תקבולת

תִּקְבּוֹלֶת (בלועזית: פָּרָלֶלִיזְם) היא אמצעי ספרותי שרווח במיוחד בשירת המקרא, אך קיים לעיתים גם בפרוזה המקראית, בשירת ימי הביניים ובעת החדשה. שתי צלעות המקבילות זו לזו, בתוכן, בהטעמה, במקצב, בתבנית התחבירית או בחומר הסמנטי (לא כל תקבולת מתאימה בכל הקריטריונים הללו) - מכונות תקבולת. אברי התקבולת יכולים להיות שווים או שונים בגודלם או בצורתם, וההתקשרות יכולה לבוא על פי עקרונות שונים ואף על פי ניגודים.[1]

מטרת התקבולת היא חזרה על הנושא במילים נרדפות, שונות ופעמים רבות ציוריות במיוחד, כדי להטמיע אותו בלב השומעים, וכדי לעטר את השיר או המבע באמצעים צורניים המייפים את הטקסט ומקלים על קליטתו.

תקבולת

הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל / וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ.
 יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר / וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת.
 אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים / בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם.

תהילים, פרק י"ט, פסוקים ב'-ד'

סוגי תקבולות

תקבולת נרדפת

צורת התקבולת הרווחת ביותר היא זו שבה מקבילות וחופפות שתי צלעות/איברים בשיר, מבחינת התוכן, הצורה והמקצב.[2]

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, 
   כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא / וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי / נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:
   כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי / וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה /
וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה

שלמה אבן גבירול / מליצתי בדאגתי

תקבולת ניגודית

שני אברי התקבולת מביעים דבר והיפוכו

הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ / וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ
 הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ / וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ
הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ / וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ

בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב / וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ

תקבולת משלימה

האיברים משלימים זה את זה

תּוֹרַת ה' תְּמִימָה / מְשִׁיבַת נָפֶשׁ
   עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה / מַחְכִּימַת פֶּתִי

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדֶשֶׁא
בּרַחַשׁ שַַרְעַפוֹת וְדַרְדַּרִים.
הֲרֵי אַתְּ מְזֻבֶּלֶת לִי בְּדֶשֶׁן,
בְּגֶלֶל שֶל צֹאנִים וְעֲדָרִים

אברהם שלונסקי / הרי את

תקבולת מדורגת

התפתחות הנושא באיברים

נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה' /
נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם /
יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם

תקבולת מוצלבת/מצטלבת (כִיאַסְטית)

סדר המילים המקבילות הפוך בשתי הצלעות.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם / בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

תקבולת חסרה

האבר השני מחסיר חלק מהמשפט שקיים באבר הראשון לדוגמה בשירת למך:

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן / וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה

לקריאה נוספת

  • בנימין הרשב, "מקצבי המקרא", בספרו תולדות הצורות של השירה העברית מן התנ"ך עד המודרניזם, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח, עמ' 27–40.
  • מנחם זהרי, נתיבות בשירה המקראית, כרמל, 1933
  • יהושע מנחם רוזנברג, אמצעים ספרותיים בשירה המקראית, על המקרא ועל הוראתו, חוב' א', משרד החינוך והתרבות – המינהל הפדגוגי – האגף לתוכניות לימודים, תשנ"ג, עמ' 48–76.
  • יצחק אבישור, החזרה והתקבולת בשירה המקראית והכנענית, פרסומי מרכז ארכאולוגי, 2002.
  • מבוא למקרא, יחידות 3 ,4 ,5, האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ח 1988–תש"ן 1990, עמ' 50–59.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בנימין הרשב, "מקצבי המקרא", בספרו תולדות הצורות של השירה העברית מן התנ"ך עד המודרניזם, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח, עמ' 27–40; וראו גם: מנחם זהרי, נתיבות בשירה המקראית, כרמל, 1933.
  2. ^ כך, בפסוק א' בשירת האזינו (דברים לב) קיימת התאמה סמנטית ומקצבית בין שתי הצלעות, מתוך שוני במבנה התחבירי. ראו: פרנק פולק, הסיפור במקרא: בחינות בעיצוב ובאמנות, מוסד ביאליק, 1994, עמ' 485.
דרור הבית

דְּרוֹר הַבַּיִת (שם מדעי: Passer domesticus; בתלמוד נקרא גם אַנְקוֹר) הוא מין של ציפור שיר מהסוג דרור. צבעו של זכר הדרור הוא חום־אפור, ואילו נקבת הדרור אפורה. הדרור מאופיין בכושר הסתגלותו לחיים בקרבת בני האדם, ובדרך כלל נצפה כשהוא עף בלהקות גדולות וקולניות. דרור הבית הוא אחת מהציפורים הנפוצות ביותר בישראל.

הקבלה

האם התכוונתם ל...

יהונתן

יְהוֹנָתָן (מופיע גם בכתיב יוֹנָתָן) הוא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל, יורש עצר, מפקד וגיבור צבאי, בנו של שאול המלך. למרות היותו בן המלך ויורשו, היה ידיד נפש של דוד – יריבו של אביו – ולמורת רוחו של האחרון ויתר על המלכות למענו וכרת עמו ברית.

בסיפורים שונים בספר שמואל ניכר אומץ לבו הרב ואופיו העצמאי והמיוחד של יהונתן, היוצא לקרב בגבורה גדולה, אינו מהסס לחלוק על אביו בכמה פעמים, ואף להגיע למצב שבו אביו נוזף בו ומקללו, ואף מנסה להכותו.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

מהר שלל חש בז

מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז הוא השם שנצטווה ישעיהו הנביא לקרוא בו לאחד מבניו. השם נתפס כשם סִמְלי, והוא מוסבר כך:

כלומר, בתוך זמן קצר מאוד, בטרם יידע בנו של ישעיהו להגיד "אבא" ו"אמא", יכבוש מלך אשור את ישראל וארם. זו נבואה הדומה בצורתה לנבואה מהפרק הקודם:

בשמו קיימת תקבולת מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז . לדעת יאיר הופמן, מבנה התקבולת יוצר מתח. האל אינו מורה לנביא מה לכתוב על הגִּלָּיוֹן גָּדוֹל (ישעיה ח', א') . לאחר שאשת ישעיהו נפטרה, ציווה ה' על ישעיה לקרוא כך לבנו. השם נועד לבן ישעיה בטרם נולד.

מילה נרדפת

בתחומי המילונאות והסמנטיקה הלקסיקלית, מילים נרדפות או סינונימים (מיוונית עתיקה) הן קבוצת מילים בשפה מסוימת שיש להן משמעות שקולה או דומה מאוד. מילון מיוחד למיפוי מילים נרדפות מכונה "אגרון" או "תזאורוס".

תופעת המילים הנרדפות קיימת כמעט בכל חלקי הדיבר (שמות עצם, תואר השם/תואר הפועל, פעלים, מילות יחס וכו'), אם כי בכל קבוצה של מילים נרדפות ישתייכו כל המילים לחלק דיבר אחד.

משלי

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי אמת, מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים. ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות אינה כל כך נשמרת. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.

קרייבן קוטג'

קרייבן קוטג' (באנגלית: Craven Cottage) הוא אצטדיון כדורגל הממוקם ברובע האמרסמית' ופולהאם של לונדון בסמוך לנהר התמזה. האצטדיון מסוגל לקלוט 25,700 צופים במשחק, ומשמש כמגרשה הביתי של קבוצת פולהאם. בעבר שימש האצטדיון גם למשחקי רוגבי.

האצטדיון אירח משחק לראשונה בשנת 1896, ונסגר לצורך שיפוץ בין השנים 2002 עד 2004.

האצטדיון מיועד לעבור שדרוג כשבמסגרתו תגדל תכולתו לכ-30,000 מקומות ישיבה.

שאול (עולם מתים)

השְׁאוֹל הוא עולם המתים (Underworld) הקדום הנזכר בתנ"ך פעמים רבות ובהקשרים מגוונים. כפי שעולה מן הכתובים, המבנה הכללי של העולם על פי אמונת הקדמונים הוא מבנה היררכי שבראשו השמים, תחתם הארץ, תחתיה התהום ובתחתית המציאות - השאול. על פי אמונה זו, נשמות האנשים שמתו הגיעו לשאול. מקור השם מעורפל, ואין לו מקבילות בשפות שמיות אחרות. במקורות מאוחרים יותר השאול הוא שם נרדף לגיהנום או נחשב לאחד ממדוריו.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 912 עד 1031. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.

שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית. ייחודה של שירה זו, שחוברה על ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם אלא בגדר לשון קודש ותפילה ובשגרתם דיברו ופעלו בערבית, כמו כן שורשיה הצורניים בשירה הערבית ואילו נושאיה ומושאיה מן ההווי של אותם משוררים כיהודים החיים בגולה. כמו כן שירת ספרד העברית לא פרחה על לוח חלק אלא נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה ואיתה העלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ייסוד הדקדוק העברי, ולמשורריה תפיסה אסתטית שהייתה ריאקציונרית באופייה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי בעוד זה דגל בלשון חז"ל השטופה דרש ואלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית במקרא, אם כי לא מתוך ניכור להשפעה זרה ואף ניתן למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת, ייתכן מתוך תפיסה לשונית שלשפות אלה קירבה או מקור משותף (ראו אברהם אבן עזרא).

שירת למך

שירת למך, היא השירה הראשונה במקרא ומן השירות העתיקות ביותר בשפה העברית. השירה מופיעה בספר בראשית, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ד, כחלק מהרשימה הגניאולוגית של קין המופיעה בבראשית, ד'. בשירה זו מספר למך לשתי נשותיו, עדה וצלה, כי רצח אדם מבוגר וילד, ואף מתפאר בכך.

למך בן מתושאל הוא אביהם של שלושה ממניחי יסודות התרבות הראשונים במקרא, יבל: "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית, ד', כ'), יובל: "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ"א) אשר ילדה לו עדה, ותובל קין: "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית, ד', כ"ב). אימם היא צילה, שילדה לו גם את נעמה אך עיסוקה אינו נזכר במקרא.

למך מתגאה בפני נשותיו עדה וצילה על רצח אלים שביצע. הוא אינו מסתיר את פשעו. הוא מודע אף לרצח הבל בידי אחיו, קין. למך יודע כי גם עונשו שלו יבוא. סיפור אבותיו של למך אשר מתחיל ברצח, מסתיים ברצח כפול. משה דוד קאסוטו כותב בפירושו לספר בראשית כך: "על יד ההתקדמות החומרית לא הייתה מורגשת התקדמות מוסרית. לא רק זה בלבד, שהחמס היה שורר בעולם, אלא שדווקא במעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים". זהו עוד שלב בהידרדרות האנושות. בסיפור גן עדן מפרים אדם וחוה את הצו האלוהי שלא לאכול מפרי עץ הדעת. שלב נוסף בהידרדרות קורה כאשר בנם קין רוצח את אחיו ואינו לוקח אחריות על מעשיו, ובשירה זו מסופר על רצח כפול. למך מספר לשתי נשותיו שרצח אדם מבוגר וילד כלאחר יד ואף מתגאה בכך. זהו עוד שלב בהידרדרות האנושות מימי הבריאה.

תהילים א'

תהילים א' הוא המזמור הפותח את ספר תהילים ונפתח בפסוק "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים". בלטינית מכונה המזמור "Beatus vir" ("אשרי האיש").

עיקר עניינו של המזמור הוא בשאלת דרך החיים הרצויה לאדם והגדרת דמויות הצדיק והרשע.

המזמור משולב בליטורגיה היהודית ובליטורגיה הנוצרית (אצל הקתולים, הפרוטסטנטים והאנגליקנים) בהזדמנויות שונות.

תהילים ח'

תהילים ח' הוא המזמור ה-8 בספר תהילים הוא פותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. נחשב כמזמור שבח (המנון) לאלוהים על נפלאות הבריאה יחד עם התבוננות על מקומו של האדם בתוך הבריאה. תהילת ה' עולה מכל מרכיב בבריאה, לתחושת משורר המזמור, הן מהשמיים ומהארץ והן מממלמוליהם של תינוקות. אולם ההתבוננות הקיומית של האדם במצבו מביאה אותו לראיית דבר והיפוכו - מחד גיסא, הוא חש פעוט וחסר ערך ביחס לפלאי הבריאה כולם ובייחוד למול צבא השמיים. מאידך גיסא, האדם מושל בבעלי החיים השונים ואף בחלקים מן הים. המזמור כולו מושתת על הסתירה שבין פחיתות הערך של האדם לבין השגיו.

תהילים ל"ד

תהילים ל"ד הוא המזמור השלושים וארבעה בספר תהילים (לפי המספור בוולגטה ובתרגום השבעים, המזמור ממוספר כמזמור ה-33). מזמור זה הוא אחד משלושה עשר המזמורים המשלבים בכותרתם אזכור לאירועים הקשורים בחייו של דוד. המזמור בנוי מאכרוסטיכון אלפביתי והחל מפסוק ב' ועד פסוק כ"ג - כל פסוק נפתח באות אחרת מהאלפבית לפי הסדר. המזמור נפתח בכותרת 'לְדָוִד' שלא כדוגמת מזמורים אחרים הפותחים בכותרתם ב-'מִזְמוֹר לְדָוִד'. מזמור זה נכלל בפסוקי דזמרא של שבת ויום טוב ונאמר לפני ברכו של תפילת שחרית. שלושה פסוקים מסוף המזמור: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." (פס' י"ג-ט"ו) הפכו למטבעות לשון ואף הולחנו על ידי ברוך חייט וזכו למגוון רחב של ביצועים.

תהילים פ"ג

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, הוא פרק פ"ג בספר תהילים והמזמור ה-93 בו (בתרגום ליוונית וללטינית, זהו המזמור ה-92), הפותח במילים אלו. המזמור הוא האחרון מתוך 11 פרקים רצופים המיוחסים לאסף בן ברכיהו הלוי – ראש המשוררים במקדש בימי דוד המלך. זהו גם המזמור האחרון בחלק שמהמקור האלוהיסטי של ספר תהילים (בחלק זה מכונה האל לרוב בכינויו אלוהים), שמתחיל בתהילים מ"ב ונגמר בפרק זה). פרק זה נתפס לרוב כקינה לאומית המתעוררת בשל האיום של פלישה לישראל על ידי שכנותיה.

יש מנהג אשכנזי ישן לאומרו בכל יום בסוף תפילת שחרית כדי להזכיר צרת הגלות, ויש נוהגים לאומרו רק בימים שאומרים בהם תחנון,, ויש נוהגים לאומרו בכל יום שאומרים למנצח, ברם, לפני מנהג פפד"מ, אומרים אותו בכל יום ואפילו בשבת וביום טוב. מנהג אמירת מזמור זה בכל יום (או בימים שאומרים בהם תחנון) דעך במאות השנים האחרונות, ונשתמר רק אצל קהילות היקים וקהילות אויבערלאנד.

בשל תכנו, העוסק בבקשה מה' להלחם באויבי ישראל המבקשים להשמידו, קריאת מזמור זה נפוצה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל.

קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות, כמועילה לחזרה בשלום מהמלחמה.

תהילים קי"ד

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל (או בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם) הוא מזמור קי"ד בתהילים. מזמור זה נכלל במזמורי ההלל, אשר מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים. כמו כן, הוא חותם את תפילת ערבית של ליל פסח (כמנהג הספרדים), ומשמש כשיר של יום כמנהג הגר"א ליום טוב ראשון של פסח.המזמור מתאר את התנהגות הבריאה בזמן יציאת מצרים.

תהילים קכ"ח

תהילים קכ"ח הוא המזמור ה-128 במספר בספר תהילים (על פי תרגום השבעים והוולגטה, זהו המזמור ה-127 במספר). המזמור הוא חלק מקובץ שירי המעלות ומבחינה סגנונית נחשב למזמור חכמה. תכלית המזמור היא פנייה לנמען אנושי ופירוט מיהו האדם המאושר לדידו של מחבר המזמור.

תוהו ובוהו

תֹהוּ וָבֹהוּ הוא ביטוי עברי מקראי הנמצא בנרטיב הבריאה, המופיע בתחילת ספר בראשית כחלק מסיפור מקראי המתאר כיצד נברא העולם על ידי האלוהים. סיפור הבריאה הזה מקובל על היהדות ועל הנצרות, אם כי הביטוי 'Toho wa bohu' מופיע כלשונו רק בחלק קטן של תרגומי התנ"ך לאנגלית.

על ביטוי זה נכתבו פרשנויות ומאמרים רבים. הפירוש הדתי הוא ריקנות ושיממון. ריק ושממה המשמעות המילולית המקובלת היום היא: אי-סדר, בלגן, ערבוביה, אנדרלמוסיה. הפירוש המופיע בתרגום השבעים, "ἀόρατος καὶ ἀκατασκεύαστος", פירושו: אפל ובלתי מסודר; בעוד המתרגמים לארמית (תרגום אונקלוס, תרגום יונתן) פירשו – שממה וריקנות. יש המתייחסים אל "תֹהוּ וָבֹהוּ" ואל "רוח אלוהים" כביטוי המתכתב עם סיפור קדום יותר העוסק בהפריה בין ישויות אלוהיות קדומות, שיוצרת את העולם. חלק מחוקרי המיתוסים הקדומים חושבים ש"תהו" מתייחס אל האלה תיאמת, אלת התהום המסופוטמית, ו"בהו" מתייחס אל האלה בוהו הפיניקית, אלת החושך הקדמונית, ולדעתם המשפט "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" הוא תקבולת מוצלבת.

תקבולת מוצלבת

תקבולת מוצלבת או תקבולת מצטלבת (יוונית: χίασμα מילולית כִיאַזְם) הוא אמצעי ספרותי, בו שתי שורות העומדות זו אחר זו, הן בעלות הרכב מילים זהה אמנם, אך עומדות בסדר הפוך. באופן כזה, המילה הראשונה בשורה הראשונה והמילה האחרונה בשורה השנייה מקבילות זו לזו, וכן הלאה. למשל אם צלע א' בנויה בסדר : א' ב' ג', צלע ב' תופיע בסדר ג' ב' א'.

תקבולת מצטלבת יוצרת ניגוד חזק או יחס של מידה כנגד מידה בין צלעות המשפט. יש הרואים את המבנה של תקבולת זו כמבנה קונצנטרי (מעגלי) שכן מבנה זה יוצר הנגדה בין מרכזו לקצוות שלו. תקבולת מוצלבת איננה בהכרח תקבולת נרדפת (כפל הרעיון באמצעות מילים שונות).

תקבולת מעין זו בטקסטים ספרותיים או פואטיים, מבחינה עלילתית גרידא או מבחינה לשונית או משמעותית, מתקראת בדרך כלל מבנה כיאסטי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.