תפיסה

תְּפִיסָה (או תְּפִישָׂה; בלועזית: פֶּרְצֶפְּצְיָה) היא תהליך סיווג ופענוח של גירויים המגיעים דרך החושים, במטרה להעניק משמעות לסביבה[1].
בתהליך זה המידע שנקלט דרך החושים מקודד בזיכרון ועובר עיבוד קוגניטיבי.

לתהליך התפיסה מקום מרכזי בפסיכולוגיה בכלל, ובפסיכולוגיה קוגניטיבית בפרט. ישנם מספר תהליכי תפיסה הנבדלים ביניהם בהיבטים שונים, לדוגמה: תפיסה שמיעתית, תפיסה חזותית, תפיסה מרחבית ועוד. עם זאת, ישנם מאפיינים רבים המשותפים לכל אחד מהם. חלק זה יתייחס לתהליך התפיסה הכללי המשותף לכל סוגי התפיסה.

RobertFuddBewusstsein17Jh
תיאורו של רוברט פלאד לתפיסה (1619).

שלבים בתהליך התפיסה

תהליך התפיסה מורכב משלושה שלבים עיקריים: קליטת הגירויים באיברי החישה השונים, ארגון התפיסה על ידי עיבוד המידע שהתקבל מהגירויים הללו וזיהוי[2][3].

קליטת גירוי מהסביבה

כאמור, תחילת תהליך התפיסה הוא בקליטת גירוי חושי מהסביבה. הגירוי הוא צורה של אנרגיה פיזיקלית[2]. בעלי חיים מסוגלים לקלוט גירויים מהסביבה באמצעות מערכות חישה שונות, כך שכל חוש מגיב על סוג אחר של אנרגיה[2]. הראייה מגיבה לאור, אנרגיה מכנית מעוררת את המישוש והשמיעה ואנרגיה כימית מעוררת את הריח והטעם[2].

בתהליך שמכונה התמרה חושית, קולטני חישה מתרגמים את צורות האנרגיה של הגירויים השונים לאותות חשמליים. בהמשך, אותות אלה מעובדים בהתאם למערכת העצבים העומדת לרשותו של היצור החי[2][3]. תהליך עיבוד האותות כולל אינטגרציה סנסורית, אשר מאפשרת לארגן את התחושות המתקבלות מכלל החושים להתרשמות אחידה מהסביבה.

למרות שהמערכת התפיסתית האנושית משוכללת ומורכבת מאוד בהשוואה לבעלי חיים אחרים, היא גם מוגבלת ביחס אליהם ביחס למגוון האותות שהיא יכולה לקלוט[2]. לדוגמה, מערכת התפיסה האנושית לא מאפשרת קליטה של: גלי אור אולטרה-סגולים הקובעים את תמונת המציאות של חרקים מסוימים, גלים על-קוליים הקובעים את תמונת המציאות של הדולפינים, ותופעות פיזיקליות כגון שדות חשמליים ומגנטיים[2].

עיבוד מידע

הזיכרון החושי משמש כשלב ראשון במסלול הקידוד של המידע שנקלט מהחושים לזיכרון. תפקידו הוא לאפשר למערכת הקוגניטיבית די זמן לבחור אלו פרטים מתוכו יש להעביר לעיבודים נוספים, למערכות הזיכרון המתקדמות יותר, לתהליכי קבלת החלטות ולמנגנוני תכנון התגובה[4]. השלב השני בתהליך קידוד המידע הוא הזיכרון לטווח הקצר, אשר מקבל את המידע שמועבר מהזיכרון החושי והקיבולת שלו מוגבלת לכשבעה יחידות מידע בלבד. המידע שמוחזק בזיכרון לטווח קצר יכול במסגרת תהליך של התגבשות לעבור לזיכרון לטווח ארוך, ממנו יוכלו להישלף שוב לזיכרון לטווח הקצר[4] בתהליך של היזכרות.

הזיכרון לטווח הקצר הוא היחיד אשר נשלט על ידי התודעה ועליו מתבססת יכולת החשיבה[2]. היכולת לארגן פריטי מידע לגושים בעלי משמעות אחידה מאפשרת להתגבר על מגבלת הקיבולת על ידי צירוף והתאמה של סכמות. יכולת זו זיכתה את הזיכרון לטווח קצר בכינוי זיכרון עבודה[2] והיא מאפשרת להתגבר על צוואר הבקבוק של החשיבה האנושית בצורה יעילה יותר.

הסכמה משפיעה על תהליך הקליטה, הפירוש וההבנה של המתרחש סביבנו[5]. בעזרת תהליכים אלו הסכמות מסייעות להבנת העולם ולהתמודדות עם היצף מידע של גירויים מהסביבה[6]. קיימת התאמה רבה בין הסכמה ובין התפיסה. בהתאם לכך לא אחת משפיעה הסכמה על תפיסת המציאות והבנייתה יותר משמשפיעים עליה הגירויים הממשיים אשר נקלטים במערכת החישה[5].

ארגון הגירויים לאובייקטים

חלק ניכר מתהליך התפיסה מבוסס על ארגון החלקים בסביבה[3]. בהתאם לכך, מערכת התפיסה החושית מארגנת בדרך כלשהי את כלל הגירויים שאותרו למערך אובייקטים נבדלים.
על פי אסכולת הגשטלט[7], אנו תופסים את העולם כעצמים שלמים ומאוחדים ולא כתחושות מופרדות, כאובייקט שלם ולא כחלקיו. לשם כך, הציעו פסיכולוגי הגשטאלט מספר עקרונות לדרך שבה אנו מארגנים אובייקטים.

Cup or faces paradox
דמות ורקע – במידה ומוקד העניין הוא במרכז, נראה אגרטל ושאר התמונה תהווה לו רקע, אך אם מוקד העניין הוא בצדי התמונה, נראה שתי דמויות בפרופיל.

על הגירוי החושי להיות מובחן משאר גירויי הרקע שבסביבה. לכן אחת המטלות הראשונות של תהליכי התפיסה היא להחליט מה ייחשב לדמות ומה לרקע[3].

בהתאם לכך, עיקרון מרכזי ראשון של פסיכולוגיית הגשטלט הוא עקרון דמות ורקע לפיו, אם גירוי מכיל שני אזורים נבדלים או יותר, אנו רואים לרוב את האזורים בהם מופיעים אובייקטים שיש בהם עניין כדמות, ואת שאר האזורים כרקע. החלק שאנו תופסים כדמות נראה כצורת עצם על גבי הרקע, בעוד שהחלק שאנו תופסים כרקע נראה בחלק האחורי של פניות בולטת הדמות[3].

על פי תורת גילוי האותות[8] תהליך איתור הגירוי מושפע מרגישות, שהיא מידת ההבחנה בין אות לרעש הרקע ומקריטריון, שהוא מדד המשקף את נטיית האדם לדווח על קיומו של גירוי לעומת רעש רקע.
רגישות מושפעת מעוצמת גירוי המטרה, מעוצמת רעש הרקע ומאיכות החוש של האדם, כלומר מגורמים אובייקטיביים. קריטריון עם זאת, מושפע מגורמים סובייקטיביים כגון ציפיות, יעדים ומוטיבציה לגילוי האות.

Gestalt proximidad
דוגמה להקבצת אובייקטים על פי קרבה או סמיכות - עקב ההבדל ברווחים, הנקודות נתפסות כמסודרות בשתי קבוצות שונות

עיקרון נוסף הוא הקבצת אובייקטים. לצורך קביעת הצורה בה יתקבצו אובייקטים שונים לכדי קבוצה אחת, הוצעו מספר קובעי הקבצה. מתוכם ראויים לציון ארבעה מרכזיים:

  • קרבה או סמיכות - הרעיון כי יסודות קרובים זה לזה נוטים להתקבץ יחדיו
  • סגירה או סגירות - הנטייה האנושית לקבץ יסודות כדי להשלים צורות מקוטעות
  • המשכיות טובה - הנטייה לקבץ אובייקטים היוצרים מיתאר ללא קיטוע
  • דמיון - הנטייה לקבץ יחדיו אובייקטים דומים.

זיהוי והיכר

Qualia of colour
זיהוי אובייקט

השלב הבא בתהליך התפיסה הוא קביעת מהותו של האובייקט שנקלט. שלב זה, שנקרא לעיתים שלב הזיהוי, מתחיל מהקצאת סיווג לאובייקט. עבור אובייקט חזותי לדוגמה, הסיווג מתבסס בעיקר על צורתו של האובייקט. בהמשך, מערכת התפיסה, משווה בין תיאור האובייקט, כפי שנקלט, לתיאורי צורה המאוחסנים בזיכרון, לשם מציאת ההתאמה הטובה ביותר[7][3]. התאמה זו מושפעת רבות ממאפייני התופס, מאפייני המטרה ומההקשר בו נמצא האובייקט.

בהקשר זה, פרוטוטיפ (או אבטיפוס) הוא פרט בעל אוסף של תכונות מאפיינות המייצגות את קבוצתו. הפרוטוטיפ יכול להיות עצם דומם, חיה או אדם.

דו משמעות עלולה להתעורר במקרים שבהם ניתן לארגן את אותו מידע חושי במתפסים שונים, אשר יפיקו משמעויות שונות[3]. כך יכולות להיווצר אשליות מסוגים שונים.

קביעויות תפיסה

קביעות תפיסתית היא חלק מתהליך התפיסה, אשר אחראית על היכולת לזהות אובייקט תחת שינויים באינפורמציה החושית. היא מסייעת לאורגניזם להסתגל לסביבתו בעזרת שמירה על אחידות של העצמים או האיכויות.

אמנם האובייקט הוא בעל תכונות פיזיות קבועות ("הגירוי הרחוק"), אך בהגיעו לאורגניזם דרך איברי החישה הוא עובר שינויים של האינפורמציה ("הגירוי הקרוב") כגון, הזווית שממנה האובייקט נצפה, התאורה הנשפכת עליו ומרחק הצופה מן האובייקט. תפקיד הקביעות התפיסתית הוא להביא לידינו "חוויה" קבועה של האובייקט למרות השינויים המשמעותיים החלים עליו ("הגירוי הנתפס").

קביעות תפיסתית מתבצעת בכמה ממדים כגון: גודל, צורה, בהירות, צבע, קול, מיקום וריח.

הגורמים המשפיעים על התפיסה

Mond-vergleich
מאפייני מטרה, כמשפיעים על תפיסה – שני העיגולים הכתומים הם בדיוק באותו הגודל, אך בגלל השוני בגודל העיגולים שמסביבם, הם נתפסים כאילו הם בגדלים שונים.
My Wife and My Mother-In-Law (Hill)
הכלה והחותנת. תפיסה תלויית תופס: גיל הצופה משפיע על הדמות הנתפסת. תפיסה תלוית הקשר: צופים נחשפו לתמונות של זקנים או צעירים, ובהתאמה, נטו יותר לראות את הזקנה או את הצעירה.

כאמור, התפקוד התפיסתי של האדם מתבטא בצירוף של רשמים חושיים ליצירת התנסות מנטלית כוללת[2]. לעיתים הצורה בה אדם מפרש את שסובב אותו, שונה בצורה משמעותית מהמציאות האובייקטיבית. זאת מפני שהצורה שבה אדם תופס את הסביבה מושפעת מהתופס עצמו, מהמטרה אותה הוא תופס ומההקשר שבו מתרחש תהליך התפיסה[1].

  • התופס - אנשים שונים יכולים לתפוס מטרות זהות תחת הקשרים זהים ולתת להם פרשנות שונה. הסיבה לכך היא שתהליך התפיסה מושפע ממאפיינים שונים המבדילים בין אנשים, כגון: ציפיות, ניסיון עבר, תחומי עניין, תכונות, שאיפות וצרכים אישיים.
    דוגמה אפשרית היא מצב בו שני אנשים בעלי תנאי עבודה זהים, שיודעים שצפויה העלאת שכר בחברה, מקבלים העלאה של 10 שקלים לשעה. האחד, שציפה להעלאה של 5 שקלים לשעה בלבד, יופתע לטובה ויעריך זאת עד מאוד, בעוד השני, שציפה להעלאה של 20 שקלים לשעה, יתאכזב ולא יחווה את האירוע כמשמח. בשני המקרים, המטרה וההקשר היו זהים, אך ציפיותיהם של האנשים שינו את הצורה בה הם תפסו את האירוע.
  • המטרה - מאפיינים מסוימים של הגירוי הנקלט משפיעים גם הם על התפיסה, לדוגמה, צורתו, צבעו וגודלו של גירוי נראה, ישנו את הדרך בו אנו נפרש אותו. בנוסף, גירויים לא נמצאים בחלל ריק, לכן היחס בין הגירוי לסביבתו משפיע גם הוא, למשל על פי עקרונות הגשטלט לעיל.
  • ההקשר - מאפיינים סביבתיים כמו זמן, מיקום ותאורה ישנו את האופן בו נקלוט אובייקטים. לדוגמה, ייתכן שלא נשים לב לאדם הלבוש בחליפה מחויטת בבניין משרדים ענק, אך אותו אדם, לבוש באותה החליפה כאשר הוא מסתובב בחוף הים, יתפוס מיד את תשומת לבנו.

עיבוד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

צורת הסתכלות אחרת על תהליך התפיסה היא קיומם של שני תהליכים נפרדים הפועלים בו זמנית: עיבוד מלמטה למעלה ועיבוד מלמעלה למטה[8].

עיבוד מלמטה למעלה הוא תהליך מוכוון מידע שבו עיבוד והכרת אובייקטים מודרך על ידי מאפיינים חושיים. העיבוד מתחיל ברמות הנמוכות של עיבוד מאפיינים פיזיקליים, ממשיך למעלה לחלקים במוח האחראיים על עיבוד מאפיינים סמנטיים ומסתיים בתהליכי עיבוד של תנועה, שפה, הסקה וכולי.
לשם המחשת התהליך, ניתן לחשוב על הצורה בה אנו לומדים שפה חדשה ולא מוכרת: ראשית, עלינו ללמוד איך הקווים והזוויות שאנו קולטים מתחברים לאותיות, לאחר מכן כיצד האותיות מתחברות למילים ולבסוף המילים מתחברות למשפטים בעלי משמעות.

עיבוד מלמעלה למטה הוא תהליך מוכוון מושגים, שבו אנו משתמשים בידע, ציפיות וניסיון עבר על מנת לפענח את הגירויים הנקלטים ברמות הנמוכות ולתת להם משמעות. כלומר, ההסקה שלנו לגבי משמעות האובייקט מושפעת מהציפייה "למה שצריך להיות שם".
דוגמה לכך מתקבלת כאשר אנו קוראים טקסט שבו אחת המילים אינה ברורה (למשל כתוצאה מטשטוש), אך מאחר שאנו מבינים את המשמעות של הטקסט ושל המשפט בו נמצאת אותה מילה, קל לנו להבין מהי המילה החסרה.
עם זאת, מאחר שעיבוד מלמעלה למטה מושפע ישירות מעולם המושגים של התופס ומההקשר, עלול התופס להטות את המציאות, כך שתתאים למה שהוא מצפה לחוות.

תפיסה עצמית

התפיסה העצמית מתייחסת לדרך בה האדם רואה את עצמו ביחס לסביבה. היא באה לידי ביטוי בהערכה עצמית ובאופן שבו היא משפיעה על ההתנהגות של האדם. זאת משום שהערכת סיכויי ההצלחה של האדם תלויה באופן שבו הוא תופס את רמת הקושי של פעולה מסוימת ביחס למיומנות שלו.

להערכה זו יש גם השפעה על הפן הרגשי. כאשר האתגר שהפעולה מציבה בפני האדם קשה מדי ביחס ליכולתו, נוצרת תחושת תסכול שהופכת לדאגה אשר יכולה להתעצם לתחושת חרדה. לחלופין, במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות תתעורר תחושת שעמום מתגברת. עם זאת, כשהאדם מרגיש שמיומנויותיו באות לידי ביטוי מרבי בביצוע הפעילות, הוא נכנס למצב של זרימה[9].

תפיסה חברתית

תפיסה חברתית מתייחסת לתהליכים שדרכם האדם מנסה להבין את הזולת[6].

מניעים חיצוניים ופנימיים

תהליך התפיסה של אירועים בהם מעורבים אנשים, שונה במהותו מתהליך התפיסה של אובייקטים דוממים[1]. לשם פענוח מצבים כאלו, אנו נוטים להניח הנחות שונות הנוגעות למניעים הפנימיים של האנשים המעורבים בהם.

תאוריית הייחוס[10] מתארת את האופן בו אנשים מייחסים מניעים פנימיים או חיצוניים למעשים של אנשים אחרים.
ייחוס מעשים למניעים פנימיים משמעותו ייחוס אותם מעשים לאישיותו, תכונותיו או רגשותיו של האדם, בעוד שייחוס מעשים למניעים חיצוניים משמעותו ייחוס המעשים לאירועים סביבתיים שאינם בהכרח תלויים באדם המעורב בסיטואציה. לפי הרולד קלי, שלושה אלמנטים עיקריים משפיעים על סוג הייחוס שנעשה: עד כמה ההתנהגות אופיינית לאדם המעורב, עד כמה עקבי האדם בביצוע אותה ההתנהגות וכן עד כמה התנהגות זו היא מקובלת (קונצנזואלית).
אם אדם מתנהג בצורה עקבית ואופיינית לו, ניטה לייחס את ההתנהגות למניעים פנימיים. כמו כן, כאשר אדם מתנהג בצורה שאינה מקובלת על הסביבה ניטה גם כן לייחס התנהגות זו למניעים פנימיים.

השפעה נוספת על הייחוס שאנו עושים נקראת טעות הייחוס הבסיסית, לפיה כאשר אנו שופטים התנהגותו של אדם אחר, אנו נוטים לתת חשיבות יתר למניעים פנימיים שהניעו אותו לפעול כפי שפעל ולבצע הערכת חסר לסיבות ואירועים חיצוניים[11].
עם זאת, כאשר אנו מעריכים את הסיבות להתנהגות של עצמנו, נעשית הטיה לטובת העצמי, לפיה אנו נוטים לייחס את כישלונותינו למניעים חיצוניים בעוד שאת הצלחותינו אנו נוטים לייחס למניעים פנימיים[12] .

הטיות קוגניטיביות

אנשים נוהגים להשתמש בהטיות קוגניטיביות שונות כדי לשפוט התנהגותם של אחרים. הטיות אלה מהוות קיצורי דרך המתבססים על כללי אצבע וכוללים שגיאות בתחומי הסקה סטטיסטית, ייחוסים חברתיים וזיכרון.
מתוך הטיות אלה, ראוי לציין כמה עיקריות:

  • אפקט ההילה - מצב בו תכונה אחת מהווה בסיס ליצירת רושם כללי לגבי אדם מסוים. אפקט זה גורם לתהליך התפיסה שלנו לגבי אותו אדם להתעוות כך שיתאים לבסיס שנוצר בעקבות תכונה זו[13].
  • הטיית האישוש - אנשים נוטים לנסות להצדיק את הרושם הראשוני שקיבלו על אדם אחר, על ידי כך שהם מחפשים הצדקות להשערתם ומתעלמים מעדויות הסותרות את שחשבו בתחילה, כך שמתעוות תהליך התפיסה[14].
  • אפקט הקונטרסט - העצמה או הפחתה מגודלה של מידה כאשר אובייקט נצפה בסמיכות, בזמן או במקום, לאובייקט אחר. תופעה זו גורמת לנו להשוות בין אנשים שונים ולעוות את הצורה בה נתפס השני לפי מידות הראשון[1].
  • סטריאוטיפ - הייחוס של תכונות שאנו מייחסים לקבוצת אנשים, לכל אחד מהפרטים בה בנפרד, ללא מידע קונקרטי על אותו הפרט[15]. ייחוס זה יגרום לכך שאדם יתפס כבעל תכונות שלמעשה אין לו.

תפיסה בארגונים

התפיסה היא נדבך מרכזי בחקר התנהגות ארגונית, כלומר בניתוח התנהגותם של אנשים וקבוצות בתוך ארגונים. תהליכים ארגוניים רבים מושפעים מהצורה בה אנשים תופסים את סביבתם[1].
קבלת החלטות בארגון מתקבלת לרוב על ידי אנשים שחשופים להטיות בתפיסה ועל כן חשוב להכיר את התופעה ולנסות להימנע ממנה ככל הניתן.
ראוי לציין שני תהליכים ארגוניים מרכזיים בהם יש השפעה משמעותית לתפיסה של האנשים המעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות:

  • מיון עובדים - דרך מקובלת למיין עובדים לקבלה לארגון היא ביצוע ראיונות עבודה.
    בעזרת הראיון מעריך אדם מטעם הארגון את המועמד לעבודה (למשל בהתבסס על שיחה, תקשורת לא מילולית וכדומה) על סמך האופן בו הוא תופס את המועמד ואת התאמתו לתפקיד ולארגון.
    הצורה בה נתפס המועמד חשופה להטיות קוגניטיביות שונות שעלולות לעוות את תהליך המיון. לדוגמה, רוב החלטותיו של מראיין מתקבלות פעמים רבות בחמש הדקות הראשונות של הראיון, כך שלצורה בה המועמד נתפס בזמן זה, השפעה משמעותית (ולעיתים מוגזמת) על תוצאות הראיון[1]. סיבה אפשרית אחת לתופעה זו היא שימוש המראיין בהטיית האישוש.
  • הערכת עובדים - ארגונים מבצעים הערכות על ביצועי העובדים בתפקיד, לעיתים כחלק ממנגנוני קידום בעבודה, שינויי שכר ושינויים ארגוניים.
    לעיתים תהליך זה מתבצע על ידי אדם (בדרך כלל ממונה על העובד), ולכן ההערכה עלולה להיות מושפעת מהטיות קוגניטיביות אליהם חשוף המעריך[16]. לדוגמה, עובד בעל ביצועים טובים יכול לקבל הערכה טובה בתנאים רגילים, אך במידה ובמקביל לו מתבצעת הערכה לעובד נוסף, בעל ביצועים טובים אף יותר, הוא עלול לקבל הערכה פחותה שאינה הולמת את ביצועיו האמיתיים. זהו ביטוי אפשרי לאפקט הקונטרסט המעוות את תפיסת המעריך.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Robbins, Stephen P. (2001). Organizational behavior [9th edition]. Prentice Hall.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 שרה דרויאן, עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה, רעננה: רמות, 1999
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 גריג ר. ג. וזימברדו פ.ג. (2010). מבוא לפסיכולוגיה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  4. ^ 4.0 4.1 יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי, פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006
  5. ^ 5.0 5.1 שאול פוקס, הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1998
  6. ^ 6.0 6.1 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
  7. ^ 7.0 7.1 אטקינסון, ר"ל; אטקינסון, ר"צ; סמית, א"א; בם, ד"ג; והילגרד, א"ר, מבוא לפסיכולוגיה', תל אביב: לדורי, 1994
  8. ^ 8.0 8.1 Wickens, Christopher D., Gordon, Sallie E., Liu, Yili, An Introduction to Human Factors Engineering, Addison Wesley Longman, 1st ed., 1997
  9. ^ אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן, לחנך לפנאי, רעננה: מכון מופ"ת, 2004
  10. ^ Kelley, Harold H (פברואר 1973). "The processes of causal attribution". American Psychologist 28 (2): 107–128.
  11. ^ Ross, L., "The intuitive psychologist and his shortcomings: Distortions in the attribution process", In L. Berkowitz (Ed.), Advances in experimental social psychology (vol. 10, pp. 173–220). New York: Academic Press, 1977
  12. ^ Miller, D. T., & Ross, M., "Self-serving biases in the attribution of causality: Fact or fiction?", Psychological Bulletin, 82, 213-225, 1975
  13. ^ Nisbett, Richard E., Wilson, Timothy D., "The Halo Effect: Evidence for Unconscious Alteration of Judgments", Journal of Personality and Social Psychology, Vol 35, No. 4, 250-256, 1977
  14. ^ Bensley, Alan D., Critical thinking in psychology: a unified skills approach, Brooks/Cole, 1998.
  15. ^ Stereotype, Merriam-Webster Online Dictionary
  16. ^ Bretz, R. D., Jr., Milkovich, G. T., & Read, W. The current state of performance appraisal research and practice: Concerns, directions, and implications, CAHRS Working Paper #92-15, Ithaca, NY: Cornell University, School of Industrial and Labor Relations, Center for Advanced Human Resource Studies, 1992
אמונה

אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). לפעמים משמש המושג גם לתיאור הטענה עצמה ביחס לאותו אדם. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים, ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתם. בשימוש כזה, אמונה מובחנת מידיעה, שהיא תחושת נכונות של עניינים שאינם טריוויאליים. מובן עוד יותר מצומצם של אמונה, אך מאוד נפוץ, הוא תחושת נכונות של עניינים שכלל אינם ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית, גם לדעת המאמין. ישנן דעות שונות בשאלה אלו אמונות הן תחושות בלבד ואלו מהוות ידיעה.

הזיה

הֲזָיָה או חֶזְיוֹן שָׁוְוא (בלועזית: הָלוּצִינַצְיָה) היא מצב שבו אדם חוֹוֶה חוויה שאינה קיימת במציאות. ככלל, ההזיה היא תוצר של פעילות מוגברת של מערכת העצבים המרכזית.

המודל ההליוצנטרי

המודל ההליוצנטרי הוא שמה של תאוריה לפיה מרכז מערכת השמש הוא השמש. בניגוד אליו, המודל הגאוצנטרי גורס שכדור הארץ נמצא במרכז. בעבר סברו שמרכז מערכת השמש הוא גם מרכז היקום אולם גישה זו איננה מקובלת עוד.

עד המאה ה-16 שלטה באירופה הנוצרית התפיסה הגאוצנטרית לפיה כדור הארץ נמצא במרכז היקום, שהשמש וכוכבי הלכת סובבים סביבו וששאר הכוכבים, אלו המכונים "כוכבי שבת", (על מנת להבדילם מכוכבי הלכת) נותרים במקומם.

עם התפתחות האסטרונומיה והתצפיות השמימיות, נעשו ניסיונות לתאר את התנועה של כוכבי הלכת סביב כדור הארץ בעזרת תיאור התואם את המודל הגאוצנטרי. אך התיאורים הפשוטים שניתנו לא תאמו את התצפיות והתגלו הבדלים בין מיקומי הכוכבים בתצפיות לבין המיקומים שלהם על פי התיאורים של המודל. דבר זה דרש הרכבת חלקים נוספים לתיאור תנועת כוכבי הלכת אשר הפכה מסובכת יותר ויותר. בסביבות שנת 200 יצר תלמי את הגרסה המקובלת ביותר של תיאור תנועת כוכבי הלכת.

נהוג לחשוב שהמעבר מהתפיסה הגאוצנטרית לתפיסה ההליוצנטרית, התרחש בסביבות המאה ה-16: החל בתקופתו של ניקולאס קופרניקוס והמשיך עד לתקופתו של אייזק ניוטון שהציג תיאור כולל יותר של המציאות האסטרונומית. התפיסה הורחבה על ידי יוהאנס קפלר. קיימות כמה עדויות כגון מנגנון אנטיקיתרה המרמזות שייתכן והגישה הליוצנטרית הייתה מקובלת כבר בתקופת יון העתיקה, אך ידע זה אבד עם השנים או שהאמונה בו פחתה.

זמן

זמן הוא מאפיין בסיסי שמתואר על ידי התמשכות הקיום בחלל ובמרחב.

לפי גישתו של ניוטון הזמן מתקיים כישות ממשית ועצמאית ביקום, שאינה תלויה או מושפעת מתופעות חומריות, וזורמת באופן רציף ומוחלט בחלל הריק.

קאנט אימץ את גישתו של ניוטון במובן שהזמן זורם ברציפות ואינו מושפע מהחומר. מאידך הוא גם סבר שהזמן אינו מהווה בהכרח תכונה ממשית, אלא תוצר תודעתי שנועד לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד ייתכנו רצף השינויים במרחב.

לייבניץ חלק לחלוטין על גישתו של ניוטון וטען שהזמן הוא תכונה המתקיימת על ידי החומר עצמו, ולכל עצם זמן משלו הנקבע על פי מהירות תנועתו. לדבריו את השינויים במרחב ניתן להסביר באופן מספק על ידי תנועות העצמים, ולפיכך הניסיון לתאר את הזמן כישות עצמאית הוא מיותר ונוגד את "עקרון הטעם המספיק" שאותו הגה לייבניץ. עוד הוא סבר שגם זמנים רציפים, קרי תופעות מחזוריות רציפות הקיימות בטבע, הם יחסיים מטבעם ולא מוחלטים, מפני שהזמן החומרי מושפע מתופעות שונות במרחב שמעוותים את זרימתו. גישתו זו של לייבניץ קבלה אישוש מדעי רק בתחילת המאה העשרים עם פרסום תורת היחסות הפרטית, ומקובלת כיום על ידי רוב האמפיריציסטים.

חברה (סוציולוגיה)

בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, חברה היא קבוצת בני אדם המאוגדת על ידי פעילות משותפת אחת לכל הפחות. בעולם (ובהיסטוריה האנושית) קיימות חברות רבות, הממויינות באופנים שונים. למעשה, כל צורת ארגון אנושית (לאום, יישוב, מקום בילוי וכו') יוצרת מפגש על בסיס כלשהו בין בני אדם, ולכן יוצרת חברה מסוימת.

טלפתיה

טלפתיה (מיוונית: טֶלֶ = רחוק, למרחק; פתוס = רגש) היא סוג של תפיסה על-חושית (ESP - Extra-Sensory Perception), המתוארת כיכולת להבחין, באופן מודע או לא-מודע, במחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו של אדם (או יצור) אחר, ללא גירוי חושי כלשהו.

טלפתיה היא תופעה אחת מתוך קבוצת תופעות פסבדו-מדעיות בתחום הפאראפסיכולוגיה (מיוונית - מעבר לפסיכולוגיה, או דומה לפסיכולוגיה), שמעולם לא הוצגו ראיות חותכות לקיומה. חוקרים בפסיכולוגיה ובנוירולוגיה אינם סבורים שהיא אפשרית כלל ועיקר, משום שהמוח פועל באמצעות אימפולסים חשמליים ומוליכים כימיים (נוירוטרנסמיטרים), שאינם משדרים אותות כלפי חוץ.

כיבוש

כיבוש הוא המצב בו טריטוריה מסוימת מוצבת תחת שליטה של צבא זר. גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעיתים כיבוש. כיבוש שנעשה במהלך מלחמה מכונה במשפט הבינלאומי: תפיסה לוחמתית. מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעיתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. נסיגת הכובש תלויה בדרך-כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה. עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.

בעברית הוטבע למצב שליטת צבא בשטח כבוש המונח "תפישה לוחמתית", לפי הצעתו של פרופ' יורם דינשטיין, שתרגם את המונחים הבריטיים: belligerent occupation, military occupation, occupation of enemy territory.

ליצן

ליצן כיום הוא בדרן שמבדר באמצעות הומור, על ידי התחפשות לדמות מצחיקה וביצוע תרגילי סלפסטיק וסוגים נוספים של בדיחות. ליצנים לבושים לרוב בתלבושת אופיינית, צבעונית ובולטת בשונותה מהמקובל, למשל בגדים שדוגמת מחציתם האחת שונה משל המחצית השנייה, עם צווארון גדול ומסולסל, כובע גבוה ומחודד, ונעלי ליצן - נעליים ענקיות, שעשויות להיות מעוטרות בפונפון. איפור אופייני לליצן כולל פנים מולבנות, פה גדול הצבוע באדום הרבה מעבר לגבולות הפה הטבעי ומעוצב כחיוך, אף בצורת כדור אדום.

ליצנים מופיעים בקרקס, בירידים, בפארקי שעשועים, בבלט, בסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, בבתי חולים ובמסיבות פרטיות.

מקצוע הליצן המודרני צמח מדמותו של ליצן החצר.

תפיסה רווחת גורסת כי הבדחנים ובכללם הליצנים הם ביסודם אנשים עצובים שנלחמים באמצעות ההומור והבדיחות במרה השחורה שלהם עצמם. בשל תפיסה זו הפכה דמות הליצן באורח אירוני לסמל העצב והבדידות. לתפיסה זו ניתן למצוא עוגנים רבים בתרבויות השונות לדוגמה בציוריו של האמן פבלו פיקאסו בתקופה הוורודה או ב"שיר הליצן" של מרדכי לבנון בו מתוארת דמות של ליצן שנאלץ להיות שמח כל עת שעוברות עליו חוויות חיים קשות וטראגיות.

מוניזם

מוניזם (ביוונית: μόνος (מונוס) - יחיד) היא השקפה פילוסופית הטוענת שמאחורי ריבוי הדברים שסביבנו מסתתר עיקרון אחד: גורם יחיד בלתי משתנה ובלתי ניתן לחלוקה שאחראי למופעים השונים שבטבע ומסביר אותם. תפיסה זו עומדת בניגוד לדואליזם ולפלורליזם שמניחים שבבסיס ההוויה מצוי ניגוד וריבוי. בתאולוגיה משמעות המוניזם הוא אמונה באל אחד.

אבי תפיסה זו בפילוסופיה הקדם-סוקרטית הוא תאלס אשר גרס ש"הכל מים". התפיסה המוניסטית השתכללה במשנתו של פרמנידס. הפער בין הפילוסופיה המוניסטית של פרמנידס לבין תפיסת הריבוי והשינוי שייצג הרקליטוס יושב במידת מה על ידי רעיון האידאות של אפלטון שאפשר הבנה של קיום הריבוי לצד קיומה של אחדות.

מחוזות איטליה

עם אישור החוקה של איטליה בשנת 1948, קבע הפרלמנט את קיומם הזמני של מחוזות בעלי מעמד עצמאי ואוטונומי אשר תפקידם, לפי החוקה: להכיר, להגן ולקדם את עצמאות המחוז, לבזר בצורה המיטבית את שירותי המדינה במחוז ולאמץ את החוקים והתקנות המבססים את ביזור הסמכויות והאוטונומיה בתוכם, כלומר, לשמור על הקשר של המחוז עם שלטונות המדינה.

חמשת המחוזות המוכרזים: פריולי-ונציה ג'וליה, סרדיניה, סיציליה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה (דרום טירול) וואל ד'אוסטה, הוכרו כבעלי אוטונומיה מיוחדת, המבוססת על רקע תרבותי שונה או על הימצאות מיעוטים חשובים במחוז. מחוזות אלו מתאפיינים לרוב בסממנים שאינם נפוצים, המעידים על הרגישות שננקטה בעת הגדרתם. כך למשל, למחוז טרנטינו (דרום טירול) ישנן שתי בירות, האחת למיעוט דובר האיטלקית והשנייה למיעוט הגרמני ולדוברי שפת הלדינית.

בכל מחוז ישנה מועצה נבחרת שבמסגרתה פועלת ה"Giunta Regionale" - הוועדה המבצעת - אשר בראשה עומד מושל המחוז (הנקרא presidente, שמשמעו "נשיא"). הוועדה המבצעת מחויבת בהחלטות המועצה הנבחרת, וחובה עליה להתפטר אם היא נכשלת ביחסי האמון שלה מול המועצה.

15 המחוזות האחרים של איטליה הוקמו רשמית בשנת 1970, ומטרתם העיקרית הייתה לבזר את מערכת הממשל האיטלקית. על אף הכוונה המקורית, במרוצת השנים הועבר כוח פוליטי רב יותר מהממשלה המרכזית להנהגות המחוזות השונים. מרבית המחוזות הצפוניים באיטליה דורשים לעצמם סמכויות וכוח פוליטי נוספים, ואף מעלים מדי פעם את רעיון האוטונומיה העצמאית למחוזות הצפון, וזאת בשל היותם נבדלים בראייתם ממחוזות דרום איטליה בתרבותם, וכן בשל היותם "המפרנס העיקרי" של קופת המדינה, "מפרנס" אשר נושא על גבו את עול מחוזות הדרום העניים. תפיסה זו של היבדלות, הביאה להקמת מפלגות אשר חרתו את הנושא על דגלן, דוגמת מפלגת הליגה הצפונית (Lega Nord). המחוזות הרגילים של איטליה מנוהלים על ידי מושל אשר תפקידו לתאם בין הממשל המרכזי במדינה לשלטונות המחוז.

המחוזות מחולקים לנפות, למעט ואל ד'אוסטה, שאינו מחולק לפרובינציות.

נפש

נפש (באנגלית: psyche או mind, בצרפתית: esprit = רוח, בגרמנית: Geist, ברוסית: Ум) היא מכלול ההתנסויות האישיות והייחודיות שיוצרות את עולמו הפנימי של האדם, וכוללות מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרון וקשב, כמו גם דחפים, מצב רוח, רגשות וריגושים, הנעה, איפיוני אישיות וביטויים התנהגותיים, המאפשרים לאדם להכיר את עצמו ואת העולם ולפעול עליהם. הפסיכולוגיה היא המחקר המדעי או האובייקטיבי של התהליכים הקוגניטיביים והמוחיים העומדים בבסיס הנפש. קיומה ומהותה של הנפש נדונים גם בתחומי הפילוסופיה והתאולוגיה. בעוד הפילוסופיה עוסקת בעיקר בשאלת יחסי גוף-ונפש, התאולוגיה עוסקת בנפש ככח המזין את ההוויה החומרית ונותן לה חיות. הפסיכולוגיה היא תחום בגבול בין מדעי הטבע למדעי החברה העוסק בחקר הנפש וההתנהגות, והפסיכיאטריה היא תחום במדע הרפואה העוסק בבריאות הנפש לרבות הפרעות נפשיות.

ספרית פועלים

סִפרִיַּת פועלים הייתה הוצאת הספרים של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. נוסדה באוקטובר 1939 בקיבוץ מרחביה.

ההוצאה הוקמה מתוך תפיסה אידאולוגית שגרסה כי כך ניתן יהיה להשפיע על הציבור, אך כבר בשלב מוקדם החלה ההוצאה להוציא לצד ספרים בעלי פן אידאולוגי שמאלי, גם ספרות יפה (עברית ומתורגמת). מתוך תפיסתה האידאולוגית של ההוצאה, מחירם של הספרים היה זול על מנת שכל אדם יוכל לקנותם.

המשוררים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג היו בין העורכים הראשונים של ההוצאה. המשורר נתן יונתן כיהן כעורך בהוצאה במשך 27 שנים (1971–1997).

מהקמתה ועד שנת 1999 הוציאה ההוצאה כ-3,400 ספרים. ארכיון "ספרית פועלים" כולל עותקים מכל ספרי ההוצאה. הארכיון נמצא בבית ההוצאה, וכן בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, ארכיון יד יערי בגבעת חביבה.

בשנת 2001 התמזגה הוצאת ספרית פועלים עם הוצאת הקיבוץ המאוחד. מנכ"ל שתי ההוצאות והעורך הראשי שלהן עד 2018 היה פרופסור עוזי שביט. היום עומדת בראש ההוצאה המאוחדת נגה אלבלך.

בשנת 2011 נפתחה תחת הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת סיפורת חדשה בשם "ספריית פועלים סיפורת", המנציחה את ההוצאה הוותיקה. במסגרת הסדרה יוצאים כותרים מתורגמים מאנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית ועוד, מאת מיטב הסופרים העכשוויים. עורכי הסדרה הם הסופרים נגה אלבלך ואברם קנטור.

פנאנתאיזם

פנאנתאיזם (מיוונית: πᾶν "הכול"; ἐν "ב־"; ו־Θεός "אל") היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו.

הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.

בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפנאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.

מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה" (ארמית: "אין מקום הריק ממנו [מאלוהים]"), ו"שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו." (בראשית רבה ס"ח, ט'), לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק, בפרט על פי תלמידו הגדול הרב דוד כהן ("הנזיר") בספרו קול הנבואה. אך יש חוקרים שרואים את משנתם אלו כאקוסמיזם, לפיו היקום כפי שהוא נראה אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

כמו כן מצויה תפיסה זו גם בפלגים שונים של רוב ככל הדתות: נצרות, הינדואיזם, סיקיזם, אסלאם, גנוסיס ובודהיזם.

בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלהות אימננטית ועם זאת בהיות האל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים:

זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכל אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכל לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל.

הזרם האחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עמו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם - הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, והפנאנתאיזם מכיר במציאות שמעבר לטבע גם כן ולכן מזהה גם עמה את האל.

פסיכולוגיה

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה הוא תחום דעת במדעי החברה החוקר את התנהגותם של בני אדם יחידים ואת התהליכים המנטליים העוברים עליהם. מטרות הפסיכולוגיה הן לתאר, להסביר, לנבא ולשלוט על ההתנהגות.

מקור השם "פסיכולוגיה" הוא ביוונית (Ψυχολογία): "פסיכה" (ψυχή) - נפש, ו"לוגיה" (λογία) - תורה. העוסק בפסיכולוגיה, הוא בדרך כלל פסיכולוג.

פסיכולוגיה בהגדרתה חוקרת את נפש האדם, ובכללם את הקוגניציה, התודעה, הרגש והשפעת כל אלה על ההתנהגות. בהקשר הרחב והמדעי יותר, מהווה הפסיכולוגיה מדע החוקר טווח רחב של תכונות המוח ותוצאותיו הישירות והעקיפות על מהלכי האדם הפרטי. מעבר לכך יש לפסיכולוגיה גם היבטים במדעי החברה, בהם היא חוקרת את ההשפעה ההדדית של הסביבה על האדם ושל האדם על סביבתו.

העוסק בפסיכולוגיה מכונה פסיכולוג. קיימים תפקידים פסיכולוגיים רבים. ישנם פסיכולוגים חוקרים, קליניים, התנהגותיים, קוגניטיביים ועוד. הפסיכולוגים, כל אחד מהם בתחומו, מנסים לחקור או להבין את התכונות הנפשיות של יחידים או של קבוצות. הם עושים זאת לעיתים קרובות באמצעות ניסויי מעבדה המשלבים מדידה של התנהגות הנבדקים לצד זיהוי התהליכים הביולוגיים העומדים בבסיסם כגון תנועות עיניים, מוליכות חשמלית עורית או תיעוד של שינויים מוחיים בבני אדם ואף בבעלי חיים אחרים.

פסיכולוגים חוקרים התנהגות ותהליכים נפשיים (מנטליים), כולל תפיסה, קוגניציה, תשומת לב, רגשות, תבונה, פנומנולוגיה, הנעה, תפקודי מוח, ואישיות. ובכלל זה קשרי אנוש כקשרים בין-אישיים, חוסן נפשי, חוסן משפחתי, ותחומים אחרים. פסיכולוגים ממגמות שונות מחשיבים גם את הלא-מודע. פסיכולוגים משתמשים בשיטות מדעיות כדי להסיק סיבתיות ומתאם בין משתנים פסיכולוגיים. בנוסף, או בניגוד להשתמשותם בשיטות אמפיריות ודידקטיות, חלק (-בעיקר פסיכולוגים קליניים וייעוציים) סומכים לפעמים על פירושים סימבוליים או שיטות אינדוקטיביות שונות.

על אף שידע פסיכולוגי בא לידי שימוש לעיתים תכופות ככלי להערכה וטיפול בבעיות נפשיות, הוא גם מוכוון לפתרון בעיות בתחומים שונים של ההתנהגות האנושית. מהרבה בחינות, הפסיכולוגיה מנסה לסייע לחברה. רוב התחומים של הפסיכולוגיה לוקחים חלק כשיטות טיפוליות קליניות, ייעוציות, או כתומכות בתוכניות לימוד. הרבה חוקרים פועלים בטווח רחב של נושאים הקשורים לתהליכים נפשיים והתנהגותיים, ובדרך כלל עובדים במדורי פסיכולוגיה של אוניברסיטאות, או במסגרות אקדמאיות אחרות (לדוגמה בבתי ספר לרפואה, או בבתי חולים), חלק מועסקים בתעשייה ובארגונים, או בתחומים אחרים כפסיכולוגים התפתחותיים, יועצי ספורט, בריאות, מדיה, במחקרים פורנזיים או בהיבטים האחרים של משפט וחוק.

צייר

צייר הוא אדם העוסק בציור, כמקצוע או כתחביב.

על אף שהעיסוק במלאכת הציור הוא עתיק יומין, ההבחנה בו כעיסוק נפרד היא מאוחרת יותר. במצרים העתיקה, לדוגמה, היווה הציור פן אחד מתוך מכלול של עשייה אומנותית שאי אפשר לנתקה ממלאכות כגון הקליגרפיה או הפיסול. עבודה בצוות של אומנים הייתה נפוצה גם בימי הביניים באירופה והציירים, כמו שאר האומנים, עברו ממקום למקום.

קול

קול במובן צליל היא תופעה פיזית ומתפשטת בחומר, אשר יכולה להיקלט על ידי איבר או מכשיר שמיעה ולהיות מתורגמת לחוויה חושית שמיעתית. המונח קול מתייחס לעיתים באופן ספציפי לקול האנושי, בדיבור ובזמרה, שהוא מקרה פרטי, סוג של צליל.

קונפוציאניזם

קונפוציאניזם (סינית: 儒學, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים" היא פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין.

הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית.

מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות על מנת להסביר את תורתו עשוי בתחילה אדם בעל תפיסה מערבית שלא להבין את ההיגיון העומד מאחורי המאמרות והמאחד אותן לכדי תורה אחת.

הקונפוציאניזם מהלך על הגבול הדק בין אסכולה פילוסופית לבין דת. חוקרים ואישים שונים במשך השנים הגדירו אותו בצורה שונה.

ראייה

ראייה היא החוויה התפיסתית של קליטת מידע מהסביבה באמצעות אור. תהליך הראייה מתווך על ידי מערכת הראייה - המידע החזותי נקלט דרך העין, מותמר לאותות עצביים, ולאחר מכן עובר עיבוד מתקדם בתוך המוח.

באדם, הראייה נחשבת לאחד מ"חמשת החושים", והיא תופסת מקום מרכזי בתפיסה, בהתנהגות ובתרבות האנושית.

תפיסה (משפט עברי)

במשפט העברי, תפיסה היא השתלטות של אחד מבעלי הדין על החפץ נשוא הדיון, במקרה שבית הדין אינו יכול להכריע בדין, בגלל העדר הכרעה הלכתית ברורה, העדר ראיות או חוסר סמכות. במקרים מסוימים מקנה תפיסה זו לתופס זכויות בחפץ, ובמקרים אחרים לא.

תפקוד מערכת העצבים והמוח
תקשורת במערכת העצבים תא עצבדחף עצביסינפסהמוליך עצביהעברה סינפטיתרשת עצביתהפלסטיות של מערכת העצבים
מערכות תפקודיות מערכות חישההמערכת המוטוריתהמערכת הלימביתמערכת החיזוק • המערכת הנוירואנדוקרינית
תפקודים קוגניטיביים תפיסה • זיכרוןקשבתפקודים ניהוליים
בדיקות למדידת תפקודים עצביים EEG - אלקטרואנצפלוגרםNCT - בדיקת מוליכות עצביתfMRI - דימות תהודה מגנטית תפקודיMEG - מגנטואנצפלוגרפיהPET - טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.