תעמולה

תעמולה (לעיתים נעשה שימוש במונח הלועזי פרופגנדה) היא צורת תקשורת, בה נעשית הפצה מחושבת של רעיונות בקרב ציבור רחב, במטרה להשפיע על התנהגותו או עמדותיו. החל מהעידן המודרני, אמצעים עיקריים לתעמולה הם אינפוגרפיקה ושימוש בכלי תקשורת.

במאה העשרים הפכה התעמולה לנשק רב חשיבות בהתמודדותם של אישים פוליטיים ומפלגות על דעת קהל. לכל תעמולה קיים גורם פוליטי כלשהו (מפלגה, תנועה חברתית, תנועה פוליטית, מוסד ציבורי, התארגנות אזרחית וכדומה), אשר מעוניין בקידום רעיון מסוים הקשור להתרחשות החברתית (העלאת קרנה של דמות פוליטית, דעה מסוימת כלפי תוכנית מדינית או כלכלית, זכויות אדם, וכו'). לכל תעמולה קיים ציבור יעד או קהל יעד מסוים (ציבור זה עשוי להיות החברה כולה). להתאמת התעמולה לאופיו של קהל היעד חשיבות רבה להצלחתה של התעמולה. עיקרון זה מתייחס הן למבנה ציבור זה (צורת הארגון החברתי שלו) והן לייחודו התרבותי (ערכים, מצב כלכלי, שפה, הבנה פוליטית וכו')

בשל האופי קצר הטווח של התעמולה, בדרך-כלל נעשה בה שימוש על מנת לקדם נושאים מיידים ושטחיים, כגון תמיכה במועמד מסוים בבחירות וקבלת החלטה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי. מטרה נוספת של התעמולה היא החדרה ארוכת-טווח של רעיון פשוט לתודעה הציבורית. לרוב מדובר בפן רגשי של אותו הרעיון: אהדה/סלידה מגורם פוליטי, החדרת דפוסי חשיבה בסיסיים (לדוגמה: החדרת התייחסות אלימה בהתייחס למדיניות-חוץ), ויצירת הנחות חברתיות רחבות (לדוגמה: הנחה כי יש להימנע מגירעון ממשלתי).

Unclesamwantyou
כרזת תעמולה מראשית המאה ה-20, עם דמותו של הדוד סם, שמטרתה לשכנע אנשים להתגייס לצבא ארצות הברית.

ההיסטוריה של התעמולה

אפשר להניח שמאז החלו לחיות בחברות גדולות נעשה שימוש בתעמולה. אחד התיעודים הראשונים לתעמולה הוא כתובת ביסותון מ-515 לפנה"ס המפרטת את עליית דריוס לי על כס המלוכה הפרסית[1].

נקודת מפנה בהיסטוריה של התעמולה היא המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15. הדפוס התפשט במהרה ברחבי אירופה, וגרם להתפשטות רחבה של רעיונות ומחשבות שלא נראו לפני המאה ה-16[2]. הדפוס עזר בהשגת מטרת התעמולה בזכות הגעה לקהל יעד גדול ובסופו של דבר למימושה. דוגמה לכך רואים בתקופת המהפכה האמריקנית, במושבות האמריקניות הייתה רשת משגשגת של עיתונים ומדפסות שהתמחו בנושאים פטריוטים. הפרסום המפורסם ביותר היה "שכל ישר", שחובר ב-1776 על ידי תומאס פיין שלקח תפקיד משמעותי בדרישה לעצמאות[3].

ההפצה הראשונה בקנה מידה גדול ומאורגן של תעמולה ממשלתית נגרם כתוצאת פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בשלבים הראשונים של המלחמה, כמות התעמולה גדלה במידה ניכרת על ידי ממשלות בריטניה וגרמניה, בניסיון לשכנע את האוכלוסייה בצדקת דרכם, על מנת לעודד גיוס מרצון, ומעל הכל כדי ליצור דמוניזציה של האויב[4].

אמצעי התעמולה

הגורם הפוליטי אשר מפעיל את התעמולה משתמש בשיטות המוניות, כלומר - פונה בנפרד לכל פרט בקרב הציבור, בלא לאפשר לו לקחת חלק פעיל בעיצוב תוכנה של התעמולה או ברעיון המופץ.

מסיבה זו, חלק גדול ברוב התעמולות מבוסס על שימוש בתקשורת המונים (טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה וכו'). מלבד תקשורת זו, נעשה שימוש בפריסה פיזית של אמצעי פרסום: שלטי חוצות, הפגנות, תהלוכות, חלוקת מדבקות ועלונים, שיחות אישיות וכו'. במסגרת השימוש השני נעשה שימוש בכוח אדם פעיל, מתנדב או שכיר.

שימוש זה מבוסס על אלמנטים של שטיפת מוח - ריבוי וחזרה של המסרים המועברים, על מנת להגדיל למקסימום את חשיפת הפרט אליהם ופעולה המרוכזת בעיקר בחשיבה לא-מודעת של הפרט.

לשם כך קיימים תעמולנים: מומחים בענייני תעמולה שאחראים על ניהול תעמולה המונית. תועמלנים אלו עשויים להיות דמויות המופיעות בעצמן באמצעי התקשורת, או האחראים על עיצוב התעמולה. כיום קיימים ארגונים רבים (הכוללים תת-יחידות של ארגונים פוליטיים) המתמחים באספקת שירותי תעמולה.

כל האמצעים הנ"ל מתבססים על משיכת תשומת לב רבה ככל הניתן לאמצעי התעמולה. גורם זה הוא רב חשיבות בבחירת אמצעי התעמולה ותוכנה, והוא מותאם לרוב לנטיות ציבור-היעד.

גורם אחר שנעשה בו שימוש לעיתים הוא הפגנת כוח: ניצול תכונתו של ההמון להתקבץ סביב כוח חברתי גדול, על ידי יצירת תחושת עוצמה ביחס לרעיון המקודם. במובן זה עשויה לשמש תהלוכה רחבה כהפגנת כוח מובהקת אשר מטרתה להביא לקידום רעיון על ידי חשיפת כמות תומכים גדולה באותו רעיון.

במסגרת הפגנת הכוח בתעמולת בחירות משתמשים לעיתים בסקרי דעת קהל שונים בפרסומם ובהתייחסות אליהם באופן התואם את מטרות התעמולה.

היכולת של התעמולה לחשוף את עוצמתו היחסית של הרעיון המקודם על-ידה, קובעת לרוב את יעילותה של התעמולה, להצלחה או לכישלון.

אמצעי ידוע נוסף, אך קשה יותר לזיהוי, הוא השימוש בגופים שאינם מזוהים על ידי הציבור עם הגורם אשר מפעיל את התעמולה. שיטה זו מועילה כאשר הדימוי של הגורם המקורי בעייתי, או כאשר יש בעייתיות עם זיהוי המסר עם הגורם המקורי.

ניתן להבחין בהבדלים באופני התעמולה על-פי אמצעי התקשורת שבו נעשה שימוש:

  • ברדיו יעשה לרוב שימוש במנגינות קליטות (ג'ינגלים) ובמשפטים פשוטים, קליטים ומתחרזים. התעמולה מותאמת לציבור המסוים המאזין לתחנת שידור מסוימת.
  • בעיתונות כתובה יעשה שימוש במילים טעונות, צבעים ותמונות בולטים המושכים את לב הקורא. גם כאן תהיה התאמה לציבור קוראי העיתון.
  • בטלוויזיה ייעשה שימוש מורכב ומתוחכם יותר בכלי המכונה תשדיר תעמולה, בשל השילוב של קול ותנועה, תוך התייחסות למסגרת זמן קצובה, ולתזמון התשדיר ביחס לשעות היום וללוח השידורים.
  • בקולנוע התעמולה יכולה להגיע לרמות מתוחכמות ומוסוות יותר, משום ש (כפי שטוען הפסיכולוג הוגו מאורהופר) בקולנוע אנו מגיעים לרמות הזדהות עמוקות ותת- מודעות עם הדמויות על המסך (וחווים אותן כדמויות ולא כשחקנים). כך יכולה פעולה פשוטה ואגבית של דמות לחדור למערך ערכיו של הצופה.
  • בשלטי חוצות ייעשה לרוב שימוש בצורה ומסר קליטים ומושכי תשומת-לב.
  • באינטרנט יעשה שימוש במגוון מאמרי דעות, אך גם במצגת, סרטים ותמונות שנועדו לזעזע ולהשפיע רגשית על הגולש. מאחר שבאינטרנט יש גם אלמנט של אינטראקטיביות, כגון פורומים, חדרי צ'אט ו-TalkBack, תעמולה נעשית גם באמצעים אלה - לרוב באמצעות הוספת הודעות עם מסר תעמולתי, קישור לאתרי תעמולה, פרסומים על הפגנות ופעילויות ועוד. כמו כן, בפורומים מתנהלים ויכוחים פוליטיים רבים, בהם צד אחד מנסה לשני את השני בצדקת דרכו. גם באתרי ויקי (שבהם ניתן לערוך את הדפים) נעשה שימוש על מנת לבצע תעמולה.

בעידן הרשתות החברתיות, מופצת בהן תעמולת בחירות כשם שמופצות פרסומות מסחריות. דיון ער מתנהל בנושא שקיפותם של העומדים מאחורי תעמולה זו[5].

תוכני התעמולה

AntiJapanesePropagandaTakeDayOff
כרזת תעמולה אמריקנית מתקופת מלחמת העולם השנייה. הכרזה מתארת דמות נלעגת של יפני, ומטרתה לשכנע עובדים שלא לקחת ימי חופשה
SheMayLookCleanBut
כרזה מתקופת מלחמת העולם השנייה שמטרתה להעלות את מוּדעות החיילים למחלות מין. הכיתוב בתחתית (באדום) קושר את בריאות הפרט למאמץ המלחמתי:"אינך יכול לנצח את מעצמות הציר אם יש לך מחלת מין (VD)"

לרוב, מכוונת התעמולה באופן צר לקידום רעיון מוגדר אחד בלבד. מסיבה זו, כל תכונותיה האחרות של התעמולה הן פונקציונליות לרעיון. עיקרון זה מביא לאופיה המניפולטיבי של התעמולה: ניסיון לעשות שימוש לא ענייני בצורה של התקשורת על-מנת לשפר את קליטת הרעיון בציבור היעד. רוב המניפולציות הן רגשיות בטבען.

השילוב בין תכונה זו של התעמולה לאופיו ההמוני של ציבור היעד, הביא לשימוש בכלים הבאים:

  • שימוש בסמלים מקובלים בחברה, שליליים (שליט כושל בהיסטוריה, אויב חיצוני וכו') או חיוביים (אמן ידוע, אידאולוגיה מקובלת וכו') והצמדתם לגורמים הקשורים ברעיון המובע. כך יוצרת התעמולה עמדה רגשית בסיסית כלפי גורמים אלו. במובן זה ניתן להשתמש בהעדה: הבאת דמות ציבורית מפורסמת לשלילה או לחיוב לידי אמירות אשר יקדמו את התעמולה.
  • בניית דמות ציבורית במרכז התעמולה, אשר בה מודגשות תכונותיה האישיות (מראה, שפת גוף, תכונות אופי וכו'). דמות שכזו עדיפה לרוב מבחינת התועמלנים, שכן קשה ליצור הזדהות עם מסרים מילוליים בלבד. בניית הדמות התקשורתית מופיעה על חשבון עמדותיה וערכיה של הדמות, וכן על חשבון הרעיון והתנועה אשר היא מקדמת.
  • שימוש בהכללה של מאפיינים רבים לידי הסקת מסקנה התואמת את צורכי התעמולה
  • העצמת החרדה: הגדלת נטיות חרדה המוניות על ידי אמצעים תקשורתיים שונים כגון שימת דגש על חוזקו של אויב חיצוני, על מנת לשבש את שיקול הדעת של הציבור באופן המשרת את היקלטות התעמולה.
  • זלזול ושיבוח: הפגנת זלזול באמצעים שונים, כגון כינויי גנאי וציניות, על מנת לפגוע בדימוי של גורם שלילי, או שיבוח גורם חיובי.
  • ניצול סיטואציות ממלכתיות שונות (אבל, זכייה לאומית בתחרות בינלאומית, אירועים וחגים מרכזיים וכו') על מנת להחדיר רעיון מסוים, לרוב בדרך עקיפה (לדוגמה: הבעת הזדהות של דמות פוליטית בה יש לתמוך עם אבל מסוים הקרוב ללב הציבור).
  • יציקת אופי עממי לתוכן או לגורם המקודם על ידי התעמולה. בדרך זו מתקבל רעיון מסוים בלא הגנות שכליות\ביקורתיות מצד הציבור, החש עצמו עממי.
  • שינוי לוגי של מערך טיעונים על מנת להתאימו לצורכי התעמולה, על ידי סילוף, ניסוח מחדש, הסחות דעת, הכללות וכו'.(ראו ערך: כשל לוגי)

השפעת התעמולה

בדיקת השפעת התעמולה חשובה בשני מישורים: במישור של חקר התעמולה על ידי גורמים שאינם קשורים ישירות לתעמולה, ובמישור של התועמלנים והגורמים הנעזרים בתעמולה. מחקר התעמולה לרוב מתייחס למכלול המאפיינים של התעמולה, בעוד שבמישור השני נבדקת בעיקר יעילותה עבור התועמלן. במישור השני כלי עזר עיקרי הוא סקרי דעת קהל, בייחוד בתקופות בחירות.

קיימות דרכים רבות לתיאור השפעתה של התעמולה על הציבור. במהלך ההיסטוריה של חקר התעמולה, נוסחו כמה גישות מרכזיות לתיאור השפעה זו:

גישת המזרק

גישה זו מתארת את השפעת התעמולה כתהליך פשוט של גירוי ותגובה, בו קובע התועמלן את תוכנו ומינונו של השינוי התודעתי בקרב הפרט על ידי שינוי תואם בתעמולה. שמה של שיטה זו נובע מדמיונה להזרקת חומר לגוף על ידי מזרק.

גישה זו היא הגישה הראשונה לתיאור התעמולה, והיא מספקת את התיאור הראשוני של השפעת התעמולה.

חוקר אשר תמך בגישה זו היה הרולד לאסוול, שחקר את התעמולה במלחמות העולם. לאסוול הגיע למסקנה כי התעמולה משרתת גורמים אינטרסנטיים השולטים בתקשורת למטרת שימור כוחם. לאסוול גם פיתח את גישת המזרק ובנה את מודל לאסוול, פיתוח ושיכלול לגישת המזרק.

חוקר אחר אשר התבסס על גישה זו היה אדוארד ברנייז, אשר כתב את אחד הספרים הראשונים בארצות הברית בנוגע לתעמולה. בספר זה, השם דגש על שליטת תועמלנים אלמונים על מערכת תקשורת ההמונים, מגיע ברנייז למסקה כי השימוש העיקרי בתעמולה הוא בהפצת רעיונות שקריים בקרב הציבור. במאמר שכתב מתאר ברנייז כי ההתייחסות לתעמולה היא בחמישה מישורים, על פי סדר עולה: מיהו השולט באמצעי התקשורת, מהו תוכן התקשורת, באיזה אופן היא נעשית, מהו קהל היעד שלה ומה השפעתה עליו.

שני מחקרים שערך פול לזרספלד על התנהגות בוחרים בשנים 1944-1940, הראו כי מעטים בלבד שינו את דפוסי הצבעתם בעקבות השפעת תעמולה, וכי רוב ההשפעה מיוחסת למעגלים חברתיים מצומצמים.

מחקרים רבים מאוחרים יותר, מצאו כי פרטים בציבור נוטים להיחשף לתעמולה התואמת את עמדותיהם המוקדמות, וכי רק המתעניינים בנושא מסוים נחשפים לתעמולה בנוגע אליו.

גישת הספירלה של השתיקה

מחקרים אלו הצביעו על מערך מורכב יותר של השפעת התעמולה. בהתאם לכך גובשה גישה אחרת בידי החוקרת הגרמנייה אליזבט נואלה-נוימן במאמר משנת 1974, שתיאר את הספירלה של השתיקה.

על פי תיאור זה קיים פרסום קבוע פחות-או-יותר של דעה מסוימת באמצעי תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מציגה דעת קהל, אשר בפועל היא לא בהכרח דעת הקהל האמיתית והנכונה. בעקבות פעולה זו היא משפיעה על התקשורת הבין-אישית, בכך שהיא מצמצמת את הנכונות לבטא דעות מנוגדות לקונצנזוס התקשורתי (או לדעת הקהל המוצגת). תהליך זה מביא להשתקת דעות חורגות מהקונצנזוס במסגרת התקשורת הבין-אישית במעגלי שיחה מצומצמים. ייתכן ודעתו של הפרט היא בפועל כן דעת הרוב, אך כאמור הפרט תופס את דעת הרוב, דעת הקהל, על פי מה שמשתקף לו מתקשורת ההמונים, ומספיק שהתקשורת תציג בפניו דעה אשר נוגדת את דעתו שלו הוא יאמין כי הוא במיעוט. דבר זה משפיע על אורח מחשבתו של הפרט, הוא יפחד להביע את דעתו בקול מחשש לנידוי חברתי, ולעיתים אף ישנה את דעתו על פי תפיסתו את דעת הרוב.

תהליך זה מכונה 'ספירלי', משום שהוא מתגבר עם הזמן בלא להגדיל את מידת התעמולה המופעלת.

גישת הנצחת הסטטוס-קוו

גישה זו, המיוצגת על ידי החוקרים פול לזרספלד ורוברט מרטון[דרוש מקור], מתארת את התעמולה כמחליפה אמצעי שליטה לא-המוניים בציבור. הקבוצות הנעזרות בתעמולה הן, לדעתם, הקבוצות השליטות בחברה ובעיקר ראשי עולם העסקים המאורגן.

לטענתם, מטרת התעמולה היא לשמר בצורה משופרת את המצב הקיים, ולהעצים נטיות קונפורמיות של הציבור. בכך מביאה התעמולה את הציבור לקבלה של הסטטוס קוו.

חיזוק נטיות קיימות

כיום הדעה הרווחת בעולם התעמולה היא שאין התעמולה מסוגלת לייצר רעיון שלא היה קיים לפני כן בתודעה הציבורית. בהתאם לכך, מנסה התעמולה למצוא דעות מקובלות בקרב הציבור אשר יועילו לתעמולה, ולחזקן.

גישה זו יישם לראשונה היועץ האסטרטגי לענייני תעמולה של נשיא ארצות הברית המכהן לינדון ג'ונסון בבחירות של 1964, טוני שוורץ. שוורץ מצא באמצעות סקרים את הדימוי של המועמד המתחרה, בארי גולדווטר. הוא מצא כי מיוחסת לו פזיזות ובהתאם לכך יצר את תשדיר החרציות, שלו יוחסה חשיבות רבה בניצחונו המוחץ של ג'ונסון.

תעמולה במדינות טוטאליטאריות

תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטאליטריים רבים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר. מכיוון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח.

עם צמיחתם של המדינות הטוטאליטאריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד - יוזף גבלס.

בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסיף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם מטרות הציבור כולו.

לתעמולה זו היה מניע אידאולוגי חזק ביותר - הצורך ביצירת תחושת קולקטיב המוני אשר עומדת מעל לאדם הפשוט.

תעמולה במדינות דמוקרטיות

במהלך התפתחות הדמוקרטיה, נוצרו מערכות בחירות רבות על רקע של קהל בוחרים המוני, כלומר - קהל בוחרים רחב במיוחד אשר אינו רואה עצמו אחראי באופן מלא על ההתנהלות הפוליטית של המדינה.

תכונה זו של קהל הבוחרים הביאה את הפרט להבנה חלקית של המערכות המדיניות, הבנה שאינה מבוססת על מידע שלם, אמין ורציונלי, ולמצב בו מידת האחריות שהפרט מוכן לקחת על מנת לקדם את עיצוב המדינה בהתאם לערכיו ועמדותיו מובנת מאליה ומושפעת בקלות על ידי גורמים שונים.

סיטואציה זו מהווה כר התפתחות לתופעת התעמולה, אשר נמצאה כדרך יעילה במיוחד לקידום מטרות פוליטיות, ובמיוחד תעמולת הבחירות.

מכיוון שמעורבות והתעניינות הבוחרים בהתרחשות המדינית עלתה באופן משמעותי בתקופות בחירות, התמקדה התעמולה ביצירת שינויים קצרי-טווח ומוגבלים למערכת בחירות מסוימת. כך נוצרו תקופות קצרות של תעמולה אינטנסיבית מצד כל המפלגות סמוך לבחירות, המגיעה לשיאה ביום הבחירות עצמו ונעלמת כמעט לחלוטין עם סיומן.

Vote-SWAPO-2004-1
תעמולת בחירות על שלט חוצות בנמיביה

לרוב דימוי תעמולת הבחירות ירוד למדי, והיא נחשבת למכילה שקרים ורמאויות לרוב. מקובל להאמין כי תעמולת הבחירות מבוססת על זיכרון קצר של הציבור ביחס להתרחשות המדינית, המביא אותו לחוסר יכולת לבקר את התכנים המופצים וכן לחוסר יכולת להפעיל סנקציות כנגד שקרים שהתגלו בדיעבד בתעמולת בחירות.

התעמולה במדינות בהן נהוגות בחירות באה להשיג שתי מטרות עיקריות: חיזוק ההזדהות של תומכי המפלגה הקיימים, ושכנוע ציבור בוחרים מצומצם המתלבט ביחס לבחירות עד למועד סמוך להן, המכונה קולות צפים.

לתעמולה השפעה רבה על ההתנהלות הדמוקרטית במדינות דמוקרטיות. עיקר השפעה זו מתבטא בחיזוק המגמות ההמוניות של הציבור, ובהרחקתו מההתרחשות המדינית, ובכך מחזקים התעמולה וההמוניות זו את זו.

תהליך זה מתרחש הודות לשימוש במדיה לא מעמיקה, ההופכת את השיח הפוליטי העממי לשטחי בהתאם, הודות לזילזול אשר בו מגיבים פרטים רבים לתופעת התעמולה, זלזול המושלך על המערכת הפוליטית כולה, והודות לחיזוק תחושת חוסר האחריות של הפרט על ההמון, אותו מדגישה מדית התעמולה.

מלבד התעמולה המשרתת מפלגות מסוימות, גם מדינות דמוקרטיות משתמשות בתעמולה על-מנת לקדם את הציות של האזרחים לחוקים ולערכי הקונצנזוס. תעמולה כזו היא לרוב תעמולה ממלכתית (אך לאו דווקא בידי הממשלה), המשתמשת בשיטות המוניות על מנת לחזק את הנאמנות לשיטה הקיימת. תעמולה שכזו נמצאת למשל במערכת החינוך הממלכית בשיעורי האזרחות, בה התלמידים נקראים לציית לחוקי המדינה אשר מחליטה על תוכני השיעורים, ולמדים על יתרונות שיטת הממשל בה היא פועלת וחסרונות השיטות האחרות.

כדוגמה לכך ניתן להביא את התעמולה הממלכתית הקוראת לחיזוק האחדות הלאומית בקרב האזרחים.

תעמולה במלחמה

US PsyOps leaflet
עלון תעמולה שפיזרו האמריקנים באפגניסטן, במלחמתם כנגד הטליבאן

תעמולה במלחמה מטרתה להגיע אל האזרחים ולהשפיע על דעתם, ביטחונם ואמונתם. דרך התעמולה מנסה המדינה הנלחמת להשיג יתרון מוראלי, ולהיות מוצגת בצורה הטובה ביותר והחזקה ביותר בעיניי האזרחים במדינה, במדינות לוקחות חלק במלחמה ובשאר המדינות. כאשר מוצגת תעמולה שגורמת לאזרחים ביטחון והרגשה של חוזק, יכול המודיעין האויב לקבל מידע זה, וגם על ידי כך לגרום לבהלה בארצו.

התעמולה שתציג המדינה לאזרחיה, תהיה של תקווה ואחדות, תרומם את רוח האזרחים על ידי הצגת חוזק ונחישות, ותגרום לאהדה ותמיכה מלאה במדינה.

התעמולה שתציג המדינה לאזרחי המדינות האויבות תראה את חוזקה של המדינה מציגת התעמולה, תנסה להשתית פחד ולהעלות תהייה לגבי השלטון והצבא האויבים.

British Empire Union WWI poster
פוסטר תעמולה בריטי משנת 1919 "פעם גרמני - תמיד גרמני". הפוסטר מציג את החיילים הגרמנים בצורה נלעגת ואכזרית, תוך אזכור אירועים ממהלך המלחמה, כולל ההוצאה להורג של אידית קאוול.

הדבר נעשה בעזרת עלונים שתפזר המדינה אצל אויביה ובעזרת כרזות ומודעות. דוגמה לכך היא מדינת ישראל שבמהלך מלחמת לבנון השנייה פיזרה עלונים במרחבי לבנון שמדברים אל האזרחים בנוגע לבריחה מהאזור ואי-שיתוף פעולה עם החזבאללה - במקרה הזה האויב.

התעמולה שתציג המדינה אל המדינות השונות שאינן לוקחות חלק במלחמה, תראה את צדקת הדרך של המדינה והצבא, את כוחה ואת המעשים המוטעים של המדינות האויבות.

כך היא תנסה לצבור עוד כוח ותמיכה, ותגרום לירידת המורל בקרב אזרחי המדינות האויבות.

התפתחות היסטורית של התעמולה

התעמולה התפתחה בעיקר במאה ה-20, עקב הגורמים הבאים:

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Nagle, D. Brendan; Stanley M Burstein (2009). The Ancient World: Readings in Social and Cultural History. Pearson Education. p. 133.
  2. ^ Mark U. Edwards, Printing Propaganda and Martin Luther 15; Louise W. Holborn, "Printing and the Growth of a Protestant Movement in Germany from 1517 to 1524", Church History, 11, no. 2 (1942), 123.
  3. ^ Russ Castronovo, Propaganda 1776: Secrets, Leaks, and Revolutionary Communications in Early America (2014)
  4. ^ Winter, Jay M. "Propaganda and the Mobilization of Consent." in Winter, ed., The Oxford Illustrated History of the First World War (2014) pp: 216+
  5. ^ רפאלה גויכמן, מה יעשו הבוטים? ועדת הבחירות אסרה לקיים תעמולה אנונימית ברשתות החברתיות., דה מרקר, ‏27-2-2019
BDS

BDS (ראשי תיבות של: Boycott, Divestment and Sanctions - חרם, מניעת השקעות, ועיצומים; קרי: בי-די-אס) הוא קמפיין בינלאומי הקורא להפעיל לחץ על ישראל באמצעות חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי. קמפיין ה-BDS קורא ל"צורות שונות של חרם על ישראל, עד אשר תעמוד במחויבויות שלה תחת החוק הבינלאומי". תומכי הקמפיין נוהגים להשוות בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד שהתקיים בדרום אפריקה במאה ה-20.

הקמפיין החל ב-9 ביולי 2005, על ידי כ-170 ארגונים לא-ממשלתיים פרו פלסטיניים. שלוש המטרות המוצהרות של הקמפיין הן:

סוף ל"כיבוש ולקולוניזציה של אדמות ערביות", וכן "הריסה של החומה" (גדר ההפרדה שבנתה ישראל ביהודה ושומרון).

הכרת ישראל ב"זכויות הבסיסיות של אזרחיה הערבים הפלסטיניים, עד כדי שוויון מלא".

"כיבוד, הגנה וקידום ישראליים של זכויות הפליטים הפלסטיניים לשוב לבתיהם, כפי שהוחלט בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194".קמפיין ה-BDS נתון במחלוקת עזה. לטענת מבקרים רבים של הקמפיין, ובהם ממשלת ישראל, הקמפיין מסית, רווי באנטישמיות ושולל את זכותה של ישראל להתקיים. ארגונים לא-ממשלתיים ואנשי ציבור בעולם, רואים ב-BDS חלק מתופעה שהם מכנים האנטישמיות החדשה. מדינת ישראל משקיעה מאמצים דיפלומטיים והסברתיים נגדו. תומכי הקמפיין שוללים את הטענות לאנטישמיות וטוענים כי מדובר בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל.

דרמה

דרמה (Drama) היא סוגה ספרותית, תיאטרלית, שנועדה לביצוע על ידי שחקנים. דרמה ניתנת לביצוע באמצעות מחזה, סרטים, או טלוויזיה.

מקור המילה "דרמה" (δράμα) במילה היוונית דראן (δραν) שמשמעה "עשייה", מהפועל (בניב הדורי) "לעשות".

היוונים השתמשו במילה זו לתאר את הטרגדיות היווניות.

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

התעמולה הנאצית

התעמולה הנאצית הייתה חלק מרכזי מפעולותיה של המפלגה הנאצית בדרכה לרכוש את אהדתם של המונים בגרמניה ומחוצה לה. ובהיותה כזאת, היא נכחה באופן בולט בחיי היומיום ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כל. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם - הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה - השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרוּת הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם.

התועמלנים הראשיים של המפלגה הנאצית היו אדולף היטלר, מנהיגה של המפלגה ולאחר מכן פיהרר גרמניה, שהגה את הרעיונות הבסיסיים של התעמולה; שר התעמולה יוזף גבלס, שהיה בין המיישמים האדוקים והקנאים של תורתו של היטלר, ושמערכת התעמולה שיצר סייעה למפלגה הנאצית לעלות לשלטון, ולאחר מכן להחזיק בו, תוך חינוך ההמונים הגרמנים למטרות המפלגה; ובמידה פחותה בהרבה האנס פריטשה.התעמולה הנאצית סבבה סביב מרכיבים עיקריים אחדים. שניים מהם, והעיקריים שבהם, היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הוא המושיע המיסטי, שנשלח על ידי האל להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות; וכן הטפה אנטישמית שיטתית ורצחנית כנגד היהודים. מרכיבים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השמדת היהודים ההמונית בשטחי הכיבוש הנאציים.

טוטליטריזם

משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.

המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות האידאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית (בקוריאה הצפונית ובעבר בברית המועצות, בסין ובמדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטן של משטר הטאליבן. לעיתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.

הדבר שונה ממשטר עריצות בו שליט יחיד עולה מתוך מצב של כאוס או חוסר יציבות ולא מתוך אידאולוגיה ברורה ואוטופיסטית כשהוא מבסס את שלטונו בעזרת טרור מדינתי, פחד ויצירת תלות נפשית.

טרזיינשטט

טֶרֶזִין (בצ'כית: Terezín) או טֶרֶזְיֶינְשְטָט (מגרמנית: Theresienstadt) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, במסגרת ניסיונם לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.

כ-90% מהאסירים היהודים בטרזיינשטט נרצחו על ידי הנאצים. מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, נותרו במחנה בסוף המלחמה 19,000 בני אדם.

יוזף גבלס

פאול יוזף גֶּבֶּלְס (בגרמנית: Paul Joseph Goebbels (מידע • עזרה);‏ 29 באוקטובר 1897 – 1 במאי 1945) היה פושע מלחמה נאצי, מראשי משטרו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, שבה שימש שר התעמולה וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. גם בתוך החוג הפנימי של מקורבי היטלר גבלס היה ייחודי בקנאותו האידאולוגית להיטלר, למפלגה הנאצית ולתורת הגזע. נאומיו ומאמריו גדושי האנטישמיות מילאו תפקיד מרכזי בהכשרת דעת הקהל לרדיפה גזענית של היהודים ולבסוף להשמדתם בשואה.

לוחמה פסיכולוגית

לוחמה פסיכולוגית (בראשי תיבות: ל"פ) היא צורת לוחמה המתנהלת בדרך כלל שלא באמצעות כלי נשק קונבנציונליים, אלא באמצעות מערכת מורכבת של תעמולה, שימוש צבאי רב היקף בכלים פסיכולוגים וסוציולוגים, ותמרון כלי תקשורת וזרימת מידע. מטרת הלוחמה הפסיכולוגית לפגוע ישירות ברוחו של האויב, ולהוריד את הביטחון העצמי ולפגוע ברוח הגייסות (esprit de corps) - המורל של הכוחות הלוחמים שלו, ובקרב העורף האזרחי והלוגיסטי שלו.

מחלקת ההגנה האמריקנית מגדירה לוחמה פסיכולוגית (PSYWAR) כך:

"שימוש מתוכנן בתעמולה ופעולות פסיכולוגיות אחרות שמטרתו העיקרית להשפיע על הדעות, הרגשות, היחס וההתנהגות של קבוצות זרות ועוינות בדרך שמסייעת להשגת מטרה לאומית."

ממשלת בובות

ממשלת בובות הוא כינוי לממשלה, הנראית לכאורה כממשלה רגילה, ובה ראש ממשלה ושרים, אך היא אינה השליטה האמיתית במדינה, אלא פועלת על-פי הוראות של כובש זר או של מעצמה זרה. השליט בממשלה כזאת נקרא "שליט בובה".

בין ממשלות הבובות הידועות היו הממשלה הצרפתית של וישי, בראשותו של המרשל אנרי פיליפ פטן, וממשלת סאלו האיטלקית בראשותו של מוסוליני, שתיהן התקיימו בחסותה של גרמניה הנאצית.

המונח משמש את מבקריה של ממשלת הבובות, וכמובן אינו משמש אותה עצמה לתיאור שלטונה. מתנגדיה של ממשלת הבובות מקימים לעיתים ממשלה חילופית (בדומה לממשלת צללים) כדי לערער את הלגיטימיות של ממשלת הבובות. דוגמה לכך היא ממשלת "צרפת החופשית", שהוקמה בגלות כמשקל נגד לממשלת וישי.

הצירוף ממשלת בובות, משמש כביטוי כנגד ממשלה שאינה עצמאית במדיניותה ולצורכי תעמולה. למשל: במסגרת הסכסוך בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, כינתה כל אחת ממדינות אלה את הממשלה היריבה "ממשלת בובות" (של ברית המועצות / ארצות הברית, בהתאמה).

מסע פרסום

מסע פרסום או קמפיין פרסומי הוא מסע תעמולה פרסומי - סדרה של הודעות פרסום אשר חולקות רעיון ונושא אחיד ומטרה משותפת ויוצרות יחדיו שילוב של תקשורת שיווקית.

מסעות פרסום מופיעים באמצעי תקשורת שונים לאורך תקופת זמן מסוימת ולשם מטרה מוגדרת.

המרכיב החשוב ביותר בעת יצירת מסע הפרסום, הוא קביעת הנושא המרכזי שינחה את המסע. בחירת הנושא קובע את סגנונן של כל אחת מן הפרסומות ואת סוגי התקשורת השיווקית שישמשו במסע. הנושא המרכזי שנבחר למסע הפרסום הוא המסר המרכזי שישמש גם בפעולות קידום המכירות. לעיתים מצורף לנושא המרכזי גם סיסמה (מוטו) - משפט קצר המביע את הרעיון, וכן סמליל (לוגו) - סמל מייצג שבו ייזכר המוצג הנמכר או החברה המוכרת אותו.

אמנם, את הנושא המרכזי מפתחים, בדרך כלל, על מנת שישמש לכל אורך מסע הפרסום, אך לעיתים הוא משמש לפרק זמן קצר בלבד, כאשר מתברר שאינו יעיל, שתנאי השוק השתנו, או שתמהיל השיווק השתנה.

מסעי פרסום לקראת בחירות למוסדות שונים נקראים מסע בחירות. מסעי פרסום על מנת לשכנע ציבור בדעה או לגרום לציבור לפעול בצורה מסוימת, ללא מכירת מוצר נקראים מסע תעמולה.

אחד ההצלחות החזקות שמצויות במסע פרסום מוצלח הוא זיהוי הסמליל או הסיסמה עם המוצר. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך היא זיהוי הפריג'ידר - שם של חברה ליצירת מקררים עם המקרר, וג'יפ - שם של חברה לרכבי שטח עם רכב ה-4×4. בארץ - למותג פלאפון עם טלפון נייד.

מסע פרסום אינו צריך להסתפק בערוצי תקשורת, ועשוי לכלול הזמנת סקרים ומחקרים מדעיים, חלוקת מזכרות או עטים, אימוץ ארגונים, ולמעשה כל דבר שיביא את הנושא המרכזי למודעות קהל היעד, ויניע אותו לפעול בדרך המקווה.

סרט מדע בדיוני

סרט מדע בדיוני הוא סרט בסוגה הקולנועית הנפוצה והפופולרית מדע בדיוני. הדגש בסרטים אלה הוא על עלילה שבה לטכנולוגיה מתקדמת יש תפקיד מרכזי. סרטים אלה הם בדרך כלל עתירי אפקטים מיוחדים על מנת להציג טכנולוגיה עתידנית מתקדמת, עולמות רחוקים, חייזרים ועוד. חלק מסרטי המדע הבדיוני מבוססים על ספרים (למשל: הסרט "חולית" מבוסס על הספר "חולית") וחלקם על תסריט מקורי. בעשורים האחרונים סרטי מדע בדיוני רבים הם גם סרטי פעולה. נושאים האופייניים לסרטים אלו כוללים בין השאר מסעות בחלל, מפגשים עם חייזרים, רובוטים, קיבורגים, אנדרואידים ובינה מלאכותית, מסע בזמן, הנדסה גנטית, סרטי אסונות ואפוקליפסה, סרטי גיבורי-על וסרטי קומיקס.

סרט פעולה

סרט פעולה הוא סוגה קולנועית המאופיינת לרוב בסיפור פשוט אודות "אנשים טובים" נגד "אנשים רעים", כאשר רוב המחלוקות באות לידי פתרון באמצעות אלימות. סרטי פעולה הם, בדרך כלל, סרטים שניתן להגדיר אותם במשפט אחד (לדוגמה: "מדען מחייה-מחדש דינוזאורים, רק כדי לגלות שהם מנסים לשלוט בעולם, שוב", עבור הסרט פארק היורה).

מי הם בדיוק "האנשים הטובים" היא הגדרה השונה מסרט לסרט, אך בסרטים הוליוודיים, בדרך-כלל יהיו אלה האמריקנים הפטריוטים, ואילו "האנשים הרעים" הם פושעים או סוכנים של כוחות זרים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 וקודם לכן, הם היו לרוב קומוניסטים, אשר הביאו חלק מסרטי הפעולה קרוב למדרגת סרטי תעמולה. עם נפילת הקומוניזם, עברו הסרטים להתמקד בטרוריסטים מדרום אמריקה, המזרח התיכון וסוחרי סמים. מפלצות, חייזרים, שדים ויצורים על-טבעיים משמשים אף-הם כנבלים קלאסיים, שמטרתם לרוב היא השמדת האנושות. סרטי פעולה נוטים לכלול גם גיבור הירואי אשר מרבה לפעול בניגוד לנהלים שמפעילים עליו מפקדי הצבא או המשטרה שעל כוחותיהם הוא נמנה. לצד הגיבור מופיע לרוב שותף "side kick" המסייע לו ולעיתים מהווה גם אתנחתא קומית. ברוב הסרטים מופיעה גם אשה יפה המשמשת כמושא אהבתו של הגיבור ו"עלמה במצוקה" אותה עליו להציל. בסרטים מודרניים (תחילת המאה ה-21 ואליך), כחלק מטרנד התקינות הפוליטית והפמיניזם הדמות הנשית השתנתה מעלמה במצוקה לאשה עצמאית וחזקה.

סצנות פעולה האופייניות לסרטים הוליוודים:

קרבות ירי וחילופי אש

מכות וקרב פנים אל פנים, כולל באמנויות לחימה

הגיבור מביס כנופיות של שכירי חרב ומשרתים של הנבל

דו-קרב בין הגיבור לנבל

מרדף מכוניות

פיצוצים והרס של מבנים וכלי רכב

הרס אפוקליפטי באמצעות נשק-עלסרטי פעולה נוטים להיות יקרים, והם דורשים תקציב גדול עבור אפקטים מיוחדים ועבודת פעלולנים. אלה נעשים בדרך-כלל בארצות הברית, אף-על-פי שישנו מספר לא מועט של סרטים מהונג קונג וקוריאה הדרומית שהם בעיקר וריאציות מודרנית של סרטי אמנויות לחימה. בשל שורשיהם, סרטי פעולה מהונג-קונג מתרכזים בעיקר בנושא האקרובטיקה על ידי הגיבור, בעוד שהסרטים האמריקניים נוטים להתמקד בתחום הפירוטכניקה והאביזרים החדשניים. סרטי-פעולה אמריקניים רבים מתבססים במידה זו או אחרת על מדע בדיוני: אם בסיפור ובעולם ההתרחשות, או אם בטכנולוגיות ובכלי-הנשק שנמצאים ברשות הגיבור/הרשע. בלא מעט סרטים על הגיבור להילחם ברשע שהשיג נשק מודרני חדיש להשמדה המונית.

סרטי פעולה מוצאים את שורשיהם בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם יציאתה לאקרנים של סדרת סרטי ג'יימס בונד (אשר מכילה הרבה מהמאפיינים המקוריים של סרטי ריגול עד היום) ו-Bullitt, הכולל את אחד ממרדפי המכוניות הראשונים, תכונה שכיום היא כמעט תקן בכל סרט פעולה.

כתוצאה מהצלחתם המסחרית, חלק ניכר מהסרטים זכו גם לסרט המשך.

תת-סוגות של סרטי פעולה:

סרט פעולה קלאסי בעולם האמיתי

סרט אמנויות לחימה

סרט מלחמה

סרט אסונות

מותחן פעולה

קומדיית פעולה

ברבים מסרטי המדע הבדיוני והפנטזיה יש סצנות קרבות ופעולה

סרט גיבורי-על

סרט תיעודי

סרט תיעודי (הנקרא גם סרט תעודה או סרט דוקומנטרי) הוא סרט שמטרתו לתעד את המציאות, בניגוד לסרט קולנוע שמטרתו להציג תסריט בדוי (אם כי, לעיתים, מבוסס על סיפור אמיתי).

סרט תעמולה

סרט תעמולה הוא סרט קולנוע שיש בו צורה כלשהי של תעמולה. סרטי תעמולה עשויים להיות "עטופים" בדרכים רבות, אבל הם לרוב הם מוצגים כהפקות תיעודיות מתוסרטות, ולמעשה הם סרטים אשר הופקו על מנת לשכנע את הצופים בעמדה פוליטית ספציפית או על מנת להשפיע על דעת הקהל או ההתנהגות של הצופים; לעיתים קרובות הדבר נעשה באמצעות הצגת מידע באופן סובייקטיבי, ובמקרים רבים - מידע שנועד להטעות בכוונת תחילה את הצופים.תעמולה יכולה להיות מוגדרת גם כיכולת "לייצר ולהפיץ מסרים פורים שלאחר שיזרעו, ינבטו בתרבויות אנושיות גדולות". עם זאת, במאה ה-20, נוצרה תעמולה "חדשה", שמקורה בצרכיהם של ארגונים פוליטיים שונים להעביר מסרים אשר עשויים "להשפיע על קבוצות אנשים רלוונטיות לשנות את עמדותיהן כך שיתאימו לאינטרסים שלהם [של הארגונים הפוליטיים]". סרט הקולנוע, אשר פותח בתחילה על ידי האחים לומייר בשנת 1896, סיפק אמצעי ייחודי המאפשר גישה לקהלים גדולים בבת-אחת; הקולנוע היה אמצעי תקשורת המונים האוניברסלי הראשון, מאחר שהיה באפשרותו להשפיע על הצופים הן כיחידים והן כחלק מקהל רב, מה שהפך אותו במהירות לכלי בידי ממשלות וארגונים לא-מדינתיים לצורך העברת מסרים אידאולוגיים הרצויים להם. כפי שננסי סנואו מציינת בספרה, Information War: American Propaganda, Free Speech and Opinion Control Since 9-11: "התעמולה מתחילה במקום שבו החשיבה הביקורתית מסתיימת".

פמפלט

פָּמְפְלֶט (מאנגלית: Pamphlet) או קונְטְרֵס הוא חוברת דקה (בהיקף שבין דף יחיד ועד עשרות בודדות של דפים) שאיננו כתב עת הרואה אור באופן סדיר ושתכליתו לספק מידע לציבור. פעמים רבות מוזכר המושג בהקשר של מסע פרסום או תעמולה ובעבר (לפני התפתחות כלי התקשורת והאינטרנט) שימש כלי מרכזי בפולמוסים, כאשר כל אחד מהצדדים הפיץ בפמפלטים את עמדתו ותקף את העמדה הנגדית על מנת לשכנע את הציבור. עקב עלות הפקה נמוכה, הצורך בהוצאה לאור בזריזות וחוסר הכפיפות לעקרונות של אתיקה עיתונאית לא נעשית בדרך כלל עריכה של הטקסט ובפמפלטים ננקטת לשון חריפה, צעקנית, ציורית ובלתי מעודנת. רמת התוכן הנמוכה יחסית ואיכות ההפקה הירודה הקנו למושג פמפלט הקשר של כינוי גנאי. עם זאת מופצים פמפלטים מוקפדים על ידי גורמים רשמיים לשם הסברה, לשם ביטחון הציבור ובריאותו כגון מאת פיקוד העורף, משרד הבריאות וכדומה או לצורכי תיירות.

בתולדות היהדות פורסמו קונטרסים בענייני הלכה, מנהגים ומוסר ובנושאים שנויים במחלוקת, שעלות הוצאתם זולה מהוצאת ספר וקרובה יותר לאירועים אקטואליים. חלק מהקונטרסים פורסמו בעילום שם, על מנת לחמוק מן הצנזורה. בהמשך קיבלה המילה "קונטרס" משמעות של מילה נרדפת ל"חוברת".

פראבדה

"פְּרַאבְדָּה" (ברוסית: Правда, "אמת" או "האמת") הוא עיתון יומי ברוסיה.

בעבר היה זה העיתון העיקרי בברית המועצות והיווה לשופר הרשמי של המפלגה הקומוניסטית במהלך שלטונה החל מ-1918 ועד ל-1991 והיה העיתון הנפוץ ביותר במדינה, העיתון עדיין יוצא לאור ברוסיה כיום, כשופר של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, אך כיום זהו עיתון נטול חשיבות משמעותית ותפוצתו אינה עולה על 100 אלף עותקים. עיקר חשיבותו הייתה כביטאונה של המפלגה הבולשביקית בתקופת המהפכה, כמו גם בהבעת עמדתו של המשטר הסובייטי בתקופת המלחמה הקרה.

ב-1918, עם הפיכתה של מוסקבה לעיר הבירה של ברית המועצות, היה העיתון לפרסום רשמי של המפלגה הקומוניסטית. עובדי ציבור וחיילים היו חייבים להיות מנויים אליו.

פרסומת

פרסומת היא פעולה שנעשית בדרך כלל בתשלום, אשר מציגה ומקדמת מכירה של סחורה, שירות או רעיון. מקור המילה פרסומת הוא מיוונית: parresia דיבור גלוי או פַּרהֶסְיָה, שמשמעו להודיע ברבים. הפרסומת נעשית באמצעי התקשורת המסחריים, ונותן החסות שלה מזוהה. מטרת הפרסומת היא להגביר את המכירות של החברות המפרסמות, גם אם הן פוגעות בטובתם של הלקוחות, באמצעות שכנוע, איזכור, חיזוק עמדות והנעה לפעולה. בניגוד לתוכן תקשורתי אחר, הפרסומת מניחה את קידום מושאה כתכלית בלעדית ומכפיפה את שאר הגורמים - (האמת, השפעה על הקהל, השפעה סביבתית, השפעה על התקשורת וכו') - לתכלית זו.

ההצדקה לקיומה של הפרסומת בשידור, אם כך, אינה במידע שהיא מפיצה, אלא מתוך הכרח, כדי לאפשר את התשתית הכלכלית לשידורי הרשתות המסחריות. בישראל יש שידורי פרסומת גם בשידור הציבורי.

הפרסומת כענף בכלכלה נכללת בתמהיל התקשורת השיווקית של העסק (הכולל גם יחסי ציבור, קידום מכירות, שיווק ישיר ומכירה אישית).

הפצה ופרסום של רעיונות פוליטיים מכונה "תעמולה".

קריקטורה

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת.

התפתחות הקריקטורה קשורה להמצאת הדפוס במאה ה-15, אשר איפשרה את הפצתה ברבים.

שטיפת מוח

שטיפת מוח הוא מונח שמתאר שליטה על התנהגותו ופעולותיו של אדם בניגוד לרצונו, על ידי עיצוב בכפייה של תפיסת המציאות שלו, אמונותיו, שיפוטו, או חינוכו מחדש תחת כפיה. במקרים קיצוניים מדובר בשינוי מהותי של מערכת אמונותיו, עמדותיו והתנהגותו של אדם, כך שזהותו משתנה כליל. במקרים פחות מקיפים מדובר על כפייה לראות חלק מהמציאות באופן שונה למטרת ביצוע פעולה אותה לא היה מבצע מרצונו החופשי. שטיפת מוח עושה שימוש בעינויים, היפנוזה, סמים פסיכואקטיביים ומניפולציות פסיכולוגיות, תוך דריסת תפישת עולמו הקודמת של האדם. שטיפת מוח היא הגרסה החודרנית והתוקפנית ביותר של אינדוקטרינציה.

על אף הפרסום הרב שניתן ל"שטיפת מוח" ככלי לשינוי תודעתי, ממחקרים שנעשו ב"שטופי המוח" התברר כי השפעת השינוי האידאולוגי התפוגגה במהירות אחרי שחרורם מהשבי. לתאוריה העומדת ביסוד הניסיונות ל'שטיפת מוח' אין יסוד מדעי כלשהו[דרוש מקור].

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.