תקופת התחייה

תקופת התחייה או דור התחייה הוא הכינוי לתקופה בת 60 השנים בספרות העברית – מתום תקופת ההשכלה עם "הסופות בנגב" ב-1881 ועד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-1947.[1]

במוקד תקופת התחייה עמדה התמורה בחיי היהודים במזרח אירופה ובעיקר חיבת ציון והציונות. השפה העברית גם היא שינתה את פניה עם תחיית הלשון העברית הכתובה והמדוברת, כשבמקביל מתרחשת גם תחיית היידיש ומתקיימת מעין תחרות עמה. הדור הראשון של סופרי תקופת התחייה פעל בעיקר באירופה, ואילו בהמשך התקופה עבר מרכז הכובד של הספרות העברית לארץ ישראל.

יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מסמנת את המעבר מספרות ההשכלה לספרות התחייה. בין הסופרים והמשוררים העבריים הבולטים של התקופה נמצאים ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין והזז.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תקופת התחייה, באתר "לקסיקון לתרבות ישראל", המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  2. ^ ביקורת: אבנר הולצמן, ‏הספרות, המציאות ומשאלות הלב, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 183-175
אל הציפור

אֶל הַצִפּוֹר הוא שירו הראשון של חיים נחמן ביאליק שהתפרסם. השיר פורסם בשנת 1891, כאשר היה המשורר בן 19. השיר כתוב במשקל מלעילי, בהתאם להגייה האשכנזית (שבה דוברה בזמנו העברית בפי כל יהודי אשכנז). נושא השיר הוא הגעגועים לארץ ישראל, כפי שתוארו בספרות היהודית לדורותיה ובהגות הציונית בת זמנו.

דוד פרישמן

דוד פרישמן (1859, זגייז', פולין – 4 באוגוסט 1922, ברלין) היה משורר, עורך, מתרגם, סופר, פיליטוניסט, מבקר אמנות ועיתונאי עברי, מחלוצי הספרות העברית המודרנית. במשפטו הידוע: "מלאכת מחשבת - תחיית האומה" הביע את אמונתו בצורך בחיזוק האמנות והספרות בחיי העם היהודי. מבחינה פוליטית התנגד לתנועה הציונית ולא היה שותף לעמדותיה.

הוצאת תושיה

הוצאת תּוּשִׁיָּה הייתה הוצאת ספרים עברית בעיר ורשה. היא נוסדה בשנת 1896 על ידי הסופר בן אביגדור (אברהם ליב שלקוביץ), חלוץ המו"לות העברית המודרנית. פעילותו המו"לית החייתה את הספרות העברית ונתנה לה מעמד בתחרות עם ספרות היידיש ברחוב היהודי במזרח אירופה. בעיתוניו, בהוצאותיו ובכתבי העת שלו טיפח וגידל דור של יוצרים עבריים, סופרים ומשוררים, שהיו מראשי המדברים בספרות העברית החדשה.

בהוצאת תושיה התפרסמו בעברית יצירות מקוריות ומתורגמות, ספרי מדע פופולרי, ספרי מסע וביוגרפיות. בפרט הושם דגש על חינוך ועל ספרי ילדים. עם הסדרות של "תושיה" שהתחבבו על קהל הקוראים הצעיר נמנות "ניצנים" (לילדים קטנים ובניקוד מלא), "פרחים" (לגיל הביניים) ו"ביכורים" (לבני הנעורים). כמו כן הוציא בן אביגדור בהוצאת תושיה את עיתון הילדים המצויר בעברית "עולם קטן", וחוברת בשם "פדאגוג" להורים ומורים.

בן אביגדור איתר סופרים צעירים, ובנוסף לכך שהוציא את ספריהם בהוצאה גם תמך בהם כלכלית על ידי תשלום גבוה מהמקובל. עם סופרי ההוצאה נמנים יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, גרשון שופמן, דבורה בארון, חוה שפירא, הרש דוד נומברג, יעקב כהן, זלמן שניאור, אהרן ליבושיצקי ויצחק קצנלסון.

בשנת 1911 התמזגו בן-אביגדור ו"תושיה" לסינדיקט הוצאה לאור בשם "צֶנטרָל" (מרכז) על ידי התאגדות עם כמה מן המו"לים היידיים והעבריים הגדולים באימפריה הרוסית: הוצאת "פּרוֹגְרֵס" של יעקב לידסקי (והוצאת "השחר" של מרדכי קפלן, שהתאחדה עִמה קודם לכן), הוצאת ב' שימין והוצאת ש. שְׂרֶבֶּרְק (שרעבערק) של שלמה שרברק. בהוצאה המאוחדת, שישבה בוורשה (שבה פעלו ארבעה מחמשת השותפים), ראו אור יצירותיהם של גדולי הסופרים, ההיסטוריונים והפדגוגים העבריים והיידיים, כמו גם סדרות ספרי ילדים ונוער וכן ספרי לימוד ומקראות.

בשנת תרע"ג-1912 נוסדה במסגרת "צנטרל", ביוזמתם של בעלי "תושיה", בן אביגדור ויעקב ראמברג, חברת אחיספר להוצאת ספרות עברית. החברה-הבת הוציאה ספרים עבריים וכן את המאסף "נתיבות" ("בימה חפשית לענייני החיים והספרות"). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 נפסקה פעילות ההוצאה המאוחדת.

בן-אביגדור נפטר בספטמבר 1921. שלמה שרברק, שותפו ל"צנטרל", רכש את הוצאת תושיה ושילב אותה בהוצאתו.

הזמן

הזמן היה עיתון בשפה העברית שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1903–1915, בתחילתו במתכונת של פעמיים בשבוע ובהמשכו כעיתון יומי. מייסד העיתון ועורכו הראשון היה בן-ציון כ"ץ, ומ-1907 ערך אותו פייבל מרגולין. עם עורכי העיתון נמנו דוד פרישמן ופסח גינזבורג.

הגיליון הראשון של הזמן הופיע בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, ב-9 בינואר 1903. החל מה-16 בדצמבר 1903 הפך לעיתון יומי. בהמשך הועברה מערכת העיתון לעיר וילנה שבתחום המושב (באזור ליטא). הגיליון הראשון בווילנה יצא ב-1 בדצמבר 1904. שיא תפוצת העיתון היה 8,000 גיליונות.

הידיעה הראשונה על פרעות קישינב, שאירעו ב-אפריל 1903, התפרסמה בעיתון זה. הפרסום כלל גם מחאה כנגד הממשלה, שניסתה למנוע את פרסום הידיעות על הפוגרום. לאחר מהפכת 1905 שהתרחשה ברוסיה פרסם הזמן הנוסח המדויק של החוקה הרוסית. זה היה פרסום ראשון של החוקה, עתוני רוסיה האחרים העתיקו את הידיעה מהזמן.

בין השנים 1905-1908 היה ישראל חיים טביוב שותף לכתיבת ועריכת העיתון. היה העורך המדיני של העיתון וכתב טור שבועי בשם "מעניין לעניין".

ב-1906 פרסם הזמן את ה"כרוז הוויבורגי" שצירי הדומה הראשונה הוציאו אחרי שהצאר ניקולאי השני פיזר אותה ביולי 1906. בכרוּז קראו להמונים הרוסיים להתקומם נגד המשטר. הפרסום נעשה בניגוד לצו איסור פרסום של השלטונות הרוסים. בעקבות פרסום הכרוז ישב כ"ץ בשנת מאסר בעיר גורי-גורקי.

בעיתון פורסמו מאמריו של שמריהו לוין נגד אחד העם בגלל בקורתו על הרומן של הרצל - אלטנוילנד. אחד העם פרסם בעיתון את מאמריו נגד מקס נורדאו כתגובה למאמרו המעליב של נורדאו כנגד אחד העם בעיתון "די ולט".

העיתון עסק גם בנושאים ספרותיים. במקביל לעיתון יצא לאור ירחון ספרותי בעברית בעריכת דוד פרישמן שעסק גם בספרות כללית ולא רק ספרות יהודית. בעיתון פורסמו יצירות של שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, דבורה בארון, יצחק דב ברקוביץ, זלמן שניאור, אורי ניסן גנסין ועוד.

בנוסף מערכת הזמן הוציאה לאור עיתון ילדים בשם "החיים והטבע", וכן עיתון ביידיש בשם "צייט" שיצא בשנת 1906.

אחת היצירות המפורסמות שפורסמו בהזמן הייתה יצירתו של ביאליק "בעיר ההריגה" שיצאה בעקבות פרעות קישינב. בגלל דרישות הצנזור הרוסי הושמטו ממנה מספר שורות ושמה של הפואמה שונה ל"משא נמירוב".

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר העיתון לפיקוח צנזורה צבאית, בעקבות כך נסגר בשנת 1915.

המליץ

המליץ היה כתב עת עברי שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1860–1904, תחילה במתכונת של שבועון, ומ-1886 כעיתון יומי. העיתון נכתב בשנתו הראשונה בעברית ובגרמנית באותיות עבריות.

המצפה

המצפה היה שבועון עברי שיצא לאור בקראקוב שבפולין בין השנים 1904-1914, 1917–1921 בעריכת שמעון מנחם לאזר. "המצפה" היה מעין המשך של "המגיד" שנסגר ב-1903.

"המצפה" היה בעל אופי ציוני-דתי, מקורב לתנועת "המזרחי" שקמה ב-1902.

הגיליון הראשון של העיתון התפרסם בפולין בתאריך ה15.4.1904. שערו הראשון של העיתון הוקדש להצהרה על מדיניות העיתון ומטרותיו על ידי עורך העיתון שמעון מנחם לאזר. בהמשך הדגיש לאזר את הצורך בעיתון זה כתוצאה ממצבה הרע של העיתונות העברית ברוסיה באותה העת ומצבם הרע של היהודים בה וחששם מהמשטר. לאזר הצהיר כי העיתון מיועד לכלל קוראי העברית ברוסיה הצארית, אך הבהיר כי העיתון ימלא קודם כל את תפקידו החשוב ככלל העיתונים ולא יעסוק רק בעניינים יהודיים וציוניים בלבד, ולא יפורסם רק לשם בידור ושעשוע.

מבנה העיתון כלל שמונה עמודים והכיל מגוון מדורים וביניהם מדור אקטואליה שעסק בנעשה ברוסיה בפרט ובעולם בכלל תוך פירושם מזווית יהודית וציונית. מדור אחר עסק בחדשות בקרב העולם היהודי ומוסדותיו תוך דגש על העולם הציוני ועל הנעשה בארץ ישראל. מדור שלם הוקדש לשאלות הלכתיות שונות ושאלות היסטוריות.

העיתון הכיל מגוון רחב של כותבים, וביניהם נכלל נפתלי הרץ אמבר שפרסם את שירו "התקווה" בגיליון השני של העיתון. העיתון פורסם בקביעות מדי שבוע בין השנים 1904-1914 ואף המשיך להתפרסם בזמן מלחמת העולם הראשונה, אך במהלך השנים העיתון הפסיק מדי פעם להתפרסם כתוצאה מקשיים כלכליים. במרץ 1921 העיתון הפסיק סופית את פעילותו.

"המצפה" זכה להיות הראשון שפרסם יצירה של ש"י עגנון בעברית, השיר "גיבור קטן" (שנת 1904). גם אביגדור המאירי פרסם את שירו הראשון ב"המצפה": "בן עתיד" (שנת 1907).

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

חיים הזז

חיים הַזַז (כ"ט באלול תרנ"ח (ערב ראש השנה), 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתנו הראשון של פרס ישראל לספרות.

י"ל פרץ

יצחק ליבוש פרץ, שנודע בראשי התיבות י"ל פרץ (30 במאי ‏1852 – 3 באפריל ‏1915; י"ב בסיוון התרי"ב - י"ט בניסן התרע"ה; רוסית: Ицхок-Лейбуш Перец, פולנית: Icchok Lejbusz Perec), מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ואחד מאבות תקופת התחייה בספרות.

י"ל פרץ תיאר חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, הזדהה עם סבלות פשוטי העם וכתב באור חיובי על תנועת החסידות, שהייתה בתקופה זו יעד להתקפות עזות הן מצד המשכילים היהודיים והן מצד נאמני הדת במתכונתה המסורתית הישנה, המתנגדים.

מרבית יצירותיו של פרץ הן סיפורים קצרים, אך הוא כתב גם שירה, סיפורים ארוכים כמו "חורבן בית הצדיק" (במקור: די גאלדענע קייט - "שלשלת הזהב"), תרגומים - בעיקר של יצירותיו שלו עצמו מיידיש לעברית, וכן עסק בהוראה ובעידוד סופרי יידיש צעירים.

ייאסו השני, קיסר אתיופיה

ייאסו השני (געז: ኢያሱ, עברית: יהושע השני) 21 באוקטובר 1723 - 27 ביוני 1755 היה קיסר אתיופיה 19 בספטמבר 1730 - 27 ביוני 1755, הוכתר בשם "עלם סגד השני" (געז: ዓለም ሰገድ, עברית: לו סוגד העולם). ייאסו היה בנם של הקיסר בקפה והקיסרית מאנטאווב.

יסחק ייאסו

יסחק ייאסו הכריז על עצמו קיסר אתיופיה בשנת 1685 מידי הקיסר ייאסו הגדול, נתמך על ידי הגנרל וולה והנזיר טבדן מגונדג' אויבי ייאסו. בתגובה לכך ייאסו מחץ את המרד והוציא להורג את יסחק.

נאבחנה יוהנס

נאבחנה יוהנס הכריז על עצמו קיסר אתיופיה משנת 1709 - יולי 1710 בזמן שלטונו של הקיסר טאוופלוס. נתמך על ידי סטוני יוהנס שהיה מעורב במות הקיסר הקודם ואחינו של טאוופלוס תקלה היימנות הראשון ומאמו. טאוופלוס דיכא את המרד באופן אכזרי ותפס את סטוני כאשר ניסה להימלט לאדאנת שם הקיסר קיצץ את אפו ואוזניו.

נחום סוקולוב

נחום ט' סוקולוב (בכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

ספרות עברית

ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואיפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.

מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. ספרות זו עברה מספר גלגולים במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה שאינה בשימוש יום-יומי, ועד לתחיית השפה העברית ומאוחר יותר גם לעצמאות מדינית ותרבותית מחודשת.

החל מהדפסת הספר העברי הראשון בשנת 1475 ועד שנת 1960 הודפסו למעלה מ-141,000 ספרים בשפה העברית. הקמת מדינת ישראל הביאה לפריחה חסרת תקדים בהוצאת ספרים בעברית ובשנת 2017 לבדה הודפסו במדינת ישראל כ-6845 ספרים בעברית.

על השחיטה

על השחיטה היא פואמה שנכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב.

פאסילידס, קיסר אתיופיה

פַאסִיל (געז: ፋሲልደስ ובתעתיק לעברית :פסילדס) היה קיסר אתיופיה בשנים 1632–1667, תחת שם ההכתרה "עלם סגד" (געז: ዓለም ሰገድ, עברית: "לו סוגד העולם") נודע גם בשם ״אבא זובל״. עלם סגד היה בנו של הקיסר הקודם סוסוניוס מאשתו סולטאנה מוגסה ונולד במגזז שבשאווה במועד שלא ידוע במדויק, אולם לפני ה-10 בנובמבר 1603. כמבשר תקופת התחייה האתיופית, ייסד פאסיל את עיר הבירה החדשה גונדר ואת הענף הגונדרי של השושלת הסולומונית.

הקיסר עלם סגד הוכתר במהלך מרד שהובל על ידי סרצה קראסטוס, מינוי שהצליח רק כאשר הקיסר סוסניוס מת ב-1632. כאשר קיבל את מושכות השלטון החזיר עלם סגד באופן מיידי את כוחה של הכנסייה האתיופית, ביקש מפטריארך אלכסנדריה אבונה (הגמון) חדש והחזיר את השליטה המצרית על ראשות הכנסייה. כאשר שמע שמומבסה מופגזת על ידי הפורטוגזים, חשד הקיסר כי הפטריארך הקתולי אפונסו מנדש (Alfonso Méndez) עמד מאחורי המהלך. הוא ניצל זאת לגירוש יתרת היישועים מאדמת אתיופיה בשנת 1633. ברשומות נכתב כי "הפרנג'י מנדש שב לארצו שלו", אך בפועל עשו מנדש ומרבית תומכיו את דרכם לגואה שבהודו ונטען כי נשבו ונשדדו מספר פעמים בדרכם.

ממקום מושבו בגואה ניסה מנדש לתאם התערבויות צבאיות קתוליות נוספות נגד קיסר אתיופיה, אך ללא הועיל. מנגד, ביקש הקיסר עלם סגד משכניו המוסלמיים - מסולטאן סנאר באזור הנילוס הכחול, משליט מוח'א שלחוף תימן, מהפחה של עיר הנמל סואכין לחופי סודאן ומהשלטונות המצריים בקהיר - לא להתיר לפרנג'ים או לאירופאים אחרים לעבור בשטחם לכיוון אתיופיה. הקיסר רדף את המאמינים הקתוליים הנותרים באתיופיה וזכה לקיתונות של גידופים בספרות הקתולית של ימיו. ב-1665 הורה הקיסר להעלות באש את "ספרי הפרנג'ים" - כינוי לכתבי הקודש הקתוליים.

פאסיל גם ייסד את העיר גונדר, קבע בה את ארמונו פאסיל גמב והפכהּ לבירת האימפריה האתיופית על מנת לחזק את ההגמוניה הנוצרית במחוז דאמבייה, ששם הייתה קהילה יהודית גדולה. מהלך זה של הקיסר גרם לאמהריזציה של האזור ובתקופתו החלו יהודי אתיופיה להתבלט בעסקי ההלוואות, הבנייה, הנגרות ואומנויות נוספות הנדרשות על ידי תושבי האזור בעלי האדמות. עד היום משמש השם פַסִיל, לצד השם פֶקָדוּ ("פּוֹקד" בעברית), שם פרטי לילודים זכרים בקרב יהודי אתיופיה.עלם סגד ניהל מערכה צבאית כנגד האגאווים ב-1637 וקרבות כנגד האורומו שהחלו לפשוט על אתיופיה ומערכות נוספות כנגד האגאווים. בתקופתו נפתחה שגרירות אתיופיה בהודו ומשלחת דיפלומטית אתיופית הגיעה לברך את אאוראנגזב לרגל הכתרתו לקיסר האימפריה המוגולית.

ב-1666 אסר עלם סגד את בנו דווית בכלא וואחני לאחר שזה מרד בו. בכך חידש הקיסר את המסורת של כליאת צאצאי הקיסרים על מנת להגן על הקיסר מפני טוענים אחרים לכתר (ראו: אָמְבַּ גשן).

עלם סגד מת באזאזו הנמצאת דרומית לגונדר ונקבר במנזר סטפן הקדוש באי דגה שבאגם טאנה. בשנת 1965 תיאר החוקר נתניאל ט. קני (Nathaniel T. Kenney) בכתב העת של הנשיונל ג'יאוגרפיק את ביקורו במנזר, ודיווח כי ראה את המומיה של פאסיל יחד עם מומיה נוספת שהייתה בנו של פאסיל, יסור בן השבע.

ש. בן-ציון

ש. בן ציון הוא שם העט שבו נודע שמחה בן ציון אַלתֶר גוטמן (י"ג בכסלו תרל"א, 7 בדצמבר 1870 – כ"ז באייר תרצ"ב, 2 ביוני 1932) היה סופר, עורך ומוציא לאור, ממייסדי תל אביב.

שאול טשרניחובסקי

שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי (בכתב רוסי: Саул Гутманович Черниховский; י"ט באב תרל"ה, 20 באוגוסט 1875 – ט"ו בתשרי (א' סוכות) תש"ד, 14 באוקטובר 1943) היה רופא, משורר עברי ומתרגם, אחד מגדולי המשוררים העבריים. מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה.

תקופת התחייה האתיופית

תקופת התחייה (1632–1769) החלה עם גירוש חילות האימפריה הפורטוגזית הקתולית מאתיופיה, בהוראת הקיסר פאסיל שעלה לשלטון בשנת 1632 ומיהר לשקם את כוחה של הכנסייה האתיופית. הוא סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים היישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת רנסאנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.