תפילה

תפילה היא פנייה אל כוח על-טבעי (אל או אחר), שנעשית בדרך כלל בדרך של הבעת משאלה, או כתפילה סדירה במסגרת פולחן דתי, הבעת תודה או אף כשיח, שבו האדם שופך את ליבו בפני הישות העליונה. בין התכנים של התפילה ניתן למצוא בקשת הדרכה וסיוע, וידוי על מעשים ובקשת סליחה, בקשת עזרה בעת צרה או ייחול להגשמת משאלות, וכן ביטוי רגשות והודיה כלפי מעלה. בעברית קיימים הביטויים "השתפכות הנפש" וכן "עבודה שבלב" כדי לבטא את מהות התפילה. מילות התפילה עשויות להיות בצורת מזמור, מנטרה, מילים מאגיות, ואף אמירות ספונטניות של המתפלל. ניתן לבצע את התפילה בקבוצה או באופן פרטי.

תפילה נפוצה בכל הדתות והתרבויות ומוכרת לאנושות משחר ההיסטוריה. במחקרים פסיכולוגיים נמצאה השפעה מטיבה של תפילה על המתפלל[1].

David kneeling in penitence - Hours of Etienne Chevalier (c.1452-1460) - BL Add MS 37421
דוד המלך מתפלל, ציור מהמאה ה-15 מאת Jean Fouquet
Shintō prayer
מאמין בדת השינטו מתפלל

אטימולוגיה

בעברית נגזרת המילה "תפילה" מהשורש פלל שמשמעותו לקוות ולייחל. כמו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ." (בראשית מ"ח י"א). על פי המהר"ל מפראג, התפילה קשורה למחשבה, כמו "הביאו עצה עשו פלילה" וכמו שהדיינים נקראים פלילים, מפני שהם שופטים במחשבתם, "כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השם יתברך חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא תפילה, שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש"[2].

פילוסופיה של התפילה

על פי האמונה הדתית, יש בכוחה של התפילה לשנות את מצבו וגורלו של האדם לטובה, כפי שהדבר נאמר בתפילת ראש השנה, "תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". הוגי דעות ותאולוגים שונים ניסו לפתור את הפרדוקס של אפשרות שינוי הרצון האלוהי הנצחי בידי תפילת אדם.

ביהדות ישנן כמה גישות המסבירות פרדוקס זה, הטענה הרווחת היא שאין שינוי ברצון האלוהים הנצחי ששואף להטיב אולם:

  • כך רצון האל, לחסר את האדם, ועל ידי תפילתו - ישלים לו צרכו, כמובן כאשר לא זונח האדם את ה'השתדלות' האנושית. (רמח"ל דרך ה'[3] ועוד).
  • בעקבות פעולת התפילה, האדם משתנה נפשית, רצונו מתעלה ומתעצם, נשמתו מיטהרת, כך שהוא כבר איננו אותו האדם, שהיה לפני התפילה, ולכן או שהגזרה מתבטלת, או שנפתחים לפניו שערי תבונה לכלכל את צעדיו, או שהוא מקבל מוטיבציה והניע פנימיים, להגשים את בקשותיו ומשאלותיו. (הרב קוק אורות התפילה, ועוד)
  • קיימת תפיסה לפיה תפילה אינה כלי לשינוי רצון אלוהי, ולא משפיע עליו באופן ישיר, אלא אמצעי לחינוך עצמי העוזר למתפלל לרכוש תודעת תלות בבורא. כתוצאה חוזרת, אומנם, ייתכן שהשגחה אלוהית על הרוכש תודעה ראויה, תיגבר. (מורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ו).

גישה קיצונית מציג פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי התפילה היא כלי לעבודת וקרבת האל, אין לבקש צרכיו בתפילה, לדבריו התפיסה של "תפילת קבע" ניצחה ביהדות, וכל כולה של התפילה שיכוון ליבו לשמים, התחנונים והשבח שבתפילה הם צורות ביצוע וביטוי, תפילה שנענתה הכוונה תפילה שיוון בה לשם שמים.[4].

מי שאינו תופס ש"עולם (עולמו של הקב"ה) כמנהגו (המנהג שטבע בו בוראו) נוהג", ושאין משמעות התפלה הדרישה האוילית והמחוצפת שישנה הקב"ה ממנהגו של עולמו לטובת המתפלל, אלא היא ההדבקות בה' ע"י עבודתו ללא כל קשר למתרחש במציאות הטבעית – לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בה' אלא של סוגד לאלילו

ישעיה ליבוביץ, על התפילה

ברור שכל אדם הנושא תפילה לישות עליונה, מקווה כי תפילתו תירצה. לתקווה זו יש שורשים מאגיים שהם, בסופו של דבר, עומדים בבסיס התפילה. היהדות מודעת לכך, ומתנגדת לראייה מאגית מוחלטת, ומדגישה את משמעות הכוונה הפנימית והבקשה.

גם הנצרות מזהירה מפני זאת - "כאשר אתם מתפללים, המנעו מלגבב מילים כגויים החושבים שברוב דיבורם ישמעו" (מתי ו 7).

צורת התפילה

מניחים כי תפילה הייתה בתחילתה תגובה אישית של יחיד, על מצב אשר ממנו אינו מסוגל להחלץ בכוחות עצמו והוא זקוק לעזרה. אך היות שמצבים אלו (מגפות, מלחמות, אסונות טבע וכו') הם מצבים חוזרים בחיי רבים, הפוגעים לא רק בפרט אלא גם בקהילה אליה שייך, התפתח המנהג של תפילה קיבוצית[דרוש מקור]. התפילה הקיבוצית, עקב נסיבות חוזרות, הפכה מתפילה חד פעמית לתפילה הנישאת לעיתים מזומנות ותכופות מלווה בפעולות פולחניות אחרות כגון הקרבת קורבנות, ריקודים שירים ועוד. כך הפכה התפילה לריטואל השונה מהתפילה הספונטנית והמותנית בנסיבות של היחיד. בתפילה קבוצתית לתפילה יש כבר נוסח קבוע והיא הופכת לעבודת קודש (ליטורגיה).

ברוב התפילות המתפללים פונים אל הכוח העליון בגוף שני. זה יוצר קשר פרסונלי של קירבה בין המתפלל ומושא תפילתו. האינטימיות הזאת מביאה לכך שהתפילה נהפכת לשיח בין האדם לאל ובדתות המונותאיסטיות, בין מלך העולם לבניו (אהוביו, נבחריו).

לתפילה נקבעו זמנים קבועים, לרוב לפי תופעות טבע המשפיעות על סדר חיי האדם - תפילות בוקר, צהרים וערב, תפילות הקשורות בירח, עונות שנה ועוד. תפילות מיוחדות נקבעו לחגים. חוגים מסוימים בדתות השונות, בהם גברה הנטייה הדתית, הוסיפו לתפילות חובה אלו תפילות נוספות ובהדרגה יצרו תקנונים שחייבו גם את התפילות הנוספות האלו. כבר בתלמוד אנו מוצאים "ולואי יתפלל אדם והולך כל היום". בנצרות יש מסדרי נזירים המקדישים את רוב היממה לתפילות ומיסטיקנים של דתות שונות השואפים להתעלות הנשמה והתאחדותה עם האל, גרסו חובה לתפילה ללא הפסקה.

כאמור, לתפילות יש, בדרך כלל, נוסח קבוע ומוסכם. מצד אחד יש גורמים אישיים, אידאולוגיים, היסטוריים ולאומיים המנסים לשנות נוסחי תפילות בהתאם לצרכיהם ולנסיבות אך מצד שני, יש לדתות תכונה בולטת ואיתנה מאוד של שמרנות החוסמת, בצורה כמעט מלאה, כל ניסיון של שינוי. היות שהליטורגיה הפכה למסובכת וקבועה שכל סטייה ממנה אסורה, נוצר צורך במומחים לתפילה. מומחים אלו יודעים לשאת את התפילה בנוסח הנכון עם המנגינה הנכונה והתנועות המלוות הנכונות והם בדרך כלל ראשי משפחה, שליטים, כהנים, חזנים ואנשי דת שונים. אלו הופכים למתווכים בין העדה והאל וכאשר הם מתפללים, העדה כולה יוצאת לידי חובת תפילה. העדה משמשת כקהל, לעיתים בשקט, לעיתים בהצטרפות לחלקים מהתפילה ולעיתים באמירות שונות כמו "אמן", "כן יהי רצון" וכו'.

נוסח התפילה הקבוע הביא גם לבעיות רציניות שהמאמין היה צריך להתמודד עמן. במקרים רבים התפילה הציבורית נאמרה בלשון לא נהירה לציבור - הקתולים התפללו בלטינית, עדות אורתודוקסיות ביוונית, הקופטים בקופטית ועוד. לעיתים השפה היא אמנם שפת המתפללים אך הנוסחים הם ארכאיים, למשל עברית עתיקה מעורבת בארמית (וגם לא כל היהודים דוברי עברית). אי הבנת שפת התפילה הופך את מעשה התפילה לשינון בעל פה של מילים לא מובנות, לאיבוד הקשר האישי בין המתפלל לאל ולמעשה שגרתי ומכני. בנוסף לנוסח הקבוע, התפילות מתאפיינות גם בתנועות ותנוחות ייחודיות כגון פרישת כפיים, קידות, כריעות והשתחוויות. ביהדות נהוג לנענע את כל הגוף בתנועות המביעות התלהבות והתעלות. בדתות אחרות מתלוות לתפילה, מחולות ותנועות גוף סוערות (ראו שייקרים).

לתפילה נחוצים, לעיתים, גם בגדים מיוחדים כמו בגדי הכהן בכנסייה או הטלית אצל היהודים, כיסוי או אי כיסוי ראש, טבילה או רחצת ידיים או רגליים, פניה לכוון מסוים בעת התפילה ועוד. בעקבות התפילות התפתח בכל דת ענף עשיר של ספרי תפילה כמו הסידור והמחזור ביהדות, סיפרי הליטורגיקה בנצרות, ספרי תפילות ומזמורים, ספרי פיוטים וספרי ברכות.

מלחינים רבים נמשכו אל התפילות וחיברו יצירות המבוססות על לחני התפילה העתיקים או הלחינו יצירות חדשות המשתמשות בתפילות כטקסט ליצירה או כקובעות את רוח היצירה. המוזיקה הזאת השפיעה בחזרה על התפילה ואנו יכולים לראות, החל מהמאה ה-16, בכנסיות הנוצריות, תפילות מלוות בכלי נגינה כמו עוגב ובמקהלות. לתפילות שייכות גם הברכות המתחלקות לשני סוגים: ברכות הנאמרות על ידי המאמין כתודה לאל על הטובה שהוא מרעיף עליו וברכות של הכהן או הכומר המברכים את העדה. בנצרות קיימת גם ברכה של עצמים דוממים כגון בתים, כלי עבודה וכו'.

התפילה בתרבויות האליליות

התפילה כבר מופיעה בתרבויות אליליות. כך למשל בתרבות האוגריתית ניתן למצוא התייחסויות לתפילה כבר ממחצית האלף השני לפני הספירה. באגדת אקהת שופט הצדק דנאל מבורך בבן לאחר שהוא מתחנן ומתפלל על כך אל האל בעל ובאגדת כרת כרת מלך חובור שכל צאצאיו מתים בנסיבות שונות והוא נותר ערירי מקבל הדרכה מאת אל כיצד להחלץ מגורלו הקשה לאחר שהוא בוכה בשנתו. בדרך כלל תרבויות אלו פיתחו פנתיאון הירארכי של אלים אשר, לרוב, קיים בו אל עליון (שהוא לעיתים גם בורא העולם). מאידך, התפילה בתרבויות אלו מכוונת, לרוב, אל אלים או רוחות נחותים יותר העוסקים בעניינים ספציפיים הקשורים עם העולם הזה, בתחום תופעות הטבע או חיי האדם. אליהם פונים בבקשות להורדת גשם, החלמה ממחלות ועוד. כבר אצל העמים האליליים הפרימיטיביים התפתחו נוסחי תפילה ופולחן קבועים. בהתחלה, תפילות פשוטות וקצרות ואלו צמחו, לבסוף, לליטורגיות ארוכות.

התפילה בדתות השונות

בתנ"ך

בתנ"ך אנחנו מוצאים אישים רבים שמתפללים בין על עצמם ובין על אחרים. לרוב התפילות נובעות מצרה וקריאה אל האל להתערב ולהושיע, וחלקן הן תפילות הודיה. אברהם מתפלל על אבימלך מלך גרר בהדרכת האל וגורם לריפויו[5], אליעזר עבד אברהם מבקש הדרכה בבחירת הזיווג ליצחק, יצחק מתפלל על בן[6]. יעקב אבינו מתפלל על הצלה מידי עשו שהולך לקראתו במערך צבאי[7], משה רבנו מתפלל על העם מספר פעמים[8] וכן על מרים אחותו שנצטרעה[9] ועל אהרון אחיו שלא יענש על שיצר את עגל הזהב[10], מנוח אב שמשון שהתפלל לקבל הדרכה לגבי בנו[11], שמשון מתפלל שה' יחזיר לו את כוחו שיוכל לנקום בפלשתים[12], חנה העקרה מתפללת על בן[13], שמואל מתפלל על העם[14], דוד המלך מתפלל במקרים רבים ומגוונים, שלמה המלך התפלל תפילת הודיה על ההצלחה בבניין בית המקדש[15], חזקיהו כדי שלא ימות ממחלתו[16], חזקיהו וישעיהו מתפללים להצלה בזמן מצור סנחריב על ירושלים[17], מנשה שהתפלל לחזור למלכותו[18], ירמיהו שהתפלל בעד ירושלים[19], דניאל מתפלל על גאולת ישראל, שה' ישיב את חמתו מעל ירושלים ויאיר פניו אל מקדשו השמם[20]. עזרא מתפלל לתיקון מצבו הרוחני הירוד של העם[21], נחמיה כאשר שמע בשורות רעות על מצב ירושלים והוא התפלל לתקומתה[22] ואף יונה הנביא שמתפלל ממעי הדגה להצלתו האישית[23], איוב שמתפלל על רעיו לבל יוענשו[24], והנביא שמתפלל על ירבעם שיתרפא מהשיתוק שאחז בו[25].

נראה שהתפילות היו ספונטניות בהתאם למצב ולמעמד ולהלך רוחו של המתפלל. התפילות כוונו כנגד מטרות רבות, לעיתים אישיות, לעיתים כלפי הזולת, לעיתים כלפי מטרות לאומיות ולעיתים אף אוניברסליות כלליות. בתפילות המוזכרות בתנ"ך תוכני התפילות לעיתים סתומים, ולעיתים הם מפורשים. נוסחי תפילות המפורשים, הקצרה שבהם היא תפילתו של משה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר, י"ב, י"ג), אחריו תפילת חזקיהו: "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי"[26]. ואחריו תפילת שמשון: "אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים"[12]. נוסחי תפילות ארוכים יותר נמצאים בתפילתם של חנה, שלמה, נחמיה, חזקיהו על סנחריב, עזרא, דניאל, יונה ועוד. בתנ"ך התפילה גם מופיעה כ"צעקה", "תחינה", "קריאה", ו"עתירה"[27]. עוד נראה כי יש אנשים מסוימים שתפילתם בעלת השפעה חזקה, ועל כן אנשים אחרים מקבלים הדרכה משמים לפנות דווקא אליהם שיתפללו עבורם כמו במקרים של אברהם ואיוב[28]. בחלק מהתפילות מופיעה מילת מפתח "נא" שקשורה לבקשה ותחינה. כמו כן, בחלק מהתפילות אנו מוצאים בכי של המתפלל כמו אצל חנה, חזקיהו ועזרא, ובחלק אחר ישנה פריסת כפיים כלפי מעלה כמו אצל משה[29], שלמה ועזרא[30]. יתר על כן, בתפילת שלמה ניתן לראות כי הדבר נחשב למאפיין עיקרי של התפילה[31].

יהדות

-Western Wall
תפילה ב'כותל המערבי'

בזמן הקדום עיקר עבודת האל הייתה בקורבנות, והתפילות היו כנראה של יחידים באופן ספונטני. במשך הזמן התפילה התמסדה ונעשתה לריטואל ציבורי, שיש לו זמנים קבועים ונוסחים קבועים, הוקמו בתי תפילה מיוחדים לשם כך, ומונו אנשים שאחראים לניהול התפילה. המספר המינימלי של תפילות ביום ביהדות הוא שלוש. תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית. וזמנה מעלות השחר ועד שליש היום. תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף, שבאה במקום קרבן מוסף שהיה מוקרב בבית המקדש בימים אלו. בכל התפילות, גרעין התפילה המרכזי שחוזרים עליו בגרסאות שונות, היא תפילת שמונה עשרה או בשמה האחר תפילת עמידה שנקראת על כך שחייבים לבצעה בעמידה.

מקום התפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו, ונהוג שהוא מרוהט ויש בו ארון קודש, בימה ואף מעמד לחזן. יש בתי כנסת שיש בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהם. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים. אף שישנה אפשרות לבצע תפילת יחיד, לתפילה בציבור יש מעמד מיוחד והיא רצויה ועדיפה על תפילת יחיד. ישנם גם חלקים חשובים בתפילות (כמו קדיש, קדושה וקריאה בתורה) שיחיד או קבוצה שפחותה מעשרה אינם יכולים לבצעם.

התפילות המקובלות ביהדות חוברו החל מתקופת התנאים ועיקרן סודר על ידי גאוני בבל. תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה. ניתן לפגוש בתלמוד ברכות ונסחי תפילות שאחר כך סודרו לכלל מערך אחד בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, כנראה על שם סידור התפילות ועריכתן, ומרוכזות בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזות בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים. בהתחלה התפילות היו תחת השגחתו של שליח ציבור שהיה אחראי על מועד התפילות ותוכנן ולעיתים אף חיבר אותן בהתאם לקהל ולנסיבות. במשך הזמן התפילות נעשו לקבועות נוסח וזמן ולשליחי ציבור נתמנו בעלי קול נאה ששרו את התפילות וכונו "חזנים". החזנים השמיעו את נוסח התפילה והמנגינה המסורתית אך בדורות האחרונים חלקם גם חיברו מנגינות משלהם לתפילות. בתפילות הקדומות, יחידים נהגו להניח תפילין ולהתעטף בטליתות בכל שעות היום. מאוחר יותר מנהגים אלו הפכו חובה לכל המתפללים בזמן תפילת השחרית (פרט לשבתות בהן לא הניחו תפילין) ובעדות מסוימות מתעטפים בטלית גם בזמן תפילת ערבית. כאמור, לתפילות החובה היה נוסח קבוע ומחייב אך עם הזמן חלו שינויים קלים בין עדות שונות. בימינו נוהגים לחלק את התפילות לפי מנהג אשכנז הכולל את רוב יהודי אירופה ולפי מנהג ספרד הכולל את יהודי המזרח ויהודי תימן.

נצרות

Albrecht Dürer - Praying Hands, 1508 - Google Art Project
תנוחת ידיים המאפיינת את התפילה בנצרות

בנצרות מעשה הפולחן תופס מקום מרכזי מאוד. תאולוגים נוצרים הגדירו את האנושות כ"אדם הסוגד". ולכן מעשה הפולחן הוא הוא הליבה של היות האדם אנושי. לתפיסתם התשוקה לאל כתובה בליבם של בני האדם מפני שנוצרו על ידי האל ובשביל האל. אף שניתן להתפלל באופן ספונטני, בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית קיימים טקסטים מקודשים ומושרשים שאותם מתפללים. והם מכוננים את הליטורגיה. תפילה פופולרית מאוד היא תפילת האדון. טקסטים אחרים לקוחים מספר תהילים. בכנסייה האנגליקנית בעיקר קיים ספר התפילות המשותף שהוא מעין מקבילה של הסידור היהודי. בנצרות מקובל להתפלל שבע פעמים ביממה בשעות המכונות "שעות קאנוניות".

כלל עתיק יומין בנצרות קבע בלטינית כי "Lex orandi, Lex credendi" כלומר חוק התפילה הוא חוק האמונה. כלומר שהאמונה צריכה להשתקף בתפילה ולכן כל זרם שינה את תפילותיו כדי שישקפו את אמונותיו.

מקום התפילה נקרא כנסייה. נהוג להסיר את הכובע בכניסה, בנצרות המערבית רובה של התפילה נעשית בישיבה. אך בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הישיבה אסורה. הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות מרוהטות בהידור ובפאר גדול, ויש הם גם תמונות וגם פסלים. הגברים והנשים יושבים במעורב. (אם כי בכנסיות מסוימות נהוגה הפרדה). נהוג שבתפילה משולבים זמירות, מוזיקה וכלי נגינה, בהם בולט בעיקר העוגב. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות הנגינה אסורה.

אסלאם

Mosque
הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם

הצלאה (בערבית: الصلاة - תפילה) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם. באסלאם יש חמש תפילות ביום. התפילה אמנם מוזכרת בקוראן אך לא כמצוות יסוד (כמו יתר המצוות) אך נחשבת לעליונה במעלה וכמצווה יסודית אשר על כל מוסלמי וכל מתאסלם לקבל על עצמו. מקום התפילה נקרא מסגד. המסגד מרוהט בסגפנות גדולה ומלבד שטיחים אין בו ריהוט. הקירות חשופים ללא כל תמונות. ישנה הפרדה בין הנשים לגברים. על פי מצוות האסלאם יכול מוסלמי להתפלל גם בבתי תפילה של דתות אחרות (בית כנסת או כנסייה), אך במקרה כזה הוא מחויב להתפלל בנוסח המקום.

נהוג לחלוץ את הנעלים בכניסה, ובזמן התפילה נהוג לכרוע על הברכיים. חלק חשוב בתפילה הוא הסוג'וד - סגידה, ירידה לברכיים ונגיעת המצח ברצפה. סרוב הסגידה מוזכר בקוראן, אנשים אלו יקבלו את ענשם ביום הדין, כאשר ירצו לסגוד בעולם הבא, לא יוכלו, גבם יתפס וגופם יתאבן - על פי הפרשנים.

בהאים

Shrine of Bahá’u’lláh
מקדש בהאא אללה באל-באהג'ה שבעכו - הקיבלה בדת הבהאית

בדת הבהאית התפילה נחשבת לאחת המצוות המרכזיות בהן מצווים המאמינים. מטרות התפילה הן לקרב את המאמין אל האל ואל בהאא אללה, מייסד הדת, לשפר את התנהלותו של היחיד ולבקש הנחיה וסיוע שמימיים. בהאא אללה ומנהיגי התנועה הבהאית שירשו אותו, כתבו אלפי תפילות לצד הנחיות בעניין, וחלק מהן נוסחו במסגרת מכתבים שכתבו מנהיגי התנועה אל המאמינים. רוב התפילות נכתבו בערבית ובפרסית ומיעוטן בטורקית, והן תורגמו למאות שפות. התפילות הבהאיות שונות זו מזו בסדרן ובצורתן, אך רובן נפתחות בתחינה שלאחריה שבחים לאל ולאחריהן בקשה להנחיה או לסיוע. בסופה של התפילה בדרך כלל מונה המתפלל את מעלותיו של האל.

תפילה בדאיזם המודרני

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – דאיזם מודרני ותפילה

חלק מבני ההשקפה הפילוסופית הדאיסטית המודרנית, מתפללים לעיתים תפילות שהן בדרך כלל מסוג תפילות הודיה. (Affirmative prayer)[32] כסוג של מדיטציה או אמצעי לזיכוך הנפש.

תפילות לקדושים

במספר זרמים בנצרות, קיימים קדושים - בני אדם שעברו קאנוניזציה והוכרזו כקדושים על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם. מרבית הכנסיות מאמינות כי הקדושים מסוגלים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל. התווך מתבצע בעזרת תפילה אל שרידי הקדושים – חלקים מגופותיהם של הקדושים או מחפצים שהיו שייכים להם. בשל כוחם המאגי המיוחד כביכול, מוצגים שרידים קדושים אלו במזבחי הכנסיות. פולחן הקדושים מתבצע על ידי המאמין כבדרך תפילה לקדוש עצמו בעת מצוקה וכן באמצעים נוספים כמו הכנת פסלים, וקמעות שונים, חגיגת חג לכבודו, עלייה לרגל למקום קבורתו ועוד. לקדושים שונים יש תחומים שונים עליהם הם ממונים כביכול. לדוגמה דימפנה ממונה על בעיות הקשורות בהפרעות נפשיות; לאגאתה הקדושה נהוג להתפלל כדי למנוע שריפות והתפרצויות וולקניות ובעת החדשה גם במקרה של סרטן השד; אפולוניה הקדושה היא הכתובת לסובלים מבעיות שיניים וכך הלאה.

ביהדות מתקיימת עלייה לרגל לקברי צדיקים, הילולה ובקשת משאלות, כגון זיווג ופרנסה, על ידי המאמינים בכוחו וקדושתו של הצדיק הקבור שם. קיימים קברי צדיקים קדומים בארץ ישראל הם כמו קברי האבות במערת המכפלה, קבר רחל, קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון ועוד. קברי צדיקים מהעת החדשה נמצאים בישראל ובחו"ל ומושכים עשרות אלפי מבקרים מדי שנה. אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות אחרות, שהתורה באופן כללי שוללת לדעתם. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים.

לפי יובל נח הררי, הקדושים בדתות המונותיאיסטיות פותרים קושי פסיכולוגי של פניה ישירה לאל. בפוליתאיזם יש ריבוי אלים קטנים, וניתן לפנות בתפילה לאל זה או אחר בבקשה לסיוע בתחום אחריות כלשהו - בפרנסה, בבריאות, בחיי הנישואין וכו'. במונותאיזם, היות שהאל הוא נורא וכל יכול, הוא גם מרוחק - ולכן יש בעיה למאמין להטריד אותו בתפילה עם בקשות קטנות ואישיות. פניה אל הקדושים בצורה ישירה או בבקשה שיעמדו לימינו של המאמין ויבקשו מהאל את חסדו, מאפשרת למאמין לבקש בקשות אישיות בצורה אינטימית יותר.

במחקר

מחקרים שונים ניסו לאמוד על יכולתה של תפילה להשפיע על המציאות, ובמקרים הבולטים ביותר בחנו המחקרים את השפעתה של התפילה על תחום הבריאות, המזוהה עם ניסיונות תפילה רבים בתקווה להחיש החלמה ממחלה או פגיעה.

מחקרי מטא-אנליזה שבוצעו בעשור הראשון של המאה ה-21 הראו שלתפילות אין השפעה או שיש להן השפעה פוטנציאלית קטנה, לחיוב או לשלילה. לדוגמה מחקר מטא-אנליזה משנת 2006 שסקר 14 מחקרים קודמים הסיק כי "לא ניתן להבחין בהשפעה". מחקר מטא-אנליזה נוסף משנת 2007 מצא כי השפעות התפילה אינן חד-משמעיות. ב-7 מתוך 17 מחקרים שנסקרו הייתה השפעתה של התפילה על הבריאות קטנה אבל ניכרת, אבל רוב המחקרים שהיו בעלי הקפדה על מתודה מדעית לא הניבו תוצאות משמעותיות. מספר מחקרים הצביעו על סיבוכים רפואיים בקבוצות של מטופלים שהתפללו עבורם, בהשוואה לקבוצות מטופלים שלא התפללו עבורם.

בשנת 2006 נערך מחקר המכונה "מחקר התפילה הגדול" או "מחקר התפילה של קרן טמפלטון", שנוהל על ידי הרברט בנסון , והיה הניסוי המבוקר הגדול והרציני ביותר שבדק אפקטיביות של תפילה עד אז[33]. המחקר בדק מעל 1800 מטופלים שעברו ניתוח מעקפים בשישה בתי חולים. תוך שימוש בפרוטוקול סמיות כפולה, חולקו החולים לשלוש קבוצות. הנבדקים בקבוצה 1 השתתפו בניסוי וקבוצת הבקרה הייתה קבוצה 2. למטופלים בקבוצות אלה נמסר כי ייתכן ויתפללו למען בריאותם. רק מטופלים בקבוצה 1 באמת זכו לתפילות לשלומם. קבוצה 3 הייתה קבוצת בקרה להשפעה פסיכו-סומטית אפשרית (כדי לנטרל את ההשפעה שיש להרגשת המטופל שיודע שמתפללים עבורו). למשתפי קבוצה זו נאמר שיתפללו עבורם ואכן התפללו עבורם.

בניגוד לחלק ממחקרים דומים אחרים, המחקר שאף לבצע סטנדרטיזציה של שיטת המחקר, ולשם סמיות המטופלים לא ניתנו למתפללים שמותיהם המלאים של המטופלים אלא רק שמותיהם הפרטיים לצד האות הראשונה של שם המשפחה. לבריאות המטופלים התפללו קתולים וכן מאמינים של New Thought church . הם נתבקשו להתפלל לפי המקובל אצלם, אבל להוסיף את המשפט האחיד, "להצלחת הניתוח, עם החלמה מהירה ובריאה וללא סיבוכים". סיבוכים מהניתוח התרחשו בקרב 52% מאלו שהתפללו עבורם בקבוצה 1. בקרב 51% בקרב קבוצה 2 - אלו שלא התפללו עבורם ו-59% בקרב קבוצה 3 - אלו שידעו שיתפללו עבורם. לא היו הבדלים משמעותיים בסיבוכים גדולים או באחוזי התמותה בתום 30 יום מהניתוח[34][35]. ריצ'רד דוקינס התייחס לניסוי והעלה השארה כי ייתכן שהיו יותר סיבוכים בקרב מי שידעו שמתפללים עבורם בגלל לחץ גדול יותר לעמוד בצפייה של המתפללים, או בגלל שהדבר עורר בהם את המחשבה "ייתכן שאני חולה עד כדי כך שמתפללים עבורי", וזה יצר לחץ שגרם הרעה בסיבוכים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו דת ואושר
  2. ^ מהר"ל, באר הגולה - הבאר הרביעי
  3. ^ פרק ד,ה.
  4. ^ ישעיהו ליבוביץ, על התפילה. כאן
  5. ^ "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:" (ספר בראשית, פרק כ', פסוק י"ז)
  6. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"א
  7. ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוקים ט'-י"ב
  8. ^ ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ב'; ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק ז'
  9. ^ ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק י"ג
  10. ^ ספר דברים, פרק ט', פסוק כ'
  11. ^ ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק ח'
  12. ^ 12.0 12.1 ספר שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ"ח
  13. ^ אצל חנה מוזכר שהיא היא מתפללת שתי תפילות אחת תפילה בבכי ואחת תפילת הודיה של שמחה. שמואל א', א', י'; שמואל א', ב', א'
  14. ^ ספר שמואל א', פרק ז', פסוק ה'
  15. ^ ספר מלכים א', פרק ח'
  16. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוק ט"ו; ספר ישעיה, פרק ל"ח, פסוק ב'
  17. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק כ'
  18. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק י"ג
  19. ^ ספר ירמיה, פרק ל"ב, פסוק ט"ז
  20. ^ ספר דניאל, פרק ט', פסוק כ'
  21. ^ ספר עזרא, פרק ט' ופרק י'
  22. ^ ספר נחמיה, פרק א', פסוק ד'
  23. ^ ספר יונה, פרק ב', פסוק ב'
  24. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוקים ח'-י'
  25. ^ ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק ו'
  26. ^ ספר מלכים ב', פרק כ', פסוק ג'
  27. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"א, ספר שמות, פרק ח', פסוק ד'
  28. ^ אצל אברהם קיים הנימוק שהוא נביא
  29. ^ ספר שמות, פרק ט', פסוק כ"ט
  30. ^ ספר עזרא, פרק ט', פסוק ה'
  31. ^ "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: ספר מלכים א', פרק ח', פסוק ל"ח
  32. ^ כגון תפילות להודיה על שכביכול לא נמנע מאדם הישג מסוים.
  33. ^ Study of the Therapeutic Effects of Intercessory Prayer (STEP) in cardiac bypass patients: a multicenter randomized trial of uncertainty and certainty of receiving intercessory prayer., משרד הבריאות האמריקאי
  34. ^ Benson H, Dusek JA, Sherwood JB, et al. (April 2006). "Study of the Therapeutic Effects of Intercessory Prayer (STEP) in cardiac bypass patients: a multicenter randomized trial of uncertainty and certainty of receiving intercessory prayer". American Heart Journal. 151 (4): 934–42. doi:10.1016/j.ahj.2005.05.028. PMID 16569567. Lay summary (PDF) – John Templeton Foundation (April 5, 2006).
  35. ^ Shermer, Michael (April 5, 2006). "Prayer & Healing: The Verdict is in and the Results are Null". ESkeptic. ISSN 1556-5696.
אני מאמין (תפילה נוצרית)

תפילת הקְרֵדו (Credo) או תפילת אני מאמין היא הצהרת האמונה הנוצרית והיא חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית. בעבר היו לתפילה גרסאות קצרות שהיו כהצהרת אמונים לפני הטבילה. היום ישנן שתי גרסאות של התפילה: האחת נקראת "נוסח השליחים" והיא קצרה יותר; השנייה נקראת "נוסח ועידת ניקאה" והיא ארוכה יותר. כשנאמר קרדו הכוונה היא יותר לנוסחה של הכנסייה הקתולית.

בית כנסת

בית כנסת הוא בית התפילה היהודי. השם "כנסת" מקורו מהשורש כ.נ.ס, והוא נקרא כך על שם ההתכנסות של האנשים בו. בית הכנסת מכונה מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש.

היהודים נוהגים להתפלל שלוש פעמים ביום, בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף (ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה).

אף שכל בית כנסת פתוח בפני כל יהודי, נחלקים בתי הכנסת לפי שני קריטריונים עיקריים: לפי עדה (על פי רוב בשל השוני בנוסח התפילה): אשכנזים (נוסח אשכנז או נוסח ספרד), ספרדים (נוסח הספרדים), תימנים וכו' - ולפי זרם ביהדות - אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, קראים וכו'.

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

חזנות

חזנות הוא כינוי לקריאה של פרקי דת יהודית, בצורה מוזיקלית. החזן הוא שליחו של הציבור לומר ולשיר את פרקי התפילה. ב-200 השנים האחרונות, ובמיוחד באירופה עלה מעמדו של החזן לדרגת אמן המבצע לחנים מקוריים המהנים את קהל השומעים, ויוצר אווירה של קדושה הסוחפת את המתפללים לחוויה עמוקה ומרגשת. החזנות מוצאת את ביטויה המיוחד בשבתות ובחגים ובעיקר בימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור) בהם נוהרים ההמונים לבתי הכנסת. בעידן המודרני החזנות היא ז'אנר מוזיקלי בפני עצמו, וחזנים ידועי שם ממלאים אולמות גדולים בקהל המגיע ליהנות מהיצירה ומהמבצעים.

יהדות

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים, בני עם ישראל, המונים כיום כ-14 מיליון נפש בעולם. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של לאום, דת ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף הראשון לפסה"נ.

היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים, הצמיחה את הנצרות והיא גם הדת המשפיעה ביותר על היווצרות האסלאם. בניגוד לשתי האחרונות, היא אינה דת מיסיונרית אוניברסלית אלא בעלת מתאם כמעט מוחלט עם האתניות היהודית. היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב, ובקרב היהדות הרבנית גם התורה שבעל פה.

היהדות כתרבות כוללת כמה שפות ייחודיות, שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה, פילוסופיה יהודית מקיפה שלעיתים הושפעה מחיבורים פילוסופיים כלליים ויצרה סינתזה ביניהם לבין היהדות וכן מערכת של מנהגים ומוסכמות חברתיות.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מ-14 מיליון היהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, מתאפיינת בהגדרה עצמית יהודית במסגרת מדינה ריבונית עם זיקה לטריטוריה של ארץ-ישראל. הציונות התפתחה מסוף המאה ה-19, ושאבה השראה מתנועות לאומיות אירופאיות אחרות ואלמנטים יהודים הכוללים זיקה היסטורית, מולדת, שפה ורעיון קיבוץ הגלויות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני.

יום הכיפורים

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא "שבת שבתון", ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).

מחראב

מִחראב (מערבית: محراب; רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה - כיוון הכעבה אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. המחראב בדרך כלל מקושט וגודלו אינו קבוע.

מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון הח'ליפה מבית אומיה וליד הראשון (705–715). הקיר בו מצוי המחראב נקרא "קיר הקיבלה".

מניין

בהלכה, מניין הוא קבוצה של לפחות עשרה יהודים בוגרים שהתקבצו יחדיו לשם קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן בנוכחות עשרה אנשים לפחות. אנשים אלו חייבים להיות גברים בוגרים (ביהדות האורתודוקסית) – החל מגיל שלוש עשרה.

מסגד

מסגד (ערבית: مسجد, תעתיק: מַסְגִ’ד מקום לסגידה ולפולחן, או جامع תעתיק מדויק: גַ'אמַע מקום התכנסות. "ג'אמע" מתייחס בדרך כלל למסגד ראשי בישוב) הוא בית תפילה של מאמינים מוסלמים. במסגד המוסלמים מתפללים בציבור ושומעים דרשות ביום שישי – היום הקדוש למוסלמים. בשעת התפילה פונים המתפללים לכיוון העיר מכה, העיר הקדושה ביותר לאסלאם. המסגד משמש גם לצרכים קהילתיים שונים.

לרוב המסגדים כיפה וצריח הקרוי "מינָרֶט". במסגד אין בדרך-כלל כמעט רהיטים, מלבד המנבר, דוכן הדרשות. אין בו ציורים או פסלים בגלל האיסור של הדת המוסלמית לתאר דמויות. עם זאת, ברוב המסגדים קירות המסגד מעוטרים בקישוטים גאומטריים ובכתובות בערבית.

שלושת המסגדים הקדושים ביותר לאסלאם לפי סדר קדושתם הם מסגד אל-חראם בעיר מכה, מסגד הנביא בעיר מדינה ומסגד אל אקצה בעיר ירושלים (לסונים בלבד).

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

מסכת שבת

מַסֶּכֶת שַׁבָּת היא המסכת הראשונה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה.

נושא המסכת הוא בעיקר דיני השבת, שבה חובה לשבות ממלאכה, על פי הכתוב בתורה "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ", "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה".

במסכת שבת 24 פרקים ו-139 משניות, המפרטים את ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת מן התורה, ואת תולדותיהן.

כמו כן מובא שם דיני מצוות היום (הדלקת הנר, תפילה ושלוש סעודות), וכן גזירות ותקנות של חז"ל שהרחיבו את איסורי השביתה ממלאכה.

בגמרא של מסכת שבת ישנם 156 דפים בתלמוד הבבלי ו-92 דפים בתלמוד הירושלמי. המסכת היא הגדולה מבין המסכתות שבכל התלמוד מבחינת מילים (116,533) ואותיות (463,595).

נצרות אורתודוקסית

הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה, אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.

בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם). לעיתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה.

נצרות קתולית

נצרות קתולית (מיוונית [καθολικός] – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" – הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

סידור

הסידור הוא ספר המרכז בתוכו את התפילות שמתפלל יהודי בימי החול וביום השבת, ואת החשובות שבתפילות החגים. בסידורים רבים ניתן למצוא גם דינים וברכות שונות ואת קריאות התורה לימים שני וחמישי. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא "ספר החיים של היהדות".

פולחן

פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.

הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.

על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות[דרוש מקור].

אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.

פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).

קפלה

קָפֵּלָה (בלטינית: Cappellae, גלימה) היא מבנה פולחן נוצרי קטן, סוג של כנסייה קטנה לשירות אישי. קפלה נבנתה לעיתים באחוזה כבית תפילה עצמאי קטן ולעיתים במסגרת של קומפלקס מבנים גדול יותר כגון קתדרלה גדולה, אוניברסיטה, ארמון או אפילו בית קברות. שימוש נוסף במושג הוא חלל משני כחלק מכנסייה. בכנסיות רבות, בעיקר גדולות, נהוג לבנות קפלות מסביב לאמבולטוריום (בתרשים משמאל) או בצידי הספינות המשניות, ולעיתים בטרנספט. במקרה כזה הקפלה היא גומחה או חלל קטן ללא מוצא, המוקדש למטרה משנית כלשהי.

המשרת בקודש בקפלות האישיות בתקופה הפיאודלית נקרא "קפלאנוס" והוא היה הכומר האישי של הסניור ולעיתים קרובות נלווה אליו במסעותיו.

מסופר על מרטין הקדוש שעבר ביום חורף וראה איש עני ערום. פשט את גלימתו, חילק אותה לשניים ונתן מחציתה לעני. החלק שנשאר מרטין לבוש בו היה זה שהיה בו הכובע (בלטינית cappa, קפושון). הגלימה של מרטין נשמרה כשריד קדוש בארמון המלך הפרנקי, במקום שזכה לשם קפלה כנגזרת של השם cappa. מאז כל חדר תפילה פרטי בארמון נקרא קפלה, ואחר כך הורחב המושג לחדר תפילה בכלל.

קפלות נבנו לכבוד קדוש מסוים, מלך או אציל חשוב, איש דת חשוב, תורם כספים או אפילו סיפור כלשהו שאותה כנסייה מצאה לנכון לציין. הקפלה מאפשרת פולחן אישי של המתפלל, ובה הוא לרוב מדליק נרות לכבודו של הקדוש. בקפלה ישנם ציורים או פסלים של אותה אישיות, ולעיתים רבות גם ממוקמים בה קברים אמיתיים של אותם אישים או קדושים. בניית הקפלות נעשית, על פי רוב, לאחר השלמת מבנה הכנסייה, ולעיתים מתווספות קפלות חדשות לאחר שנים.

בזרמי הנצרות השונים, למושג קפלה משמעויות מעט שונות. קיימים הבדלים בין המשמעויות בנצרות הקתולית, הנצרות הפרוטסטנטית וזרמי הנצרות בבריטניה ואירלנד. נעשה שימוש במילה קפלה גם בהקשרים אחרים שאינם קשורים לכנסייה.

קריאת ההלל

ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא (לרוב בשירה) בימי חג ומועד לאחר תפילת עמידה, כדי להודות לאל ולשבח אותו. ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים.

ישנם ימים שבהם אומרים את כל ההלל, ואז נקרא הלל גמור או הלל השלם, בספרות חז"ל מכונה הלל זה גם "הלל המצרי".וישנם זמנים שבהם אמורים את ההלל בדילוג, ונקרא חצי הלל.

נחלקו הפוסקים אם חובת אמירת ההלל היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.

לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים ברכה וביום שבו נאמר הלל אין אומרים תחנון.

שליח ציבור

שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.

על פי ההלכה היהודית שליח הציבור הוא זכר שעבר את גיל המצווה. ראוי שיהיה אדם ירא שמיים, בעל מידות טובות, עניו, הגון וישר. שליח הציבור ראוי שיהיה מקובל על כל המתפללים כיוון שהוא שליחם לפני האלוקים.

תפילה (יהדות)

תפילה היא מצוות עשה מהתורה, וחלק מרכזי בעבודת ה' המלווה את היהודי בכל מעשיו. בהיעדר עבודת הקורבנות, כמו שכתוב בפסוק ״ונשלמה פרים שפתינו״ ולכן קבעו חז"ל את התפילה כמנהג שיש בכוחו לקדש מצוות ומועדים בחיי עם ישראל.

בכל יום חול מתקיימות שלוש תפילות: שחרית, מנחה, וערבית. בימי שבת, חג וראש חודש נוספת גם תפילת מוסף. בכל זמן התפילה צריך עשרה אנשים מעל גיל שלוש עשרה (= מניין), ומתקיימת בדרך כלל בבית הכנסת.

במשנה ובתלמוד הוזכרו לראשונה ברכות ונוסחי תפילות שסודרו, מאוחר יותר כנוסח קבוע ומחייב בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, על שם סידור התפילות ועריכתם, ומרוכזים בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.