תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כישלון מרד בר כוכבא.

דגם ירושלים בימי בית שני
דגם משוחזר של בית המקדש השני; מוזיאון ישראל

במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה וכן את עלייתם ונפילתם של זרמים דתיים, כהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה התפוצה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות ב-2,000,000 איש (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס ועד קרתגו, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה אולי 60,000,000 נפש.[1]

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה

בתקופה זו נחתם התנ"ך, נכתבו הספרים החיצוניים והמגילות הגנוזות. במשך התקופה החל התהליך הארוך של יצירת קובצי הדינים וההלכות הכלולים בתורה שבעל פה, אשר הפכו לימים למשנה ואחר כך לתלמוד. סדרי התפילה החלו להתגבש, והזהות היהודית פשטה צורה והחלה ללבוש צורה חדשה.

במהלך רוב תקופה זו היה בית המקדש בירושלים למרכזו הרוחני והדתי של עם ישראל, אם כי במהלך חלק מן התקופה היו קיימים בתי מקדש נוספים בגלות, אשר אף בהם היו מקריבים קורבנות, ונהוגה הייתה שם עבודת הכוהנים כפי שהייתה נהוגה בבית המקדש אשר בירושלים. בימי זרובבל נבנה בית המקדש ברובו מחדש והיה להיכל מרהיב בידי הורדוס ונהרס בידי טיטוס. לאחר חורבן בית המקדש השני לא נבנה בית המקדש מחדש.

במהלך התקופה היה עם ישראל עצמאי בארצו אך לתקופה קצרה, היא תקופת החשמונאים. רובה של התקופה היה העם משועבד לאימפריות אזוריות שונות - האימפריה הפרסית, מצרים התלמיית, הממלכה הסלאוקית, והאימפריה הרומית. במהלך כל התקופה עמד עם ישראל, אשר החזיק במונותאיזם אל מול תרבויות פגאניות שליטות, אשר ביקשו להטמיע אותו בקרבן, ובמיוחד ההלניזם. דבקות העם באמונתו ורצונם של רבים בעצמאות מדינית, יצרו חיכוך מתמיד עם האימפריות השליטות, ועם תושבי הארץ שאינם יהודים.

ארבעת העימותים הגדולים בין יהודים לבין שלטונות זרים בארץ ישראל הם: מרד החשמונאים, המרד הגדול, פולמוס קיטוס, ומרד בר כוכבא; שלושת האחרונים נוהלו מול האימפריה הרומית, וסופם היה חורבן בית המקדש, וחורבן היישוב היהודי בכלל, יציאה לגלות של רבים ואובדן העצמאות המדינית.

החברה היהודית

מאפייני החברה היהודית בארץ ישראל בתקופת בית שני היו כלכלה הנשענת ברובה על חקלאות, ולצדה פעילות מסחרית ענפה.

הושם דגש על חיי הדת והתרבות. נוצרה יצירה ספרותית, שכללה את עריכת התנ"ך, המשנה, מגילות ים המלח וכתבים נוספים שרובם אבדו; תפיסת ירושלים ובית המקדש הפעיל שבה כמרכז חיי האומה. חינוך הילדים קיבל מעמד עצמאי, ונערכו רפורמות מהותיות באופיו. וזאת במקביל לקיומן המשגשג של קהילות יהודיות בתפוצות, הגדולה שבהם בבבל, שבינה לבין היהודים בארץ ישראל התנהלו קשרים ענפים.

תקופות משנה עיקריות

תקופות עיקריות בתקופת בית שני:

  1. שיבת ציון ושלטון האימפריה הפרסית - בשנת 538 לפנה"ס, עד כיבוש הארץ בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס.
  2. שלטון ההלניסטים - אלכסנדר הגדול ויורשיו - בית תלמי, הממלכה הסלאוקית - בין שנת 332 לפנה"ס לשנת 167 לפנה"ס.
  3. שלטון בית חשמונאי - ממרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס, ועד עלייתו של הורדוס לשלטון בשנת 40 לפנה"ס.
  4. שלטון בית הורדוס - משנת 40 לפנה"ס, עד שנת 6 לספירה.
  5. שלטון הנציבים הרומים - תקופת הנציבות הראשונה, משנת 6 עד שנת 41, תקופת ביניים של שלטון אגריפס הראשון ולאחריה תקופת הנציבות השנייה, בשנים: 44-66 לספירה.
  6. המרד הגדול - בשנים 6673.
  7. התקופה שבין המרידות עד מרד בר כוכבא - משנת 73 עד שנת 135.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Jack Pastor, Land and Economy in Ancient Palestine, New York, London, Routledge, 1997, 220 pp.[3]
  • Lester L. Grabbe, A history of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Continuum International Publishing Group, 2008, Volume 1, (471 pp.) ISBN 9780567043528; Volume 2, The early hellenistic period, 335-175 BCE, (434 pp.) ISBN 9780567033963.
  • Tal Ilan, Integrating Women into Second Temple History (Texts and Studies in Ancient Judaism 76), Tübingen: J.S.B. Mohr, 1999.[4]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לסקירה עדכנית של ההערכות, ראו Thomas A. Robinson, Who Were the First Christians?: Dismantling the Urban Thesis. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017. עמ' 42-45.
  2. ^ ביקורת: דב גרא, מחקרים בימי הבית השני, מדעי היהדות 32, 1992, עמ' 81-75.
  3. ^ ביקורת: זאב ספראי, ‏אדמה וכלכלה בימי בית שני, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 168-163
  4. ^ ביקורת: יהושע שוורץ, [ביקורת], ציון 66 (3), 2001, עמ' 388-382.
אבא שאול בן בטנית

אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית היה תנא שחי בירושלים בסוף תקופת בית שני, כשני דורות לפני חורבנו.

היה משיב לשאלות בהלכה. כחברו, רבי אלעזר ברבי צדוק, מצא את פרנסתו כחנווני. בעיסוקו זה נודע כמקפיד ביותר על הימנעות מגזל ועל שמירת ממון הזולת, ולשם כך בין היתר נדב לציבור כמות גדולה של שמן, וזאת כדי להשיב את ספק גזילת הציבור.

במסכת ביצה מסופר שכשהיו באים לקוחות לקנות אצלו שמן, היה ממלא בכליו שמן במידה המבוקשת ומריק לתוך הכלים של הלקוחות. ובמשך כל הלילה היה מניח את כליו הפוכים מעלי כלי הלקוחות, כדי שכל השמן שבכלים יתמצה לכלי הלקוחות, וכך לא יבא לידי איסור גזל.

בתלמוד בבלי הוא מביא בשם אבא יוסף בן חנין אמרת ביקורת כלפי משפחות הכהנים הגדולים המזוהים עם כת הצדוקים או המקורבים להם, ששלטו באותם ימים בשלהי תקופת בית שני בירושלים:

לפני מותו ציווה לבניו: "קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי". חלק מהראשונים ראו בדבריו של אבא שאול את מקור המנהג שלנו שלא לקבור את המת בטלית. בנו נקרא אף הוא בשם בטנית, כשם סבו.

אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

אונקלוס

אונקלוס (מובא הרבה בתלמוד בבלי בשם אונקלוס הגר) היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים.

לפי המסורת היהודית חיבר את "תרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה. התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

נהוג לצוטט את אונקלוס בטקס זבד הבת.

בני בתירה

משפחת בני בתירא, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירא, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

הלל הזקן

הִלֵּל הַזָּקֵן (על פי המסורת ג'תרמ"ח-ג'תשס"ח; 113 לפנה"ס-8 לספירה) היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. שמאי הזקן, שהיה אב בית הדין באותה התקופה, היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו, לאחר שמנחם עזב את התפקיד.

הר הזיתים

הר הזיתים (בערבית: الطور ההר או جبل الزيتون הר הזיתים) נמצא ממזרח לעיר העתיקה של ירושלים. מקור שמו של ההר בכרמי הזיתים שכיסוהו בעבר. הר הזיתים קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומסורות רבות קשורות בו.

גובהו של הר הזיתים והתצפית המצוינת ממנו לעיר העתיקה של ירושלים ומתחם הר הבית גרמו לכך שמרבית המפות הריאליסטיות והאיורים העתיקים של ירושלים נעשו מהר הזיתים.

חוניו השלישי

חוניו השלישי בן שמעון (נרצח ב-171 לפנה"ס) היה כהן גדול בן בית צדוק ומשמרת ידעיה, צאצא למשפחת כהנים גדולים, בנו של שמעון השני ונכדו של הכוהן הגדול חוניו השני. בנו היה חוניו הרביעי.

יאסון

יָאסוֹן (ביוונית: Ἰάσων), או בשמו העברי יהושע או ישוע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 - 172 לפנה"ס. יאסון היה מבית חוניו. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.

טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: התפישה המסורתית ברוב המוחלט של הכנסיות השונות, היא שישו הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש, שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון ב-451, אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. גם לאחר תהליך החילון במאות האחרונות, בעולם הנוצרי עדיין נתפש ישו כמורה מוסרי וכדמות מופת, למרות היחלשות או דחיית האמונה ביסודות העל-טבעיים שבדת. הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.

חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.

מערת קבורה

מערת קבורה היא מערה בה נהוג היה לקבור בתקופות הקדומות. מערות קבורה הן מקור חשוב לחקר העולם התרבותי הקדום, אמונותיו ומנהגיו.

מתתיהו הכהן

מתתיהו הכהן (נפטר ב-166 לפנה"ס) (מכונה גם מתתיהו החשמונאי או "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול") היה כהן ממשפחת חשמונאי, מנהיג ומצביא. הוא החל את מרד החשמונאים כנגד הממלכה הסלאוקית ושליטה אנטיוכוס הרביעי, והיה אבי השושלת של שליטי ממלכת החשמונאים.

נחמיה

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. הוא חי במאה החמשית לפני ספירת הנוצרים. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר (בשנת 445 או 444 לפנה"ס) אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה.

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

עזרא הסופר

עֶזְרָא הַסּוֹפֵר (חי במאה ה-5 לפנה"ס) היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני. כינויו "הסופר" מתאר את בקיאותו בתורה ואת פעולותיו בלימוד התורה והעתקתה. דעה נוספת מסבירה שזה כינוי לפקיד גבוה בממלכת פרס.

בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא מלך פרס (457 לפנה"ס), עלה עזרא מבבל לירושלים כממונה מטעם המלך, בראש חבורה של עולים יהודים. הוא הגיע לארץ יהודה עם כתב זכויות ("נשתוון") שניתן לו מטעם מלך פרס והביא עמו מענק של כסף וזהב מהמלך עבור בית המקדש ותרומות של יהודי פרס שהועלו באישור המלך, בנוסף לתקציב קבוע של המלך עבור בית המקדש.על עזרא נאמר בתוספתא כי ראויה הייתה התורה להינתן על ידיו, אלא שבא משה רבנו וקדמו. עזרא הסופר נפטר בט' בטבת, ומאחר שיום זה סמוך לעשרה בטבת, יום האבל לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים, צירפו את האבל על מותו של עזרא אליו.

על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (המאה ה-1 לספירה), עזרא נפטר בשיבה טובה "ונקבר בכבוד רב בירושלים". לפי מסורות עממיות נקבר עזרא בעיראק, בקבר עזרא הסופר והאתר שימש מוקד עלייה לרגל.

על שמו רחובות בישראל, תנועת הנוער הדתית עזרא וכן היישוב בית עזרא.

פילון האלכסנדרוני

ידידיה הכהן, שנודע בשמו היווני פילון האלכסנדרוני (ביוונית: Φίλων ὁ Ἀλεξανδρεύς פילון הו אלקסנדראוס;‏ סביבות 15 לפנה"ס עד בערך 45 לספירה) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.

הרבה לעסוק באפולוגטיקה של הדת היהודית, ובהצגתה כתואמת לעקרונות הפילוסופיה היוונית. כתב ביוונית ורוב חיבוריו אבדו. השפיע רבות על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, במיוחד מושג הלוגוס, והמושגים שטבע שימשו למכביר בניסוח עקרון השילוש הקדוש. הירונימוס הקדוש אף הגדיר את פילון כאחד מאבות הכנסייה. לעומת זאת, כתביו לא השתמרו כלל במסורת הרבנית ועניין יהודי מחודש התעורר בהם רק בתקופה המודרנית.

על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.

קיפא

יוסף (או יהוסף בר קַיָפָא) הכהן, המכונה בר קַיָפָא (לעיתים נקרא בטעות כַּיָיפָא), היה הכהן הגדול בירושלים במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. בן לבית קתרוס. הוא מונה לתפקיד במקום שמעון בן קמחית בידי המושל הרומי ואלריוס גראטוס בשנת 18, ובין השניים היו יחסים טובים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.