תערובת

תערובת היא מערכת של שניים או יותר חומרים שונים: יסודות, תרכובות או שניהם יחד, המקיימים ביניהם אך ורק קשרים בין-מולקולריים (להבדיל מבין אטומיים) ובכך שומרים על תכונותיהם הכימיות והפיזיקליות. דוגמה לתערובת היא מים ושמן שעורבבו יחדיו.

תרכובת גם היא מורכבת מחומרים שונים, אך הללו קשורים ביניהם בקשרים תוך-מולקולריים, דבר המקנה לתרכובת תכונות עצמאיות משלה, אשר בדרך כלל שונות מאוד מהתכונות של החומרים המרכיבים אותה.

ישנם שני סוגים של תערובות: תערובת הומוגנית (אחידה) ותערובת הטרוגנית (לא אחידה). תערובת הומוגנית היא תערובת שבה אי אפשר להבחין בין מרכיבי התערובת, גם מבעד למיקרוסקופ אופטי; תערובת הומוגנית נקראת גם בשם תמיסה, לדוגמה: סגסוגת. בתערובת הטרוגנית ניתן להבדיל בין מרכיבי התערובת; לדוגמה: בוץ, בו ניתן להבחין בגרגירי החול ומים. קיימות גם תערובות הומוגנית שלא ניתן להבחין בין מרכיבי התערובות מחמת קוטנם, אולם ניתן להבחין בהם באמצעים אופטיים. תערובות אלו מכונות תערובות קולואידיות.

לתערובות יש שמות שונים לפי מצבי הצבירה של החומרים בהן. תחליב הוא תערובת דמוית חלב, של נוזל שומני בנוזל המתערבב במים בקלות. סוג זה של תערובת נוטה להיפרד בקלות. החלב התעשייתי, להבדיל מחלב ישירות מן הפרה, עובר תהליך המגון אשר מיועד לאחד את מרכיבי החלב לידי תערובת אחידה. לאחר הקפאה עשוי החלב להיפרד למרכיביו.

תרחיף הוא תערובת של אבקה בנוזל. תרופות ילדים רבות (סירופים) משווקות באופן זה. גם סוג זה של תערובת נוטה להיפרד, ודרוש ניעור לפני השימוש בתרופה.

הסגסוגת היא תערובת מתכות, אשר אינה נוטה להיפרד בנקל. אטומי כל מתכת מסודרים עדיין בגרעינים שלמים בתוך הסגסוגת. גרעיני המתכת מהווים גבישים זעירים, שבתוכם דומה מבנה המתכת למבנה הרגיל שלה, כאשר היא טהורה. אך הגרעינים משולבים אלה באלה במבנה חזק ויציב.

הפרדה

בתחומים רבים יש צורך להפריד תערובת למרכיביה, למטרות מגוונות כמו טיהור מים, הפקת מתכות, הפרדת תוצרי נפט, ניתוח וזיהוי דוגמה כימית, ועוד.

שיטות הפרדה מנצלות הבדלים בתכונות החומרים בתערובת. להלך מספר דוגמאות:

  • סינון מנצל הפרדי גודל בין חלקיקים, כמו חלקיקי מוצק במים.
  • המסה מנצלת הבדלי מסיסות בין חומרים שונים - לדוגמה, מלח בישול (נתרן כלורי) מתמוסס בקלות במים, אך מלחים רבים אחרים לא.
  • זיקוק מנצל הבדלים בטמפרטורת הרתיחה של החומרים בתערובת.

ראו גם

אבק שרפה

אבק השריפה הוא חומר בעירה שהומצא, ככל הנראה, על ידי הסינים במאה ה-9. עם זאת, קיימים אזכורים לשימוש בחומר דמוי אבק שריפה בתקופות מוקדמות יותר. האזכור הראשון ביותר לאבק שריפה הופיע בשנת 142 לספירה על ידי האלכימאי הסיני וויי בוייאנג, שכתב על חומר עם תכונותיו של אבק שריפה. בספרו "קרבת השלוש" (ספר טאואיסטי בנושא אלכימיה) הוא תיאר תערובת של שלוש אבקות אשר "עפה ורוקדת" בפראות כאשר מציתים אותה. למרות שלא ניתן לדעת האם הוא אכן התייחס לאבק שריפה, אין בנמצא חומרי נפץ אחרים שהנם תערובת של שלוש אבקות.

כבר במאה ה-10 השתמשו הסינים ברומח אש עבור מטרות צבאיות. במאה ה-13 גילו גם האירופים את הפוטנציאל ההרסני הגלום באבקה והשתמשו בה למטרות צבאיות, תותחים ורובים. המקור להגעת הטכנולוגיה לאירופה ולארצות ערב הוא ככל הנראה באימפריה המונגולית, ששיא פריחתה היה באמצע המאה ה-13, ושטחה כלל חלקים מאירופה ומהמזרח התיכון.

ישנם סוגים שונים ומגוונים של אבקות שריפה. במשפחה זו נכללים חומרים דליקים המשחררים בעת בעירתם אור, חום וגזים.

איסור והיתר

ביהדות, איסור והיתר הוא שמן הכולל של ההלכות, העוסקות בדברים המותרים והאסורים לאכילה.

כדי לקבל הסמכה להוראה מהרבנות הראשית צריך לעבור בין היתר גם מבחן על "איסור והיתר" הכולל הלכות מליחה, תולעים, בשר בחלב, תערובות, מאכלי גויים והכשר כלים.

בוץ

בוץ הוא תערובת נוזלית או חצי נוזלית של מים עם אבק, חרס וחומרים אחרים הנמצאים באדמה.

הבוץ, הנחווה לעיתים בטעות כלכלוך, מהווה מקור מידע לחקר כדור הארץ ועברו. מרבצי בוץ עתיקים שהתקשו בעבר הרחוק, אוצרים בתוכם שכבות גאולוגיות, וכן מאובנים, המהווים עדות לתקופות רחוקות בהיסטוריה של כדור הארץ.

אחד ההבדלים בין שכבת בוץ טבעי לבין חול מצד אחד, ולכלוך מצד שני, הוא בקיומו של ההומוס בבוץ. הומוס הוא תוצר פירוקם של חומרים אורגניים המצויים בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים, כדוגמת תולעים. יש להבחין בין בוץ ארעי המכיל יותר חול, לבין בוץ מאדמת ביצה מיובשת, המכיל יותר הומוס.

הבוץ מהווה בית גידול למספר רב של בעלי חיים, כדוגמת תולעים, חלזונות, צפרדעים, צדפות, סרטנים. בעלי חיים אחרים, כדוגמת חזירים ופילים, נוהגים לרחוץ בבוץ באופן קבוע על מנת לצנן את עורם ולהגן על עצמם מפני חום השמש.

גז טבעי

גז טבעי הוא דלק פוסילי גזי חסר צבע וחסר ריח. הגז הוא תערובת המכילה בעיקר מתאן (כ-85%), וכן פרופאן (כ-10%) ותרכובות נוספות.

הגז הטבעי משמש בעיקר כחומר דלק לייצור חשמל ולצורכי אנרגיה של מפעלי תעשייה גדולים, ובאופן מצומצם כדלק לרכבים וכחומר גלם להפקת דשנים.

התבוללות

התבוללות של יהודים הוא תהליך של הטמעות תרבותית וחברתית של יהודים בקרב גויים הסובבים אותם. סוג זה של התבוללות נקרא לפעמים "התבוללות התנהגותית" (אקולטורציה), גם ללא אובדן הזהות היהודית. במקרים בהם ההתבוללות הגיעה לאבדן מוחלט של הזהות הלאומית, התהליך נקרא גם "התבוללות מבנית".פעולת ההתבוללות כוללת בתוכה מספר מרכיבים: מתבולל בדרך כלל זונח קודם לכן חלק מהאפיונים והערכים של "חברת-האם" שבה הוא גדל, למד והתחנך, ומאמץ לעצמו נורמות, ערכים ומנהגים תרבותיים של החברה או העמים שבקרבם חי בדרך כלל כמיעוט. לאחר מכן מגיעה ההתערות בחברה הסובבת, ובעקבותיה יכול להתרחש בחלק מהמקרים גם אובדן של הזהות האתנית-הלאומית באמצעות התרחקות מוחלטת מן הקהילה והדת, המרת הדת או בחלק גדול מהמקרים, בנישואי התערובת.

תבחין נפוץ להתבוללות הוא בנישואי תערובת. לפי קריטריון זה, נכון לשנת 2010, 55% מיהדות ארצות הברית, 75% מיהדות מדינות ברית המועצות לשעבר, ובכללם 80% מיהדות רוסיה הם מתבוללים. עם זאת, במאמרים שונים הציע ליאור טל שדה להבחין בין נישואי-תערובת להתבוללות. לדבריו, התבוללות היא מצב בו אדם מאבד קשר לעמו ולמורשתו ואילו בנישואי-תערובת ניתן, תיאורטית, לשמור על זהות לאומית ותרבותית.. בפועל, מרבית הילדים שגדלים במשפחות מעורבות מחוץ למדינת ישראל, לא מוגדרים על ידי הוריהם כיהודים. פרופסור סרג'ו דלה-פרגולה טוען כי "בשנות ה-90 התחברו לצד היהודי פחות מ-20% מהילדים שנולדו בנישואי תערובת, גם בארצות הברית וגם ברוסיה. הנתונים האלה נוגעים לזהות הילדים על פי הצהרת ההורים".

פרופסור גור אלרואי טען בשנת 2016, כי בארה"ב רק "שליש מהילדים של זוגות מעורבים גדלים בבית יהודי. הולכים לסאנדיי סקול, למחנה קיץ יהודי, הולכים לבית כנסת ומציינים את החגים היהודיים".

חמץ

חמץ הוא קמח של אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון) שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן (למעט עמילן המופק מתירס), ונמצא במוצרים רבים.

בתורה ישנם שני איסורים שתלויים בחמץ: האחד הוא בחג הפסח שיש בו איסור לאכול כל דבר שיש בו מרכיב של חמץ. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימות השנה, להוציא מספר חריגים.

יוונית

יוונית (Ελληνικά (מידע • עזרה) - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קפריסאי וניב צפון־מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

מאייד

מְאַיֵּיד (מכונה גם קָרבּוּרָטוֹר. אנגלית: carburetor), הוא רכיב במנוע בנזין היוצר תערובת של בנזין ואוויר לשם הנעת המנוע. המאייד הומצא בשנת 1893 על ידי המהנדס ההונגרי דונאט באנקי (Donát Bánki).

בימינו, מרבית יצרני הרכב עברו לשימוש במערכות הזרקת דלק מבוססות מחשב, כתחליף יעיל וחסכוני למאייד המכני, אך ניתן עדיין למצוא מאיידים במנועים קטנים, כמו מנועי טיסנים, אופנועים, מכסחות דשא וכדומה. לרוב קיים מאייד אחד לכל מנוע, אולם ניתן למצוא מנועים בהם מספר מאיידים, כאשר כל אחד מהם מזין בוכנה אחת (נפוץ במנועי אופנועים) או מספר בוכנות.

עיקרון פעולת המאייד מבוסס על עקרון ונטורי - נוזל או גז זורמים בתא שתוכנן בקפידה יוצרים אזור של לחץ נמוך. לחץ נמוך זה משמש לשאיבת הדלק ולעירבובו באוויר, מה שיוצר את התערובת הדרושה לפעולת המנוע.

מלט

המילה מלט משמשת לתאר אבקת צמנט או תערובת של חול, אבקת צמנט ומים; לאחר יישומו הוא מתקשה והופך לקשיח. למלט שני שימושים:

המלט העתיק ביותר עליו ידוע לנו נוצר במצרים העתיקה והיה תערובת רכה של גבס וחול.

מלט המבוסס על סיד היה נפוץ ביותר עד לפיתוח צמנט פורטלנד. קיימים שרידים ארכאולוגים של שימוש במלט רביגה וטיח המבוססים על סיד כבר מהאלף ה-5 לפנה"ס. הסיד הכבוי עביד למדי וקל לשימוש. כאשר הסיד הוא חומר המליטה היחיד במלט, ההתקשרות נעשית על ידי יבוש. במשך הזמן הסיד מגיב עם הפחמן הדו-חמצני שבאוויר והופך שוב ל-, תוך שחרור מים.

במלט סיד מעורב בחומר פוצולני השתמשו ברחבי העולם העתיק כולו, בעיקר באימפריה הרומית, באירופה ואפריקה. מלט כזה עובר התקשרות בתגובה כימית בין הסיד לחומר הפוצלני, ולכן אינו זקוק למגע עם האוויר על מנת להתקשר ולהתחזק. למעשה מלט כזה זקוק ללחות על מנת להתקשר ולהתחזק. מרבית המבנים ההיסטוריים בהם נעשה שימוש במלט כזה שרדו מכיוון שנבנו בתקופה חמה ולחה. כיום עדיין משתמשים במלט סיד מעורב בחומרים פוצלנים בפרויקטים לשימור ושיחזור מבנים היסטוריים.

מלט מודרני מכיל צמנט פורטלנד כדי לאפשר לו התקשרות מהירה וחוזק מוקדם גבוה. יש הנוהגים להוסיף סיד למלט על מנת לשפר את עבידותו, אבל תוספת זו מחלישה את המלט וחושפת אותו לסכנה של סדיקה עקב הצטמקות. שימוש בסיד בתערובת המלט אסור בטיח חוץ, קרוב לים על פי התקן הישראלי, וזאת על מנת להגן על המבנה טוב יותר מפני חדירה של מלח.

מלט הוא המרכיב המקשר בייצור בטון.

מנוע בנזין

מנוע בנזין הוא מנוע בעירה פנימית בוכנאי. אל הצילינדר של המנוע נשאבת תערובת של אוויר ובנזין (פעימת יניקה), היא נדחסת על ידי הבוכנה (פעימת דחיסה), הלחץ והטמפרטורה שלה עולה. ניצוץ חשמלי מצית את התערובת. הדלק נשרף במהירות ומעלה את הטמפרטורה והלחץ במידה גדולה. הגזים הנוצרים בשריפה דוחפים את הבוכנה, ומבצעים על ידי כך עבודה מכנית. מנגנון ארכובה מתרגם את התנועה הקווית של הבוכנה לתנועה סיבובית של הצרכן (פעימת הספק). בשל צורת הצתת הדלק המיוחדת לו, הוא נקרא גם "מנוע הצתה בניצוץ חשמלי". לבסוף, שאריות השריפה יוצאות דרך פתחי הפליטה (פעימת פליטה).

מסטיסים

מסטיסים או מסטיסוס (בספרדית: Mestizos, בפורטוגלית: Mestiços, בצרפתית: Métis המבוטא "מטיס", ביחיד מסטיסו/מסטיסה) הוא מונח המציין בני אדם שנולדו להורים ממוצא אירופי ואינדיאני.

מקור המילה בלטינית: mixtus, mixticus, המציינת "ערבוב" או "התמזגות". כמונח המציין קטגוריה אנושית מקורו בספרדית והוא הונהג תחילה באמריקה הלטינית. בעברית מקובל גם השימוש במטיסים (וביחיד מטיס), מונח שחדר לעברית מהמונח המקביל בצרפתית. כן נוהגים לקרוא בשפות אירופיות גם את בני התערובת שנקראו "צבעוניים" בתקופת הקולוניאליזם והאפרטהייד בדרום אפריקה

משמעות המילה התרחבה ולעיתים נעשה בה שימוש רחב יותר לציון בני תערובת. למשל בפיליפינים משתמשים במילה זו לתיאורם של צאצאים של נישואי תערובת (בדרך כלל בין פיליפינים לסינים או לספרדים), וכך גם במזרח טימור (בדרך כלל הנישואים שם הם בין מקומיים לפורטוגלים).

המסטיסים מהווים את רוב האוכלוסייה בצ'ילה, בקולומביה, באקוודור, באל סלוודור, בהונדורס, במקסיקו, בניקרגואה, בפנמה, בפרגואי ובוונצואלה. גם בבוליביה, בבליז ובפרו הם מהווים מרכיב נכבד מהאוכלוסייה, מעל 30%.

נקודת התכה

נקודת התכה או טמפרטורת ההיתוך של חומר מוגדרת כטמפרטורה שבה מצבי הצבירה המוצק והנוזל נמצאים בשיווי משקל תרמודינמי. טמפרטורת ההיתוך היא הטמפרטורה שבה נוזל שמתקרר מתגבש למוצק, ולחלופין מוצק שמתחמם ניתך לנוזל. טמפרטורת ההיתוך (וגם הרתיחה) תלויה בלחץ. מקובל להציג טמפרטורת התכה (או רתיחה) בלחץ חיצוני של אטמוספירה אחת (בנקודת ההתכה, שיעור לחץ האדים של המוצק נמוך בדרך כלל מאטמוספירה אחת).

חומר יכול להישאר במצב הצבירה הנוזלי גם מתחת לנקודת ההתכה, ולהיות במצב של קירור יתר אם אין בו אתרי התגרענות, שתהליך מעבר הפאזה מתחיל סביבם.

את תלות נקודת ההתכה בהרכב תערובת מוצקים מתארים בעזרת דיאגרמת פאזות מוצק-נוזל.

שינויי הנפח במעבר מוצק-נוזל קטנים מאוד. על כן אין שינוי משמעותי בנקודת ההתכה בלחץ חיצוני משתנה.

בזכוכיות ובפולימרים נהוג לדבר על טמפרטורת מעבר זכוכיתי (glassing temperature) ולא על נקודת התכה (melting point) מכיוון שאין נקודה חדה ומדויקת, טמפרטורה מסוימת, בה החומר הופך ממוצק מסודר לחומר נוזלי אמורפי, אלא מדובר בתחום שלם בו הזכוכית או הפולימר מתרכך ונהיה לאמורפי.

במונח נקודת התכה נעשה שימוש בדרך כלל כאשר דנים בחומרים שנמצאים במצב צבירה מוצק בטמפרטורת החדר, למשל במתכות. בחומרים המהווים נוזל או גז בטמפרטורת החדר, למשל מים, משתמשים במושג נקודת קיפאון.

סבון

סבון הוא תערובת דטרגנטים פעילת שטח המיועדת לניקוי הגוף, לכביסה או לניקיון כללי. בדרך כלל סבון נמכר בצורה מוצקה של פיסות מרובעות או מעוגלות או בצורה נוזלית בבקבוקים (בדרך כלל סבון לידיים ולשטיפת כלים).

סבונים רבים מיוצרים מתערובת של מלחים נתרניים או אשלגניים של חומצות שומן, הנוצרים בתהליך הנקרא סיבון (בלעז: סַפּוֹנִיפִיקַצְיָה): בתגובה של אסטרים של חומצות שומן (מסורתית, נעשה שימוש בטריגליצרידים) עם בסיסים (כנתרן הידרוקסידי או אשלגן הידרוקסידי), בטמפרטורה של 80-100°C. האסטר עובר הידרוליזה ומתקבלת תערובת של כוהל ומלח חומצת שומן, המהווה סבון גולמי. כאשר בתהליך הייצור מחליפים את חומצת השומן בסולפט (מלח של חומצה גופרתית), התוצר הסופי ידוע בשם אל-סבון.

סגול

סגול הוא הצבע שמתקבל בצפייה באור באורכי הגל הקצרים ביותר בתחום הנראה, בערך בין 380 ל-455 ננומטר, עם תדירות בין 660 ל-790 טרה-הרץ (אורכי גל קצרים יותר נקראים על סגול או אולטרה סגול). בצבע זה ניתן לחזות בזמן צפייה בקשת בענן - זהו הצבע בקצה הקשת, מעבר לכחול. כאשר אור לבן עובר נפיצה דרך מנסרה, הסגול הוא הצבע הנראה הרחוק ביותר מכיוון האלומה המקורי.

ערבוב של אור אדום ואור כחול ביחסים שונים נותן אוסף של צבעים בגוון כחול אדמדם או אדום כחלחל, שרבים מהם (אלה שהכחול הוא המרכיב הדומיננטי בהם) נקראים גם הם סגול. מאחר שזהו תחום צבעים נרחב, יש המכנים חלק מגווני הסגול בשמות שונים, כדי לכוון לגוון מדויק יותר. חלק משמות אלו הם ארגמן, חציל, בורדו, מג'נטה, לבנדר, לילך, וכדומה.

במינוח קולורימטרי מבדילים בין הסגול שהוא תערובת של אדום וכחול ובין הסגול שהוא מרכיב צר בספקטרום הנראה. הראשון מכונה סגול לא-ספקטרלי, והשני - סגול ספקטרלי. כמעט כל הצבעים הסגולים בחיי היום-יום הם סגולים לא ספקטרליים.

שמו העברי של הצבע הסגול נגזר, כנראה, משם פרח הסיגלית.

צילינדר (הנדסת מכונות)

צילינדר (Cylinder) (נקרא גם שרוול) הוא החלל או המרחב הגלילי בו נעה הבוכנה הלוך ושוב במנוע בוכנה.

חלל הצילינדר שוכן בבלוק המנוע ומהווה את חלקו התחתון של תא הבעירה שלתוכו נכנסת תערובת הבעירה ובו מתבצעים כל שלבי העבודה של המנוע. בתוך הצילינדר שוכן בנוסף גם הטלטל המחבר את הבוכנה וגל הארכובה. מעל לצילינדר מורכב בדרך כלל ראש מנוע.

רוח

רוּחַ היא תנועה של חלקיקי אוויר רבים יחד בכיוון מסוים. עוצמת הרוח יכולה להשתנות מרוח מלטפת וכמעט בלתי מורגשת ועד לסופות הרסניות, המגיעות למהירות של כ-300 קמ"ש ויותר. הרוחות מהוות מרכיב חשוב במדעי מזג האוויר (מטאורולוגיה) ומשמשות כלי חשוב לחיזוי מזג האוויר.

רוחות מעצבות את פני הקרקע, הדיונות וההרים. הרוחות יוצרות גלים בים, מפיצות את אבקת הצמחים וזרעיהן, הן מסייעות לעופות לרחף ולנדוד ומהוות מרכיב מרכזי במערכת הקירור של האדם. הרוח משמשת להפקת אנרגיה. הרוח משיטה אוניות, ורוח הסחר נקראה כך משום שהשיטה אוניות מסחר מפורטוגל דרומה לכיוון אפריקה ומשם זרם הגולף נשא אותם לאמריקה.

הרוח נתפשת כאחד מאיתני הטבע. בעולם הדימויים של תרבות המערב הרוח מסמלת נושאים נשגבים כחופש או הרס. במיסטיקה הרוח נתפשת כביטוי לתקשורת עם עולם המתים ולנוכחות ישות אלוהית.

הרוח היא תופעה נפוצה ושגרתית המקובלת על רבים כמובנת מאליה. בתרבויות קדומות רבות נחשבה הרוח למעשה האל. אמפדוקלס (450 לפנה"ס) הגדיר את האוויר כאחד מארבעת היסודות. תפישת האוויר כיסוד או חומר המסוגל לנוע התוותה את הבסיס להבנת הרוח. האוויר המקיף אותנו הוא תערובת של גזים, לכן הרוח היא תנועה של גז. גילוי חוקי הגזים בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 איפשר לבטא את הרוח כתופעה פיזיקאלית ולתאר את אופיה במשוואות מתמטיות.

המילה 'רוח' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה, אך בימינו נהוגה הצורה הנקבית.

רוקח

רוקח הוא אדם העוסק ברוקחות - לרוב, בעל תואר בוגר ברוקחות (B.Sc.Pharm), לפחות (או תואר מקביל). רוקח הוא בעל ידע בנושאי מינון, אופן נטילה והשפעות תרופות ואינטראקציות בין תרופות שונות ובינן לבין מזון ותוספים.

בעבר, היו הרוקחים מייצרים בעצמם את התרופות (טבליות, משחות, אבקות וכדומה), כיום הרוקחים כמעט ואינם עוסקים בערבוב וייצור תערובת של רכיבים, היות שהתרופות מיוצרות על ידי חברות לייצור תרופות.

תמיסה

בכימיה, תמיסה היא תערובת הומוגנית (אחידה) של כמה חומרים שונים, כאשר אחד מהם מתפקד כממס והאחרים מומסים בו. המולקולות של החומרים המומסים מוקפות כולן במולקולות של הממס.

תרכובת

תרכובת היא חומר הבנוי משני סוגי יסודות או יותר, הקשורים ביניהם בקשר כימי כלשהו וביחס קבוע של כמויותיהם. לתרכובת תכונות כימיות משל עצמה, השונות מתכונות מרכיביה. למשל, מלח בישול בעל הנוסחה האמפירית NaCl, הוא תרכובת של המתכת- נתרן, והאל מתכת- כלור. לתרכובת הרכב קבוע ומוגדר של אטומים; הרכב זה ניתן על ידי הנוסחה האמפירית של החומר. מספר התרכובות הידועות למדע הוא עצום. נכון ל-2006 ידועות למדע מעל ל-30 מיליון תרכובות שונות [1].

יש להבדיל בין תרכובת לבין תערובת, המכילה מספר אטומים או תרכובות יחדיו, אך ללא קשר כימי ביניהם, כך שכל חומר שומר על תכונותיו הכימיות והיחס בין מרכיביה אינו בהכרח קבוע. תמיסה, למשל, היא תערובת. הדגים, לדוגמה, אינם נושמים את החמצן המהווה חלק מן התרכובת מים - הם נושמים את החמצן המומס במים.

כמו כן, יש להבחין בין סגסוגת לבין תרכובת. סגסוגת היא תערובת של מתכות ולא תרכובת. בסגסוגת מתיכים מתכות שונות באופן כזה שהמבנה היסודי של המתכת, גביש המשתרע לכל גודלו של גרעין מתכת, נשאר ללא פגיעה.

תהליך היצירה של תרכובת נקרא בעברית התרכבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.