תנורו של עכנאי

מעשה תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב), ועוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים (כדוגמת בת קול), בנושאים הלכתיים שנידונים בארץ. במעשה זה נקבעה הכרעתם של חז"ל, שהכרעת הרוב בקרב תלמידי חכמים הדנים במחלוקת הלכתית היא הקובעת, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי. הכרעתם זו תומצתה במדרש על הפסוק מספר דברים "לא בשמים היא".[1]

חשיבותה הרבה של הסוגיה אינה נובעת מהפרט המסוים שהיא דנה בו בדיני טומאה וטהרה אלא בגלל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין קבוצת חכמים (ובראשם רבי יהושע - בר הפלוגתא של רבי אליעזר). הסוגיה בגמרא מובאת אגב דיון באונאת דברים, ובאה להמחיש עד כמה חמור נזקה של אונאת דברים, לאור נזקים שנגרמו עקב עלבונו של רבי אליעזר.

הרקע למעשה על פי הפרשנות המסורתית

הדיון ההלכתי

עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי.[2] הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו.

סמכות ההלכה

בתום המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש, הוביל רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) כמה מהלכים במטרה לשקם את היהדות מן המשבר העמוק שאליו נקלעה, ולייצב את ההלכה הפרושית כגורם רלוונטי ומעצב, לאור חסרונו של בית המקדש כמרכז חיים דתי. חורבן הבית גרר את חורבנן של הכתות השונות שפעלו עד אז, ובפרט את המתחרים המרכזיים לפרושים – הצדוקים, שלא יכלו לשרוד בלי מקדש, לאור זאת שהם השתייכו לאריסטוקרטיה הכהנית שהתרכזה כולה סביב המקדש. כך היה עלול לקרות גם לפרושים, על אף שהפופולריות הרבה שלהם בקרב שכבות העם הרחבות, וחורבן המרכז הרוחני עלול היה להוביל להתפוררות העם, באין דבר מאחד. עקב כך פעל ריב"ז להקים מחדש את הסנהדרין בעיר יבנה, שתיקנה תקנות רבות המתחייבות מחוסר בית המקדש, ואשר פעלה להעלאת קרנה של ההלכה כמאחדת את העם.

כעבור תקופה קצרה כנשיא הסנהדרין, פרש ריב"ז מתפקידו והעביר אותו לרבן גמליאל, משום שכצאצא של הלל הזקן ובית דוד, הייתה לו השפעה רבה יותר על העם. מאחר שעל פי התורה ההלכה מוכרעת על פי הרוב מבין חכמי הסנהדרין,[3] בכך הוכרעה המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי.[4] שהרי בעקבות כישלון המרד הגדול שהתנהל על ידי הקנאים המשתייכים בעיקר לבית שמאי, גברה ידם של בית הלל המתונים יותר, שהם אלה שהעבירו את הסנהדרין ליבנה, והרכיבו רוב מוצק מחכמי הסנהדרין.[דרוש מקור] גם במחלוקת בית הלל ובית שמאי יצאה בת קול ואמרה שהלכה תמיד כבית הלל (אף על פי שיש חמישה יוצאים מהכלל).

הסיפור המפורסם מכולם בסוגיית סמכותו של הרוב הוא סיפור "תנורו של עכנאי". במקרה זה, רבי אליעזר בן הורקנוס,[5] מבכירי תלמידיו של ריב"ז,[6] שסירב לקבל את הכרעת הרוב, נודה.

התיאור בגמרא

אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ציטוט מתוך דברים, ל', י'-י"ד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."]. מאי לא בשמים היא ? [מה הפירוש: לא בשמים היא?] אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [ציטוט מתוך שמות, כ"ג, א'-ג'].

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי הוא "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

מיד לאחר הכרעת המחלוקת מסופר שאת כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר ובסופו של דבר נפסקה הלכה נגדו - שרפו חכמים בפניו[7]: "אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש".

מאחר שסירב לקבל את הכרעת הרוב, רבי אליעזר נודה,[8] והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא:

אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: "עקיבא מה יום מיומים?" אמר לו רבי (עקיבא): "כמדומה לי שחבירים בדילים ממך."

שם

אחרית דבר

מסופר שכאשר רבן גמליאל נסע בספינה קצף עליו גל גדול, שהוא ייחס למידת הדין שהייתה כנגדו בעקבות טיפולו המחמיר ברבי אליעזר:

עמד על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל". נח הים מזעפו.

אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים, משום שחששה שבתפילה במצב זה יתחנן על צערו וייענש אחיה על כך. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני ולא השגיחה על רבי אליעזר שנפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, כבר הרגת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שתפילתו הרגה את אחיה, ענתה "כך מקובלני מבית אבי אבא (הלל הזקן): כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".[9]

בשעת פטירתו של רבי אליעזר היו אצלו רבי עקיבא וחבריו, ועם פטירתו התירו את נידויו: "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר (=הנידוי)! הותר הנדר!".[10]

הפרשה בראייה מודרנית

על התפיסה התלמודית, כפי שמשתמעת מ"תנורו של עכנאי" כותב מנחם אלון[11]:

האמת ההלכתית היא כדעת הרוב, משום שההלכה ניתנה על דעתם של חכמי ההלכה ולפסיקתם מסכים, כביכול, נותן התורה עצמו. קשה לתאר הדגמה מוחשית יותר לסמכותו הייחודית של חכם ההלכה בפסיקתו ולשלטון המוחלט של החוק, אף על מחוקקו, כביכול.

יצחק דב גילת ראה ברבי אליעזר מייצג של מסורת שמרנית, מקובלת מדורי דורות, מול חכמים המעוניינים לתת מקום לחידוש ולשכלול ההלכה.

אפשר לראות בסוגיה זו הדגמה לעימות בין נביאים לתלמידי חכמים, שבו התנגשה הכרעה באמצעות רוח הקודש ואינטואיציה, עם הכרעה שמבוססת על שיקולי הגיון ולוגיקה, בתקופה שבה קרנה של הנבואה ירד, שכן בימי בית ראשון ולפניו נביאים שימשו גם כשופטים, ובעת בית שני כאשר הנבואה פסקה, היה צורך לחזק את מעמד החכמים, דבר שהשתקף למשל באמרה החז"לית "חכם עדיף מנביא".[12]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור הביטוי הוא בספר דברים, פרק ל', פסוק י"ב. במקור המקראי משמעות הפסוק היא שהתורה נגישה לכל אדם - להבינה ולקיימה. המדרש על הפסוק, על-פי דברי ר' יהושע ובבאורו של ר' ירמיה, מעניק לו משמעות חדשה: התורה שנמסרה במעמד הר סיני מה' לבני ישראל כבר איננה בשמים, אלא בידי האדם, ולכן הסמכות לפסוק הלכה נתונה לאדם.
  2. ^ ייתכן שמדובר בשמו של אדם, או שבמבנה התנור היה דמיון לנחש – "עכנאי" בארמית – המכניס זנבו אל תוך פיו; התלמוד הסביר שם זה באופן אלגורי, שהוא נקרא כך על שם שחכמים הקיפו את הסוגיה בדבריהם כנחשים, כפי שכתוב: "מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו"
  3. ^ על פי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
  4. ^ אפשר לראות את הכרעת המחלוקת כבית הלל מהברייתא הבאה: "תניא, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע. מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה - עליו הכתוב אומר (קהלת ב, יד): "הכסיל בחשך הולך", אלא אי כב"ש: כקוליהון וכחומריהון, אי כב"ה: כקוליהון וכחומריהון" (מסכת עירובין, דף ו' עמוד ב').
  5. ^ שנטה לקבל את דרכם של בית שמאי בהלכה (הביטוי "שמותי" שנאמר ככינוי לרבי אליעזר במקומות רבים, מתפרש על ידי הירושלמי כ-"בית שמאי", לדוגמה: ירושלמי, תרומות פרק ה' הלכה ב').
  6. ^ "הוּא (ריב"ז) הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם." (אבות ב, ח).
  7. ^ על פי רש"י ד"ה "כל טהרות שטיהר רבי אליעזר"
  8. ^ התלמוד השתמש בלשון סגי נהור: "וברכוהו".
  9. ^ שלמה פוקס מפרש זאת כך: סיום הסיפור במותו של הנשיא רבן גמליאל מעביר את נקודת הכובד מן המחלוקת שבבית-המדרש, שאותה הדגיש הסיפור התנאי, לסוגיית 'אונאת דברים ומחירה'. דמותה של אימא שלום מבליטה את מקומה של האשה לאורך כל הסוגיה. הדברים המקובלים עליה 'מבית אבי אבא' הם סגירת מעגל, שהלא המימרה שאותה היא מצטטת כבר הופיעה בסוגיה, מפיו של האמורא רב חסדא. מאחר שאימא שלום היא אחותו של רבן גמליאל, הרי ש'אבי אבא' שלה הוא גם 'אבי אבא' שלו. בביתו שלו לימדו על איסור אונאה. היה עליו להזהר באונאתו של רבי אליעזר. משלא עשה כן, שילם בחייו האונאה והתנור – עיון בסוגיית אונאת דברים, באתר "סנונית"
  10. ^ בבלי, מסכת סנהדרין סח ע"א
  11. ^ מ' אלון, "המשפט עברי" (י"ל מאגנס, תשל"ג) עמ' 227
  12. ^ בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב עמוד א': "אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר (תהלים צ', יב): 'ונביא לבב חכמה' ".
אונאת דברים

בהלכה היהודית, אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".

אימא שלום

אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר כוכבא, והיא מהנשים המעטות המוזכרות בשמן בתלמוד[דרוש מקור]. אימא שלום הייתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל דיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אליעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מביא סיפורים אחדים על מעשיה של אימא שלום, מהם הקשורים באחיה, מהם הקשורים בבעלה ואחד הקשור בשניהם.

בבא מציעא

בָּבָא מְצִיעָא הוא החלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה. פירוש השם בארמית הוא "השער האמצעי", כאשר לפניה נמצאת בבא קמא - השער הראשון, ולאחריה בבא בתרא - השער האחרון.

חלוקת מסכת נזיקין לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 118 דפים.

מסכת בבא מציעא ככלל עוסקת בתביעות וטענות שבין אדם לחברו שלא מחמת נזק, כגון דיני אבידה ומציאה, דיני שומרים ואחריותם, דיני הלוואות, אונאה, ריבית ושכירות.

בית מדרש פלורליסטי

בית מדרש פלורליסטי הוא מוסד או קבוצה אשר עוסקים בלימוד מקורות טקסטואליים יהודיים וישראליים מתוך גישה המעודדת את השמעת הקולות השונים והעמדות השונות בקרב הלומדים ביחס לנושא ולמקורות הנלמדים. פירוש הדברים הוא שניתנת לגיטימציה למעורבותם של לומדים או מורים מזרמים יהודיים שונים, לרבות חילוניים שאינם מחויבים לאמונה דתית בקדושתם של הטקסטים הנלמדים.

בתי המדרש הראשונים בישראל הוקמו בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, שם עוצבו אופני הלימוד האופייניים. החל מאמצע שנות התשעים צברה שיטת לימוד זו תאוצה והיא מתקיימת בעשרות ארגונים וקבוצות עצמאיות בישראל.

גילוי אליהו

ביהדות, גילוי אליהו הוא כינוי להתגלות ותִקשור, של ישות המכונה אליהו, ומזוהה על פי רוב עם אליהו הנביא, הבאה במגע ומעניקה מידע לחלק מבני-אדם.

התיאור המקראי בספר מלכים ב פרק ב (1, 11), מתאר את עליית אליהו הנביא בסערה השמימה; חוסר האזכור של מוות מוחשי של אליהו, הוביל בהקשרים שונים, להתייחסות לאליהו כבן-אלמוות, או כישות שהקשר שלה לעולם הזה ממשיך להתקיים. תפיסה זו הצטרפה לאמונה שקיים קשר בין האל לבני-האדם בדרך כלשהי, פן בקשר זה קיבל את המינוח הכוללני גילוי אליהו; כך התפיסה מזהה גילויים שונים, המגיעים ממקור אלוהי ועל-טבעי, עם אליהו הנביא.

הכרעת רוב בדיינים

הכרעת הדין על פי רוב הדיינים היא מצוות עשה מהתורה הקובעת כי במחלוקת בין דיינים מוכרע הדין על פי דעת הרוב.

חכם עדיף מנביא

חכם עדיף מנביא היא אמרה של חז"ל שמשמעותה שחכם יעיל יותר מאשר נביא. אין הכוונה שהוא במדרגה גבוהה יותר, שהרי לנביא יש קשר ישיר אל האל, אלא שמבחינה מעשית הוא עדיף על גביו.

חרוב

חרוב מצוי (שם מדעי: Ceratonia siliqua) הוא עץ ירוק עד דו-ביתי ממשפחת הקסאלפיניים, שמתנשא לגובה של 10–15 מטרים. נופו רחב ועגול ותפוצתו באזורים נרחבים של ארץ ישראל, בכרמל, בגליל, בהרי ירושלים וברכסי הכורכר. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית, יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.

עצי החרוב פורחים באוקטובר וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. לפרחי הזכר יש ריח אופייני. סיום ההבשלה באוגוסט של השנה שאחרי, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר. פריחתו אדומה או צהובה.

מוצאו של החרוב הוא במזרח הים התיכון והוא גדל גם במקומות אחרים, לפרי ולנוי.

חרם (נידוי הלכתי)

עונש החרם בהלכה הוא הרחקת אדם מן הציבור. התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מביניהם, כיוון שבנוסח הטלת החרם מופיעה המילה "ארור". חרם מוטל כאמצעי אחרון: אדם שעובר על דבר איסור במזיד מנדים אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו מנדים אותו שנית, ואם לא חזר בו מחרימים אותו. החרם מוטל על ידי בית הדין בנוכחות מניין (עשרה אנשים), בטקס שכולל תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה. בחרם משתמשים רק נגד חוטא ובמקרים נדירים ביותר. התרת החרם נעשית אף היא על ידי בית הדין המכריז "שרוי לך מותר לך".

יחיד ורבים הלכה כרבים

יחיד ורבים הלכה כרבים הוא מצווה מהתרי"ג מצוות וכלל בפסיקת ההלכה במשפט העברי, לפיו בכל מחלוקת שבין חכמי ישראל יש להכריע את ההלכה כדעת הרוב.

לא בשמיים היא

ביהדות, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא הוא ביטוי המבטא את התפיסה כי התורה, על אף שניתנה משמים, היא אינה מעבר להשגת בני-אנוש, ונתונה לפירושי החכמים המתעמקים בה. בנוסף הביטוי מלמד על כך שאין להכריע מחלוקות הלכתיות על פי בת קול או נבואה יש הסוברים כי במקרים מסוימים דווקא אפשר להכריע על פי ידיעה מ'השמים'.

הביטוי משמש כיום כמטבע לשון מליצי במשמעות רחבה יותר: "זה לא בשמים"; כלומר אין הדבר נבצר מיכולת האדם, אם משתדלים מאוד להשיגו.

נידוי (הלכה)

בהלכה, נידוי הוא אחד מהעונשים שיש בסמכות בית דין לגזור במקרים מסוימים.

האדם המנודה לא מצטרף לזימון, ואין רואים בו אחד מעשרה למניין לכל דבר שבקדושה, אין יושבים בתוך ארבע אמותיו (כשני מטר), ואם הוא מת כשהוא מנודה לא מספידים אותו ולא מלווים את מיטתו. בית הדין של אותה העיר אף שולח אבן לשים על ארונו כביכול לבצע בו סקילה.

סמיכות

סמיכות היא צירוף של שני שמות עצם שיש ביניהם קשר הדוק. השם הראשון בצירוף נקרא נִסְמָךְ והשני נקרא סוֹמֵךְ. מבחינה תחבירית, הנסמך מתפקד כ"גרעין" והסומך מתפקד כלוואי. מבדילים בין סמיכות רגילה ("סמיכות דבוקה" או "חבורה") שבה אין חציצה בין השמות או שהם מופרדים רק על ידי ה' הידיעה, לבין סמיכות מפורקת ("סמיכות פרודה") שבה מילת היחס "של" מפרידה בין שני השמות. סמיכות היא אחת הדרכים לתאר שם עצם ולאפיינו מבחינות שונות.

עכנאי

עכנאי היא מילה שמקורה בארמית ומשמעותה נחש.

האם התכוונתם ל...

עשרת הרוגי מלכות

עשרת הרוגי מלכות הוא כינוי לעשרה תנאים שהוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל באשר לא סרו למשמעתם, והמשיכו ללא מורא לקיים את מצוות התורה וללמד אותה. עשרה הרוגים אלה הפכו לדמויות מופת ולחלק בלתי נפרד מהתודעה היהודית של עמידה גאה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים.

עשרת ההרוגים, שלהם השפעה כבירה על מסירת התורה וההלכה, היו: רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר, רבי יהודה בן דמא, רבי אלעזר בן שמוע, ורבי חנינא בן חכינאי.

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.

רבי יהושע בן חנניה

רבי יהושע בן חנניה הלוי (או רבי יהושע), היה תנא בדור השני, ראש ישיבה בפקיעין שבגליל. תלמידו הגדול היה רבי עקיבא, ובר פלוגתא של רבי אליעזר. התפרנס מייצור ומכירת פחמים.

רבן גמליאל דיבנה

רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

תקדים

במערכת המשפט, תקדים הוא פסק דין שבתי משפט חייבים לפסוק לפיו כאשר מובאת להחלטתם סוגיה דומה לזו שבגינה נפסק התקדים.

לתקדים חשיבות רבה בעיצוב הנורמות המשפטיות, משום שהוא מקנה תוכן לאמירות הכלליות שבחוק ובחקיקת המשנה. חשיבות מיוחדת נודעת לתקדים במשפט המקובל, שבו התקדים יוצר את הנורמה, ולא רק מקנה לה תוכן, עקב היעדרו של חוק סטטוטורי, כזה שאושר בפרלמנט.

מקובל להבחין בין שני סוגים של תקדימים:

תקדים אנכי - החלטה של בית משפט גבוה מחייבת את בתי המשפט הנמוכים לו.

תקדים אופקי - החלטה של בית משפט מסוים מחייבת או מנחה את בתי המשפט באותה הדרגה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.