תענית

ביהדות, תַּעֲנִית היא יום צום בעל משמעות דתית. יש חמש תעניות קבועות במהלך השנה: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת ותענית אסתר. יום הכיפורים לא נחשב לתענית מכיוון שהוא צום למטרות כפרה על חטאים ולא צום למטרות אבל. בנוסף, ההלכה עוסקת בתעניות חד-פעמיות שיחידים או קהילות מחליטים לצום. ההלכות הקשורות לתעניות מפורטות במשנה ובתלמוד בעיקר במסכת תענית, וכן במסכת יומא העוסקת ביום הכיפורים.

שורש המילה תענית הוא ע-נ-ה, במשמעות של עינוי עצמי.

התעניות הקבועות

יום כיפור

תענית אחת בלבד מצווה מדאורייתא, והיא יום הכיפורים. תענית זו חלה בתאריך י' בתשרי, ונחשבת ליום גזירת הדין וליום הקדוש בשנה. מטרת תענית זו אינה אבלות, אלא עינוי הגוף לצורך התעלות והיטהרות הנפש. תענית זו נחשבת לחמורה יותר - מלבד שחיובה מהתורה בניגוד לשאר התעניות, ראשית בכך שכוללת חמישה עינויים: אכילה שתייה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. וכן ביום כיפור חלה התענית כבר מבערב.

ארבע תעניות

בעקבות החורבן של בית המקדש הראשון ושל בית המקדש השני, נקבעו ארבעה ימי תענית המציינים אבלות על החורבן:

ארבע תעניות אלו, או לכל הפחות תעניות מקבילות בארבעת החודשים האלו, מוזכרים בתנ"ך בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."[1]

תענית אסתר

מלבד תעניות אלו, נהוגה תענית קבועה נוספת – תענית אסתר בי"ג באדר, היום לפני חג הפורים.

תעניות לא קבועות

תענית יחיד

על פי ההלכה, אדם יכול לקבל על עצמו תענית אם הוא מרגיש צורך בכך, כגון תענית חלום אם הוא חלם חלום רע וחש צורך להעביר את השפעתו. אדם זה צריך לקבל עליו את התענית על פי נוסח מיוחד בתפילת מנחה ביום שלפני התענית. כמו כן ניתן להתענות זמנים קצרים יותר, עד חצות היום או עד זמן מנחה.

כמו כן, יש המתענים תענית יחיד בשביל תיקון על עבירות. בספרות הראשונים והמקובלים יש סדרי צומות מיוחדים לכל עבירה. כמו כן יש מקרים בהם נפסק בהלכה לצום, כמו אם נפלו לאדם התפילין או שראה ספר תורה שנפל.

תענית בה"ב

ראשוני יהדות אשכנז תיקנו לצום בימי שני - חמישי - שני הראשונים[2] של חודש חשוון וחודש אייר. בדורות האחרונים צומות אלו נהוגים רק אצל יחידי סגולה ממש, אך בחלק מהקהילות עדיין אומרים סליחות ביום זה, וכן נהוג לומר תפילת מי שברך למתענים בשבת שלפני התענית.

שובבי"ם

מנהג אשכנזי ישן לצום בימי פרשות שמות עד משפטים של שנה מעוברת. על פי הקבלה הוכנס מנהג זה בכל השנים, ובשנים מעוברות נוספו גם פרשיות תרומה תצווה (שובבי"ם + ת"ת). לפי מנהגים שונים, יש הצמים רק בימי שני וחמישי ויש אומרים שרק ביום חמישי. צדיקים ומקובלים גדולים היו צמים אף ממוצאי שבת ועד לאחר קידוש השבת הבאה ברצף מלא - תענית שנקראת "תענית הפסקה". יש מקומות הנוהגים לומר סליחות בימי הצום, והרש"ש תיקן סליחות עם כוונות מיוחדות.

יום כיפור קטן

הרמ"ק תיקן לצום בערב ראש חודש, עקב היות ראש חודש זמן כפרה, ומכיוון שאסור לצום בראש חודש, הנהיג הרמ"ק לצום בערב ראש חודש. בדורות האחרונים כמעט אין מתענים ביום זה, אך בקהילות רבות (בעיקר אשכנזיות לא-חסידיות) נהוג לומר סליחות ביום זה. בחלק מהקהילות נהוג לציין יום זה בסליחות וצום רק בערב ראש חודש ניסן ואלול.

ימים נוראים

בימים הנוראים היו נהוגות תעניות נוספות מלבד צום גדליה ויום כיפור. במדרש תנחומא מובא שבעשרת ימי תשובה צמים רבים, וכן פסק הרמ"א (על פי המרדכי) שהמדקדקים יצומו בעשרת ימי תשובה אך מספיק צום של חצי יום. גאוני ארץ ישראל קבעו שיש חובה לצום בכל עשרת ימי תשובה[3] והמדקדקים החלו לצום שבעה ימים לפני ראש השנה, אך גאוני בבל סברו שזהו רק מנהג טוב[4]. המהרי"ל כתב שאין צמים בחגים ושבתות של עשרת ימי תשובה ועל כן יש לצום בימי הסליחות שלפני ראש השנה. במשך הדורות הופסקו התעניות, והטור כותב שנוהגים לצום ביום הראשון של סליחות. במהלך הדורות גם צום זה הופסק.

במדרש תנחומא (פרשת אמור) נאמר שבערב ראש השנה גדולי הדור צריכים לצום. בטור מביא שמנהג אשכנז להתענות ביום זה וכן פסק בשולחן ערוך. המהרי"ל אמר שאף ילדים צריכים לצום ביום זה.

תענית צדיקים

יש הנוהגים להתענות בימים שבהם, על פי המסורת, אירעו צרות גדולות. גם תעניות אלו נחשבות לתענית יחיד וחלקן מכונות בשם "תעניות צדיקים".

התאריכים ע"פ המסורת[5] והאירוע הבולט שבהם המסמל את צרות התקופה:

תעניות ציבור

קהילה יכולה להחליט לקבל על עצמה לצום ביום מסוים, בדרך כלל עקב ריבוי צרות או גזרה על הקהילה. נהוג בדרך כלל להנהיג צום זה בערב ראש חודש או בימי שני וחמישי בהם יש עניין לצום.

תענית גשמים

ההלכה קבעה סדרה של תעניות גשמים למקרה של בצורת, המלווים גם בתפילות מיוחדות, המפורטות במסכת תענית. מדובר בסדרה של צומות, המתחילה בחודש חשוון, כאשר הצומות נעשים חמורים יותר ויותר ככל שעובר הזמן ולא יורדים גשמים. כיום אין נוהגים בסדר התפילות והצומות האלו, אך בשנות בצורת, מורים הרבנים להוסיף תפילה מיוחדת על הגשמים, (תפילת ועננו) ולעיתים גוזרים תענית של חצי יום עם אמירת סליחות.

תענית בכורות

תענית מיוחדת, הנוהגת ברוב הקהילות ומקורה במסכת סופרים, היא תענית בכורים בערב פסח. תענית זו אינה נחשבת ליום אבל או תשובה, אלא רק כזכר להצלת בכורי ישראל ממכת בכורות (אשר הייתה בליל פסח). לעומת זאת, יש בתענית זו החמרה, שאף הילדים הבכורים מחויבים בצום, והאב (ולחלק מהמנהגים האם כשהאב אף הוא בכור) מתענים במקומם. למעשה נהוג להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסיום מסכת.

מנהגי התעניות

איסורים

ביום הכיפורים ובתשעה באב התענית אורכת יממה שלמה משקיעת החמה ערב היום הקודם עד לצאת הכוכבים ביום הבא. שאר התעניות הן קלות יותר, ומתחילות רק בעלות השחר של אותו יום. הבדל נוסף הוא שבתעניות הקלות אסורים רק אכילה ושתייה, לעומת יום הכיפורים ותשעה באב בהם קיימים חמישה עינויים: רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה (קיום יחסי מין), ונעילת נעלי עור, מלבד איסור אכילה ושתייה.

סדר התפילות בתעניות הקבועות

בבתי כנסת ספרדים נוהגים להכריז על התענית הקרובה בשבת שלפני עשרה בטבת ושלפני י"ז בתמוז. לעומת זאת לא מכריזים על יום הכיפורים ועל תשעה באב מכיוון שהם צומות מפורסמים יותר ואין צורך בהכרזה, וכך גם לגבי צום גדליה שזוכרים אותו מכיוון שהוא חל יום למחרת ראש השנה, וכן לגבי תענית אסתר שחלה יום לפני פורים. בבתי כנסת אשכנזים לא נוהגים להכריז על צומות כלל.

סדר התפילה בתעניות הקלות כולל את תפילת עננו המתווסף בתפילת שמונה עשרה, קטעי סליחות המתאימים לאותו תענית וקריאה מיוחדת בתורה - "ויחל משה" (שמות לב, יא). רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים מוסיפים גם את תחינות אבינו מלכנו. לפי מנהג הקדום של קהילות אשכנז, מוסיפים פיוט סליחות בברכת סלח לנו בתוך חזרת הש"ץ, אך ברוב הקהילות התבטל המנהג, ופיוטים אלו נאמרים כיום כחלק מהסליחות הנאמרות בתחנון. יש קהילות אשכנז בודדות שממשיכות לומר את הסליחות בתוך חזרת הש"ץ, ובבית הכנסת האיטלקי בירושלים אומרים קרובה. בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל", ובקהילות האשכנזים נוהגים לקרוא גם כן הפטרה בנביא - "דרשו ה' בהמצאו"[8].

מטרת התעניות

בנבואות ישעיה, יואל ועמוס מופיעה ביקורת על תעניות הנעשות באופן טקסי מן השפה ולחוץ בלא הכנעה פנימית. גם הרמב"ם וחכמים אחרים הדגישו כי מטרת הצום והתענית היא חזרה בתשובה, וכי התענית עצמה אינה מועילה אם אין שינוי של המעשים הרעים של האדם.

הימים שבהם לא מתענים

על פי ההלכה ישנם ימים מסוימים שאסור להתענות בהם, בעיקר בשבת ובמועדים. בזמן התלמוד נהגו על פי "מגילת תענית", שבה מפורטים הזמנים שאסור להתענות בהם מכיוון שאירעו בהם אירועים משמחים. ואולם מקובל כי מגילת תענית בטלה, ושמותר להתענות בימים הכתובים בה, מלבד שמונת ימי חנוכה ופורים שאיסור התענית בהם נותר בעינו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  2. ^ יש נוהגים לעשות שני וחמישי ושני הראשונים של אייר, אבל שני וחמישי ושני האחרונים של מרחשון, עיין בערך תענית בה"ב.
  3. ^ ראבי"ה, ראש השנה סימן תקמז.
  4. ^ רי"ץ גאות הלכות תשובה.
  5. ^ ספר התודעה עמ' רג'
  6. ^ ראו כאן.
  7. ^ נוסח הטור והשולחן ערוך (סימן תק"פ). נוסח הבה"ג ח' בכסלו, נוסח הכלבו ה' בכסלו. דעה מעניינת היא דעת רבי עובדיה הנביא (הגהת דר"ע) והגהת "סוד ישרים" (תנ"ך מהדורת "אגודת שמואל", אמסטרדם תנ"ט), שצוטט בדרשות החתם סופר חלק ב', שהיה זה בא' בכסלו שהוא מכוון כנגד יום כיפור.
  8. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ה, פסוק ו'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ז' בכסלו

ז' בכסלו הוא היום השביעי בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

ח' בניסן

ח' בניסן הוא היום השמיני בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. ח' בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן. חנוכה (יחד עם פורים) הוא אחד משני החגים הבולטים ביותר שנוספו למסורת ישראל, על ידי היהדות הרבנית.

ט"ו בסיוון

ט"ו בסיוון הוא היום החמישה עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישה עשר בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ט"ו בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

זהו יום חג השבועות לפי התארוך בספר היובלים, שעותקים רבים ממנה נמצאו בכת מדבר יהודה, וכפי הנראה היה נהוג בידי הצדוקים והבייתוסים.

על פי מגילת תענית, ביום זה מציינים את יציאתם של הגוים מבית שאן בתקופת החשמונאים.

ט' בטבת

ט' בטבת הוא היום התשיעי בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בט' טבת היא פרשת ויגש אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) ופרשת ויחי אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום שני, או בשנה המתחילה ביום שלישי או ביום חמישי.

כ"ג בסיוון

כ"ג בסיוון הוא היום העשרים ושלושה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושלושה בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. כ"ג בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

כ"ד בניסן

כ"ד בניסן הוא היום העשרים וארבעה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וארבעה בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. כ"ד בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

כ"ה בסיוון

כ"ה בסיוון הוא היום העשרים וחמישה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וחמישה בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. כ"ה בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

מגילת תענית

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין מידע היסטורי נאות.התלמוד הבבלי מציין מחלוקת האם איסורי מגילת תענית בטלו אחרי חורבן בית המקדש או שהם עדיין בתוקף. להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה.

מסכת תענית

מַסֶּכֶת תַּעֲנֶית (נקראת גם מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת) היא חלק מסדר "מועד" שבשישה סדרי משנה. מסכת זו קצרה יחסית, ועוסקת בדיני תעניות בכלל, ובפרט בתעניות שבית דין היו גוזרים על כלל הציבור בזמן "עצירת גשמים" ובשנת בצורת. אגב כך מובאים במסכת גם דיניהם של הקטעים בתפילת שמונה עשרה הקשורים לירידת הגשמים - הזכרת "מוריד הגשם" ובקשת "ותן טל ומטר לברכה".

בנוסף לתעניות על הגשמים, המסכת עוסקת גם בתענית י"ז בתמוז ותשעה באב ובדיני השבוע שחל בו תשעה באב וכן בסדר המעמדות. במסכת זו בתלמוד הבבלי פרקי אגדה רבים, יחסית למסכתות אחרות. במסכת זו נמצאות האגדות הידועות על חוני המעגל, נחום איש גם זו ונקדימון בן-גוריון.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 30 דפים.

פורים

חג פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל שנחוג בי"ד באדר ("פורים דפרזים") או בט"ו באדר (בירושלים וביתר הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון; "פורים דמוקפים" או "שושן פורים"). החג נקבע כיום הודאה לה' על הצלת היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן, המשנה למלך אחשוורוש.

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה"פור" (גורל בפרסית) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר הצום שהונהג במלחמה. סברה אחרת קושרת למנהג זה את התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה.

מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע". החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים.

חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים (היהדות הרבנית). חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה, הנקרא "דברי קבלה", בשל היותו תקנה מזמן הנביאים. במקורות שונים נעשית השוואה בין פורים ליום הכיפורים.

פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

צום

צום הוא הימנעות רצונית מאכילה ומשתייה למשך פרק זמן מסוים.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (או צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

תענית אסתר

בהלכה, תענית אסתר היא יום תענית הנהוג בי"ג באדר, ערב חג הפורים (ברוב השנים, במיעוט השנים בו חל פורים ביום ראשון חלה התענית בי"א באדר).

לתענית זו תוקף של מנהג, ובשונה מצומות ישראל האחרים, איננה מוזכרת בגמרא, אלא רק במקורות מאוחרים יותר מימי הגאונים על כן גדריה קלים יותר מהצומות האחרים.

תענית בכורות

תענית בכורות היא מנהג יהודי שבו בכורים צמים בערב פסח (י"ד בניסן) מהבוקר עד ליל הסדר. לא בכל הקהילות פשט המנהג, ולדוגמה אצל יהודי תימן אין הוא נהוג.

למעשה, כיום נוהגים רוב הבכורים לאכול בסעודת מצווה (כגון זו של סיום מסכת) אשר האכילה בה דוחה את הצום, בגלל היות הצום רק מנהג, ובכך פוטרים את עצמם מהמשך הצום. הורים להם ילד בכור אשר אינו יכול לצום נוהגים לצום בשביל הילד.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת כאלפיים שנה.בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.