תרפים

במקרא תְּרָפִים הם אלילי-בית שהיו בצורת ראש אדם, ייתכן שהיו גולגולת מכויירת בטין של ראש המשפחה. התרפים נועדו לשם ניבוי עתידות וגילוי מידע נסתר באמצעות ניחוש.

סברה אחרת- תרפים היו נראים כאבר מין נשי: כך נאמר במסכת ברכות- "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף", ברכות – דף כ"ד עמוד א'. ראה להלן "אזכורים במקרא, רחל המפקיעה את התרפים מאביה - יושבת עליהם, בישיבה זו היא טומנת את התרפים במקום התורף, שבלשון חז"ל הוא אבר המין הנשי.

Giovanni Battista Tiepolo 066
רחל יושבת על תרפים שהחביאה בכר הגמל. ציור של ג'ובאני בטיסטה טייפולו.

מקור השם

מקור השם הוא מהשפה החתית, והשימוש ברבים הוא כנראה דרך כבוד. במדרש תנחומא מובאת סיבה נוספת: "למה נקראו תרפים? - שהן מעשה תורף, מעשה טומאה" (מדרש תנחומא פרשת ויצא י"ב). ואילו הרמב"ן כתב: "יקראו אותם 'תרפים' לרמז בשמם כי דִבורם כמו נבואה רפה - תבוא ברוב, ותכזב לעיתים רחוקות".

אופן השימוש בתרפים

לאחר ההקטרה לפניהם, ניתן היה לדובב את התרפים לקבלת עתידות. במדרש מובא תיאור כיצד היו שואלים בתרפים:

וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור, ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוים לו, ומדבר עמם בלחש

מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן י"ב

והרמב"ן[1] כתב: "והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות".

אזכורים במקרא

בתנ"ך התרפים מוזכרים לראשונה אצל רחל שגונבת אותם מאביה, לבן, ומחביאה אותם בכר הגמל ויושבת עליהם כאשר אביה מחפש אותם[2]. יש אומרים שעשתה כן כדי שלבן לא ינחש בהם וכך יידע להיכן ברח יעקב מפניו. מיכל בת שאול שמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, ולגרום להם לחשוב שהוא ישן בה[3]. מיכה שהיה כהן של שבט דן משתמש בתרפים[4].

בכמה מקומות ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד[5]. מלכים השתמשו בהם כשעמדו על צומת הכרעה. על נבוכדנאצר מלך בבל מסופר כי שאל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה[6]. בספר זכריה, פרק י', פסוק ב', נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.

על המלך יאשיהו מסופר כי ביער עם כל עבודות האלילים שהיו בתקופתו גם את התרפים[7].

על פי חז"ל השימוש באפוד אצל הכהן הגדול, היה מכפר על עבודה זרה[8] והם לומדים זאת מהסמיכות בהושע בין אפוד לתרפים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בראשית פרק ל"א, פסוק ל"ט.
  2. ^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוקים י"ט-ל"ה
  3. ^ ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוקים י"ג-ט"ז
  4. ^ ספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה'; פרק י"ח
  5. ^ "כִּי יָמִים רַבִּים, יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (ספר הושע, פרק ג', פסוק ד')
  6. ^ "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (יחזקאל, כ"א, כ"ד)
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ד
  8. ^ בבלי, מסכת זבחים, פ"ח, ע"ב; מסכת ערכין, ט"ז, ע"א,
אל (אל כנעני)

במיתולוגיה הכנענית, אֵל הוא שמו של ראש האלים בפנתאון ואחד מהאלים החשובים של העיר אוגרית. נקרא גם אִל, אלו, תור (שור) - סמל הכוח והפיריון, ו"קדוש" במובן של נשגב ונעלה.

בעל (אל)

במיתולוגיה הכנענית, בעל - או בעל הדד - הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה. בעל מתואר כלוחם רב עוצמה וכוח הלוחם בכוחות הרעים שמנסים לכלות את העולם ולהשמידו. הוא בנו של אל, אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת. משמעות שמו אדון, והוא מתואר כאדון העולם.

בעל מתואר כלוחם גיבור, עשוי ללא חת, שאוחז בידו האחת אלה, בידו השנייה חזיז ברק, דורך על העננים, לראשו קרניים כאות לפריון, ומרעים בקולו ברעם, ושוכן בהר צפון המיתי, הוא ג'בל אל ארקה, שגשמי זעף כבדים יורדים בו מדי שנה. פולחנו היה גם נהוג בקרתגו, שם שימש כאחד האלים הראשיים. עדות לכך אפשר למצוא בשם המצביא המפורסם חניבעל ובשם אחיו עזרובעל.

גד (אל)

גַּד הוא אל מזל שמי, המוזכר בכתבים עתיקים בארם וארצות ערב. מוזכר גם בספר ישעיהו בתור אל שעבדו יהודים בגלות בבל: "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו, ס"ה, י"א).

בין פרשני המקרא יש הקושרים את גד לאחד מן הכוכבים, ואף המזהים אותו עם כוכב הלכת צדק, לפי האטימולוגיה בערבית.

פירוש המילה גד, קרוב לחצייה או חריצה, קשור לתפיסה כי גורל האדם נחרץ. אמנם, אל הגורל השמי מזוהה כאל אחר בשם 'מני'.

ייתכן ויש לפרש את בחירתה של לאה בשמו של גד בן יעקב המורה על מזל טוב, בהקשר לאל גד: "וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד" (בראשית, ל', י"א). יש המעירים כי גד היה הבן השביעי ושווה בגימטריה לגד (=7) ולכפולה של מזל (=77).

שתי ערים בארץ ישראל היו קרויות על שם האל גד: בעל-גד בבקעת הלבנון למרגלות החרמון (יהושע, י"ג, ה'; י"ב, ז') ומגדל-גד בנחלת שבט יהודה (יהושע, ט"ו, ל"ז). בנוסף, השם מוזכר ברמז בשמות הערים גדי וגדיאל בנחלות שבט מנשה וזבולון (במדבר, י"ג, י'-י"א). ייתכן והשמות אינם רומזים לאל נפרד אלא משתמשים בביטוי בתור תואר לאל חזק יותר, כלומר 'האל נותן המזל'.

דגון

דָּגוֹן (או דגן) הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו, באכדית בשם דאדגאנה או דאגונה, ובמיתולוגיה המסופוטמית בשם דגן.

הורוס

הורוס הוא אל המלחמה, ואחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה המצרית. הורוס הוא שמו היווני, ובמצרית עתיקה הוא נקרא חוֹר או חֶר, שפירושו בז. הוא בנם של אוסיריס ואיסיס, ולאחר שגדל הוא נלחם בסת, דודו שרצח את אוסיריס (שהיה אביו של הורוס ואחיו של סת), וניצח אותו.

העלאה באוב

העלאה באוב או דרישה אל המתים הוא טקס מיסטי, שבו מנסים המשתתפים ליצור קשר עם נשמה של אדם שמת, ולקבל מסר ממנה. וריאציות של הטקס קיימות בתרבויות רבות. בין הנפוצות שבהן: רופא אליל או מדיום, המכניס עצמו למצב טראנס באופן טקסי בניסיון לתקשר עם המתים או ישויות רוחניות אחרות. התורה אוסרת ביצוע טקסי העלאה באוב, הנקראים "דרישה אל המתים" (ספר דברים, פרק י"ח, י-יא).

ים (אל)

יָם הוא אל הים, הנהרות ומקוואות המים במיתולוגיה הכנענית. בנו של אל ואחיו של בעל. מקבילם של פוסידון היווני ונפטון הרומי. ביקש לשלוט על העולם והציף את האדמה במלחמתו עם בעל.

ירח (אל)

יֶרַח (בכנענית, גם יַרַח או יֹרַח; באוגריתית: יָרִיחְ; בפיניקית: יַרְחִיבּוֹל) הוא אל הירח במיתולוגיה הכנענית. הכנענים והפיניקים האמינו כי ירח הוא ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, וכן אל הקציר (בשל צורת החרמש של הירח). כמו כן ירח היה אחראי על הורדת הטל.

רעיתו של ירח הייתה האלה ניכל - אלת הפרדסים ונאות המדבר, ובזכות הטל שהוריד ירח פרחו פרדסיה.

פולחן האל ירח היה נפוץ באזור עמק הירדן עוד בתקופת האבן החדשה - באלף השמיני לפנה"ס[דרוש מקור] והערים יריחו ובית ירח נקראו על שמו.

פולחן האל כלל מדי חודש, במילואו של הירח, חתונה טקסית בינו לבין ניכל.

כושר וחסיס

כושר-וחסיס (כלומר: מיומן וחכם) היה אל האוּמנויות והטכנולוגיה הכנעני, היוצר דברים נפלאים. נחשב כאל חיובי העוזר לבעל, אל החיים. מקבילם של הפייסטוס היווני ווולקן הרומאי. בשירה האוגריתית הוא מכונה "חכם חרשים" ו"הין".

כמו מספר אלים זוטרים נוספים במיתולוגיה האוגריתית, שמו הוא שם כפול, ומראה על שני צדדים באישיותו.

באגדת אקהת מסופר עליו שיצר קשת מופלאה שאקהת הגיבור משתמש בה, וענת אלת המלחמה והציד חומדת אותה. בעלילות בעל וענת מסופר שהוא עוזר לבעל במלחמתו כנגד האל ים ויוצר עבור בעל כלי נשק מאגיים שמכריעים את ים לארץ. עוד מסופר עליו שם שהוא בנה את ארמונו המופלא של בעל בפסגת צפון במשך ששה ימים. כושר-וחסיס רצה ליצור לארמון חלונות וארובות, דבר שבעל התנגד לו, אך לאחר המעשה בעל השתכנע וביקש ממנו שיקרע בארמון חלונות.

כושרות

כושרות, אלות הפריון הכנעניות שמופיעות כסנוניות. מכונות בשם "הסנוניות - בנות הלל". היחידות בין האלים הכנענים שמופיעות כקבוצת אלות.

בשירה האוגריתית באגדת אקהת מסופר כי שופט הצדק דנאל הערירי שמתבשר כי ייוולד לו ילד, מבצע פולחן מקדים להתעברות של אשתו, שבו הוא מכניס לביתו את אלות הפריון וההריון - הכושרות, הסנוניות - בנות הלל, שוחט למענן פר כמקובל, מאכילן ומשקן במשך ששה ימים, וביום השביעי הוא שולחן מביתו, ומתחיל לספור את חודשי ההריון. לאחר תשעה חודשים נולד לו בן ששמו אקהת (לוח KTU 1.17).

בנישואי נכל ואיב עם האל ירח, הן מגיעות כמבשרות על לידת הבן של נכל ואיב - אלת הבוסתנים, ומודיעות "הלוא הנערה תלד בן." (לוח KTU 1.24)

עוד מופיעה שם השירה:

יש הסוברים כי הביטוי "הסנונית הראשונה" כמבשרת תופעה, קשור לאלות הללו, שכאמור מבשרות על ההריון.

בתנ"ך נמצא ביטוי זה באופן יחידאי, במה שיש מפרשים כקשור לזיווג. "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה" (תהילים ס"ח ז'). אך מהקשרו של הפסוק, הרי מדובר בפרק שעוסק ביציאת מצרים וסביר יותר לפרשו כפרשנות המקובלת כקשור למעמד של היציאה והאסירים הם למעשה ישראל, שיוצאים באזיקים או בזמן כשר.

כמוש

כְּמוֹשׁ היה האל הלאומי של מואב. נראה כי שמו מופיע לראשונה באוגרית בכתיב "כמת'". בעיר הכנענית אֶבְּלָה הוא ידוע בשם "כמיש". המואבים עבדו את כמוש עד לתקופה הפרסית. בעקבות השפעת השלטון היווני זיהו המואבים באל המלחמה היווני ארס את כמוש.

יש המשערים שהשם "כמוש" נגזר מהשורש השמי כנ"ש, שפירושו 'המכניע'.

על פי המסופר במלכים ב', מישע מלך מואב אף הקריב את בנו הבכור לכמוש על החומה (ג', כז). חלק מן הפרשנים סבורים שהוא הקריב את בנו של מלך אדום.

בכתובת מישע מופיע הצירוף "עשתר-כמֹש", המעיד על זיהויו עם האל עשתר.

במקרא מכונה מואב "עַם כְּמוֹשׁ" (במדבר כ"א, כט), כפי שישראל מכונים "עם ה'", אם כי המקרא מתאר אותו לגנאי כ"שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א' י"א, ז), כלומר מוקצה.

בהשפעת נשותיו המואביות בנה שלמה במה לכמוש, במקביל לבמת המולך: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א' י"א, ז) את הבמות הרס יאשיהו בעת הרפורמה הדתית (מלכים ב, כ"ג, יג).

נראה שבני עמון עבדו באופן חלקי את כמוש, כפי שבני מואב עבדו בין השאר את האל העמוני מלכום. בדבריו של יפתח הגלעדי אל מלך עמון הוא אומר: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד).

ישנם שמות תיאופוריים המורכבים מן השם כמוש: כמוש-נדב, כמוש-עם, כמוש-אל. ניתן להשוות אותם לשמות תיאופוריים יהודאיים כגון יהונדב, יואל (יהו-אל) וכו'.

מות

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגריתית לעיתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

סעודת מרזח

סעודת מרזח (נקרא גם: קיספום) היא טקס פולחני קדום שהיה נהוג בתרבויות המסופוטמית, הכנענית והפיניקית. סעודה חגיגית זו הייתה מתקיימת במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה.

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

ענת

ענת היא אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון העתיק, ממסופוטמיה ועד כנען ומצרים העתיקה. ענת מתוארת כנערה בתולה יפה, עזת נפש ובעלת תושייה. היא המקבילה הכנענית לאיזיס המצרית, והשפיעה כנראה רבות על עיצוב דמותה של האלה היוונית אתנה.

עשתר (אל)

עשתר (באוגריתית ובדרום ערבית עתיקה: עת'תר; נקרא גם עת'תר ערץ) הוא אל כוכב השחר במיתולוגיה הכנענית. באזורים יבשים למחצה במערב אסיה שימש עשתר אל הגשם, ואף הופיע גם בדרום חצי־האי ערב, שם נקרא עתור (שמשמעותו מושקה) או זוהה עם ד'ו סמני. במצבת מישע נזכר שם האלוהות המורכב עשתר-כמוש.

בעלילות בעל וענת מסופר כי עשתר תפס את כס המלכות על האלים באופן חד־צדדי, אך האל ים הדיח אותו. לאחר הריגתו של בעל בידי מות, המליצה אשרה למנות את עשתר למחליפו בשל ניסיונו במלוכה, אך לאחר שעשתר התיישב על כס המלוכה של בעל בפסגת צפון, הוא ירד ממנו מפני שהוא הרגיש שהוא אינו ראוי לו. מכיוון שעשתר לא היה נשוי או מאורס, נמסר לו מפי שפש שהוא אינו זכאי לארמון משלו כמו יתר האלים.

לא קיימות עדויות באשר לפולחן של עשתר באוגרית, אך במקורות יווניים מהמאה ה-5 לספירה, הוא מוזכר בהקשר של קורבן ילדים על ידי שבטים בדואים בחצי־האי סיני.

פרשת ויצא

פרשת וַיֵּצֵא היא הפרשה השביעית בספר בראשית. מתחילה בפרק כ"ח, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק ג' ועוסקת בקורות יעקב בדרכו לחרן, בחייו עם לבן הארמי ובעזיבתו אותו.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שלם (אל)

שָׁלֶם (מהשורש ש.ל.ם) הוא אל השקיעה ואל היבוסים. במיתולוגיה הכנענית שלם היה אחיו התאום של שחר, ושניהם נולדו כתוצאה מיחסי מין בין ראש הפנתיאון הכנעני אל לבין אישה בת-תמותה. סיפורם מוזכר בשירה האוגריתית ב"שיר האלים הנעימים והיפים".

מניחים כי מקור השם "ירושלים", או במקור "ירושלם", הוא: 'ירה-שלם'. כלומר: "[העיר ש]יסד שלם". אפשרות אחרת, לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית, מפרש "אור-שלם", עירו של שלם. בספר בראשית מתואר מלכיצדק כמלך העיר שלם וככהן לאל עליון. בספר יהושע מסופר שאדוני צדק מלך ירושלים מגבש קואליציה של חמישה מלכים כנגד יהושע, ונוחל מפלה בקרב גבעון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.