תקופת הברונזה

תקופת הברונזה היא תקופה בתולדות הציוויליזציה האנושית שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברונזה. תקופת הברונזה היא השנייה מבין מערכת שלוש התקופות, המחלקת את תולדות האנושות לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. תקופות אלה לא התקיימו בו זמנית בכל העולם, ולמשל ביבשת אפריקה לא התקיימה תקופה זו והציוויליזציה התפתחה מהתקופה הנאוליתית ישירות לתקופת הברזל.

מערכת שלוש התקופות
  1. תקופת האבן
    התקופה הפלאוליתית
    התקופה המזוליתית
    התקופה הנאוליתית
  2. תקופת הברונזה
  3. תקופת הברזל
Metallurgical diffusion
הפצת המטאלורגיה באירופה ואסיה, באזורים הכהים יותר הידע המטלורגי קדום יותר
Dagger Early Bronze Age
פגיון מתקופת הברונזה המוקדמת

תקופות אזוריות

תקופת הברונזה במזרח התיכון

תקופת הברונזה במזרח התיכון החלה בשנת 3300 לפנה"ס בערך, עם העלייה בשימוש בברונזה לייצור כלים ותופעת העיור בשני המרכזים העיקריים של העולם העתיק - מצרים ומסופוטמיה. אזורים אלה היו הראשונים להשתמש בכלים עשויים ברונזה, ואחריהם החלו לעשות כן גם בלבנט, באנטוליה וברמה הפרסית.

תקופת הברונזה מתחלקת במזרח התיכון לארבע תקופות: תקופת הברונזה הקדומה (הכוללת שלוש תקופות משנה), תקופת הברונזה הביניימית (שנקראה בתחילה תקופת הברונזה התיכונה I עד שהובחן שמדובר בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות של תקופת הברונזה התיכונה וניתן לה שם נפרד), תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת, סופה של תקופת הברונזה במאה ה-12 לפנה"ס לוותה בהגירה מסיבית שסימנה את תחילת תקופת הברזל.

בתקופה זו הפך האזור שמכונה כיום ארץ ישראל לפרובינציה המצרית כנען, והופיעו לראשונה הפלשתים והעברים. תקופה זו הייתה מכונה בפי החוקרים גם "התקופה הכנענית", השם במחקר שונה לתקופת הברונזה המאוחרת. זהו גם ראשיתו של הכתב האלפביתי. אתרים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה ניתן למצוא בישראל בעיר דוד שבירושלים, בתל אפק, בתל חצור, בתל מגידו, בתל עכו, בתל יהודיה, בבקעת באר שבע ובמקומות רבים אחרים.

תקופת הברונזה באסיה המרכזית

בשנת 2000 לפנה"ס שגשגה באזור שהוא כיום אפגניסטן, טורקמניסטן ומזרח איראן תרבות הידועה בשם "הקומפלקס הארכאולוגי של באקטריה-מארגיאנה" (Bactria-Magriana או Bmac), שנתגלתה בידי ויקטור סאריאנידי (Sarianidi) ב-1976. על פי רוב ההשערות, הייתה תרבות זו הינדו-אירופית.

בסין שלטה באותה תקופה שושלת שאנג, שהשתמשה באמצעי תחבורה, כלי פולחן וכלים חקלאיים העשויים ברונזה.

תקופת הברונזה האגאית

בתקופת הברונזה בים האגאי נוסדה תשתית מסחר רבת היקף, שנועדה לייבא בדיל ופחם לקפריסין, שם היו מתיכים נחושת עם הבדיל על מנת לייצר ברונזה. כלי ברונזה שיוצרו בקפריסין יוצאו לכל מדינות הים התיכון. התרבות ששלטה וארגנה את המסחר בים האגאי הייתה התרבות המינואית. הניווט התפתח אף הוא באותה תקופה, והגיע לנקודת שיא ממנה לא יתפתח עד לגילוי השיטה למדידת קווי אורך ב-1750, אך המינואים עדיין חסרו שיטה מודרנית לניהול חשבונות, ולכן סבורים שטעו רבות בחישוב הכנסותיהם.

הסיבה לסוף תקופת הברונזה עדיין נחקרת. כיום ידוע כי אוכלוסיות גדולות באימפריה נספו כתוצאה ממגפות ורעב, וכן משערים כי תשתית המסחר המינואית המפותחת קרסה בשלב כלשהו. כמו כן ידוע כי האזור הצפוני של הים השחור, שהיה הרווחי ביותר בים האגאי, סבל במיוחד מהתדלדלות האוכלוסייה.

מחקרים עדכניים טוענים כי סופה של תקופת הברונזה נבע מהכחדתם של היערות הקפריסאיים, שחוסלו בידי תעשיית הפחם המינואית המשגשגת. תאוריה אחרת גורסת כי השימוש בכלי ברזל התפשט, ולכן כבר לא היה צורך במסחר בבדיל.

קבוצת תאוריות אחרת גורסת כי התפרצות הר הגעש בסנטוריני בסביבות 1450 לפנה"ס, 100 ק"מ צפונית לכרתים בירת האימפריה גרמה לרעידת אדמה ולצונמי אשר הרסו את האי. תאוריה נוספת היא שרעידת אדמה זו הרסה את הצי המינואי ואיפשרה פלישת אויבים לאי.

תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה

תקופת הברונזה בבריטניה הגדולה נמשכה בין 2200 לפנה"ס ל-700 לפנה"ס[1]. הגירה מיבשת אירופה הביאה אל האיים הבריטיים אנשים שהתנהגותם הייתה שונה מאוד מתושביה הנאוליתים של בריטניה, והשוני התרבותי היה ניכר. בדרום בריטניה התפתחה באותה תקופה תרבות ווסקס.

השינוי באקלים - שהפך קר ורטוב יותר ככל שהזמן חלף - כפה על האנשים לעבור מן הגבעות המוגנות לעמקים. משק החי התפתח מאוד, ותרם לתנופה הכלכלית ולבירוא היערות. תרבות דוורל-רימברי, שהייתה מפותחת יותר מבחינה טכנולוגית, החלה להתפתח בחציה השני של תקופת הברונזה התיכונה (1100-1400 לפנה"ס) בעקבות תנאים אלו. האזור שנקרא כיום קורנוול הפך למקור חשוב לבדיל.

החברות, על אף שעדיין היו שבטיות, הפכו למורכבות יותר ובעלות היררכיה ברורה. קבורת המתים הפכה אינדיבידואלית יותר מאשר בתקופה הנאוליתית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל היסטוריה

הערות שוליים

  1. ^ פומפיי של בריטניה: כך חיו לפני 3,000 שנה, באתר ynet, 1 בינואר 2017
אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

ארד

אָרָד (בְּרוֹנְזָה בלעז) היא סגסוגת של נחושת בתוספת בדיל להקשיה. סגסוגת ארד טיפוסית מכילה 88% נחושת ו-12% בדיל. יש סגסוגות ארד שבהן יסודות אחרים כמו זרחן, מנגן, אלומיניום או צורן, מחליפים את הבדיל.

ארץ ישראל בעת העתיקה

ארץ ישראל בעת העתיקה היא תחום מחקר ענף בתחומי ההיסטוריה, הארכאולוגיה והאנתרופולוגיה מאז המאה ה-19. בספרות המחקר הרבה, שהשתתפו בכינונה והרחבתה חוקרים מרחבי העולם, הוצעו מספר תיקופים ונושאים עיקריים למחקר.

העת העתיקה

העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476). העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאבדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.

התנחלות השבטים

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים, המתאר את התנחלותם של שנים עשר השבטים בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה שלאחר תקופה זו, המכונה גם תקופת ההתנחלות, ועד לתקופת המלכים, מכונה תקופת השופטים.

חלק מהחוקרים סבורים כי תהליך ההתנחלות והתגבשות עם ישראל בארץ ישראל התבצע בצורה שונה מזו המתוארת בספר יהושע. לא ככיבוש מהיר, אלא ככניסה איטית של שבטים. חלק מהממצאים הארכאולוגים לא תואם את הסיפור המופיע בספר יהושע, למשל החומות שנמצאו ביריחו תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה, יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות. נמצאו גם שרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה II ‏ (1550-2000 לפנה"ס), אבל השרידים האפשריים מתקופת הברונזה המאוחרת שבה לכאורה נכבשה העיר בידי יהושע, לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני. גם בחפירות אֶ-תֵל, שהציעו לזהותו עם העי, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל.

התקופה הכלקוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הכַלְקוֹליתית (מיוונית: χαλκός, כלקוס = נחושת; λίθος, ליתוס = אבן, כלומר תקופת האבן והנחושת) היא תקופה משלהי הפרהיסטוריה של דרום מזרח אירופה ומערב ומרכז אסיה. בתקופה זו הופיעה חרושת המתכת, לצד כלי אבן מסותתים שהמשיכו להתקיים מהתקופות הקודמות. שמה של התקופה ניתן לה על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט. התקופה הכלקוליתית התקיימה בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה.

התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל מתחילה ב-4500 לפנה"ס או כמה מאות שנים לפני כן (תלוי כיצד מגדירים את סוף התקופה הנאוליתית) ומסתיימת ב-3500 לפנה"ס, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה והתפתחות הערים והכתב.

אצי, איש הקרח שנמצא בקרחוני האלפים עם גרזן נחושת וסכין אבן, תוארך ל-3300 לפהנ"ס, ומהווה דוגמה לממצא מתקופה זו בדרום אירופה.

חפצי המתכת המוקדמים ביותר יוצרו בתקופה הכלקולתית. במטמון נחל משמר נמצאו כ-400 כלים מהתקופה, כמו גם מקדשים לאלים.

חורים

החורים הם עם שחי בצפון מסופוטמיה החל משנת 2500 לפנה"ס לערך בתקופת הברונזה הקדומה. היעלמם של החורים התרחש בסוף תקופת הברונזה המאוחרת בסוף המאה ה-13 לפנה"ס לערך. ההערכה הרווחת היא שמקור העם הוא בקווקז. מרכזם היה באזור שנקרא סורבטו באזור צפון החידקל ובאזור נהר החבור. לאחר מכן הקימו החורים מספר ממלכות קטנות בצפון מסופוטמיה וסוריה. הממלכה הידועה ביותר שלהם נקראה ממלכת מיתני. החורים נזכרים בתעודות אכדיות, תעודות שנמצאו באל-עמארנה, באוגרית, בחתושש ובתל תענך שבעמק בית שאן, בתעודות שנכתבו בחורית במארי, וכן במקרא.

ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

הפרהיסטוריה של ירושלים וסביבותיה לוטה בערפל הזמן וקבורה תחת השרידים של תקופות מתועדות יותר בעיר שהייתה עדה להיסטוריה ללא הפסקה.

עד לתחילת המאה ה-20, כל שהיה ידוע על ירושלים נבע מכתבי הקודש, והסתכם בקורותיה של ירושלים בתקופה המקראית ואילך. חפירות ארכאולוגיות חשפו ממצאים המלמדים על קורותיה של ירושלים בתקופות שקדמו לכך. ממצאים אלו מעלים תמונה של פעילות אנושית מורכבת, הכוללת מערכות בנייה מרשימות ומערכות חברתיות מורכבות, ומאפשרים לחוקרים מדיסציפלינות מדעיות שונות לשחזר את ההיסטוריה של ירושלים ואזור ההר המרכזי ולהבין את המקור לתהליכים מורכבים שהתגבשו למכלול ההיסטוריה של עם ישראל.

בירושלים נחשפו ממצאים ארכאולוגיים המעידים על פעילות אנושית מקוטעת החל מהתקופה הפלאוליתית התחתונה, לפני מאות אלפי שנים. העיר הייתה מיושבת באופן רצוף מהתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפנה"ס) עד לתקופת הברונזה המאוחרת (1550 לפנה"ס- 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס) ועד בכלל. החל מתקופה הברונזה המאוחרת מופיעה ירושלים במגוון מקורות היסטוריים ובהם מכתבי אל עמארנה ממצרים העתיקה), ומקורות נוספים במקרא כמו ספר יהושע, ספר שופטים וספר שמואל.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

מילטוס

מילֵטוֹס (ביוונית: Μίλητος) הייתה פוליס באיוניה (טורקיה של היום), לחופי הים האיגאי. בתקופת יוון הארכאית והקלאסית הייתה בעלת קשרי מסחר ענפים עם תרבויות שונות, ואוכלוסייתה הייתה מעורבת מיוונים ומבני עמים זרים. מעיר זו יצאו מייסדי הפילוסופיה היוונית - האסכולה המילטית.

מערת קבורה

מערת קבורה היא מערה בה נהוג היה לקבור בתקופות הקדומות. מערות קבורה הן מקור חשוב לחקר העולם התרבותי הקדום, אמונותיו ומנהגיו.

עילם

עֵילָם הייתה ממלכה קדומה שהתקיימה בדרום-מערב פרס בין האלף השלישי לפנה"ס, ועד לשנת 539 לפנה"ס, בה נכבשה על ידי הממלכה הפרסית ונטמעה בה.

עילם היה עם לוחם עוד מימי קדם, והמקרא מספר על מלכם כדרלעומר, שיצא למסע כיבוש לעבר הירדן והנגב. כמו כן, העילמים נלחמו מלחמות רבות גם נגד האשורים. בימיו של יהויקים רצו העילמים להילחם בכשדים ולמנוע מהם את כיבוש ארצם. שנה אחת לאחר גלות יהויכין, נלחמו הבבלים בעילם, ובמלחמה זו ניצחו הבבלים.

תל אפק (אנטיפטריס)

תֵּל אֲפֵק הוא אתר ארכאולוגי השוכן סמוך למקורות נחל הירקון, ממזרח לפתח תקווה וממערב לראש העין, ובתחומי הגן הלאומי ירקון (שנקרא גם "פארק אפק", על שם אתר זה). האתר היה מיושב למן התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל ברציפות כ-5,000 שנה.

תל גזר

תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן לצד הצומת של דרך הים הקדומה ודרך יפו-ירושלים, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע.

תל יריחו

תל יריחו ידוע גם בשם תל א-סולטאן הוא התל המרכזי בעיר יריחו. גובהו המרבי של התל מעל סביבתו הוא 21.5 מטר ושטחו 40 דונם. בכמה מקומות הגיעו החופרים עד סלע האם, והחופרים הגיעו למסקנה שהתל כולו נוצר מריבוד של הריסות יישובים, ובמקורו היישוב הראשון נבנה בשטח מישורי שנבחר ליד מי מעיין.החופרים המרכזיים בתל היו צ'ארלס וורן, ארנסט זלין וקרל ואצינגר (1907–1909), ג'ון גרסטנג (1930–1936) וקתלין קניון (1952–1958).

תל יריחו מתייחד בתקופת ההתיישבות הארוכה בו. התל משמש אתר מפתח לתקופות רבות בארכאולוגיה של ארץ ישראל.

תל ערד

תֵּל עֲרָד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. התל שוכן בבקעת ערד ממזרח לבקעת באר שבע, וגובהו 576 מטר מעל פני הים. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. בתקופת הברזל הגנה ערד על הדרך המרכזית שעברה מירושלים, חברון, ערד לכיוון חורבת עוזה וים המלח.

באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1962–1966, והשנייה בין 1971–1980. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים כ"ד-כ"ה; כא א; לג מ; ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד; ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז; דברי הימים א 42). כמו כן נזכרת ערד, ככל הנראה, ברשימת ערי הנגב של יהודה אגב שיכול אותיות - "עדר" במקום "ערד" (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"א).

בסמיכות לתל ערד נמצא בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

תקופת הברזל

תקופת הברזל היא תקופה בתולדות האנושות שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברזל. עמידותו של הברזל, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלו ושכיחותן של עפרות הברזל הפכה אותו לנפוץ וזול יותר מאשר הברונזה. תקופת הברזל היא האחרונה במערכת שלוש התקופות, המחלקת את ההיסטוריה האנושית לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

תרבות עמק האינדוס

תרבות עמק האינדוס, 2800 לפנה"ס עד 1700 לפנה"ס, הייתה תרבות עתיקה שפרחה לאורך נהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה, בשטח שהיום שייך לפקיסטן ומערב הודו. ישנם שמות נוספים לתרבות זו, בהם "התרבות ההאראפית של עמק האינדוס", על שם העיר הראשונה שנחפרה, האראפה.

תרבות האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות ביותר בעולם, והייתה בת זמנה של תרבויות תקופת הברונזה במסופוטמיה ובמצרים העתיקה. היא הגיעה לשיאה בערך ב-2,500 לפנה"ס בחלק המערבי של דרום אסיה, והחלה להדרדר בתחילת האלף השני לפנה"ס.

דבר לא היה ידוע עליה עד לגילויה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי ר. ד. בנרג'י.

מבחינה גאוגרפית השתרעה התרבות על שטח של כ-1,260,000 קמ"ר, והתפרסה על כל שטחה של פקיסטן של היום וחלקים מהודו ואפגניסטן. היו יישובים של תרבות זו גם במקומות מרוחקים - בדרום במומבאי ובמזרח עד דלהי, במערב עד לגבול האיראני ובצפון עד להרי ההימלאיה. כך ישנו אתר של תרבות עמק האינדוס על נהר האוקסוס בשורטוגאי בצפון אפגניסטן והאתר אלאמגיפור, על נהר ההינדון, מצוי רק 28 ק"מ מדלהי. בשיאה, אוכלוסייתה של התרבות הזו מנתה כנראה למעלה מ-5 מיליון נפש.

ישנם עדיין פערים גדולים בהבנת תרבות עמק האינדוס. עצם קיומה לא היה ידוע עד למאה ה-20. הכתב שלה עדיין לא פוענח. ישנן שאלות יסודיות שעודן בגדר תעלומה: סיבת העלמותה של התרבות באופן פתאומי בערך ב-1,900 לפנה"ס, השפה אותה דיברו, כיצד קראו לעצמם, ועוד. כל העובדות האלה עומדות בניגוד גמור למידע הרב שיש לנו מבנות זמנה, התרבויות המצריות והמסופטמיות.

ייתכן כי השם המקורי של תרבות האינדוס השתמר בשם "מה-לה-הא" בשומרית, שיש שמזהים אותו עם המילה "מת-אקאם" בדרווידית, ופירושו "מקום גבוה/ארץ". אפשר גם שהמילה בסנסקריט "מלאקה" עבור זר, ברברי, לא-אריאני מקורה משם זה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.