צפונית מזרחית לשכם, צפונית לכביש 57 סמוך לכפר עין בידאן בדרך לטובאס. התל נחפר בשנים 1940-1960 על ידי משלחת מטעם בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, בפיקוחו של החוקר הצרפתי רולאן דה וו.

North-shomron

גאוגרפיה של התל

תרצה נבנתה על גבעה נמוכה בתוך בקעה. שטח העיר כ-180 דונם, והיא מוקפת נחלים זורמים משלושה עברים. את הבקעה מקיפים הרים גבוהים. בסמוך לעיר נובע מעין (עין תרצה/פארעה) המספק כ-1,500 מ"ק לשעה. בסמוך עוברות שתי דרכים חשובות: "דרך מבוא השמש" החוצה את הרי השומרון ממערב למזרח - עולה ממישור החוף לשכם ויורדת דרך נחל תרצה עד למעברות הירדן באזור גשר אדם של ימינו (תוואי כביש 57 ), ודרך ההר המקשרת בין ירושלים, שכם, עמק דותן וצפונה לעמק יזרעאל.

היסטוריה

פרהיסטוריה

החפירות הארכאולוגיות באתר מצביעות על קיומו של יישוב קטן עוד בהתקופה הנאוליתית. תרצה הפכה לעיר כנראה בתקופת הברונזה הקדומה, העיר הייתה בצורה – בסיס חומותיה העתיקות בנוי מאבנים ברוחב עד 2 מטר, והיא כללה מגדלים ושערים. בעיר נמצאו שרידי מקדש, רחובות רחבים עם מערכת ניקוז ובתים מלבניים האופייניים לתקופה.

בסביבות 2,500 לפנה"ס ננטשה העיר לכ-600 שנה, אז חודשה בה ההתיישבות, שנמשכה ברציפות עד 1,300-1,250 לפנה"ס. העיר חרבה בזמן זהה לשאר הערים הכנעניות בארץ ישראל, תקופה המיוחסת לכיבוש הארץ בידי בני ישראל.

דה וו הטיל ספק בטענת כיבושה של תרצה בידי בני ישראל, וטוען כי נאחזו במקום בדרכי שלום. כחיזוק לטענתו זו מובאת העובדה כי השם תרצה אינו אופייני לתרבות הישראלית הפטריארכלית, בה שמות יישובים נקראו על שם האב. לפי תפיסה זו, סיפור בנות צלפחד המופיע בספר במדבר על פיו תרצה הייתה בתו הצעירה של צלפחד, נועד "להכשיר" את קבלתה של העיר הכנענית לשבט מנשה.

התקופה הישראלית

בתקופה הישראלית הייתה תרצה עיר מתוכננת – רחובות מקבילים, בתים טיפוסיים. העיר הוקפה חומה, שנבנתה על בסיס החומה הכנענית. עיר זו עברה חורבן נוסף במאה ה-9 לפנה"ס (אותו ניתן ליחס למאבק על המלוכה בין זמרי ועמרי או למסעו הצבאי של שישק), ומיד לאחריו החלה בנייה מהודרת שלא נסתיימה – כנראה עקב העברת הבירה לשומרון. אל העברת הבירה נלוותה נטישה של העיר, אשר לזמן קצר עמדה נטושה עד אשר נוסד שם מחדש יישוב קטן.

במאה ה-8 פרח היישוב בתרצה מחדש (תקופת המלכים יואש וירבעם השני). בתקופה זו שוב נבנו בעיר בתי מגורים מפוארים ומבני ציבור. הממצאים הארכאולוגיים מעידים גם על קיומו של "רובע עוני" מובהק בתקופה זו.

סופה של העיר

תרצה חרבה פעם נוספת עם הכיבוש האשורי בשנת 723 לפנה"ס. בתקופת שלטון אשור יושבה מחדש, הפעם כעיר פרזות. סמוך לשנת 600 לפנה"ס ניטשה העיר שוב. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו אך מבנים בודדים.

תרצה במקרא

תרצה מוזכרת בספר במדבר כאחת מבנות צלפחד שהיו משבט מנשה. על פי סיפור זה ניתן להסיק כי העיר נכללה בחלקם של צאצאי תרצה ונקראה על-שמה. הסבר אפשרי נוסף הוא כי סיפור בנות צלפחד בא לתרץ את השתייכותן של ערים כנעניות מובהקות לשבט מנשה, שכן ערי ישראל קרויות כולן בשמות גבריים בשל התרבות הפטריארכלית הישראלית, בעוד ערי כנען נקראו בשמות משני המגדרים.

תרצה נזכרת (כמקום) לראשונה ברשימת הערים שנכבשו על ידי יהושע. לאחר הכיבוש הוכללה בתחומו של שבט מנשה.

העיר הפכה לבירת ממלכת ישראל בימיו של ירבעם בן נבט. בנו, נדב, נרצח על ידי בעשא, אשר במשך 24 השנים בהן שלט המשיך לבנות את העיר.

בנו של בעשא, אלה, מוזכר כמלך הולל. לאחר שנתיים מיום עלייתו למלוכה, קשר עליו זמרי והכתיר עצמו למלך. אולם מלכותו נמשכה שבעה ימים בלבד. עמרי, שר הצבא, צר על תרצה וזו נכבשת לא בלי נזק – על פי הסיפור נשרף בית המלך בידי זמרי לאחר שנכזבה תקוותו.

שש שנים לאחר שהומלך, העביר עמרי את בירת ישראל לשומרון, המוגנת יותר בפני אפשרות של מצור.

אחד המלכים האחרונים שמלך בישראל, מנחם בן גדי, בא משם: "וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק י"ד), המשך הכתוב − הסתום בחלקו, ולדעת חוקרים אולי הוא משובש[1] − מזכיר גם הוא את תרצה: "אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ" (פרק ט"ו, פסוק ט"ז).

ספר שיר השירים מתייחס ליופיה של תרצה: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָ‍ִם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק ד').

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בוסתנאי עודד ומיכאל קוכמן (עורכים), מלכים ב (עולם התנ"ך), תל אביב: דברי הימים, 1999, עמ' 119–120.
2 ביולי

2 ביולי הוא היום ה-183 בשנה (184 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 182 ימים. יום זה נמצא בדיוק באמצע השנה (בשנים שאינן מעוברות).

7 בספטמבר

7 בספטמבר הוא היום ה-250 בשנה בלוח הגריגוריאני (251 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 115 ימים.

אוניברסיטה משודרת

אוניברסיטה משודרת היא סדרת הרצאות בנושאים אקדמיים מגוונים, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב המשודרת בגלי צה"ל משנת 1977. רוב הקורסים המשודרים יוצאים לאור גם כספר בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור. נכון לשנת 2013 פורסמו בסדרה 400 כותרים שנמכרו ב-750 אלף עותקים.

את הסדרה יזם בשנת 1977 מרדכי נאור. קדמה לה סדרת תוכניות של אוניברסיטה משודרת לעם בקול ישראל, בראשית שנות ה-60.

ערכה והפיקה את התוכנית מראשיתה תרצה יובל (לימים תרצה יובל־אלחנתי) ועמדה בראש הפרויקט, שהפך למפעל חייה, עד לפטירתה ב-27 בדצמבר 2000. לאחר פטירתה נקראה הסדרה על שמה. על מפעל זה הייתה מועמדת לקבלת פרס ישראל.בשנים 2001–2013 עמד בראש הפרויקט ד"ר חגי בועז.

עם המרצים הבולטים שהשתתפו בסדרה נמנים הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ, מיכאל הרסגור, ירמיהו יובל, אסא כשר ורבים אחרים, כמעט כולם חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל.

ההרצאות ניתנות במסגרת סמסטריאלית, בכל סמסטר מוצגים ארבעה או חמישה נושאים (בימים ראשון עד חמישי), שבכל אחד מהן כ-13 משדרים בני חצי שעה, המשודרים, נכון ל-2016, בשעות הערב (20:30); בעבר שודרה כל הרצאה פעמיים, הפעם הנוספת בשעות הבוקר (06:30).

נושאי האוניברסיטה המשודרת נלקחים מכל תחומי הדעת, אך ניכרת בהם העדפה לנושאים בתחום מדעי החברה ומדעי הרוח. גם מדעי החיים זוכים לכיסוי סביר, אך בתחומי ההנדסה, המתמטיקה ומדעי המחשב ניכר מיעוט הנושאים, קרוב לוודאי כיוון שתחומים אלה קשים יותר להעברה בצורה מילולית בלבד.

במרץ 2015 שינתה הסדרה את אופיה, ובמקום הרצאות מתקיימת בה שיחה בין מגיש לאיש אקדמיה. מגישי הסדרה הם ליעד מודריק, בן שני וקובי מידן.

בדמי ימיה

בִּדְמִי ימיה היא נובלה עברית מאת ש"י עגנון, הפותחת את הקובץ "על כפות המנעול", בהוצאת שוקן. הנובלה פורסמה לראשונה בשנת 1923 בכתב העת "התקופה", של הוצאת שטיבל בוורשה, בתקופת מגוריו של עגנון בגרמניה.

בית הסוהר נווה תרצה

בית הסוהר נְווה תִּרְצָה הוא בית סוהר לנשים, היחיד מסוגו בישראל, אשר מופעל על ידי שירות בתי הסוהר. בית הסוהר ברמת ביטחון מרבית, מיועד לשכן 230 אסירות ועצירות. בבית הסוהר ישנן לצד האסירות הפליליות גם אסירות ביטחוניות.

בית הסוהר נמצא במתחם בתי הסוהר ברמלה, מפקד/ת בית הסוהר בדרגת סגן גונדר.

לפי עמנואל הראובני, שם בית הסוהר הוא סמלי ובהוראה שאולה, בעקבות הכתוב בספר ויקרא: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויקרא כו מג). כלומר השם תרצה נגזר מן השורש רצה, שפירושו נשא (את עונשו).

בקעת הירדן

בקעת הירדן היא חלק מן הבקע הסורי-אפריקני המשתרע לאורך נהר הירדן ממקורות הירדן ועד לים המלח.

הבקעה צרה וארוכה וגובלת בערבה, בהרי אדום והרי מואב שבממלכת ירדן, בגולן, בבקעת הלבנון, בגליל, בבקעת בית שאן, וביהודה והשומרון. עמק החולה וארץ כנרות הם חלקים צפוניים של בקעת הירדן.

בחלק הירדני של הבקע חיים 85,000 תושבים. בחלק שבשליטת ישראל יש כ 65,000 פלסטינים מהם 17,500 בעיר יריחו. כמו כן קיימים למעלה מ-25 יישובים קהילתיים בהם מתגוררים כ-15,000 יהודים, מהם 5,500 במועצה אזורית בקעת הירדן והיתר בעמק בית שאן ובמועצה אזורית עמק הירדן.

הקרב בנחל תרצה

הקרב בנחל תרצה התקיים בשלהי מלחמת העולם הראשונה בעמק שבו עובר נחל תרצה (ואדי אל-פארעה), היורד משכם לעמק הירדן.

העמק היה דרך המוצא היחידה שנותרה לחיילי הארמיות העות'מאניות הנסוגות מהרי השומרון. ב-21 בספטמבר 1918 הפכה הדרך התלולה ל"מלכודת טופוגרפית". לתוכה נהרו החיילים הנסוגים. הנסיגה הפכה למנוסת בהלה. נתיב הבריחה היה למלכודת מוות אכזרית, שבאה מידי האוויריה הבריטית.

הר כביר

הר כביר (בערבית הר בילאל) הוא גוש הררי גדול המתנשא מצפון מזרח לשכם ומעל (מדרום) לבקעה הגדולה שיוצר נחל תרצה. בפסגה הצפון-מערבית, בגובה 792 מטר מעל פני הים, נמצאת תצפית נוף רחבה המשקיפה אל הר חרמון בצפון, הר הגלבוע במזרח והרי גלעד. מסביב להר כביר נצפים הרי השומרון; בדרום - מקרוב הרי עיבל וגריזים ובאופק הרי בנימין. בפסגה 792 ניתן לצפות בשלושה ימים: ים המלח, ים כנרת והים התיכון. ההר מכונה גם הר אברהם, על פי המסורת בבוא אברהם אל שכם ואלון מורה קיבל את ההבטחה על ארץ ישראל: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים ו'-ז')

לאורך הרכס עוברת דרך נופית לאורך כארבעה קילומטר, בתוך שטח המוכרז שמורת טבע - שמורת הר כביר.

בשיפולים הדרומיים של ההר נמצא היישוב אלון מורה- מראשוני היישובים היהודיים בשומרון. מזרחית יותר נמצאת חוות סקאלי, המכונה גם "גבעה 792", בהתאם לגובה מעל פני הים של הפיסגה מעליו.

על פסגתו המערבית של ההר מצוי "קבר שיח' בילאל אבן רבאח", 767 מטר מעל פני הים. בפסגה שלושה מצפורים המהווים אתר הנצחה לתא"ל יוסף לונץ, מושל שכם לשעבר.

קיימת סברה כי הר כביר הוא הר גריזים המקראי.

בשיפולים הצפוניים של ההר נמצא והוגדר בשנת 1942 על ידי טוביה קושניר, מחללי מחלקת הל"ה, הפרח אירוס השומרון.

השומרון

חבל השומרון (ערבית: السامرة, תעתיק: א-סאמרה) הוא אזור גאוגרפי היסטורי במרכז ארץ ישראל, אשר מהווה חלק משדרת ההר המערבית. האזור נקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב.

חבל השומרון מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו מתחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי והפסגות הגבוהות שבו הן הר בעל חצור, הר עיבל והר גריזים.

רוב האזור הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית ובו גם יישובים יהודיים בשליטת מדינת ישראל במשטר המנהל האזרחי. חבל השומרון הוא גם שמו של המחוז בממשל הצבאי, ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו.

התעופה במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץ ישראל

התעופה הצבאית במלחמת העולם הראשונה הופיעה בארץ ישראל

בשנת 1913 כאשר הוזמן מטוס עות'מאני לטיסת ראווה בשמי תל אביב הקטנה ונפל על חוף הים לעיני עברים מהיישוב שנענו לקריאתו של מהנדס התעופה העברי ד"ר מאיר גורביץ ונאספו למפגן. בשנת 1914 בוצעה הופעת הראווה של המטוסים הטורקים שהסתיימה באסון. המטוסים נפלו לים כנרת והטייסים נהרגו. לנופלים חולק כבוד רב והם נקברו בדמשק סמוך לקבר צלאח א דין.

כאשר פרצה המלחמה הגיעו לארץ טייסות גרמניות.

לבקשתו של גנרל אדמונד אלנבי, מפקד חיל המשלוח המצרי, הוקמה הבריגדה הארצישראלית של גיס התעופה המלכותי (לאחר מכן חיל האוויר המלכותי. הבריגדה הארצישראלית השתתפה במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ובפרט בקרב מגידו ובקרב בנחל תרצה.

זמרי (מלך ישראל)

זִמְרִי הוא דמות מקראית, מלך על ממלכת ישראל בשנת 882. הוא עלה לשלטון לאחר שרצח את המלך הקודם, אלה, ומלך שבוע אחד בלבד, עד שנרצח גם הוא.

זמרי שהיה "שר מחצית הרכב" (כלומר מפקד על מחצית מהמרכבות) בצבאו של אלה, ניצל את המלחמה עם פלשתים באותה העת לצורך ביצוע הפיכה נגד אלה. בעת שאלה היה שיכור, זמרי בא והרג אותו. לאחר מכן, הכה את כל בני משפחתו, בית בעשא. בהפיכה זו התקיימה נבואת יהוא בן חנני לבעשא כי ביתו יושמד (ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוקים א'-ד').

כמו אלה מלך ישראל, גם רוצחו זמרי לא האריך בשלטונו. מהפכת החצר של זמרי קוממה עליו את החייל שצר על גבתון, ומצביאו עמרי, עם חיל הרגלים נטש את המצור על העיר הפלשתית וחש אל תרצה להפיל את זמרי:

שמו של זמרי הפך לשם נרדף לבוגד. כאשר בא יהוא לארמונה של איזבל על-מנת להורגה, קידמה איזבל את פניו במילים: "הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?".

כ"ד באלול

כ"ד באלול הוא היום העשרים וארבעה בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

כ"ח בטבת

כ"ח בטבת הוא היום העשרים ושמונה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ח טבת היא

ברב השנים פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

להקת גייסות השריון

להקת גייסות השריון היא להקה צבאית בצה"ל. הלהקה נוסדה על ידי קצין החינוך של חיל השריון שאול ביבר, והפכה עם הזמן לאבן יסוד במוזיקה הישראלית.

רבים מבוגריה של הלהקה היוו ומהווים גם היום חלק מתעשיית התרבות והמוזיקה הישראלית, כמו ניסים עזיקרי, זמירה חן, צבי שיסל, עזרא דגן, דפנה ארמוני, משה בקר, עליזה עזיקרי, אבי טולדנו, גבי ברלין, איציק בר יונה, שוקי פורר, נורית הירש, כרמלה גזית, טליה שפירא, תיקי דיין, תרצה אתר, דודו זר, מאיר סוויסה, יוני חן, דורי בן זאב, ריקי מנור, צביקה גרטל.

נחל תרצה

נַחַל תִּרְצָה (בערבית: وادي‎ الفارعه - ואדי אל-פארעה) הוא הגדול בנחלים המנקזים את מזרח השומרון לבקעת הירדן וים המלח. אורכו כ-40 קילומטרים ושטח אגן הניקוז שלו הוא 300 קמ"ר. זרימתו מתמדת והוא הנחל האיתן היחיד במזרח השומרון.

הנחל מתחיל מזרחית לשכם, בבקעת בית דג'ן ונמשך צפונה, שם הוא נקרא ואדי עזמוט ואחר כך ואדי בידא. באזור עינות בידאן שעל כביש שכם-גשר אדם (כביש 57) הוא פונה מזרחה בתוך בקע טקטוני, ומשלים בנקודה זו את הקפתו של הר כביר, ומנקז באופן זה את כל מורדות ההר.

מי הנביעות הזורמים בנחל משמשים את החקלאים הפלסטינים באזור להשקיית שדותיהם שלאורך הנחל, בעיקר באזור הג'יפתליק.

קילומטרים ספורים מזרחה משם נשפך נחל תרצה לנהר הירדן. הנחל תרצה קרוי על שם העיר המקראית תרצה.

רכס טמון

רכס טמון (נקרא גם 'הטמון') הוא רכס פסגות בקמר המזרחי של השומרון, הנמצא בין בקעת נחל תרצה לבקעת הבקיעה. כיוון הרכס הכללי הוא דרום-מזרח לצפון-מערב, בדומה לרוב רכסי השומרון. ייחודו של רכס טמון הוא בנטיות הגאולוגיות החריפות המאפיינות אותו, כתוצאה מפעילות טקטונית חזקה, והוא מורכב משברים, הורסטים וגראבנים רבים.

רכס טמון הוא הצר ביותר בכל השרשרת המקוטעת של ההרים מהגלבוע עד אזור מעלה החמישה ונס הרים שבמבואות ירושלים, הכוללת את הר כביר, הר גדיר ורכס טמון.

שמו נובע מהיותו הרכס הנמוך ביותר מבין רכסי מזרח השומרון ועקב כך טמון בין הר כביר להר גדיר.

רכס טמון מתנשא מעל בקעותיו במתלול חריף לאורך כששה וחצי קילומטרים (מנ.ג.431 במערב ועד נ.ג. 274 במזרח). בחלק מהמקומות ניתן לצפות מהפסגה אל הנוף דרומה וצפונה מנקודה אחת, ומתקבל מראה מרהיב של מזרח השומרון מלוא העין. חלק זה של הרכס תלול מאד, ומגיע לנפילת גובה של כ-500 מטרים צפונה אל תוך בקעת טמון, וכ-600 מטרים דרומה אל תוך בקעת נחל תרצה.

עקב ייחודיות הנופית והגאולוגית של הרכס שטח של כ-18,485 דונם ממנו אושר כשמורת טבע בצו אלוף, אך כיום חלקי השמורה אשר נמצאים בשליטת הרשות הפלסטינית אינם מנוהלים כשמורת טבע וסובלים מבנייה בלתי חוקית של אנשי הכפר טמון.

שיר משמר

שִׁיר מִשְׁמָר (שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ) הוא שירו של המשורר נתן אלתרמן, שראה אור לראשונה במסגרת ספרו "חגיגת קיץ" (1965). פורסם בין השאר בכותר "ארבעים שירים של נתן אלתרמן".השיר נכתב לבתו תרצה אתר ונסב על מכאובי החיים והנפש שחוותה, לצד עצות לחיים. המילים הראשונות של השיר ופסוקים מתוכו נטבעו בשיח הישראלי הציבורי והפרטי בתחום בריאות הנפש, ובמיוחד אצל נשים.כתגובה ל"שיר משמר" כתבה תרצה אתר את "שיר הנשמרת".גרסה מקוצרת של "שיר משמר" הולחנה על ידי סשה ארגוב עבור ההצגה חגיגת קיץ שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1972. בהצגה שרה אביבה שוורץ את השיר. שנה אחר-כך הקליטה חוה אלברשטיין את השיר במסגרת אלבומה "לו יהי". מבצעים נוספים של השיר כוללים את אחינועם ניני יחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מרגלית צנעני, מתי כספי, יהודית רביץ, קובי אלדר עם ארנון פרידמן, דורית פרקש ושילה פרבר.

בשנת 2011 הוקלט על ידי מיכה ביטון וחני דינור "שיר משמר שיר הנשמרת" ללחן של גידי קורן, שיר שמהווה דיאלוג בין שני השירים של אלתרמן ואתר.

תרצה אתר

תרצה אֲתָר (27 בינואר 1941 – 8 בספטמבר 1977) הייתה משוררת, פזמונאית, סופרת, זמרת, שחקנית תיאטרון ומתרגמת ישראלית. "אֲתָר" הוא שם העט שלה – קיצור שם נעוריה, אלתרמן.

תרצה טנאי

תרצה טנאי (2 ביולי 1920 – 1 ביולי 2009) הייתה מאיירת וציירת ישראלית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.