תרבות עמק האינדוס

תרבות עמק האינדוס, 2800 לפנה"ס עד 1700 לפנה"ס, הייתה תרבות עתיקה שפרחה לאורך נהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה, בשטח שהיום שייך לפקיסטן ומערב הודו. ישנם שמות נוספים לתרבות זו, בהם "התרבות ההאראפית של עמק האינדוס", על שם העיר הראשונה שנחפרה, האראפה.

תרבות האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות ביותר בעולם, והייתה בת זמנה של תרבויות תקופת הברונזה במסופוטמיה ובמצרים העתיקה. היא הגיעה לשיאה בערך ב-2,500 לפנה"ס בחלק המערבי של דרום אסיה, והחלה להדרדר בתחילת האלף השני לפנה"ס. דבר לא היה ידוע עליה עד לגילויה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי ר. ד. בנרג'י.

מבחינה גאוגרפית השתרעה התרבות על שטח של כ-1,260,000 קמ"ר, והתפרסה על כל שטחה של פקיסטן של היום וחלקים מהודו ואפגניסטן. היו יישובים של תרבות זו גם במקומות מרוחקים - בדרום במומבאי ובמזרח עד דלהי, במערב עד לגבול האיראני ובצפון עד להרי ההימלאיה. כך ישנו אתר של תרבות עמק האינדוס על נהר האוקסוס בשורטוגאי בצפון אפגניסטן והאתר אלאמגיפור, על נהר ההינדון, מצוי רק 28 ק"מ מדלהי. בשיאה, אוכלוסייתה של התרבות הזו מנתה כנראה למעלה מ-5 מיליון נפש.

ישנם עדיין פערים גדולים בהבנת תרבות עמק האינדוס. עצם קיומה לא היה ידוע עד למאה ה-20. הכתב שלה עדיין לא פוענח. ישנן שאלות יסודיות שעודן בגדר תעלומה: סיבת העלמותה של התרבות באופן פתאומי בערך ב-1,900 לפנה"ס, השפה אותה דיברו, כיצד קראו לעצמם, ועוד. כל העובדות האלה עומדות בניגוד גמור למידע הרב שיש לנו מבנות זמנה, התרבויות המצריות והמסופטמיות.

ייתכן כי השם המקורי של תרבות האינדוס השתמר בשם "מה-לה-הא" בשומרית, שיש שמזהים אותו עם המילה "מת-אקאם" בדרווידית, ופירושו "מקום גבוה/ארץ". אפשר גם שהמילה בסנסקריט "מלאקה" עבור זר, ברברי, לא-אריאני מקורה משם זה.

IVC Map
אזור התפוצה של תרבות עמק האינדוס
Harappa Ruins - II
שרידי העיר האראפה בפקיסטן

יישובים

עד היום, נתגלו 1,052 יישובים של התרבות, רובם באזור נהר ההאקרה-גאהגר ויובליו. בין היישובים היו מספר מרכזים עירוניים גדולים: האראפה ומואנג'ודארו, וכן דולאבירה, גאנגווריוואלה, קליבנגה, לות'ל ורחיגרי.

בנוסף, ישנן עדויות הנתונות במחלוקת שמצביעות על כך שבעבר זרם נהר נוסף במקביל וממזרח לאינדוס, שהיום יבש. יש חוקרים שטוענים שנהר זה היה נהר חשוב באלף השלישי והרביעי לפנה"ס, ושאולי הוא נהר ה"סאראווסטי" של הריג-וודה. אלה שמקבלים את היפותזה זו גורסים כי יש לקרוא לתרבות עמק האינדוס תרבות ה"סאראווסטי-סינדהו", כשסינדהו הוא שמו העתיק של נהר האינדוס. רוב הארכאולוגים אינם מקבלים את הדעה הזו, וטוענים שהנהר התייבש אלפי שנים לפני כן, ושבתקופה הוודית הוא לא היה אלא נחל קטן לכל היותר. על נהר ההאקרה-גאהגר נמצאו כ-500 יישובים, ואילו על נהר האינדוס נמצאו כ-95 בלבד.

מקדימיה של התרבות

לפני עלייתה של תרבות האינדוס התקיימו התרבויות החקלאיות הראשונות בדרום אסיה, שצמחו בהרים ממערב לעמק האינדוס, באזור בלוצ'יסטן של היום. האתר הידוע ביותר של תרבות זו היא מהגרה, שנוסד בערך ב-6,500 לפנה"ס. חקלאים קדומים אלה בייתו חיטה ומגוון חיות, כולל בקר. קרמיקה הוכנסה לשימוש בסביבות 5,500 לפנה"ס. תרבות עמק האינדוס צמחה מתוך הבסיס הטכנולוגי של תרבות זו, וכן על בסיס ההתפשטות הגאוגרפית שלה למישורים הנמצאים במחוזות סינדה ופונג'אב בפקיסטן ובהודו של היום.

עד 4,000 לפנה"ס, תרבות ייחודית אזורית, המכונה קדם-האראפית, צמחה באזור זה (כינוי זה ניתן לה כי נמצאו שרידים של תרבות זו בשכבות הנמוכות של ערים רבות מתקופת תרבות עמק האינדוס). רשת מסחר קישרה בין תרבות זו לתרבויות אזוריות אחרות וסיפקה לה חומרי גלם, בהם לאפיס לאזולי וחומרים אחרים ליצירת חרוזים. בכפרים כבר בייתו צמחים רבים, כגון אפונה, שומשום, תמרים וכותנה, וכן חיות רבות בהן תאו המים, חיה החשובה לחקלאות באסיה גם כיום.

צמיחתה של התרבות

ההופעה הראשונה של תרבות עמק האינדוס הייתה השלב ההאראפי/ראבי המוקדם. שלב הראבי, על שם נהר הראבי הקרוב, נמשך בערך מ-3,300 לפנה"ס, או אף מ-3,500 לפנה"ס, ועד ל-2,800 לפנה"ס. שלב זה קשור לשלב ההאקרה, אותו מזהים בעמק נהר הגאהגר-האקרה במערב, ומקדים את שלב קוט דיג'י (2,800-2,600 לפנה"ס), על שם אתר ליד מואנג'ודארו. ידע רב יותר על שלבים אלה בהאראפה, ואתרים בני הזמן הזה ברחבי אסיה הדרומית, מאפשרים הצצות בתרבות עמק האינדוס המאוחרת. כמה מהגילויים המלהיבים ביותר בשלב הראבי היו גילויים של כתב מוקדם. המקור של כתב האינדוס הוא מ-3,300-2,800 לפנה"ס. לפיכך, מקור הכתב בתרבות זו מקביל בערך בזמנו להופעת הכתב במצרים העתיקה ובמסופוטמיה. התרבות הגיעה לשיאה בתקופה ההאראפית, מ-2,600 לפנה"ס.

ערים

Mohenjodaro Sindh.jpeg
אתר חפירות

ניתן לראות שתרבות עמק האינדוס הייתה תרבות עירונית מורכבת ומתקדמת מבחינה טכנולוגית. איכות תכנון העיר מראה שהיה ידע של תכנון עירוני וממשל אזורי יעיל, שהיגיינה הייתה במעלה סדר העדיפויות שלו. הרחובות של ערים כמו מואנג'ודארו או האראפה נבנו בדוגמת-רשת מושלמת, בדומה לעיר ניו יורק של היום. הבתים היו מוגנים מפני רעש, ריח וגנבים.

כפי שרואים בהאראפה, מואנג'ודארו והעיר רחיגארי שנתגלתה לא מזמן, תוכנית עירונית זו כללה את מערכות הסניטציה העירונית הראשונות בעולם. בתוך העיר, בתים יחידים או קבוצות בתים קיבלו את מימיהם מבארות. מחדר שהיה מיוחד לרחצה מי השופכין כוונו למערכת ניקוז מכוסה לאורך הרחובות הראשיים. הבתים עצמם נפתחו רק לחצרות פנימיות או למשעולים קטנים יותר.

מערכות הביוב בערי האינדוס היו מתקדמות בהרבה מכל אתר עירוני אחר במזרח התיכון ואפילו יותר מתקדמות מאלה המצויות במקומות מסוימים בהודו ופקיסטן של היום. עדויות לאדריכלות המתקדמת של ההאראפים אפשר לראות במעגנים, בגורנות החיטה, במחסנים ובחומות המרשימות שלהם. המבצרים המאסיביים של ערי האינדוס שהגנו עליהם מפני שיטפון או אויב היו גדולים יותר מרוב הזיגוראתים המסופוטמיים.

המטרה של ה"מבצרים" עדיין נתונה במחלוקת. בניגוד לבני זמנה של תרבות זו, מסופוטמיה ומצרים העתיקה, לא נבנו מבנים מונומנטליים גדולים. אין עדויות ברורות לארמונות או מקדשים - או בכלל למלכים, צבאות או כמורה. ישנם מבנים שהם כנראה ממגורות חיטה. בעיר אחת נמצא בית מרחץ עצום ובנוי היטב, שייתכן שהיה ציבורי. אם כי ל"מבצרים" האלה יש חומות, לא ברור אם מטרתן הייתה להגנה. ייתכן שהם נבנו על מנת להסיט מי שיטפונות.

רוב היושבים בערים היו כנראה סוחרים או בעלי מלאכה, שחיו בצוותא עם אנשים אחרים בעלי מקצועות דומים בשכונות מוגדרות היטב. ליצירת חותמות, חרוזים וחפצים אחרים הובאו חומרי גלם לעיר ממרחקים. בין החפצים שיוצרו שם נמצאו חרוזים עשויים מאבן מזוגגת הקרויה פאיינס. על החותמות יש ציורים של חיות, אלים וכדומה, וכתובות. חלק מהחותמות שימשו לחתום את החמר שעל מוצרי מסחר, אך מסתבר כי היו להם גם שימושים אחרים. אם כי חלק מהבתים גדולים יותר מאחרים, ערי התרבות מיוחדות בשוויון היחסי שלהם. לדוגמה, לכל הבתים הייתה גישה לשירותי הביוב והמים. התחושה היא של חברה עצומה שכולה מעמד בינוני.

מדע

אנשי תרבות עמק האינדוס הגיעו לרמה גבוהה של דיוק במדידת אורך, מסה וזמן. הם היו הראשונים לפתח מערכת של משקולות ומידות אחידות. המדידות שלהם היו מדויקות ביותר. החלוקה הקטנה ביותר, שמסומנת על מאזניים משנהב שנמצא בלות'אל, הייתה בערך 1.704 מילימטר, המידה הקטנה ביותר שנמצאה על מאזניים מתקופת הברונזה. המהנדסים של האראפה השתמשו במערכת העשרונית למדידה גם עבור מדידה של מסה, כפי שאפשר לראות מהמשקולות שלהם.

גודלם של הלבנים היה ביחס מדויק של 4:2:1, וגם פה השתמשו במערכת העשרונית. משקולות התבססו על יחידות של 0.05, 0.1, 0.2, 0.5, 1, 2, 5, 10, 20, 100,200 ו-500, כשכל יחידה היא בערך 28 גרם, בדומה לאונקיה האנגלית, וחפצים קטנים יותר נמדדו ביחסים דומים ביחידות של 0.871.

המצאות ייחודיות להאראפה כוללת מכשיר שבעזרתו מדדו חלקים שלמים של קו האופק ואת המזח שבו נמדדו הגאות והשפל. בנוסף, הם פיתחו שיטות חדשות בעיבוד מתכות, וייצרו נחושת, ברונזה, עופרת ופח. הכשרון ההנדסי של ההאראפים היה מרשים, במיוחד בבניית מזחים לאחר מחקר מעמיק של הגאות והשפל, הגלים והזרמים.

ב-2001, ארכאולוגים שחקרו שני שלדי אדם ממהגרה, פקיסטן, גילו שלאנשי תרבות עמק האינדוס, אפילו בתקופות ההאראפיות המוקדמות, הייתה הבנה וידע ברפואה ורפואת שיניים.

אמנות ותרבות

Dancing Girl of Mohenjo-daro
הנערה הרוקדת ממוהנג'ו-דארו

פסלים, חותמות, קרמיקה, תכשיטי זהב ופסלונים העשויים מחרס, ברונזה וחומרים אחרים נמצאו באתרי החפירות.

מספר פסלונים של נערות רוקדות מברונזה, חמר ואבן מגלים את קיומו של סוג ריקוד כלשהו. סר ג'ון מרשל הגיב בהפתעה כשראה את פסלון הברונזה המפורסם של ה"נערה הרוקדת" ממהונג'ו-דארו:

"...כשראיתי אותה לראשונה, היה קשה לי להאמין שהיא הייתה פרהיסטורית; היה נדמה שהיא משנה לחלוטין את כל ההבנה שלנו של האמנות המקודמת. אמנות כמו זו לא הייתה ידועה בעולם העתיק עד לתקופה ההלניסטית ביוון, וחשבתי, לפיכך, שבוודאי הייתה פה טעות כלשהי; שפסלונים אלה הגיעו בדרך כלשהי משכבה גבוהה יותר ב-3,000 שנה... המפתיע ביותר בפסלונים אלו הוא הדיוק האנטומי; אנו תוהים, האם ייתכן שהאמנות היוונית הוקדמה על ידי הפסלים של תקופה עתיקה זו לגדות האינדוס".

כלי דמוי נבל שנמצא על חותם מהאינדוס ושני חפצים מצדפה שנמצאו בלות'אל מצביעים על שימוש בכלים מוזיקליים בעלי מיתרים.

חותמות נמצאו במואנג'ודארו ועליהם מצוירת דמות העומדת על הראש, ואחת שיושבת בישיבה מזרחית; אולי ציור של תנוחת יוגה. יש שפירשו דמות בעלת קרניים ביציבת מדיטציה כתיאור מוקדם של האל שיווה.

סחר

כלכלת תרבות עמק האינדוס הסתמכה במידה רבה, כנראה, על סחר, שנעזר בהתפתחויות גדולות בטכנולוגיית התחבורה. התפתחויות אלה כללו עגלות הנהוגות בידי פרים, הדומות לאלה שכיום ניתן לראות ברחבי דרום אסיה, וכן סירות. רוב הסירות היו כנראה קטנות ובעלות תחתית שטוחה, שהונעו אולי על ידי מפרש, בדומה לאלה שניתן לראות על נהר האינדוס כיום; אולם, ישנן ראיות משניות גם לסירות יורדות-ים. ארכאולוגים גילו תעלה גדולה מאוד ואפשרות לעגינה בעיר לות'אל, הנמצאת לחוף הים.

על פי הפיזור של ממצאי תרבות עמק האינדוס, רשתות המסחר התפרשו על שטח עצום, שנפרס על חלקים של אפגנסיטאן, אזורי החוף של פרס, צפון ומרכז הודו. הסחר עם מסופוטמיה התנהל בעיקרו דרך סוחרים מתווכים מדילמון.

חקלאות

מערכת החקלאות של תרבות עמק האינדוס עדיין אינה ברורה כל כך, מאחר שמידע מועט בלבד שרד את מהלך הדורות. אולם ניתן להעלות מספר השערות.

החקלאות של תרבות עמק האינדוס הייתה בוודאי יצרנית ביותר; היא הייתה צריכה להפיק כמויות יתר שיוכלו לתמוך בעשרות אלפי התושבים העירוניים שלא עסקו בעיקר בחקלאות. חקלאות זו הסתמכה על ההתקדמויות הטכנולוגיות של התרבות הקדם-האראפית, בהן המחרשה. עדיין, מעט מאוד ידוע על האיכרים שתמכו בערים או על השיטות החקלאיות שלהם. חלקם, ללא ספק, השתמשו באדמת הסחף הפוריה שהותירו אחריהם הנהרות בעונות השיטפון, אך בשיטה פשוטה זו של חקלאות אין די על מנת לתמוך בערים. אין ראיות להשקיה, אך ייתכן כי ראיות כאלה נמחקו על ידי שיטפונות חוזרים.

נראה כי תרבות עמק האינדוס סותרת את היפותזת הדספוטיזם ההידראולי המסבירה את מקורה של התרבות העירונית והמדינה. על פי הצעה זו, ערים לא היו יכולות לקום ללא מערכות השקיה שמסוגלות ליצור יתרות חקלאיות גדולות. על מנת לבנות מערכות כאלה, צמחה מדינה דספוטית וממורכזת שיכלה להעביד אלפי אנשים כעבדים. קשה מאוד ליישב את ההיפותזה הזאת עם מה שידוע על תרבות האינדוס. אין כל ראיות למלכות, עבדות, או עבודה כפויה.

לרוב מניחים שיצור חקלאי אינטנסיבי מצריך סכרים ותעלות. אך קל להפריך הנחה זו. בכל אסיה, איכרים מייצרים כמויות מזון גדולות ממשטחי אורז בטרסות, שאינם תוצאה של עבדות אלא של העבודה המצורפת של דורות רבים. במקום לבנות תעלות, ייתכן שאנשי תרבות עמק האינדוס בנו מערכות להסטת מים, שכמו חקלאות הטרסות, ניתן לפתח אותה במשך דורות רבים. בנוסף, ידוע שאנשי התרבות השתמשו בקציר גשם, טכנולוגיה רבת עוצמה שפעלה היטב בתרבות ההודית הקלאסית אך שכמעט נשכחה במאה ה-20. יש לזכור שאנשי התרבות, כמו כל תושבי דרום אסיה, בנו את חייהם סביב המונסון, מערכת אקלימית שבה רוב הגשם של השנה נופל בתקופה של ארבעה חודשים. בעיר שנמצאה לא מזמן, ארכאולוגים גילו סדרה של מאגרים עצומים, שנחצבו מהסלע ומטרתם הייתה לאגור מי גשמים, שיכלו לענות על צורכי העיר במהלך העונה היבשה.

מערכת כתב

מזה זמן רב נטען שעמק האינדוס היה בית לתרבות אוריינית, אך לאחרונה עולות שאלות בנושא זה על רקע ארכאולוגי ובלשני. נמצאו מעל 400 סמלי אינדוס על חותמות או כלי קרמיקה ועל יותר מתריסר חומרים אחרים, כולל "לוח מודעות" שנראה שהיה תלוי מעל לשער של המבצר המרכזי של עיר האינדוס דולבירה. כתובות אינדוס טיפוסיות הן בנות ארבעה או חמישה תווים לכל היותר, שרובם (חוץ מ"לוח המודעות") היו קטנות מאוד; הגדול ביותר על משטח אחד, שגודלו פחות מ-2.5 ס"מ, הוא בן 17 תווים; הארוך ביותר על כל חפץ שהוא הוא בן 26 תווים. רבים הצביעו על כך שהקיצור הרב בכתיבה שונה מכל חברה אוריינית קדם-מודרנית אחרת, כולל אלה שכתבו בעיקר על חומרים שלא משתמרים כמו עלים, עץ, בד, שעווה או קלף.

בהתבסס על ראיות אלה ואחרות, מאמר שפורסם ב-2004 ושנידון רבות בעיתונות העולמית, טוען שמערכת הכתב של האינדוס לא הייתה כתיבה של שפה אלא הייתה קשורה למערכת סמלים לא-בלשנית שהשתמשו בה במזרח הקרוב. נטען גם שהשתמשו בסמלים אלה רק עבור מסחר, אך טענה זו אינה מסבירה את הסמלים הרבים המופיעים על חפצי פולחן רבים. רבים מהכתובות יוצרו בייצור המוני בעזרת תבניות. אין מקבילות לייצור מסוג כזה של כתובות בכל תרבות עתיקה אחרת.

צילומים של אלפים מהכתובות הקיימות פורסמו ב"אסופת חותמות וכתובות אינדוס" (Corpus of Indus Seals and Inscriptions).

הדרדרות, התמוטטות ומורשת

ב-1900 לפנה"ס לערך, החלו להופיע סימנים של הדרדרות הדרגתית. אנשים החלו לעזוב את הערים ולאלו שנותרו לא הייתה תזונה מספקת. עד סביבות 1800 לפנה"ס ננטשו רוב הערים.

לאחר התמוטטותה של תרבות עמק האינדוס, צמחו תרבויות מקומיות, שהראו במידות שונות את השפעתה של תרבות האינדוס. בעיר הגדולה לשעבר האראפה, נמצאו קברים שהתאימו לתרבות אזורית המכונה תרבות cemetery H. באותו הזמן, תרבות "הקרמיקה בצבע האוכרה" (Ochre coloured Pottery culture) התרחבה מרג'סטאן ועד למישור הגאנגס.

בהקשר זה של אחריתה של התמוטטות התרבות יש לדון בהגירה ההודו-ארייאנית לצפון הודו. בתחילת המאה ה-20, חשבו שהגירה זו היא "כיבוש ארייאני", וכשתרבות האינדוס נתגלתה בשנות ה-20 חשבו כי ללא ספק ההתמוטטות שלה הייתה הודות לכיבוש הזה. במלותיו של הארכאולוג מורטימר ווילר, אל המלחמה ההודו-ארייאני אינדרה "אשם" בהרס התרבות. אך קשה מאוד לדעת האם ההתמוטטות של התרבות היא תוצאה של ההגירה ההודו-ארייאנית. יותר מסתבר שההגירה הייתה תוצאה של ההתמוטטות, בדומה לנפילתה של האימפריה הרומית וההגירות דרומה של עמים פרימיטיביים יחסית ב"תקופת ההגירות".

סיבה טבעית אפשרית לנפילתה של התרבות קשורה לשינוי אקלימי. ב-2600 לפנה"ס, היה עמק האינדוס ירוק, מיוער ומלא בבעלי חיים. הוא היה גם לח יותר; שיטפונות היו בעיה, ונראה שהרסו יישובים יותר מפעם אחת. כתוצאה מכך, היו יכולים אנשי תרבות האינדוס להוסיף למזונם את פירות הציד. עד 1800 לפנה"ס, ידוע שהאקלים השתנה, ונעשה קריר ויבש יותר באופן משמעותי.

יכול להיות שהגורם החשוב ביותר היה העלמותה של חלקים גדולים ממערכת הנהרות גאהגר-האקרה. ייתכן כי אירוע טקטוני הוא שהסיט את מקורות המים של המערכת אל מישור הגאנגס, אם כי קיימת אי וודאות לגבי התאריך של אירוע זה. לכאורה רעיון כזה נראה מפתיע, אך יש לשים לב שהמעבר בין מישורי הגאנגס והאינדוס הוא עניין של סנטימטרים בודדים. אזור מקורות המים ידוע כפעיל טקטונית, ויש ראיות לאירועים טקטוניים גדולים בזמן ההתמוטטות של התרבות. אם כי גורם זה הוא ספקולטיבי, ולא מקובל כל כך, ברור שנפילתה של התרבות הזו - כמו כל תרבות אחרת - היא תוצאה של מגוון גורמים.

במהלך האלף השני לפנה"ס, שאריות של תרבות עמק האינדוס התחברו לתרבויות אחרות, ובוודאי תרמו למה שאנו מכירים כהינדואיזם ההיסטורי. מצלמיות הפריון שהם הותירו אחריהם אפשר להבין שהם עבדו לאלה-אם כלשהי (בדומה לשאקטי וקאלי). על חותמות תרבות האינדוס מצוירים חיות, אולי למטרת לפולחן, כמו ההיבטים הזואומורפיים של כמה מהאלים ההינדיים. חותמות הדומים לפאשופאטי בישיבת יוגה אותרו גם כן. כמו ההינדים כיום, כנראה ראו אנשי עמק האינדוס חשיבות רבה בניקיון וברחצה. בבתים במואנג'ודארו בדרך כלל הייתה באר מים פרטית, ולעיתים קרובות היו לידה מקומות לרחצה.

בשונה מתרבויות עתיקות אחרות, מהמצאי הארכאולוגי של תרבות האינדוס לא עולה כל ראיות לצבאות, מלכים, עבדים, מאבק חברתי, בתי כלא, או מאפיינים שליליים אחרים שאנו מקשרים עם תרבות מוקדמת, אם כי ייתכן שדבר זה הוא תוצאה של ההתמוטטות המוחלטת וההיעלמות לאחר מכן של תרבות זו.

קישורים חיצוניים

אינדוס

אינדוס (שנודע כסינדהו בתקופות עתיקות) הוא הנהר הגדול בפקיסטן ואחד הגדולים באסיה. אורכו 3,200 ק"מ, שטח אגן הניקוז מעל 1,165,000 קמ"ר, וספיקתו הממוצעת 6,600 מטר מעוקב לשנייה. לפני חלוקתה של תת היבשת ההודית למדינות הודו ופקיסטן ב-1947, האינדוס היה שני רק לגנגס מבחינת חשיבות תרבותית וכלכלית לאזור. הנהר הוא מקור שמה של הודו ("אינדיה"). תחילתו של הנהר בטיבט, והוא זורם מההימלאיה לכיוון צפון-מערב דרך קשמיר, ואז פונה דרומה כמעט לכל אורכה של פקיסטן. תרבות עמק האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות בעולם.

גוג'ראט

גוג'ראט (להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה בהודו. ויש לה גבולות ימיים עם האוקיינוס ההודי. גוג'ראט משתרעת על פני כ-196,204 קמ"ר, וגובלת עם המדינות מהאראשטרה, מדיה פרדש ורג'סטן אשר בהודו, וכן עם פקיסטן. קו החוף שלה נמתח לאורך כ- 1,600 ק"מ. אוכלוסייתה של גוג'ראט היא יותר מ-60 מיליון נפש. במדינה נמצאים כמה מהערים החשובות של תרבות עמק האינדוס, בהן לות'אל ודהולאווירה (Dholavira).

דילמון

דילמוּן או טילמוּן הייתה תרבות עתיקה שהתקיימה באזור המפרץ הפרסי והוזכרה בתרבויות המסופוטמיות כתרבות שהייתה שותפה לסחר באזור מסופוטמיה, הייתה מקור לנחושת ונקודת יציאה למסלול הסחר עם תרבות עמק האינדוס. מיקומו המדויק של מרכז התרבות אינו ידוע, יש הסכמה בין רוב החוקרים כי דילמון כללה את בחריין, האי פילכה ששייך לכווית והחוף המזרחי של ערב הסעודית לחופי המפרץ הפרסי.

ממצאים ארכאולוגים מתקופת דילמון שנמצאו בבחריין, מוצגים במוזיאון הלאומי של בחריין.

האוקיינוס ההודי

האוקיינוס ההודי הוא האוקיינוס השלישי בגודלו על פני כדור הארץ, שטחו 73.556 מיליון קילומטר רבוע, כ-14.4% משטח כדור הארץ.

האוקיינוס תחום מצפון על ידי יבשת אסיה (תת היבשת הודו וחצי האי ערב), במערב על ידי יבשת אפריקה, במזרח על ידי חצי האי המלאי, איי סונדה ויבשת אוסטרליה, ובדרום הוא גובל באנטארקטיקה או באוקיינוס הדרומי, בהתאם להגדרה.הגבול בין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי נמצא בקו אורך 20 מזרח, מדרום ליבשת אפריקה. הגבול עם האוקיינוס השקט נמצא בקו אורך 147 מזרח, מדרום ליבשת אוסטרליה. הנקודה הצפונית ביותר באוקיינוס נמצאת בערך בקו רוחב 30 צפון, במפרץ הפרסי. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס הוא כ-10,000 קילומטרים. נפחו של האוקיינוס, כולל המפרץ הפרסי והים האדום מוערך ב-292,131,000 קילומטר מעוקב.

מספר איים קטנים מפוזרים לרוחבו של האוקיינוס. בין מדינות האיים באוקיינוס: מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם; איי קומורו; איי סיישל; האיים המלדיביים; מאוריציוס, וסרי לנקה. אינדונזיה גובלת באוקיינוס ההודי. חשיבותו של האוקיינוס כציר בין אסיה ואפריקה הפכה אותו בעבר למוקד סכסוכים. עם זאת, עקב שטחו הנרחב, לא הייתה מדינה ששלטה בו בהצלחה עד לתחילת המאה ה-19, שבה האימפריה הבריטית שלטה על מרבית השטח הסובב את האוקיינוס. עם נפילת האימפריה הבריטית, עברה השליטה להודו ולאוסטרליה.

האלף ה-3 לפנה"ס

האלף ה-3 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 3,000 לפנה"ס עד סוף שנת 2,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-30 לפנה"ס עד סוף המאה ה-21 לפנה"ס).

האלף ה-4 לפנה"ס

האלף ה-4 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 4,000 לפנה"ס עד סוף שנת 3,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-40 לפנה"ס עד סוף המאה ה-31 לפנה"ס).

האראפה

הָארָאפָּה (באורדו/פנג'אבי: ہڑپّہ) הוא אתר ארכאולוגי בפנג'אב, פקיסטן, כ-24 קילומטרים מערבית לעיר סאהיוואל. שמו של האתר לקוח משמו המודרני של היישוב הממוקם ליד המסלול הישן של נהר ראבי, אשר כיום עובר 8 קילומטרים לצפונו. היישוב המודרני של האראפה נמצא במרחק של פחות מקילומטר מהאתר הארכאולוגי. על אף שביישוב ישנה תחנת רכבת מהתקופה של הממשל הבריטי, מדובר ביישוב קטן בעל אוכלוסייה של 15,000 תושבים בלבד.

האתר של העיר העתיקה מכיל את שרידי העיר המבוצרת מתקופת הברונזה, אשר הייתה חלק מתרבות עמק האינדוס שמרכזה היה בסינד ובפנג'אב. משערים שבשיאה (2600–1900 לפנה"ס), גרו בעיר כ-23,500 תושבים, שטחה היה כ-1.5 קמ"ר, והיו בה בתים עשויים מלבנים עשויי חימר. עקב מנהג בקרב ארכאולוגים לקרוא לתרבויות עתיקות שזה עתה התגלו על שם האתר הארכאולוגי הראשון בהן הן התגלו, תרבות עמק האינדוס ידועה גם בשם "התרבות ההאראפית".

לעיר העתיקה של האראפה נגרם נזק כבד תחת השלטון הבריטי, כאשר הלבנים מן ההריסות שימשו כרבדים עבור מסילת הרכבת לאהור–מולטאן. בשנת 2005 בוטל פרויקט לבניית פארק שעשועים שנוי במחלוקת באתר, כאשר עובדי הבנייה חשפו ממצאים ארכאולוגיים רבים בשלבים הראשונים של עבודת הבנייה. עתירה של ארכאולוג פקיסטני למשרד התרבות הפקיסטני, הובילה לשיקומו של האתר.

היסטוריה של תת-היבשת ההודית

בתת-היבשת ההודית הייתה התיישבות ותרבות אנושית החל מתקופת ההומו ארקטוס. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על שרידים ראשונים של הומו ספיינס מלפני 34,000 שנים.

העידן ההיסטורי מתחיל בהדרגתיות בין המאה החמישית והמאה השלישית לפני הספירה. בתקופה זו הייתה תת-היבשת מאוחדת תחת האימפריה המאורית. הודו התיכונה הייתה נתונה לסדרה של מסעות כיבוש מוסלמים שהובילו לחלוקה למספר ממלכות, עד לאיחוד המחודש תחת המוגולים במאה ה-17 לספירה, שהוחלפו בתורם על ידי הבריטים אחרי 1858.

הודו זכתה שוב בעצמאות ב-1947, לאחר החלוקה לרפובליקה של הודו ולפקיסטן. שתי המדינות החלו מיד להילחם, ופקיסטן המזרחית השיגה את עצמאותה כבנגלדש ב-1971.

המאה ה-27 לפנה"ס

המאה ה-27 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 2700 לפני הספירה והסתיימה בשנת 2601 לפני הספירה. זוהי המאה ה-27 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

המאה ה-29 לפנה"ס

המאה ה-29 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 2900 לפני הספירה והסתיימה בשנת 2801 לפני הספירה. זוהי המאה ה-29 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

המאה ה-33 לפנה"ס

המאה ה-33 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 3300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 3201 לפני הספירה. זוהי המאה ה-33 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

המפרץ הפרסי

המפרץ הפרסי (בפרסית: خلیج فارس, ח'ליג' פארס) הוא לשון של מפרץ עומאן המשתרעת בין חצי האי ערב ואיראן.

המפרץ, המשתרע על שטח של 251,000 קמ"ר, מתחבר למפרץ עומאן במזרח דרך מצר הורמוז. בקצהו המערבי קיימת הדלתא הגדולה של נהר שט אל-ערב (شط العرب/اروند رود), אליו מתנקזים מימי נהרות הפרת והחידקל. אורכו של המפרץ הוא 989 ק"מ, ורוחבו בנקודה הצרה ביותר (מצר הורמוז) הוא 56 ק"מ. המים בדרך כלל רדודים מאוד, ועומקם המרבי הוא 90 מטרים בלבד. זרמי המפרץ אטיים מאוד, וטווח הגאות מוגבל אף הוא.

המפרץ הפרסי וחופיו הם המקור הגדול בעולם להפקת נפט גולמי (כ-60% מהעתודות הידועות בעולם מרוכזות בסביבתו), ותעשיות הנפט ומוצריו הן הדומיננטיות באזור. אף שהנפט התגלה כבר ב-1908, רק בשנות השלושים - במקביל לגילוי שדות הנפט הגדולים - שב ועורר המפרץ התעניינות בינלאומית, במקביל להקמת מתקנים מודרניים לקידוח, הפקה וזיקוק.

העת העתיקה

העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476). העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאובדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.

טביעת חותם

טביעת חותם היא סימן שנשאר על גבי טין רך אחרי שהוחתם בחותם מגולף. הסימן מושאר על גבי כלי או בתוך בולה עשויים טין לפני צריפתם בתנור. טביעת החותם הייתה בשימוש בעת העתיקה.

החותם עצמו, שבו משתמשים להטבעה, עשוי מחומר קשה: אבן, חרס או מתכת. על גבי החותם מגולפים סימנים שונים כגון סימני כתב, איורים גרפיים וסמלים ייחודיים או אחד מהם. ההטבעות נעשו לצרכים מנהליים כדי לסמן את הכלים או המסמכים, בעיקר מסמכים משפטיים, תקבולי מיסים, חוזים, צוואות וצווים. טביעות החותם היו בשימוש כבר באלף השישי לפנה"ס. טביעות חותם נמצאו עוד לפני המצאת הכתב, באתרים ארכאולוגים של תרבות חלף, שהתקיימה בצפון מסופוטמיה כגון תל זיידאן ואתרים נוספים, וכן אתרי תרבות עובייד כמו אתר תבה ע'אורא ועוד. פעמים רבות נמצאות באתרים טביעות החותם עצמן, כשהחותמות לא שרדו. ניתן לשחזר את הציור והטקסט שהיו על גבי החותם מתוך הטביעה.

אחד הסוגים הנפוצים של חותמות ששימשו לטביעות חותם, היה חותם גליל מעוצב בצורת גליל קטן, ששימש בעת העתיקה והיה נפוץ בעיקר במסופוטמיה מסוף האלף ה-4 לפנה"ס בתקופת ג'מדט נאסר ועד התקופה הפרסית.

טביעות חותם מהעיר האראפה מעמק האינדוס, שנמצאו באתרים במסופוטמיה כמו אור ואתרים נוספים, מעידות על סחר שהתקיים בעת העתיקה בין תרבות עמק האינדוס, דילמון (באזור בחריין של ימינו) ומסופוטמיה.

בממלכת יהודה, במאה ה-8 וה-7 לפנה"ס, היה נהוג לסמן בהטבעה ידיות קנקני אגירה עם הכתובת "למלך". הם ידועים במחקר בשם חותמות למלך. החוקרים סבורים כי הכדים הכילו שמן או יין אשר הובאו כמיסים לאוצר המלך ונשלחו למקומות שונים לצורכי הצבא או לשימוש המינהל שהיה באותם הערים. הניצנים הראשונים של מערכת ההטבעה הממלכתית ביהודה מופיעים בחורבת קייאפה, במאה ה-10 לפנה"ס, בצורה של טביעת אצבע על ידית הקנקנים.הצבא הרומי נהג להשתמש בטביעות חותם לסימון על גבי לבנים ורעפים שייצר כחלק מתפקידו בעת שהותו בארץ ישראל במאות ה-2 וה-3 לספירה. לבנים ורעפים עם טביעות חותם של הלגיון השישי פראטה התגלו בצפון הארץ, בעיקר בלגיו, וכן במקומות לא רבים בארץ ישראל בשימוש משני. בארץ ישראל נמצאו גם טביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס שהותיר הלגיון הרומאי על גבי לבנים ורעפים שייצר כחלק מתפקידו מעת שהותו בפרובינקיית יהודה במאות הראשונה עד השלישית לספירה. בית היוצר של הלגיון התגלה בגבעת רם. לבנים ורעפים עם טביעות חותם של הלגיון העשירי התגלו בעיקר בירושלים וסביבתה, קיסריה וכן במקומות לא רבים בארץ ישראל בשימוש משני.

טביעות חותם נמצאו באתרים רבים בארץ ישראל. בדצמבר 2015 פורסם כי בחפירות ארכאולוגיות המתקיימות בירושלים ליד הר הבית למרגלות הכותל הדרומי התגלו 33 טביעות חותם, אחת מהן נשאה את שמו של המלך חזקיהו, שמלך בין השנים 726 או 715 עד 696 לפנה"ס. על החותמת נכתבו המילים "לחזקיהו [בן] אחז מלך יהדה", ובמרכזה סמל שמש עם כנפיים נטויות מטה ושני סמלי ענח' (סמל החיים). ייחודה של טביעת החותם הזו, שהיא נמצאה באתרה בעת חפירה.

מואנג'ודארו

מואנג'ודארו (אורדו: موہن جوڈڑو הינדית:मोएन-जोदड़ो) הייתה אחת מערי תרבות עמק האינדוס. חורבותיה נמצאות כ-80 ק"מ מדרום-מערב לעיר סוקור שבפקיסטן והיא מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. העיר נשמרה במצב טוב יותר מאשר העיר האראפה (שנמצאת במרחק של כ-600 ק"מ ממנה), ומהווה מקור מוצלח יותר למידע על התרבות ששכנה באזור. היא נבנתה במאה ה-26 לפנה"ס וננטשה במאה ה-17 לפנה"ס, ככל הנראה בשל שינוי במסלול הנהר אשר סיפק את צורכי התושבים. ארכאולוגים גילו את חורבות העיר בשנות העשרים של המאה ה-20, ואתר החפירות נמצא בסכנה עקב עליית מפלס מי התהום בעמק נהר האינדוס.

שפת תושבי עמק האינדוס טרם פוענחה, ושמה האמיתי של העיר, כמו גם של ערים נוספות שנתגלו באזור, ובאזור פונג'ב וגוג'אראט אינו ידוע. "מואנג'ודארו" בשפת הסינדהי פירושו "תל המתים".

מואנג'ודארו היא עיר מרשימה בהתחשב בעתיקותה. הייתה זו עיר מתוכננת, אשר התבססה על רשת של רחובות ומבנים שנבנו מלבנים עשויות בוץ אפוי, לבנים שיובשו בשמש, ועץ חרוך. בשיאה התגוררו בה כ-35,000 נפש. הייתה לה מערכת ביוב מתקדמת, מבנים חד-קומתיים ודו-קומתיים, ובית מרחץ ציבורי גדול. בית המרחץ נבנה מעל שכבה של זפת טבעית, אשר מנעה את דליפת המים. בעיר גם הייתה באר גדולה, אסם ושוק מרכזי. היה בה גם בניין ובו כבשן תת-קרקעי, ככל הנראה לחימום מי רחצה. העיר מחולקת לשני חלקים: המצודה והעיר התחתונה. רוב שטחה של העיר התחתונה טרם נחשף, אך במצודה נחשף בית המרחץ, אזור מגורים שבו התגוררו כ-5,000 בני-אדם, ושני אולמות גדולים.

העיר נהרסה ונבנתה מחדש לפחות שבע פעמים, ככל הנראה בשל הצפת נהר האינדוס. הערים נבנו אחת על חורבות השנייה.

מספנה

מספנה היא מקום בו נבנות, מתוקנות ומתוחזקות ספינות. מספנות שונות מסוגלות לטפל ולבנות כלי שיט שונים. החל מיאכטות פרטיות וכלה באוניות ענקיות כמו נושאות מטוסים, מכליות על ואף אסדות קידוח. מספנות נבנות לרוב ליד חופים או נהרות על מנת לאפשר הוצאת אוניות לים.

המספנה הראשונה בעולם נבנתה על ידי תרבות עמק האינדוס באזור הודו של ימינו, במאה ה-24 לפנה"ס. ספינות היו המוצר הראשון שנבנה בבתי חרושת. בית החרושת הראשון, הארסנאלה בוונציה נפתח כמה מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית. בית החרושת ייצר בייצור המוני כמעט ספינה אחת ליום בעזרת שימוש ברכיבים מוכנים מראש ועבודה בפס ייצור. בשיאה הועסקו בארסנאלה יותר מ-16,000 איש.

עיר

עִיר היא דפוס התיישבות אנושי המאופיין בצפיפות גבוהה ובריכוז גבוה של אוכלוסייה ליחידת שטח, ביחס לצורות התיישבות אחרות. התהליך הדמוגרפי בו מתרחש מעבר של אוכלוסייה מיישובים כפריים לסוגים שונים של התיישבות עירונית מכונה עיור.

שנות ה-20 של המאה ה-19

שנות ה-20 של המאה ה-19 היו העשור השלישי של המאה ה-19, החלו ב-1 בינואר 1820 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1829.

תכנון ערים ואזורים

תכנון ערים ואזורים הוא ענף ידע העוסק בפיתוח הפיזי, החברתי והכלכלי של גושי ערים, ערים, שכונות או מועצה אזורית המתייחסת אל אזור מסוים של כפרים, מושבים, או קיבוצים.

על אף שנדמה שישנה חפיפה בין תכנון ערים למקצועות אחרים כמו אדריכלות, אדריכלות נוף ועיצוב עירוני, לא כך הדבר, במקצועות אלו עוסקים ביתר פירוט ובקנה מידה קטן יותר של פיתוח ואילו תכנון אזורי עוסק בסביבה רחבה יותר וברמה פחות מפורטת.

היווני היפודמוס נחשב לאבי התכנון העירוני, בשל התכנון של מילטוס, אם כי דוגמאות לערים מתוכננות קיימות בכל העת העתיקה. המוסלמים נחשבים למקור הרעיון של הקצאת תפקידים שונים לאזורים שונים, אם כי השימוש המערבי בך מגיע בעיקר מהרעיונות של ה"קונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית".

מבחינה היסטורית, מקורו של התכנון העירוני באדריכלות ובהנדסה האזרחית, והוא משתמש בגישה רציונלית ביותר לפתרון בעיות עירוניות על ידי תכנון פיזי. אולם, מספר רעיונות של מבקרים של התכנון העירוני המודרניסטי שצברו תנופה בשנות ה-60 (לדוגמה, אלה של ג'יין ג'ייקובס) עזרו להרחיב את התחום של התכנון העירוני לכלול גם תכנון פיתוח כלכלי, תכנון קהילתי חברתי ותכנון סביבתי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.