תראקיה

תראקיהטורקית: Trakya, נהגה תֶרַאקיה; בבולגרית: Тракия; ביוונית: Θράκη) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בפינה הצפונית מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. היא נחלקת בין בולגריה (צפון תראקיה), יוון (מערב תראקיה) וחלקה האירופי של טורקיה (מזרח תראקיה), שם היא מכונה גם רומלי (Rumeli).

Thrace modern state boundaries
חלוקת תראקיה בהווה בין טורקיה, יוון ובולגריה

גאוגרפיה

תראקיה גובלת ממזרח בים השחור ובבוספורוס, ומדרום בים השיש, מצר הדרדנלים ובים האגאי. גבולותיה היבשתיים מוגדרים פחות. היא משתרעת עד להרי הבלקן במרכזה של בולגריה בצפון, ובמערב היא כוללת את רכס הרי רודופי ויש הכוללים בה גם את הרי רילה והרי פירין. אורכה של תראקיה מגיע ל-500 קילומטר לכל היותר ורוחבה הממוצע הוא כ-200 קילומטר.

מזרח תראקיה שבשטח טורקיה הוא חבל ארץ גבעי, למעט הרי ילדז (Yıldız Dağları - "הרי הכוכב") שבצפונו. בדרום תראקיה המערבית משתרע חצי האי גליפולי (Gelibolu Yarımadası). בתחומי יוון ובולגריה הנוף הררי יותר, אם כי בין הרי הבלקן מצפון להרי רודופי שבדרום תראקיה, משתרע עמק רחב ידיים בו זורם נהר המריצה (בולגרית Марица, טורקית Meriç, יוונית Εβρος - "אברוס") לאורך 480 קילומטר, עד שהוא מבצע תפנית דרומה ונשפך אל הים האגאי.

העיר החשובה והגדולה בתראקיה היא איסטנבול. ערים חשובות נוספות הן אדירנה בטורקיה, בורגס ופלובדיב בבולגריה, ואלכסנדרופולי ודידימוטיכו ביוון.

SeloVrata

נוף בהרי רודופי

Edirne 7333 Nevit

מסגד סלימיה באדירנה

Sozopol-dinev-1

סוזופול לחוף הים השחור בבולגריה

Tower from old town plovdiv

העיר העתיקה בפלובדיב, בולגריה

היסטוריה

העת העתיקה

Carte Carie-he
תראקיה ואסיה הקטנה
Trak peltasta
חייל תראקי (המאה ה-5 או ה-4 לפנה"ס)
Bulgaria San Stefano Berlin 1878 TB He
תראקיה לאחר חוזה סאן סטפנו וקונגרס ברלין
Balkan Wars Boundaries
תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)

בימי קדם התייחס המושג "תראקיה" אל שטח גדול בהרבה מהמקובל כיום, ואשר השתרע מערבה אל תוך מקדוניה, סרביה ויוון של היום. בשטח זה וברחבי הבלקן כולו, וכן בחלקה האסייתי של טורקיה, ישבו שבטים הודו-אירופים תראקים שיחס היוונים אליהם היה כאל "חצי-ברברים". שפתם של התראקים הייתה תראקית, שפה הודו-אירופית, ומקורם אינו ברור לחלוטין, אך הדעה הרווחת היא כי התפתחו מתושביו הקדומים של האזור שהתערבבו בתקופת הברונזה בשבטים הודו-אירופים המקורבים לעמים איראנים כמו הסקיתים, הקימרים והסרמטים. על בסיס הקבלה בין התרבות התראקית לתרבות הפריגית, המינואית והמיקנית העלו חוקרים בולגרים את הסברה כי התראקים היו מקורבים לאלה.

לראשונה נזכרו התראקים באיליאדה כבני בריתה של טרויה. הרודוטוס תיארם כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית היו התראקים צאצאיו של תראקס, בנו של אל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום. במאה ה-6 לפנה"ס הוקמו בתראקיה המושבות היווניות הראשונות, ובתקופה זו החלו התראקים לשמש שכירי חרב בשירותן של ערי יוון. תראקיה נכבשה על ידי דריווש הראשון בשנת 512 לפנה"ס והייתה למחוז בממלכה האחמנית למשך זמן קצר עד שהפרסים גורשו ממנה במלחמת פרס-יוון.

החל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הצליחו מספר שבטים תראקים להתאחד לממלכה שנשלטה על ידי המלך טרס, מייסד ממלכת אודריסה. הממלכה התקיימה עד אמצע המאה ה-3 לפנה"ס ובירתה הייתה באוסקודמה או אודריסה, היא אדירנה בטורקיה של ימינו. הממלכה לא איחדה את כל שטחה של תראקיה, וגם בשטח שהיה נתון לשליטתה היה כוחו של השלטון המרכזי מוגבל. במאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות יותר ובירתה של אחת מהן הועברה בשנת 320 לפנה"ס לסאותופוליס בסמוך לקאזאנלק בבולגריה. ממלכה זו המשיכה והתקיימה תחת השושלת האורדיסית עד למאה ה-1 אך כוחה הלך ונחלש.

בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים, וכיוון ששפתם לא הייתה כתובה, היא נסוגה מפני היוונית. זו הפכה ללינגואה פרנקה ושימשה לתקשורת בין השבטים התראקים השונים כמו גם במגעיהם עם עמים אחרים. התרבות התראקית ספגה מכה נוספת עם כיבושה של תראקיה בידי פיליפוס השני מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר הגדול, והתראקים בתראקיה אימצו את התרבות ההלניסטית במשך 150 שנות שלטונה של מוקדון עליהם. בשנת 305/306 המליך ליסימכוס את עצמו למלך עליהם. בשנת 279 לפנה"ס פלשו הגאלים לתראקיה ונותרו בה עד סוף המאה. תראקיה הייתה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 168 לפנה"ס, אך הפכה באופן רשמי לפרובינקיה רק בשנת 46 לספירה.

הרומאים התייחסו לנהר נסטוס (Nestos) כאל גבולה המערבי של תראקיה והשתמשו בה כאסם תבואה בו היו אחוזות גדולות שעובדו על ידי עבדים.

ימי הביניים

במאה ה-4 פלשו ההונים והויזיגותים לתראקיה וב-9 באוגוסט 378 התחולל קרב אדריאנופול סמוך לאדירנה בו כשלו הרומאים בהדיפתם והקיסר המזרחי ואלנס נהרג בקרב. לאחר חלוקת האימפריה הרומית נפלה תראקיה בחלקה של האימפריה הביזנטית אשר שלטה בה עד המאה ה-9, עת רובה של תראקיה הפך לחלק מבולגריה. היא שבה לשליטת הביזנטים בשנת 972, אך נדה בינם לבין הבולגרים מהמאה ה-12 עד למאה ה-14. החל מ-1352 כבשו העות'מאנים את תראקיה בהדרגה תוך 20 שנה והחזיקו בכולה במשך 500 שנה.

העת החדשה והמאה ה-20

בתחילת שנת 1877 פרצה מלחמת רוסיה-טורקיה אשר נבעה משאיפותיה משכבר הימים של רוסיה להשיג גישה לים התיכון ולשלוט בקונסטנטינופול ובמצרים הסמוכים לה. הרוסים כמעט והגיעו לקונסטנטינופול בפברואר 1878, אך בריטניה שחששה שהעיר תיפול לידיהם, שלחה אליה צי אוניות. בשל ההתערבות הבריטית ובשל כך שהרוסים סבלו אבידות עצומות, הסכימה רוסיה לחוזה סאן סטפנו שנחתם ב-3 במרץ 1878. בהסכם זה הכירו העות'מאנים באוטונומיה של בולגריה על רוב תראקיה, אך הוא בוטל ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן בקונגרס ברלין. לפי ההסכמה החדשה שמרה האימפריה העות'מאנית על חזקתה ברוב תראקיה באמצעות הקמת החבל האוטונומי של רומליה המזרחית. למרות זאת, שבע שנים בלבד לאחר מכן אוחד החבל עם בולגריה.

לאחר מלחמות הבלקן בשנים 19121913 נאלצו העות'מאנים לוותר על מערב תראקיה אשר נמסרה לידי בולגריה. קו הגבול בין שתי המדינות חפף במידה רבה את קו הגבול הנוכחי בין טורקיה ליוון ובולגריה, לאורך נהר המריצה. בולגריה זכתה במוצא אל הים האגאי אך נאלצה לוותר עליו, ועל מערב תראקיה כולה, ולמוסרה ליוון לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכך נקבעו הגבולות השרירים בתראקיה כיום.

ראו גם

קישורים חיצוניים

בוגדאן פילוב

פרופסור בוגדאן דימיטרוב פילוב (בבולגרית: Богдан Димитров Филов;‏ 10 באפריל 1883, סטארה זאגורה, רומליה המזרחית, האימפריה העות'מאנית – 1 בפברואר 1945, סופיה, ממלכת בולגריה), היה פוליטיקאי, היסטוריון וארכאולוג בולגרי, אשר כיהן כראש ממשלת בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופת כהונתו הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי שהפך את הממלכה לבעלת בריתה של גרמניה הנאצית, גורשו 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה אל מחנות ההשמדה ונכשל ניסיון גירושם של 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" למחנות אלו.

בולגריה

בּוּלְגַרְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הַבּוּלְגָרִית (בבולגרית: Република България) היא מדינה בחצי האי הבלקני, במזרח אירופה. היא גובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, ובמקדוניה הצפונית ובסרביה במערב. מבחינה מנהלית, מחולקת בולגריה ל-28 מחוזות, סופיה היא בירת בולגריה וב-2011 נמנו בה 1.2 מיליון תושבים, מתוך כ-7.1 מיליון בבולגריה כולה. לאורך גבולה הצפוני של המדינה עובר תוואי הדנובה ובמזרחה היא גובלת בים השחור. בבולגריה שני רכסי הרים מרכזיים הרי הבלקן והרודופי.

שבטים תראקים התיישבו באזור בולגריה עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, אך ההיסטוריה הלאומית הבולגרית החלה בשלהי המאה ה-7, תקופת האימפריה הבולגרית הראשונה אשר בראשית המאה ה-9 הפכה למעצמה אזורית וליריבתה של האימפריה הביזאנטית. במקביל אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודכסית. ב-1018 עלה בידי הביזאנטים להכריע את הבולגרים והם איבדו את עצמאותם המדינית למשך 167 שנים. ב-1185 הוקמה האימפריה הבולגרית השנייה אשר הייתה לפרקים עצמאית ולפרקים וסלית של אורדת הזהב והאימפריה הביזאנטית. בשלהי המאה ה-14 פלש צבא האימפריה העות'מאנית לאזור בולגריה והכריע את הבולגרים. העות'מאנים שלטו בבולגריה עד לתבוסתם על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). לאחר המלחמה, הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

ב-1908 הפכה בולגריה לממלכה תחת המלך פרדיננד הראשון. הבולגרים לחמו במלחמת הבלקן הראשונה, השנייה ובמלחמת העולם הראשונה ובכולן, לאחר הצלחות ראשוניות הובסו ואיבדו שטחים נרחבים ובכלל זה המוצא לים האגאי. במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה, הייתה בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואף חתמה על ההסכם התלת-צדדי. עם זאת, צבא בולגריה לא השתתף בפועל בקרבות לצד הוורמאכט. במהלך תקופה זו אימצה בולגריה מדיניות גזע והחילה על יהודי בולגריה את החוק להגנת האומה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט ונכשל ניסיון גירושם של יהודי בולגריה "הישנה". בספטמבר 1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכת חזית המולדת הבולגרית ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. בולגריה הייתה גרורה נאמנה של ברית המועצות וחברה בברית ורשה. טודור ז'יבקוב היה שליטה בפועל של בולגריה למשך מרבית שנות השלטון הקומוניסטי והוא הפך לסמלה של התקופה. אירועי סתיו העמים לא פסחו על המדינה, ב-1989 הודח ז'יבקוב וב-1991 הפכה המדינה לרפובליקה והונהגה חוקה חדשה. בולגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאה נבחר אחת ל-5 שנים ובפרלמנט הבולגרי 240 חברים.

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי עברה בולגריה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית. המעבר המהיר לווה במשבר כלכלי חריף שהוביל גם למשברים פוליטיים. בשנת 2004 הצטרפה בולגריה לברית נאט"ו וב-2007 הפכה לחברה באיחוד האירופי, ההצטרפות שהובילה לתנופת פיתוח ובכלל זה פיתוח תשתיות כגון חיבורה של המדינה לנתיבי התעבורה הפאן-אירופיים. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 הושפעה כלכלת בולגריה מהמשבר הכלכלי העולמי, אחוזי האבטלה האמירו ונרשמה הגירה משמעותית מהמדינה, בעיקר הגירת עבודה, שצמצמה את אוכלוסייתה לכ-7 מיליון לעומת כ-9 מיליון שהתגוררו במדינה באמצע שנות ה-80.

בוספורוס

בּוסְפורוּס (טורקית: Boğaziçi או İstanbul Boğazı, "מצר איסטנבול") הוא מצר ים המפריד בין החלק האירופי של טורקיה, תראקיה, לחלקה האסיאתי, אנטוליה. הבוספורוס מחבר בין ים מרמרה לים השחור. אורך המצר כ-30 קילומטר, רוחבו המרבי 3,700 מטר (בכניסה הצפונית) ורוחבו המינימלי 750 מטר (בין המצודות אנדולוהיסרי ורומליהיסרי). העומק במרכז המצר נע בין 36 ל-124 מטרים.

חופי המצר מאוכלסים בצפיפות, שכן העיר איסטנבול (שאוכלוסייתה מונה יותר מ-11 מיליון נפש) שוכנת משתי גדותיו.

שני גשרים חוצים את הבוספורוס. הראשון, המכונה "גשר הבוספורוס" או "גשר הבוספורוס הראשון", הושלם בשנת 1973 ואורכו 1,074 מטרים. השני, "גשר פתיה סולטאן מהמט" או "גשר הבוספורוס השני", שוכן כחמישה ק"מ צפונית לראשון; אורכו 1,090 מטרים ובנייתו הושלמה ב-1988.

מתחת לבוספורוס נבנתה מנהרה למסילת רכבת, מרמריי, שבנייתה הסתיימה ב-2013. כ-1,400 מטר מהמנהרה יעברו מתחת למצר, בעומק של כ-55 מטרים.

בוריס השלישי, מלך בולגריה

בוריס השלישי, מלך בולגריה (בבולגרית: Борѝс III Обединител, ‏30 בינואר 1894, סופיה, נסיכות בולגריה - 28 באוגוסט 1943, סופיה, ממלכת בולגריה) היה מלך בולגריה מ-3 באוקטובר 1918 ועד יום מותו.

בוריס השלישי עלה לכס השלטון לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וסיום כהונתו של אביו פרדיננד הראשון. עד אמצע שנות ה-30 לא היה מעמדו של המלך איתן, הוא ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו כאשר במקביל התחוללו בממלכתו הפיכות וניסיונות הפיכה במחיר דמים גבוה. נסיבות סיום מלחמת העולם הראשונה וכפיית חוזה ניי על בולגריה, הובילו לאי-שקט חברתי ופוליטי ומשבר כלכלי חריף שהקשה על התנהלות הממלכה. החל מאמצע שנות ה-30 התקרב המלך במדיניותו לגרמניה הנאצית והעניין הניב פירות כלכליים ומדיניים לבולגריה. המלך חיזק את מעמדו ושלטונו הפך אוטוקרטי. בלחצה של גרמניה העבירה רומניה לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה את חבל דרום דוברוג'ה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת בולגריה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה להסכם התלת-צדדי ובתמורה קיבלה לחזקתה את חבלי תראקיה היוונית, ומקדוניה הווארדארית. צעד זה העלה מאוד את הפופולריות של בוריס השלישי בקרב ההמונים והוא זכה לכינוי "המלך המאחד" על השבת השטחים שאבדו לבולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בוריס השלישי, אשר חשש לחזור על טעויותיו של אביו, סירב לצרף את הצבא הבולגרי לקרבות החזית המזרחית ולהכריז מלחמה על ברית המועצות והעניין הוביל למתיחות בין בולגריה לגרמניה, ובכלל זה מתיחות אישית בינו לבין אדולף היטלר.

החל משלהי שנות ה-30, ובמקביל לחיזוק הקשרים עם גרמניה הנאצית, אימצה בולגריה מדיניות אנטי-יהודית. בספטמבר 1939 גורשו 4,022 מיהודי בולגריה, שהוגדרו "נתינים זרים", במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים". בהמשך חוקק בבולגריה החוק להגנת האומה ובמסגרתו נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים בצו שאישר בוריס השלישי את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. במקביל, נכשל ניסיון גירושם לטרבלינקה של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה "הישנה".ב-28 באוגוסט 1943 מת בוריס השלישי מהתקף לב לאחר ששב לבולגריה מפגישה קשה ומתוחה עם היטלר. סביב נסיבות מותו רווחו תאוריות קשר רבות שלא הוכחו. מותו סימן את קץ ימיה של ממלכת בולגריה. בנו, יורש העצר סימאון, היה בן 6 ולכן מונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של בוריס השלישי. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה, שהובלה על ידי חזית המולדת של בולגריה. המשטר הפרו-מלוכני הודח ובהדרגה השתלטו הקומוניסטים על המדינה. בפברואר 1945 הוצא הנסיך קיריל, אחיו של בוריס להורג, ב-1946 כוננה הרפובליקה העממית של בולגריה ובני משפחת המלוכה הצטוו לעזוב את בולגריה.

חוזה סן סטפנו

חוזה סן סטפנו הוא חוזה כניעה שהכתיבה האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית ואשר נחתם בבית בכפר סן סטפנו שליד איסטנבול (כיום ישילקיי , שכונה בעיר) ב-3 במרץ 1878.

על ההסכם חתמו ניקולאי איגנאטייב ואלכסנדר נלידוב מטעם האימפריה הרוסית ומחמד סאוופט פאשה מטעם האימפריה העות'מאנית.

ההסכם הוביל לירידה משמעותית של כוחה של האימפריה העות'מאנית באזור הבלקן לאחר שאלה שלטו בבלקן ב-500 השנים שלפני כן.

הסעיפים המרכזיים בחוזה קבעו כדלקמן:

העות'מאנים ישלטו באלבניה ובחלק האירופי של איסטנבול.

בולגריה תהיה נסיכות אוטונומית בעלת צבא משלה ושלטון עצמי נוצרי, אך תהיה חייבת תשלום מס לאימפריה העות'מאנית. שטחיה יכללו את עמק הדנובה והרי הבלקנים, חבלי סופיה, פירוט וורנז'ה, תראקיה הצפונית, חלקים של תראקיה המזרחית וכמעט כל מקדוניה. מנהיג הנסיכות עמד להיות נבחר על ידי העם הבולגרי, לקבל אישור מהאימפריה העות'מאנית ולזכות בהכרה של המעצמות. הצבא העות'מאני יעזוב את בולגריה ויחליפו צבא רוסי, שישהה באזור זה שנתיים. מועצה של אצילים בולגרים נועדה לחבר חוקה.

מונטנגרו זכתה להכרה עות'מאנית בעצמאותה ולהכפלת שטחה.

סרביה זכתה בעצמאות ובסיפוח שתי ערים.

רומניה קיבלה עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אך נאלצה לוותר לטובת האימפריה הרוסית על דרום בסרביה וקיבלה בתמורה את דוברוג'ה.

בוסניה והרצגובינה תחת חסות אוסטריה במעמד של אוטונומיה.

האימפריה העות'מאנית תשלם פיצויים גבוהים.מעצמות אירופאיות אחרות כמו בריטניה ואוסטרו-הונגריה לא קיבלו את ההסכם מפני שחששו מהגדלת כוחה של רוסיה באזור הבלקן על חשבון האימפריה העות'מאנית דבר שפגע באיזון הכוחות העדין של אירופה. כך למשל, כאשר שמע בנימין דיזראלי על ההסכם, דרש מרוסיה לבטל את ההסכם, אחרת יֵצא למלחמה, וכך נוצר משבר עולמי. במצב זה התגלה ביסמרק כאיש החזק, ביוזמו את קונגרס ברלין שהוביל לשינויים בהסכם.

ליסימכוס

ליסימכוס (ביוונית: Λυσίμαχος). חי בין השנים 361 (או 355) ו-281 לפני הספירה. היה שומר ראש (ביוונית: σωματοφύλαξ, באנגלית: Somatophylax) של אלכסנדר מוקדון ולאחר מותו קיבל את השליטה על תראקיה והיה לאחד מההדיאדוכים. בשנת 305/6 לפני הספירה המליך עצמו כמלך על תראקיה ומוקדון.

מלחמת הבלקן השנייה

המלחמה הבלקנית השנייה פרצה ב-1913 בין בולגריה מצד אחד לבין יוון וסרביה מהצד השני.

המלחמה הבלקנית השנייה היוותה המשך למלחמת הבלקן הראשונה שבה כבשו בעלי הברית הבלקנים (בולגריה, יוון, סרביה ומונטנגרו) שטחים שהוחזקו על ידי האימפריה העות'מאנית במקדוניה ובתראקיה.

המלחמה הבלקנית השנייה נבעה מתוצאות המלחמה הראשונה. בולגריה הרגישה מקופחת מחלוקת מקדוניה בין יוון וסרביה מבלי לתת לה חלק מהשטחים. רוסיה, המעצמה האזורית ובעלת בריתם של שני הצדדים, ניסתה לתווך בסכסוך אך ללא הועיל.

המלחמה החלה, בצורה מוגבלת, כבר ב-29 ביוני 1913, עם הפקודות שקיבל הצבא הבולגרי להתקפה מוגבלת כנגד עמדות של הצבא היווני והצבא הסרבי. המותקפים ראו עצמם כקורבנות ואת הבולגרים כתוקפן.

צבאות סרביה ויוון הדפו את המתקפה הבולגרית וכוחות צבא שלהן נכנסו במתקפת נגד לתוך בולגריה. רומניה ניצלה את חולשתה של בולגריה ואת העובדה שהצבא הבולגרי היה עסוק בלחימה נגד צבאות יוון וסרביה ואף על פי שלא הייתה שותפה למלחמת הבלקן הראשונה, ולא היו לה טענות שנבעו מסיום מלחמה זו, פלש צבא רומניה לאזור דוברוג'ה אשר לחופי הים השחור ורומניה השתלטה על חבל הארץ.

המלחמה פירקה את הברית הבולגרית-רוסית וגרמה להעתקת התמיכה הרוסית מבולגריה לסרביה, ברית שעודדה רגשות לאומיים בסרביה והייתה אחת הסיבות (אם לא העיקרית שבהן) לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בסיום המלחמה, בהסכם בוקרשט, נמחקו כל הישגיה של בולגריה מהמלחמה הראשונה. חלק מאזור דוברוג'ה אשר לחופי הים השחור, הקרוי הקדרילטר, עבר משליטת בולגריה לרומניה. יוון קיבלה את השטחים של אזור סלוניקי וסרביה את מקדוניה. כתוצאה מהשינויים הפכה סרביה למעצמה האזורית בבלקנים.

ממלכת בולגריה

ממלכת בולגריה (בבולגרית: Царство България) או ממלכת בולגריה השלישית, היה שמה הרשמי של המדינה הבולגרית בין 1908 ל-1946, עת הייתה מונרכיה חוקתית מבית סקסה קובורג גותה.

מקסימינוס תראקס

גַּאיוּס יוּלְיוּס וֶורוּס מַקְסִימִינוּס תְרַאקְס (לטינית: Gaius Iulius Verus Maximinus Thrax) המכונה מַקְסִימִינוּס הַתֶרַאקִי (לטינית: Maximinus Thrax; לפעמים נקרא מַקְסִימִינוּס תֶרַאקוּס) או מקסימינוס הראשון, (173–238) היה קיסר רומא בשנים 235–238. עלייתו לכס השלטון הייתה תוצאה של משבר פוליטי ברומא ובישרה את תחילת האנרכיה הפוליטית הידועה כשנת ששת הקיסרים ואת תקופת ההתפוררות הידועה בשם תקופת המשבר של המאה השלישית. הוא ידוע כקיסר של מחנה, כלומר קיסר שהוכתר על ידי חייליו (ולא על ידי הסנאט) ולאחר תקופת שלטון קצרה וסוערת, מת בידי חיילי המשמר הפרטוריאני, לאחר שכשל בניסיון לכפות את שלטונו על הסנאט.

סמל בולגריה

סמל בולגריה אומץ ב-1997.

הבולגרים השתמשו בסמל לראשונה לאחר ששלטון הקומוניסטים הסתיים במדינה בשנות ה-90 המוקדמות. ההסכמה על סמל לאומי הייתה מלאכה קשה כיוון שמפלגות שונות התווכחו ביניהן על מראהו ועל האלמנטים השונים שיכּללו בו.

הסמל מכיל שני אריות התומכים במגן משני צדדיו, ועל המגן עצמו מצוי ציור של אריה נוסף. שלושת האריות מסמלים את שלושת החלקים של בולגריה - מואסיה, תראקיה ומקדוניה (שמו של האזור המערבי של בולגריה; אין להתבלבל עם המדינה מקדוניה, שכנתה של בולגריה).

בראש המגן ישנו כתר, וכן גם על ראשיהם של האריות, והם אינם מסמלים את המונרכיה האחרונה אלא את "המונרכיה הבולגרית השנייה" (1185–1396) אשר נוסדה על ידי שני האחים פטר ואסן, אחרי שהיא שוחררה מידי הביזנטים ולפני שנכבשה על ידי העות'מאנים.

בתחתית הסמל ישנה כרזה ועליה חרוט המוטו הלאומי בשפה הבולגרית - "אחדות יוצרת כוח".

ספרטקוס

ספרטקוס (לטינית: Spartacus, יוונית: Σπάρτακος, לעיתים נכתב כאספרטקוס) היה מנהיג מפורסם של העבדים במלחמת העבדים השלישית נגד הרפובליקה הרומית בחצי האי האפניני, בין השנים 73 ל-71 לפנה"ס. צבאו הורכב מגלדיאטורים ועבדים נמלטים. ספרטקוס ניצח במספר קרבות את הצבא הרומי הסדיר. שם אחר המציין מלחמה זו הוא "מלחמת הגלדיאטורים". מעט מאוד ידוע על ספרטקוס מעבר לאירועי המלחמה, ותיעודים היסטוריים ששרדו, לעיתים סותרים זה את זה. עם זאת, כל המקורות מסכימים כי הוא היה גלדיאטור לשעבר ומנהיג צבאי מוכשר.

המאבק של ספרטקוס, מפורש לעיתים קרובות כדוגמה לאנשים מדוכאים הנלחמים על חירותם נגד האוליגרכיה והעבדות. סיפורו של ספרטקוס סיפק השראה לכותבים מודרניים רבים בנושאי ספרות, פרשנות פוליטית, קולנוע וטלוויזיה.

עמים טורקיים

העמים הטורקיים או טוראנים (באנגלית: Turkic peoples ; במינוח הרוסי :Тюрки- "טיורקים") (בטורקית:Türkî halklar או Türk halkları, בקזחית: Түркілер) הם קבוצה אתנית-לשונית נפוצה בעיקר באסיה ובחלקים ממזרח דרום-מזרח-אירופה, לרבות בפדרציה הרוסית. עמים טורקיים, בערך כ-40 במספרם - חיים במרכז אסיה, באיראן, בדרום מערב אסיה, אסיה הקטנה או אנטוליה, הקווקז, חצי האי קרים, קפריסין, תראקיה וסיביר. הצביון הלשוני - השפות הטורקיות - הוא הסממן העיקרי המאפיין אותם.

העמים הטורקיים מונים יחד כ-150 מיליון בני אדם שמחולקים לישויות האתניות הבאות:

אוזבקים

קזחים

טורקמנים

אויגורים

בני טובה

יקוטים

קירגיזים

טורקים

אזרים

טטרים

בשקירים

צ'ובשים

בלקרים

קומיקים

גגאוזיםמקורם של העמים הטורקיים במרכז אסיה, וחלקם נדדו לאיראן, עיראק ,לאסיה הקטנה ולקווקז.

כיום הם צאצאים של השבטים הטורקים הקדומים שבאו מכיוון סיביר וצפון סין ומרכז אסיה וחלק לא מבוטל מאלה מהם החיים בקווקז ובאסיה הקטנה ובבלקן הם צאצאים של עמים ילידים שהתאסלמו והתבוללו במהלך הזמן בשפה והתרבות הטורקית.

השפות והניבים של הטורקיים קרובים זה לזה ומדוברים בפי כל העמים הטורקים. במהלך ההיסטוריה גם חלק מהעמים המונגוליים וההודו-איראניים אימצו ניבים טורקיים.

פלובדיב

פְּלוֹבְדִיב (בבולגרית: Пловдив) היא העיר השנייה בגודלה בבולגריה, לאחר הבירה סופיה ומהווה בירת מחוז פלובדיב. העיר שוכנת במישור תראקיה העילי, 165 ק"מ מדרום-מזרח לסופיה על שתי גדותיו של הנהר מריצה. העיר משתרעת בין שבע גבעות המופיעות על גבי סמל העיר. פלובדיב היא העיר בעלת צפיפות האוכלוסייה הגדולה ביותר בבולגריה ובה 3,775 נפשות לקמ"ר. החלק התיירותי של בעיר הוא הרובע העתיק, הבנוי ממבוך של רחובות צרים מרוצפים באבנים קטנות עם בתים מסוגננים בצבעים שונים. בין האתרים ברובע נמצאים גם הבית בו התגורר ב-1833 המדינאי והמשורר הצרפתי אלפונס דה למרטין, בעת שהיה בדרכו למזרח התיכון וכן המוזיאון האתנוגרפי. ב-1980 התגלה במפתיע ברובע תיאטרון רומי עתיק המשמש במאה ה-21 להופעות.

פלובדיב (מחוז)

מחוז (אובלסט) פלובדיב (בבולגרית:Област Пловдив) הוא אחד מ-28 מחוזות בולגריה ובירתו היא העיר פלובדיב.

מחוז פלובדיב ממוקם בדרום מרכז בולגריה, באזור אשר במשך מאות שנים כונה פלך רומליה, עת שלטה במקום האימפריה העות'מאנית. בשטח המחוז נכללות 18 רשויות מקומיות. במחוז פלובדיב מצוי מישור תראקיה העילי, השטח המישורי שבעמק הנהר מריצה וכן מקטע מרכס הבלקן המרכזי, אשר תחילתו במעבר ההרים Arabakonak והוא מגיע עד למעבר ההרים Vratnik. הנקודה הגבוהה ביותר לאורך 207 הקילומטרים שלו, היא פסגת בוטב (2,376 מ'), שהיא הפסגה הגבוהה ברכס הבלקן כולו.

פרוטגורס

פרוטגורס (ביוונית Πρωταγόρας; ‏490–420 לפנה"ס) היה הפילוסוף הסופיסטי החשוב ביותר בזמנו.

פרוטגורס נולד בעיר אבדרה שהייתה בתראקיה (לחופו הצפוני של הים האגאי). הוא נחשב לפילוסוף קדם סוקראטי, ומחשבתו הפילוסופית קרובה לזו של דמוקריטוס, שהיה בן עירו הצעיר. פרוטגורס היה דמות ידועה באתונה וחברו של פריקלס, שבאמצעותו עלה בידו להשפיע על המחשבה המדינית באתונה של תקופתו. בסביבות שנת 444 לפני הספירה הוטל עליו לכונן את חוקיה של המושבה היוונית שנוסדה בתוריי. נודע כמורה שלימד נושאים הקשורים במידות הטובות, ועסק במיוחד בשאלה אם ניתן ללמדן. ניסה לעמוד בקווים כלליים על תופעות אנושיות כגון חינוך ושפה. גילה עניין בשימוש נכון במילים (נושא הקשור יותר בשמו של חברו הסופיסט פרודיקוס). בשטח הרטוריקה גרס שעל התלמידים לעמוד משני הצדדים של המתרס ולטעון בעד וכנגד, כהכנה ללימוד המשפטים.

פרוטגורס נודע כבעל השקפה אגנוסטית. בספרו "על האלים" כתב: "ואשר לאלים, אין בידי כל אמצעי לדעת אם הם קיימים, בשל אי בהירותו של הנושא, ובשל חייהם הקצרים של בני אדם". על פי המסורת, אנשי אתונה נבהלו מדבריו אלה, גירשו אותו מן העיר, אספו את ספריו ושרפו אותם בכיכר השוק. פרוטגורס נמלט לסיציליה וטבע בים בדרכו לשם. אולם, חוקרים רבים הטילו ספק במסורת זו, לאור עדותו של אפלטון כי פרוטגורס זכה להערכה וכבוד באתונה בחייו ולאחר מותו.

מספריו של פרוטגורס: "על האלים" "על ההוויה" "על הניגודים" "על ההפרכה" ו- "על האמת", לא שרד דבר מלבד כמה קטעים (פרגמנטים) שמהם אנו למדים על תורתו. אפלטון מייחס לפרוטגורס דיאלוג שבו הוא מתאר שיחה דמיונית בינו לבין סוקרטס בדבר מקורה של האמת.

פרוטגורס מפורסם בשל אמרתו "האדם הוא מידת כל הדברים", ובכך התכוון שהכל נתון לפרשנות ואין אמת אחת (בעיקר לא בתחומי מדע המדינה והמוסר). המיתוס שמספר פרוטגורס גרס שזאוס שלח את הרמס לחלק לכל בני האדם צדק ובושה, על מנת שיארגנו את עצמם בצורת חברות ומדינות; כיוון שהאלים נטעו באדם את רגש הצדק ורגש הבושה יכול כל אדם להיות צדיק ומוסרי ואין זה משנה מה הוא משלח ידו ומעלותיו השכליות. לפיכך, כל אזרח מוכשר להביע את דעתו בענייני מדינה. למרות שצדק ומוסר הן תכונות מולדות באדם, יש לטפח אותן וללמוד אותן.

בנוסף הבחין פרוטגורס בין חוק (ביוונית νομυς) ובין טבע (ביוונית φυσις) וטען כי לכל בני האדם טבע אחד הדומה בכל מקום ומקום; לעומת זאת, חוקים הם דבר משתנה (וכאן התייחס פרוטגורס לחוקי מדינה) והראייה לכך הוא סוגי המשטרים השונים הקיימים. לפיכך, מדינה היא דבר מלאכותי.

מספר חוקרים כתבו כי פרוטגורס היה היחיד שניסח הצדקה אידאולוגית לדמוקרטיה, והיא מיוחסת אליו בדיאלוג של אפלטון.

קומוטיני

קוֹמוֹטִינִי (ביוונית: Κομοτηνή, בטורקית: Gümülcine) היא עיר בצפון מזרח יוון בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה. העיר היא בירת נפת רודופי ושוכנת 65 ק"מ מאלכסנדרופולי ו-60 ק"מ מקוואלה.

רומליה המזרחית

רומליה המזרחית (בולגרית Източна Румелия, טורקית עות'מאנית Rumeli-i Şarki, טורקית Doğu Rumeli, יוונית Ανατολική Ρωμυλία) הייתה מחוז (וילאייט) עצמאי באימפריה העות'מאנית שבירתה בפלובדיב שבבולגריה, ואשר קמה בתראקיה ב-1878, לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית ומכוח הסכמות קונגרס ברלין. רומליה המזרחית התקיימה עד שנת 1885, מועד בו סופחה לבולגריה.

תראקים

התראקים הקדמונים (יוונית עתיקה: Θρᾷκες, לטינית: Thraci) היו קבוצה של שבטים הודו-אירופאיים שאכלסו אזורים הכוללים את תראקיה בפינה הדרומית-מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. התראקים אכלסו חלקים של המחוזות העתיקים: תראקיה, מואסיה, מוקדון, דאקיה, סקיטיה הקטנה, סרמטיה, ביתיניה, מיסיה, פאנוניה, ואזורים נוספים ברחבי הבלקן ואנטוליה. אזור זה משתרע על פני רוב אזור הבלקן, עד גטאה מצפון לדנובה ועד מעבר לבוג.

הם דיברו את השפה התראקית - ממשפחת השפות ההודו-אירופיות. חקר התראקים ותרבות תראקיה נקרא תראקולוגיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.