תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

'עברית של ימי הביניים' או 'ביניימית' הוא כינוי כוללני עד שהוא נטול משמעות למעשה. כביכול כך הדבר: כל שאינו לשון מקרא ולשון חז"ל וגם אינו מחודש בדורותינו הריהו 'ביניימי'. אין צורך להאריך כדי להסתייג ממושג זה. פיוט ושירה, הלכה ומדע, גלות ישמעאל וגלות אדום וכו' וכו' – גילויים גילויים של 'לשונות', שכל אחת זכאית למחקר ולתיאור בזכות עצמה.

הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ירושלים תשכ"ט (1969)

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

לשון הפיוט והשירה

בעוד השימוש בעברית לכתיבת פרוזה היה נדיר יחסית, בעיקר בראשית תקופת הביניים, נעשה שימוש רב בעברית לאורך תקופת הביניים לשם כתיבת שירה ופיוט. ניתן להבחין בשלוש תקופות סגנוניות עיקריות של לשון השירה העברית: הסגנון הקלירי, בארץ ישראל בסביבות המאה השישית, סגנונו של רס"ג, במאה העשירית בבבל, וסגנון שירת ספרד בתור הזהב.

הסגנון הקלירי

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ

"אץ קוצץ", פיוטו של אלעזר הקליר לשבת זכור, מובא פעמים רבות כדוגמה לחידתיות ולמורכבות של לשונו. הביטוי "קוצץ בן קוצץ" מתייחס להמן הרשע, צאצא של עמלק.

שירים ופיוטים קצרים נכתבו ככל הנראה כבר בימי המשנה והתלמוד, אולם עדיין לא התאפיינו בחריזה ובמשקל מסודרים. התגבשות סגנונית החלה בתקופתו של רבי אלעזר הקליר, ככל הנראה במאה השישית. בפיוטיו של הקליר וממשיכיו כבר קיימת חריזה משוכללת יחסית, השורות בנויות במשקל תיבות (אם כי חופשי למדי), ומבנה השיר עשוי לפי כללים ברורים בשורות, בבתים ובפרקי הפיוט השונים. משתכלל גם השימוש באקרוסטיכון ונוספת חתימת הפייטן בראשי הבתים. נעשה גם שימוש רב בכינויים במקום בשמם המפורש של אישים ומקומות ("אזרח" במקום אברהם, "נעקד" במקום יצחק), לרוב על סמך המדרש. ההיזקקות לאמצעי סגנון אלה מלווה בהתעשרות ובהתעצבות של לשון השיר, הן בצורות דקדוקיות והן באוצר מילים חדש (נאולוגיזמים). שפת השיר ברובה לקוחה מלשון המקרא, אולם ניכרים בה גם יסודות מלשון חז"ל, ובמידה פחותה גם השפעה של ארמית ויוונית, השפות שדוברו באותה תקופה בארץ ישראל. בין מאפייני שפת הפיוט הקלירי:

  • מעבר של פעלים בזמן עבר מכל הגזרות אל גזרת ע"ו: סָע במקום נָסַע, עָשׂ במקום עָשָׂה, בָּט במקום הִבִּיט ועוד רבים
  • החלפה חופשית של בניינים ומשקלים: עִבֵּר במקום העביר, רֶדֶם במקום תרדמה
  • גזירת שמות מפעלים ופעלים משמות: הִמְגִיד ממֶגֶד, עֶתֶר מהֶעְתִּיר
  • צורות מקוצרות והפיכת נקבה לזכר: מַעַשׂ במקום מעשה, תַחַן במקום תחינה

הסגנון ספג ביקורת רבה בתקופות הבאות, בפרט בתור הזהב (ראו להלן על ביקורתו של אברהם אבן עזרא) ואצל אנשי תנועת ההשכלה. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים" כדי ללגלג על סגנונם הסתום, בעיניו, של הפייטנים, וביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ". רק עם התגברות המחקר במאה העשרים, ועם גילוי אוצר גדול של פיוטים בני התקופה בגניזת קהיר, עמדו החוקרים על עושרו ועל מורכבותו של הסגנון הקלירי. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ובני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

רס"ג

יִמְסָיוּן גַּבְנוּנִים בְּהוֹפִיעוֹ וְיִתְבַּקְּעוּ עֲמָקִים בְּפָעְמוֹ
כָּל קָדְקוֹד לִשְקוֹד יִקּוֹד מֵאִיּוּם חִיל זָעְמוֹ
לֵב כִּנְעוּ, גּוּרוּ וּרְהוּ, כִּי נֵעוֹר בַּהֲדַר נָעְמוֹ
וַיְקַנֵּא יְיָ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ

פיוט לראש השנה מאסכולת רס"ג שנמצא בגניזת קהיר. ע"פ זולאי, האסכולה הפייטנית של רב סעדיה גאון, עמ' כה; השורה האחרונה היא ציטוט מספר יואל, פרק ב', פסוק י"ח.

במהלך תקופת הגאונים, כשהעולם הליטורגי של יהדות בבל הכריע את התפילות והקריאות של מנהג יהדות ארץ ישראל, עברה לבבל גם יצירת הפיוטים. מהפכה בשטח לשון הפיוט ערך רב סעדיה גאון. הוא פיתח לראשונה תפיסה דקדוקית מסודרת של העברית (לאחר שנפגש בצעירותו עם עולמם של אנשי המסורה הטברנית, ועל רקע התפתחות מקבילה אצל המדקדקים הערביים), ולמעשה הוא נחשב לראשון מדקדקי העברית בימי הביניים. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

לשון הפיוט של רס"ג מתאפיינת בראש ובראשונה במקום הבלעדי שתופסת בה לשון המקרא. כל תופעה דקדוקית של לשון המקרא, נדירה וחריגה ככל שתהיה, נחשבה אצל רס"ג כראויה ללשון השירה. בעיקר העדיף את הצורות המוארכות לסוגיהן, שנחשבו אצלו "מפוארות", כגון "כולמו" במקום כולם, "חכמתהו" במקום חכמתו, "ישועתה" במקום ישועה, "יהושיע" במקום יושיע, "הקימותה" במקום הֵקַמְתָ – הכול על סמך צורות מקראיות. גם בשטח אוצר המילים העדיף את הצורות הנדירות והחריגות שבמקרא והשתמש ככל האפשר במילים יחידאיות. במקביל נמשכות אצלו תופעות הלשון של הסגנון הקלירי, כגון שינוי זכר לנקבה ולהפך והחלפת המשקלים והבניינים. במיוחד היו חביבים עליו משקלי פִּעְלוֹן, מִפְעָל ותִפְעוּל והמשקלים הסגוליים. את המשקלים הסגוליים תפס כצורה הסטנדרטית לשם פעולה, בדומה לערבית.

לשונו המיוחדת והקשה להבנה של רס"ג מהווה מעין שלב מעבר בין סגנון הפיוט הקלירי לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה. הכללים שקבע, המעמד המיוחד שנתן ללשון המקרא והתפיסה הדקדוקית שפיתח התקבלו ושוכללו בידי משוררי ספרד, שהתקשו לקבל את הסגנון הקלירי החופשי ורב התנופה. אברהם אבן עזרא, שמבקר בחריפות, בפירושו למגילת קהלת, את לשון הפיוטים הקליריים (ראו בפסקה הבאה), משבח ומפאר את רס"ג על פיוטיו "שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש".

שירת ספרד

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

פתיחת שירו המפורסם של ר' יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי"[1]

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שחידשה לראשונה כתיבת שירי חול לצד הפיוטים, התעצבה בתור הזהב של יהדות ספרד, והושפעה רבות מתרבות האסלאם שפעלה באותם מקומות. כעת הייתה השירה מוקפדת הרבה יותר ועברה ביקורת דקדוקית מחמירה. תופעות לשון שהיו מקובלות אצל הקליר ורס"ג נאסרו כעת, ובהן החלפת בניינים ומשקלים ויצירת שמות ופעלים שאינם מופיעים במקרא. במקרים חריגים התקבלו צורות לא-תקינות במקומות שבהן "דוחק השיר", כלומר אילוצי המשקל, החריזה והאקרוסטיכון, חייבו זאת.

דונש בן לברט הביא אל העברית את משקל היתדות והתנועות, משקל קפדני המבוסס על חלוקת התנועות לרגילות וחטופות. גם החריזה השתכללה ונוסחה בקווים מחמירים יותר. המדקדקים חיברו ספרים ובהם הדרכה לכתיבה נכונה של שירה ופיוט (למשל ספרו של משה אבן עזרא "ספר העיונים והדיונים"). בין המדקדקים היו לעיתים גם מחלוקות בשאלות המותר והאסור בשירה, למשל עד כמה יש להקפיד על האיסור על מילים שאינן מקראיות.

את הביקורת של חכמי ספרד על לשון הפיוט הקדום הביא אברהם אבן עזרא בפירושו על הפסוק "עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה', א), ומדבריו אפשר להסיק על הכללים שקבעו לעצמם משוררי ספרד:

יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים: הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים (...) והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש (...) והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות [...] כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר [הקליר] נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר [...] אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר [באחד מפיוטיו: "שושן עמק] אֻיְמָה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי, אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר...

פרוזה

V09p079001 Moses ben Maimon
דפוס ראשון של מורה נבוכים לרמב"ם בתרגום שמואל אבן תיבון; רומא, המאה ה-15

במקביל לעולם השירה שהתפתח נכתבו וחוברו גם ספרי עיון, הלכה ופרשנות בעברית. בתחילת ימי הביניים החלו להיכתב חיבורים שונים, רובם בעברית ומיעוטם בארמית. בתקופת הגאונים נכתבה רוב הספרות ההלכתית בארמית, אך היו גם כמה חיבורים שנכתבו עברית. עברית זו הייתה בדרך כלל המשך של לשון חז"ל.

עם מעבר מרכזי היהדות לאירופה, החלו להתפתח שני קווים נפרדים ביחס לשימוש בעברית. אצל יהודי צרפת וגרמניה המשיך השימוש בעברית לכתיבת הספרות הרבנית, אך ניכרת בה השפעה רבה של שפת המקום. ספר חסידים, שנכתב במאה ה-11, כתוב ברובו לשון חז"ל, עם יסודות מקראיים ועם מאפיינים דקדוקיים של הגרמנית בת אותה תקופה (למשל, הצורה הרווחת "זה האיש" (במקראית ובמודרנית: "האיש הזה"), שבה מוקדם הכינוי הרומז לשם העצם כמו בצרפתית ובגרמנית). פירוש המקרא של רש"י נחשב כדוגמה לשימוש עשיר ומדויק בעברית (רש"י עצמו עסק בדקדוק והביא עיונים לשוניים בפירושו).

בעולמה של יהדות ספרד, לעומת זאת, פסק כמעט לגמרי השימוש בעברית לכל חיבור שאיננו שירה, ובמקומה עלתה קרנה של הערבית היהודית. אף על פי כן נכתבו חיבורים מעטים בעברית, כגון ספר משנה תורה של הרמב"ם וכתביהם המדעיים של אברהם בר חייא ורבי אברהם אבן עזרא, וכמו כן התנהל מפעל רחב של תרגום החיבורים הערביים לעברית בהנהגתה של משפחת המתרגמים אבן תיבון. תרגומים אלו היוו קשר תרבותי בין יהודי המרחב האיסלאמי לבין היהודים באזורים נוצריים, בעיקר של צפון ספרד ודרום צרפת, אשר לא ידעו ערבית ועבורם נערכו התרגומים. העברית של תרגומים אלו משופעת יסודות ערביים שחדרו לתוכה, עד כדי כך שהיא מכונה לעיתים "עברית משוערבת". לעיתים היא נקראת גם "עברית תיבונית". דוגמה להשפעה ערבית אפשר לראות מיד בפתיחת משנה תורה לרמב"ם: "יסוד היסודות [...] לידע שיש שם מצוי ראשון" – התוספת "יש שם" מקורה בערבית (אליה באה מן היוונית).

עקב השימוש התכוף בעברית בימי הביניים, התחדש מספר גדול של נאולוגיזמים באוצר המילים של העברית, בחלקו בשל המחסור במינוח מדויק לעולם הפילוסופיה והמדעים של אותה תקופה. יצחק אבינרי מנה בספרו "היכל רש"י" 1,800 מילים בכתבי רש"י שלא מצאנו בעברית לפניו, וגם אם מניחים שחלק מן המילים חודשו בידי אחרים שכתביהם לא הגיעו לידינו, עדיין יש כאן תרומה רבה מאוד לאוצר המילים העברי (לשם השוואה, בתקופת התחייה חידש חיים נחמן ביאליק כ-400 מילים ואליעזר בן יהודה כ-250). גם התיבונים חידשו אוצר מילים רחב כדי למלא את החסר בתחום הפילוסופיה, המתמטיקה, הדקדוק ומדעי הטבע, בדרך כלל על ידי מתן צורה עברית למונחים ערביים, למשל איכות, כמות, מרכז וקוטב.

בסוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה המשיכה להיכתב ספרות רבנית בעברית, בעיקר ספרי הלכה, פרשנות וספרות ענפה של שאלות ותשובות, אולם השפה הלכה ונעשתה משובשת ונעדרת אחידות דקדוקית. אי התאמות דקדוקיות כגון החלפת זכר בנקבה ("טלית קטן"), צורות סמיכות לא תקניות ("לשונו הזהב"), ריבוי שלא לפי כללי העברית הקלאסית ("זכותים") וכיוצא בזה שגורות במה שנקרא "הלשון הרבנית" (בארמית "לישנא דרבנן"). במקום שבו לא מצאו הכותבים מילה מתאימה, שיבצו מילה לועזית, בדרך כלל מן היידיש, במקומה; בנוסף הרבו להשתמש במליצות ובשיבוץ פסוקים מקראיים וביטויים תלמודיים בעברית ובארמית. לשון זו הייתה גם שפתם של ספרי תנועת החסידות, לרבות סיפורי חסידים, ושרידיה נשמרו, ללא החריגות הדקדוקיות, בלשונו של ש"י עגנון. עם תחילת הדיבור בעברית החדשה נדחו חלק מן הצורות הדקדוקיות המופיעות בחיבורים מימי הביניים ונחשבו כשגיאות; לדוגמה, מצב של שני נסמכים לסומך אחד נחשב לשגיאה דקדוקית, אף על פי שהוא נמצא למכביר בספרות הרבנית (כגון "הלכות בדיקת וביעור חמץ" בשולחן ערוך). ואולם בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] מתחזקת אצל הגורמים הנורמטיביים, ובהם האקדמיה ללשון העברית, דעתם של הקוראים להכשיר צורות כאלה.

העברית שימשה לא רק לכתיבת ספרי עיון, אלא גם לכתיבה רשמית, כגון תכתובת בין קהילות, פרוטוקולים של דיונים, פסקי דין ופנקסי קהילות.

מסורה ודקדוק

בימי הביניים החל לראשונה עיון שיטתי ומפורש בדקדוק של השפה העברית. עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה – המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית – ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.

במקביל למחקר הדקדוקי התחדשו חיבורים גם בשדה המילונאות. רס"ג חיבר את המילון העברי הראשון, האגרון, לתועלת הפייטנים. רבי נתן מרומי חיבר את "ספר הערוך", מילון תלמודי. גם מנחם בן סרוק ויונה אבן ג'נאח חיברו מילונים, "מחברת מנחם" ו"ספר השורשים".

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנותם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י.

הגייה ודיבור עברי

העברית לא השתמרה רק כלשון הכתב והספר. דרך הגיית העברית וצליליה השתמרו בתפילות ובקריאת התורה בבתי הכנסת ובלימוד התורה בבתי המדרש. אלא שהגיית העברית לא השתמרה בכל המקומות באותו אופן; בקהילות שונות שימרו מסורות שונות של הגייה, ומלבד זאת הייתה השפעה חזקה של המערכת הפונולוגית של השפות המקומיות על העברית. באופן כללי התקיימו בעברית בימי הביניים שלושה סוגים שונים של הגייה:

גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; למשל, בתוך ההגייה האשכנזית, לא הרי הגיית יהודי פולין כהרי הגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
הגייה אשכנזית הגייה ספרדית הגייה תימנית
תנועות שבע חמש שש
עיצורים לועיים לא התקיימו חלקית התקיימו
עיצורים נחציים לא התקיימו חלקית התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת בכפ"ת(ג) בכ"פ(ג) בג"ד כפ"ת
שווא נע לא התקיים תנועת e משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק לא התקיים התקיים התקיים
הטעמה מלעילית דקדוקית דקדוקית

מלבד השימוש בעברית הגויה ונשמעת בתחום הליטורגיה, התקיים במידה מועטה גם דיבור עברי של ממש. העברית שימשה כלינגואה פרנקה בין יהודים ממקומות שונים שלא הייתה להם שפה משותפת אחרת. כך למשל התנהל המסחר בשוקי ירושלים במאה ה-19, בין יהודים ספרדים ואשכנזים, בשפה העברית. בנוסף עשו לעיתים שימוש בעברית בהזדמנויות חגיגיות, כמו בהרצאות ובנאומים, והיו חסידים ואנשי מעשה שהקפידו בימי שבת על דיבור בעברית בלבד (ומכאן הביטוי "עברית של שבת"). תחום אחר שבו התקיים דיבור עברי הוא במרכיבי העברית שנטמעו והשתלבו בלשונות היהודים השונות, כגון הלאדינו והיידיש, שחלק ניכר מאוצר המילים שלהם הוא עברי.

לקריאה נוספת

כללי:

שירה ופיוט:

  • יוסף יהלום, שפת השיר של הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, ירושלים תשמ"ה
  • מנחם זולאי, האסכולה הפייטנית של רב סעדיה גאון, ירושלים תשכ"ד
  • עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975
  • חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים-תל אביב תשכ"א
  • דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת החול העברית: ספרד ואיטליה, ירושלים 1976

פרוזה:

  • משה גושן-גוטשטיין, תחבירה ומילונה של הלשון העברית שבתחום השפעתה של הערבית, ירושלים תשי"ב
  • חיים רבין, חקרי לשון, ירושלים תשנ"ט, עמ' 309–355
  • גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי-הביניים, ירושלים תשכ"ט
  • חיים כהן, "העברית הרבנית והעברית הנורמטיבית", בתוך: לשוננו לעם נד, א (תשס"ג-תשס"ד), עמ' 35–46

דיבור:

קישורים חיצוניים

איטלקית יהודית

איטלקית יהודית היא שפה המבוססת על השפה האיטלקית, והייתה בשימוש על ידי קהילות יהודיות רבות ברחבי איטליה. היא התפתחה בין המאה העשירית למאה התשע עשרה, ונקראה גם "לעז", "לטינו", "איטליאנו" או "וולגאר".

האיטלקית היהודית מתחלקת לניבים רבים ואינה אחידה. בכל עיר, חבל ארץ או קהילה יהודית השפה השתנתה בהתאם לחיי הקהילה. דוגמאות לשפות איטלקיות-יהודיות הן ונציאנית-יהודית בוונציה, פירנצית-יהודית בפירנצה, רומית-יהודית ברומא ועוד. גם בקורפו שביוון דיברו בשני ניבים של שפה זו.

האיטלקית היהודית נכתבת בכתב העברי. השפה מתאפיינת בייחוד הפעלים, תופעה של הוספת סיומת איטלקית של שמות פעולה לשורשי פעלים עבריים (לדוגמה: Axalare - לאכול, Gannaviare - לגנוב). כיום השפה מדוברת על ידי כ-200 אנשים בלבד, בעיקר ברומא, בקורפו ובישראל, ומקורותיה נשמרים בעיקר בספריית הקונגרס בארצות הברית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

ג'והורי

ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

השפה נוצרה לאחר תקופתו של נַדִּיר שַאהּ, מלך פרס בשנים 1733–1747. עד לתקופה זו הקהילה היהודית הייתה קיימת בנסיכות דרבנט (היום ברפובליקה של דאגסטן) ושפותיה היו עברית ואזרית. עקב מדיניותו של נדיר שאה הועברו לנסיכות דרבנט אוכלוסיות דוברות לשון פרסית, ובתוכן היו גם יהודים. באזור נוצר ניב פרסי דרבנטי, ובקרב היהודים נוצר ניב פרסי דרבנטי יהודי, אשר התפתח ונעשה לשונם העיקרית של יהודי המקום, שמאוחר יותר התפזרו בכל מזרח הקווקז.[דרוש מקור]השם הנוסף "טאטית יהודית" נולד לאחר המהפכה הבולשביקית על ידי השלטונות הסובייטיים. מסיבות פוליטיות ועקב רצונם לדכא את האמונה הדתית, רשמו השלטונות רבים מן היהודים ההרריים במפקדים הממלכתיים בתואר "טאטים" - כינוי לזרים דוברי פרסית. בכך סיווגו את היהודים ההרריים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית-טאטית; אולם את הטאטים המוסלמים הם הגדירו כבני העם האזרי, וכך הפך הכינוי "טאט" מילה נרדפת ליהודי.

בשנת 1923 פרסם קמואל גלעדוב מילון ג'והורי עם אותיות עבריות. עד שנת 1929 נכתבה שפת ג'והורי באותיות עבריות, אחר כך באלף-בית לטיני, ומאוחר יותר באותיות קיריליות. במאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ועיתונים בשפת הג'והורי. אחד העיתונים היה Zakhmetkesh. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים הורו על הרוסית כשפה הרשמית היחידה באזור ופרסום העיתונים הופסק.

שפה זו היא מקבוצת השפות האיראניות, שמשתייכת לענף ההודו-איראני של משפחת השפות ההודו-אירופיות.

געז

גְעֵז (ግዕዝ, מכונה גם "אתיופית (קלאסית)", "חבשית", ובעבר גם "כושית") היא שפה שמית עתיקה שרווחה בצפון קרן אפריקה ושימשה כשפה הרשמית באימפריה האקסומית וכלשון הכרוניקות של הקיסרות האתיופית. השפה נכתבת בכתב געז, וממנה התפתחו השפות השמיות האתיופיות, בהן תיגרה, טיגראינית ואמהרית.

השפה חדלה לשמש כלשון דיבור בראשית האלף השני, והוחלפה בהדרגה על ידי האמהרית כשפת האימפריה האתיופית למן המאה ה-13 עד עליית שושלת הקיסרים האמהרים מהשושלת הסולומונית. כיום השפה היא בשימוש ליטורגי בלבד ומשמשת את הכנסייה האתיופית, הכנסייה האריתראית וביתא ישראל.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

לשון הקודש

ביהדות, לשון הקודש הוא כינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה, בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החול ששימשה לצורכי יום-יום, כגון יידיש. בקרב יהדות אשכנז, כולל בדברי האחרונים, מלבד העברית כונתה גם הארמית "לשון הקודש".

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

מאזהמטה

מאזהמטה (Masematte) הוא סוציולקט מהמאה ה-19, שאותו דיברו עניי העיר מינסטר שבצפון-מערב גרמניה. מקור השם במילה העברית "משא ומתן".

עם בניית התעלה שחיברה את העיר דורטמונד ואת נהר האמס שעברה בעיר מינסטר, נפתח במינסטר נמל מסחרי גדול למדי שהביא עמו סוחרים, עובדים זרים, תעלולנים וצוענים רבים. התערובת הזאת עם עניי העיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הולידה את הסוציולקט מאזהמטה.

אוצר המילים של המאזהמטה מוצא את שורשיו בשפות הצוענים למיניהן, יידיש והרוטוֶולש (Rotwelsch), שפת הנוכלים של מדינות מערב אירופה. לצד שפות אלו קיימת השפעה של שפות השבטים הגרמאניים שאכלסו את וסטפליה והשפעות מהשפות הסלאביות והרומאניות.

עוד היום ניתן להבחין בהשפעת הסוציולקט על הניב של מינסטרלנד. דרכי האופניים בעיר מינסטר למשל מסומנות לרוב במילה "לֶצה" (Leeze) ולא במילה הגרמנית "פארראד" (Fahrrad). דוגמה להשפעת היידיש היא המילה "אכולן" (Acholin), שפירושה "לאכול".

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עברית מקראית

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

פרובנסלית יהודית

פרובנסלית יהודית (או שואדית) היא הכינוי לקבוצת הניבים בהם דיברו יהודי חבל פרובנס שבדרום צרפת. הפרובנסלית היהודית מחולקת לשפה מדוברת ולשפה ספרותית. זוהי שפה קריאולית, המשלבת בין צרפתית, אוקסיטנית ועברית.

בין המאפיינים הפונולוגיים של השפה - הפיכת האותיות "ש", "ס", "צ" ו-"ת" לאות "פ", והאות "ח" ל"ר".דוגמאות:

צורה - פורה, חכמה - רורמה, אמת - אמף, מסילה - מפילה, שכל - פכל.

בשפה הספרותית השתמשו בכתיבה באותיות עבריות ולא באותיות לטיניות. היום ידועים חיבורים שחוברו כמו שירי שמחה ששרו בפורים, בבריתות ובאירועים שמחים בשפה פרובנסלית, כמו כן שרדו טקסטים מהתקופה למשל קטע ממגילת אסתר וגם סידור מהמאות ה-14 וה-15. לשפה זו תורגמה גם מגילת אסתר באותיות עבריות, אך אין בה שימוש במילים העבריות; לעומת זאת בסידור נשארו ביטויים עבריים קשיי תרגום (כגון: פאה, חטאת). לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, עם המהפכה הצרפתית, החלה השפה הפרובנסלית היהודית לדעוך, ויהודים עברו לדבר בצרפתית. בשנת 1977 נפטר האדם האחרון שדיבר פרובנסלית יהודית - ארמנד לונל.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קודש

האם התכוונתם ל...

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"ל • תקופת הביניים של העברית • עברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.