תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמנו ומוצאו אינם ידועים, אולם משערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השלישית לספירה.

Penteteuch2
קטע מספר במדבר עם תרגום אונקלוס

כינויו

המונח "תרגום אונקלוס" מופיע לראשונה בכתבי הגאונים[1]. ייחוס התרגום לאונקלוס נעשה על סמך האמור בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג', עמוד א'): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע". עם זאת, קיים ספק באמיתות הזיהוי המסורתי, בין היתר מן הטעמים הבאים:

  • אין אמירה פוזיטיבית בתלמוד המקשרת את התרגום הארמי עם תרגום אונקלוס. ציטוטים מהתרגום הארמי אמנם מובאים בתלמוד - אולם תמיד בלשון "מתרגמינן" (אנו מתרגמים), לעולם לא בשמו של אונקלוס עצמו.
  • אונקלוס מכונה "עקילס" בנוסח מקביל בתלמוד הירושלמי (מגילה עא, ג), וממקורות יהודיים[2] ונוצריים ידוע על גר בשם זה אשר תרגם את המקרא ליוונית דווקא. קשה להניח שאותו גר בשם אונקלוס/עקילס תרגם את המקרא גם לארמית וגם ליוונית.

לשונו, מוצאו וזמנו

התרגום כתוב בניב ארמי המכונה ארמית בינונית, אולם אין ודאות באשר לשאלה האם הניב נוטה לארמית מזרחית (שדוברה בבבל) או לארמית מערבית (שדוברה בארץ ישראל). לשאלה זו חשיבות רבה, משום שזיהוי הניב מצביע על מוצאו הגאוגרפי של התרגום. הדעה המקובלת כיום במחקר היא שהתרגום נכתב במקורו בארץ ישראל, אולם בשלב כלשהו עבר לבבל, ושם נערך ונוקד.

אין ודאות גם לגבי מועד חיבורו. המקדימים מייחסים אותו למאה הראשונה לספירה, והמאחרים מייחסים אותו למאה החמישית לספירה. על סמך בחינת החומר ההלכתי והאגדי המשוקע בתרגום מצדדים רוב החוקרים כיום בשיוכו למאה השלישית לספירה, אם כי מקובל שלתרגום אונקלוס קדמה שכבת תרגום קדומה יותר, "פרוטו-אונקלוס".

שיטת התרגום

תרגום אונקלוס ידוע כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. את החריגות מהתרגום המילולי מקובל לחלק לכמה סוגים:

  • הרחקת ההגשמה - כאשר מופיעים בפסוקים ביטויים שיש בהם כדי להגשים את האלוהים או לתת לו צביון אנושי מתורגם הפסוק ללא כל הגשמה או האנשה. כך למשל בפרשת בלק[3] נכתב "ויקר אלהים אל בלעם" ואילו בתרגום נכתב "וערע מימר מן קדם יי לות בלעם" כלומר בלעם לא פוגש את האלהים בעצמו, אלא את דברו של האלהים. מטעם זה גם לעיתים מוחלף שם אלהים במלים "מימרא דה'" (דבר ה') או "שכינתא".[4].
  • פירוש הלכתי - לפעמים משולבים בתרגום רמזים לענייני הלכה. למשל: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) מתורגם: "לא תיכלון בסר בחלב" (לא תאכלו בשר בחלב). הביטוי "באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), הקובע דין מוות להורג נפש, מתורגם: "בסהדין מיממר דינייא דמיה יתשד" (בעדים, על פי פסיקת שופטים, דמו ישפך).
  • פירוש אגדי - לעיתים, בעיקר בפרקי השירה (ברכת יעקב, שירת הים, ברכת בלעם, שירת האזינו וברכת משה), סוטה התרגום מהנוסח המילולי ומשלב חומר המוכר ממדרשי האגדה. לדוגמה, הביטוי "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) מתורגם "ארכא יהיב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון" (ארכה נתן להם, מאה ועשרים שנים אם ישובו) - משולבת כאן האגדה שה' הקציב מאה ועשרים שנה לדור המבול כדי לעשות תשובה.

בהלכה

קריאת התורה

עוד בימי חז"ל נהוג היה לקרוא את תרגום אונקלוס בזמן קריאת התורה בשבת בבוקר. העולה לתורה קורא פסוק אחד והמתרגם מתרגם אותו, וחוזר חלילה. מנהג זה נועד בין השאר שגם אלה שאינם בקיאים דַּיָּם בשפה העברית יוכלו להבין את הקריאה.

בימינו פסק המנהג הזה, למעט בקהילות תימן שם הוא נשמר עד היום. בקהילות אירופה, נהגו בימי הביניים לקרוא את התרגום רק בקצת מימי הפסח ובשבועות.[5]

שניים מקרא ואחד תרגום

קיים דין הלכתי לקרוא את פרשת השבוע לפני קריאתה בציבור פעמיים בנוסח המקרא ועוד פעם אחת בתרגום אונקלוס.

יש הקוראים על פי פסוקים (כל פסוק פעמיים ואז תרגום הפסוק), ויש הקוראים על פי פרשה פתוחה או פרשה סתומה.

פירושים על תרגום אונקלוס

במשך הדורות נכתבו לתרגום אונקלוס פירושים רבים, המסבירים את החריגות בתרגום ואת כוונתו במקרים מיוחדים. ביניהם:

מהדורות

תרגום אונקלוס מצוי על פי רוב במהדורות מקראות גדולות לדורותיהן כבר למעלה מחמש מאות שנה. מהדורה מיוחדת לתרגום אונקלוס יצאה בשנת 1884 על ידי אברהם ברלינר, והיא מבוססת על דפוס סביונטה שי"ז (1557).

במחקר האקדמי משתמשים במהדורה מדעית שהכין אלכסנדר שפרבר ואשר נתפרסמה בליידן בשנת 1959. מהדורתו מתבססת על כתבי יד תימניים, המוחזקים כעדי הנוסח הטובים ביותר לתרגום.

קונקורדנציה לתרגום אונקלוס פורסמה בשני כרכים על ידי חיים יהושע קוסובסקי. בדרך כלל אין צורך במילון ארמי-עברי לתרגום (בשל היותו תרגום מילולי מהעברית), אולם בשעת הצורך משמשת הקונקורדנציה גם כמילון, וכן ניתן להיעזר במילונו האנגלי של מרקוס יסטרוב לתלמוד, למדרש ולתרגומים.

מילון מדעי לתרגום אונקלוס יצא בשנת 2008 על ידי החוקר האמריקאי אדוארד קוק.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • רפאל בנימין פוזן, העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, הוצאת מגנס 2004
  • דב רפל, תרגום אונקלוס כפירוש לתורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה
  • חיים יבין (עורך), תרגומי המקרא, ירושלים תשמ"ד, פרק שני (עמ' 18-8).
  • אברהם טל, לשון התרגום לנביאים ראשונים, תל אביב, תשל"ה, עמ' יד-כא (סיכום מצב המחקר בנוגע לזיהוי הלשון של תרגום אונקלוס ותרגום יונתן לנביאים).
  • חיים יהושע קאסאווסקי, אוצר לשון תרגום אונקלוס (קונקורדנציה לתרגום אונקלוס).
  • הרב מנחם מנדל פומרנץ, נקרא ומתרגם מבוא מורחב לחקר התרגום השתלשלותו ודפוסיו, בתוך מקראות גדולות מהדורת עוז והדר, ירושלים תשע"א (2011)
  • ערן ויזל, "מעמדו של תרגום אונקלוס בתודעתו הפרשנית של רש"י", תרביץ עה, חוברת ג-ד, תשס"ו (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • Alexander Sperber, The Bible in Aramaic: Based on Old Manuscripts and Printed Texts, vol. 1, Leiden 1959.
  • Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, 1903
  • Edward M. Cook, A Glossary of Targum Onkelos, Leiden 2008

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בתשובת הגאון שר שלום, ראש ישיבת סורא, (מאמצע המאה ה-9 לספירה) "ושמענו מפי חכמים קדמונים שעניין גדול עשה הקב"ה באונקלוס הגר על שנעשה התרגום על ידו"
  2. ^ למשל: "ובתי הנפש - תרגם עקילס אסטו מוכריאה" (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ו', הלכה ד'). הכוונה למילה היוונית εὐστομάχια, קישוטי צוואר.
  3. ^ ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק ד'
  4. ^ ראו על כך: רמב"ם, מורה הנבוכים, ח"א, פרק כ"ז.
  5. ^ יונה פרנקל, מחזור פסח, ירושלים תשנ"ג, עמ' כ-כא בהקדמה.
אונקלוס

אונקלוס (מובא הרבה בתלמוד בבלי בשם אונקלוס הגר) היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים.

לפי המסורת היהודית חיבר את "תרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה. התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

נהוג לצוטט את אונקלוס בטקס זבד הבת.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

דוכיפת

דּוּכִיפַת (שם מדעי: Upupa) הוא סוג של עוף יחיד במשפחת הדוכיפתיים שבסדרת הדוכיפתאים.

בעבר נחשב לטקסון מונוטיפי אך כיום מוכרים בו מספר מינים:

דוכיפת מצויה Upupa epops

דוכיפת אפריקנית Upupa africana

דוכיפת מדגסקר Upupa marginata

Upupa antaios (נכחדה)בישראל מצוי המין דוכיפת מצויה, שנבחרה כציפור הלאומית של ישראל.

יחיא קורח

רבי יחיא קורח (ה'ת"ר, 1840 - ה'תרמ"א, 1880) היה מגדולי חכמי תימן במאה ה-19, מחבר פירוש "מרפא לשון" על תרגום אונקלוס ועוד.

נולד בשנת 1840 בצנעא, בירת תימן, לרבי שלום קורח. בהיות רבי יחיא כבן עשר נפטרו הוריו. בגלל גזירת היתומים החביאו רבי יחיא חבשוש וגידלו. כשגדל למד תורה אצל הרב יוסף צאלח. מאוחר יותר המשיך את לימודיו בישיבה הכללית. גם כאן בלט רבי יחיא קורח בגדלותו בתורה, על אף היותו צעיר לימים. עני מרוד היה, והתפרנס מכתיבת ספרי תורה.

כ"ט בטבת

כ"ט בטבת הוא היום העשרים ותשעה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בכ"ט טבת הוא ברב השנים פרשת בא. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת וארא.

כרישה

כְּרֵישָׁה, או בשמה העממי לוּף או פראסה, היא ירק מאכל שתורבת מהשום הגבוה (שם מדעי: Allium ampeloprasum) שבמשפחת הנרקיסיים. בעבר שימשה הכרישה ברפואה העממית למניעת כאבי בטן ומיחושים.

ניקוד

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

ניקוד ארצישראלי-טברני

הניקוד הארצישראלי-טברני הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל, צפון אפריקה ואירופה, במהלך ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו עושה שימוש בסימנים הגרפיים של שיטת הניקוד הטברנית כדי לשקף את ההגייה הארצישראלית (הדומה להגייה הספרדית), במקום את ההגייה הטברנית. לכן, אף על פי שהסימנים הגרפיים זהים, ההגייה המשתקפת מהם שונה מזו שבשיטה הטברנית.

השיטה שימשה לניקוד המקרא, המשנה והתרגומים הארמיים למקרא (תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים ותרגום כתובים). שימוש נפוץ נוסף הוא בסידורי תפילה ובמחזורים אשכנזיים בימי הביניים המוקדמים.

ניקוד בבלי

הניקוד הבָּבְלִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של המקרא, המשנה, התלמוד והתרגום הארמי שפותחה בידי יהודי בבל בראשית ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו המשיכה להתקיים, בשינויים, בקרב יהודי תימן. סימני הניקוד בשיטה זו כתובים כולם מעל לשורה ולא מתחתיה כבניקוד הטברני, ולכן היא נקראת גם "ניקוד עליון".

עמרם קורח

הרב עמרם קורח (קֹרח) (תרל"א, 1871 – י"ד בתשרי תשי"ג, אוקטובר 1952) היה הרב הראשי האחרון של יהדות תימן.

פרשת עקב

פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ז', פסוק י"ב ומסתיימת בפרק י"א, פסוק כ"ה.

פרשת תזריע

פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ היא פרשת השבוע הרביעית בספר ויקרא, היא מתחילה בפרק י"ב, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ג, פסוק נ"ט.

בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת תזריע ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. בשנים מעוברות היא נקראת לבדה. בשנים המעוברות מסוג השג, החא, בשז וגכז קוראים את פרשת תזריע עם פרשת החודש.

פרשת תרומה

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו. פרשת תרומה נקראת לרוב בשבוע שלפני תענית אסתר.

רפאל בנימין פוזן

רפאל בנימין פוזן (1942 - 25 במרץ 2016, ט"ו באדר ב' ה'תשע"ו) היה חוקר מקרא, מרצה במדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אורות ישראל. תחום התמחותו העיקרי הוא תרגום אונקלוס. חתן פרס הרב קוק.

שניים מקרא ואחד תרגום

שניים מקרא ואחד תרגום (בראשי תיבות: שמו"ת) היא תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום מדי שבוע.

תאג'

תַּאג' (בערבית: تاج - כתר; וברבים: תִּיגַ'אן تيجان) הוא השם של יהודי תימן לספר 'כתר תורה' ובו חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס, תרגום רב סעדיה גאון הנקרא "תפסיר", (-בעברית, פרשנות. מילה המשמשת לתיאור פרשנות על כתבי הקודש) וההפטרות, מקרא עם תרגום יונתן בן עוזיאל, ונלוו אליהם פירוש רש"י לתורה. הוא יצא בהוצאות שונות בשינויים שונים.

בחלק מהוצאות נוספו אליו חיבורים שונים, בהם: "חלק הדקדוק" על המקרא מאת הרב יחיא צאלח, ספר "צדה לדרך" - מדרש על התורה מהרב יחיא אלצ'אהרי, ספר "מרפא לשון" על תרגום אונקלוס מאת הרב יחיא קרח; והערות לתפסיר מאת הרב עמרם קרח.

את התאג' הראשון שיצא בדפוס של יהדות תימן הוציא הרב אברהם אלנדאף בשני כרכים (ספר בראשית וספר שמות בכרך הראשון וספר ויקרא, ספר במדבר וספר דברים בכרך השני) בשנים ה'תרנ"ד-ה'תרס"א, 1894–1901. דפוס זה של הרב אלנדאף נשאר יסוד לשאר מהדורות התאג' בשנים הבאות.

תרגום התורה המיוחס ליונתן

התרגום המיוחס ליונתן, או פסאודו-יונתן, המכונה גם תרגום ירושלמי או תרגום ארץ ישראל, הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל.

תרגום זה כונה בפי רוב הראשונים בשם "תרגום ירושלמי". במקורות המאוחרים יותר של ימי הביניים (לראשונה בפירושו של ר' מנחם רקאנטי) הוא כונה בשם "תרגום יונתן בן עוזיאל", ואף נדפס במהדורות מקראות גדולות בשם זה, אף שידוע שיונתן בן עוזיאל כתב תרגום לספרי הנביאים בלבד - ולא לתורה. ההשערה המקובלת כיום היא שראשי התיבות ת"י התפרשו בטעות כמכוונים ל"תרגום יונתן" במקום ל"תרגום ירושלמי". תרגום זה הוא חלק מקבוצת תרגומים ארמיים לתורה המכונים "תרגומים ארץ-ישראליים", וכן "ירושלמיים", ובהם גם תרגום נאופיטי ותרגום הקטעים (המכונה בדפוסי מקראות גדולות "תרגום ירושלמי"), המתאפיינים בזיקה ליהדות ארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, ולשונם ארמית גלילית.

אופיו של התרגום המיוחס ליונתן שונה מזה של שאר התרגומים הארץ-ישראליים; הוא נוטה להרחיב יותר את היריעה ולהביא מסורות מדרשיות, בעיקר אגדתיות אך גם הלכתיות, במהלך התרגום, מעבר לתרגום הצמוד לטקסט. לדעת אביגדור שנאן התרגום קרוב מבחינות רבות לסוגה המכונה מקרא משוכתב. חוקרים דנו ביחסו של התרגום לתרגומים הבבליים - בעיקר תרגום אונקלוס - ולתרגום הסורי למקרא, הפשיטתא, וכן למדרשי האגדה ובעיקר למדרש פרקי דרבי אליעזר, לו יש זיקה הדוקה לתרגום המתבטאת באגדות ובדרשות דומות עד כדי זהות מילולית.

זמנו של התרגום קשה לקביעה. היו שזיהו בו חומר קדום המתייחס ליוחנן כהן גדול מתקופת החשמונאים, מאידך יש בו כנראה התייחסויות לעיר קונסטנטינופול ולאסלאם. אפשר שכלולים בו רבדים מזמנים קדומים, אך חוקרים (למשל אביגדור שנאן) סבורים שזמן חיבורו המאה השביעית או השמינית, והוא כנראה פרי ידו של מחבר אחד, ולא קבוצת מחברים.

עזריה מן האדומים מעיד על שני כתבי יד של התרגום, אך כיום ידוע רק כתב יד אחד שלו הנמצא בספריית המוזיאון הבריטי. התרגום נדפס לראשונה על ידי אשר פורינץ בוונציה, 1591; במאה העשרים נדפסו ארבע מהדורות מדעיות: גינזבורגר (ברלין 1903), רידר (ירושלים 1974), דיאז מאצ'ו (מדריד 1977–1980) וקלרק (הובוקן 1984).

תרגומי המקרא לערבית

תרגומי המקרא לערבית קיימים החל מהמאה ה-10 לספירה. הידוע שבהם הוא תרגומו של רב סעדיה גאון לחומשים ולמספר ספרים נוספים, "התפסיר".

אִבְּן קֻתַיְבָּה (חי בשלהי המאה ה-9 לספירה) מצטט בתחילת ספרו "אל-מעאריף" קטעים מספר בראשית בתרגום ערבי.

"התפסיר" (בערבית: הפירוש) חובר על ידי רב סעדיה גאון, במאה ה-10 לספירה. התרגום כולל תרגום מלא של התורה, ספר ישעיהו, תהילים, משלי, ספר איוב, חמש המגילות, וספר דניאל. בניגוד למקובל בקרב המחברים היהודים לכתוב ערבית באותיות עבריות - כתב סעדיה גאון את חיבורו באלפבית הערבי. ככל הנראה, מפני שמטרתו הייתה לקרב את המקרא אף ללא-יהודים.חיבור זה זכה לתפוצה רבה, והוא עובד והועתק בגרסאות רבות. בנוסף, בכתבי היד התימניים (התאג') הוא צורף לנוסח המקרא לצד תרגום אונקלוס. כמו כן, נשתמרו כתבי יד רבים בהם פירושו מתועתק לאלפבית העברי (ערבית-יהודית).

תרגומו של סעדיה גאון מאופיין בפרשנות ובגמישות, ואינו מילולי כל העת. אף הוא כמו תרגום אונקלוס נטה מהפירוש המילולי במקורות שניסוח המקור יש בו משום הגשמת האל, כמו כן, את שמות המקומות שבמקרא הוא נטה לעבד לשמות המקומות כפי שנקראו באותה העת.

תרגומו של סעדיה גאון מאופיין בלשון ספרותית גבוהה. במרוצת הדורות נוצרו עיבודים שונים של תרגומו ללשון הערבית המדוברת של אותה העת.

הרב יוסף קאפח ליקט מן התרגום לתורה את המילים שיש בתרגומן הערבי על ידי רס"ג משום חידוש מסוים, ותרגמן בחזרה לעברית.בלקסיקון הביבליוגרפי פהרסת נטען כי המוסלמי אחמד אבן עבדאללה אבן סאלם תרגם את ספרי התנ"ך מעברית ואת ספרי הברית החדשה מיוונית, בתחילת המאה ה-9 לספירה, אולם אין בידינו ממצאים מתרגום זה ולא ניתן לאשש או לדחות את קיומו.

תרגום מעברית לערבית מיוחס לפרשן הקראי יפת בן עלי הלוי.

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.