תרגומי המקרא ללטינית

תרגום ספרי המקרא לשפה הלטינית החל לכל המאוחר במאה השנייה לספירה. תרגומי המקרא הלטיניים כוללים הן תרגום של ספרי התנ"ך העבריים[דרושה הבהרה], הן תרגום של הספרים החיצוניים ושל ספרי הברית החדשה היווניים. הידוע שבהם הוא תרגום הוולגטה, שנערך בסוף המאה הרביעית ואשר הוכר בשנת 1546 כנוסח הסמכותי של כתבי הקודש על ידי ועידת הכנסייה בעיר טרנטו.

Icon car Cis
שער מהדורה פוליגלוטית של התנ"ך הכוללת את השפות עברית, ארמית, יוונית ולטינית; נעשתה באוניברסיטת אלקלה דה אנרס (Alcalá de Henares) בממלכת ספרד במאה ה-16 תחת השגחתו של הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (Jimenez de Cisneros), וכוללת את סמלו[1]

בעת העתיקה ובימי הביניים

וטוס לטינה (VL)

Old latin gospel

דוגמה לנוסח ה"וטוס לטינה" (VL) מתוך "כתב יד ורצ'לי". הטקסט המופיע בתמונה הוא מתוך הבשורה על פי יוחנן 16:23-30

Domenico Ghirlandaio - St Jerome in his study

הירונימוס בעבודה, פרסקו של דומניקו גירלנדיו

Codex Vaticanus B, 2Thess. 3,11-18, Hebr. 1,1-2,2

"כתב יד וטיקנוס" של תרגום השבעים היווני, נוסח הוטוס לטינה דומה לנוסח כתב יד יווני זה.

"וטוס לטינה" ((התרגום) הלטיני הקדום), או בקיצור: VL, הוא כינויים של התרגומים הלטיניים לספרי המקרא שקדמו לתרגום הוולגטה של הירונימוס. מעדויות עקיפות אנו למדים על קיומם של תרגומים אלה כבר במאה השנייה לספירה. הפרגמנטים שנשתמרו מהם חושפים הבדלי נוסח רבים, ולפיכך חלוקים החוקרים בשאלה אם מקורם באב טיפוס אחד קדום או שמא הם התפתחו מתרגומים שונים.

זהות מחברי התרגום אינה ידועה, ויש המשערים שהוא נערך על ידי יהודים. הוא כתוב בלטינית עממית ומבוסס בעיקרו על תרגום יווני שהיה קרוב לנוסח כתב יד ותיקנוס של תרגום השבעים (כתב יד B). אין בידינו נוסח מלא של הווטוס לטינה, אך פרגמנטים ממנו השתמרו בכתבי יד ובציטוטים מאוחרים. במאה ה-18 החל הכומר הצרפתי פול סבטייה (Sabatier) במלאכת הליקוט והשחזור של נוסח זה, וכיום היא נערכת על ידי ה-Vetus Latina Institut beuron שבגרמניה ועל ידי ה-VL Hispana, Madrid שבספרד.

עריכה של וטוס לטינה על ידי הירונימוס

הירונימוס, בן המאה הרביעית לספירה, החל בעריכה של נוסח זה עוד בצעירותו, בהיותו ברומא. לא ידוע מה היקפה של מלאכת העריכה שלו, אולם ידוע שהיא כללה את עריכת ספרי הברית החדשה, ועריכת התרגום על ספר תהילים, המוכר בשם הלטיני Psalterium Romanum.

תרגום ללטינית על פי ההכסאפלה

לאחר שהירונימוס הגיע לארץ ישראל, בשנת 385 לספריה, הוא החל בעריכת תרגום לטיני על פי הנוסח היווני של ההכסאפלה של אוריגינס לתרגום השבעים. מנוסח זה שרד בידינו כיום התרגום לספר תהילים, המוכר בשם הלטיני Psalterium Gallicanum, ותרגום לספר איוב. תרגום ה-Psalterium Gallicanum לספר תהילים מהווה כיום את נוסח הוולגטה לספר זה.

הוולגטה

Codex Fuldensis 296-297

קודקס פלדנסיס (Codex Fuldensis), כתב יד של הוולגטה מהמאה ה-6

Vulgata

מהדורה של הוולגטה משנת 1590 (MDXC)

Vulgate 1

מהדורת "Sixtina Clementina" של הוולגטה משנת 1714 (MDCCXIV)

Prologus Ioanni Vulgata Clementina

פרולוג לספרי הבשורות שנכתב על ידי הירונימוס, עורך הוולגטה.

לאחר שהירונימוס התוודע לבעיות הנוסח של התרגומים היווניים למקרא, הוא החליט לבסס את תרגומו הלטיני לספרי הברית הישנה על נוסח עברי, שנראה כי היה קרוב מאוד לנוסח המסורה. הירונימוס החל בעבודתו בסביבות שנת 390 לספירה, והיא באה על סיומה בשנת 405 לספירה.

הוולגטה זכה לתפוצה גבוהה ודחק עד מהרה את התרגומים הלטיניים שקדמו לו. הפופולריות שלו היא שקנתה לו את שמו, "וולגטה" (רגיל, מקובל), שנטבע במאה ה-13 על ידי הנזיר האנגלי רוג'ר בייקון. יוצא מכלל זה התרגום לספר תהילים. הירונימוס ערך שלושה תרגומים לספר תהלים, אחד על בסיס הנוסח העברי ושניים על בסיס תרגומים יווניים. התרגום המבוסס על הנוסח העברי, המכונה Psalterium Juxta Hebraeos (בלטינית: תהילים צמוד ל(מזמורים) העבריים), מופיע רק במהדורות מדעיות של הוולגטה. בנוסח הרגיל של הוולגטה מופיע במקומו תרגום אחר, שהירונימוס ביסס על ההכסאפלה, ה-Psalterium Gallicanum.

בראשית העת החדשה

עם השנים בשל ההעתקות הרבות, מכתב יד אחד למשנהו, נפלו בנוסח הוולגטה שיבושים רבים; כאשר קטעים מנוסח הוטוס לטינה (VL) השתרבבו לתוכו. כך גם כשהומצא הדפוס, הודפס הוולגטה עם אותם שיבושים. במאה ה-16, בעקבות ועידת הכנסייה הקתולית בטרנטו, ניסו האפיפיורים לעצב נוסח מתוקן של הוולגטה ללא שיבושים, הידוע בשם Sixtina Clementina, (על שם האפיפיורים סיקסטוס החמישי וקלמנס השמיני) ונוסח זה מודפס מאז במהדורות הנפוצות, אולם גם נוסח זה לא מתוקן דיו. בימינו ידועים שתי מהדורות מדעיות המציגות נוסח מדוקדק ומוגה של הוולגטה, האחת, מהדורה גדולה ומפורטת שעדיין לא הושלמה, הנערכת החל משנת 1926 על ידי חוקרים בנדיקטינים מרומא, והשנייה היא מהדורה בת שני חלקים שיצאה לאור בשנת 1969 על ידי Deutsche Bibelgesellschaft (החברה הגרמנית למקרא) שבשטוטגרט.

בוועידת הכנסייה הקתולית בטרנטו, אשר נערכה בשנת 1546, הוכר נוסח הוולגטה לספרי התנ"ך, יחד עם עריכתו של הירונימוס לספרי הברית החדשה ונוסח ה-VL לספרים החיצוניים כנוסח המוסמך של כתבי הקודש.

במאה ה-20

מבין התרגומים המודרניים של המקרא ללטינית, ראויים לציון הם: תרגום לספר תהילים Versio Piana אשר יצא לאור בשנת 1945 על ידי המכון האפיפיורי למקרא בעריכת החשמן אוגוסטין ביאה , ותרגום חשוב נוסף לספר תהילים שיצא לאור בשנת 1969, Versio Nova Vulgata, המתבסס על ה-Psalterium Gallicanum של הירונימוס, אשר בניגוד לכל שאר התרגומים המתבססים על נוסח תרגום השבעים, תרגום זה מבוסס על נוסח המסורה העברי, כמו גם בסידור הפרקים שבו מתבסס על החלוקה העברית, השונה מהחלוקה של תרגום השבעים ושל כל התרגומים שהלכו בעקבותיו.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ בתוך: Haec tibi pentadecas tetragonon respicit illud hospitium petri [et] pauliter quinq[ue] dierum, Vol. 1, Alcalá de Henares, 1514 .
מתרגמים עבריים

מתרגמים עבריים יהודים ומבני דתות ואומות העולם השונות, עסקו מאז העת העתיקה בתרגום חבורים וכתבים נחשבים בתקופתם, מעברית ולעברית, משלל שפות. תרגומיהם, פרשנותם הבחירה במילים ובניסוחים, לקחו חלק בהנחלת החיבורים לציבור הרחב ולהפצתם.

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.