תנועת המזרחי

הסתדרות המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902. לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית. ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".

המזרחי
תנועת המזרחי
מזרחי
מנהיגים יצחק יעקב ריינס, יהודה לייב מימון,
מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס
אפיון מפלגה דתית לאומית
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 4, 5*, 6*, 7**
*הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
**הייתה חברה בקואליציה; הפועל המזרחי חברתה לסיעה המשותפת חזית דתית לאומית יוצגה בממשלה
אותיות ב
שיא כוחה 4 מנדטים (הכנסת ה-1)
התמזגה לתוך החזית הדתית המאוחדת
(כמפלגה עצמאית ברשימה משותפת),
עצמאית,
ולבסוף המפד"ל
mizrachi.org

הקמת המזרחי

Reines
הרב יצחק יעקב ריינס, מקים תנועת המזרחי
בית מאיר
בית מאיר ברחוב המלך ג'ורג', בין בית הכנסת הגדול לבית המוסדות הלאומיים, בירושלים, שם שוכנים משרדי המזרחי העולמי

המילה מזרחי היא מעין נוטריקון של: מרכז רוחני.

השימוש הראשון במושג זה נעשה על ידי הרב שמואל מוהליבר בשנת תרנ"ג (1893), כאשר ייסד את המזרח"י – מרכז רוחני כמרכז הסברה ותעמולה לטובת הרעיון הציוני, אך בשלב זה לא היה מדובר בתנועה פוליטית.

סיעת המזרחי הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת תרס"ב (1902). הקמתה הייתה אחת התגובות של היהדות האורתודוקסית לציונות החילונית: הסיעה הדמוקרטית שקמה בקונגרס הציוני החמישי תבעה להקדיש משאבים לחינוך חילוני, דבר שפגע בעקרונות הדת, איים על כספי החלוקה, ואיים להותיר את היהודים החרדים של אירופה מחוץ לגוף גדול שטוען לייצוג העם היהודי.

תנועת המזרחי הוקמה תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר השתדל לספק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, ומאידך המזרחי היה בעל ברית נאמן של הרצל בשתי שנותיו האחרונות ותמך בכל צעדיו, כולל תוכנית אוגנדה[1].

עם הקמתה, הכריזה המזרחי על עצמה כסיעה של יהודים דתיים, שפועלים בתוך המנגנון החילוני של ההסתדרות הציונית. אחרי ועידת מינסק, שהתקיימה בשנת ייסודה של המזרחי, אמר הרב ריינס כי מטרתה של המזרחי היא "לכבוש את ההסתדרות מבפנים" על ידי הצטרפות של המוני חרדים ממזרח אירופה.[דרוש מקור: לצטטה] האידאולוג הראשון של התנועה היה זאב יעבץ, והוא שניסח את ה"קול קורא" להצטרפותם של ההמונים.

עם זאת, חלק גדול מן היהדות האורתודוקסית התנגד להקמת המזרחי. הביקורת התמקדה בשתי פנים: התנגדות לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה; וכן האשמה שהקמת שלטון יהודי בארץ ישראל לפני בוא המשיח היא "דחיקת הקץ". לדעת המבקרים האמונה היהודית המסורתית גורסת כי רק המשיח יכול להקים שלטון כזה.

הרב ריינס השיב לטענה השנייה באופן דיאלקטי. מחד גיסא, אמר שהציונות החילונית אינה קשורה לגאולה אלא להצלת יהודים ותו לא. מאידך הסביר כי גם פעולה פוליטית מונעת בידי האל, וכי אם מתרחש תהליך היסטורי שנדמה כעלייה בחומה – האל הוא שמניע אותו מבפנים. לטענה הראשונה השיב ריינס שאין שיתוף פעולה אמיתי בין המזרחי לבין הציונות החילונית, אלא רק שיתוף פעולה פרקטי, לצורך שמירה על האינטרסים של היהדות הדתית.

הצהרת היסוד של המזרחי נתפרסמה עם הקמתה בשנת 1902[2]. לדברי הרב ריינס בספר "שני המאורות"[3], המאמר נכתב מטעם כל חברי הוועד, שאותם הוא מונה ב"הצפירה"[4], והם הרבנים יצחק יעקב ריינס, פנחס רוזובסקי, יהודה ליב דון יחיא וגיסו רבי נחום גרינהויז (שלאחר מכן חזר בו מתמיכתו), וכן זאב יעבץ, אברהם יעקב סלוצקי וזלמן גורלאנד.

המחלוקת סביב תוכנית אוגנדה פגעה קשות במזרחי. דברי הרב ריינס בעד התוכנית הביאה רבים לעזוב את המזרחי במחאה ולהצטרף לציוני ציון שנקראו "ארציים". היו גם שעזבו את המזרחי כדי לחזק את ההנהגה הציונית שתמכה בתוכנית. בנוסף, המצב ברוסיה, בעקבות מהפכת 1905, הביאה לירידה בהתלהבות מהרעיון הציוני[5]. לקראת סוף 1907 השיג הרב ריינס הסכמה עם ההנהגה הציונית להכרה במזרחי כפדרציה עולמית נפרדת שחבריו לא יירשמו באגודות המקומיות אלא דרך המזרחי[6].

בשנת 1923 התפרסם "קול קורא" בחתימת 67 רבנים מאירופה[7], ובהם רבנים מפורסמים כמו משולם ראטה, ראובן כץ, נחום אש, תנחום גרשון ביליצקי, אברהם יעקב הכהן בן ה"חשק שלמה" וחנוך אייגש (שני האחרונים היו מרבני וילנה). הרב גדליה שמלקיש, ששימש כרבה של קהילת פשמישל, היה גם הוא בין חותמי הכרוז, והנהיג את תנועת המזרחי בגליציה.

רעיונות התנועה

  • ישנו קשר חזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: שלושה מרכיבים אלה משלימים זה את זה – השאיפה היא לא רק להחזיר לעם את חירותו המדינית בארצו ואת לשונו אלא גם את תורתו.
  • התנועה הציונית קמה משום שהגלות אינה יכולה לשמש מקום מושב ליהודים אך תפקיד התנועה אינו רק בשמירה על קיומו הפיסי של העם אלא הציונות היא תנועת תשובה והיטהרות ליהדות המסורתית ומהווה תרופה גם למצוקה הרוחנית של העם.
  • רעיונותיה ותוכניותיה של התנועה הציונית מבוצעים ומונהגים אמנם בידי חילוניים, אך יש להם ערך דתי חשוב. יישוב ארץ ישראל והניסיון להקים בה מדינה יהודית הם מצוות דתיות חשובות. הצלחת הציונות תוביל לפריחה של הדת היהודית כיוון שהיישוב בארץ ישראל יהווה מחסום בפני התבוללות.
  • הרב ריינס שלל את העמדה החרדית המסוגרת בפני הלאומיות החילונית כמו גם את המתבוללים המתנכרים לעם. הוא ראה בציונות משהו שיכול לתקן את המצב ולכן סבר כי תפקידה של הציונות הדתית לפשר בין היהדות החרדית לבין היהדות החילונית.

הדרכים לפתרון הבעיה היהודית

  1. גאולת עם ישראל תתחיל על ידי יישוב ארץ ישראל (אתחלתא דגאולה).
  2. השיבה לארץ ישראל תחזק את אחדות עם ישראל.
  3. על הציונות הדתית להבטיח את צביונה היהודי דתי של המדינה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל (שמירת שבת, קיום מצוות דתיות וכו')
  4. אנשי המזרחי ביקשו לחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות ולהפיץ את רוח הציונות בתפוצות. בהחלטות המזרחי נקבע כי התורה היא מרכזו של העם היהודי וכי הציונות היא הכלי המשמר את התורה הזו – הם ביקשו להרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות ולהפיץ את הקשר המיסטי שקיים בין עם ישראל, ארץ ישראל והתורה.

פעילויות מעשיות של המזרחי

  1. בין המזרחי לבין ההסתדרות הציונית היו מתיחות שנבעה בעיקר מהדרישה של מזרחי לקיים מצוות הדת במוסדות התנועה ומפעיליה כך למשל דרשה מזרחי להפסיק בשבת את העבודה במוסדות המרכזיים של התנועה.
  2. תנועת המזרחי הפכה לחלק מהותי וחשוב בתנועה הציונית ברוסיה ובנתה ארגון מסועף שבו היו אלפי תומכים. טקטיקת התנועה הייתה ניהול מלחמת תרבות סימטרית עם החילוניים בתנועה – ליד כל ועדת תרבות חילונית דרשה המזרחי לקיים ועדת תרבות דתית.

פעילות מזרחי הגיעה אף לארץ ישראל שנראה היה להם כי הגימנסיה העברית ביפו מנהלת אופי לימודי לא דתי ריינס ואנשיו הקימו את בית הספר "תחכמוני " שאופיו היה לאומי דתי ובו יצרו מסגרת חינוכית מקבילה, בעלת אופי דתי לאומי. כך נוצרו מסגרות חינוך נפרדות חילוניות ודתיות שהיו אמורות להכיר זו בזו ולהיתמך על ידי ההסתדרות הציונית.

ביקורת ריינס על הרצל ופעולותיו:

  • הציונות הדתית בניגוד לציונות המדינית שואפת לא רק להחזיר את עם ישראל לארצו אלא גם לתורתו.
  • הציונות היא כוח טבעי ולאומי אשר לא רק יציל פיזית את עם ישראל אלא גם יחזק את דת היהדות.
  • התנגדות נחרצת לתביעתה של הסיעה הדמוקרטית לעבודה חינוכית ברוח חילונית.

עם מנהיגיה לאורך השנים נמנו הרבנים מאיר בר-אילן, יהודה לייב מימון ויוסף דב סולובייצ'יק.

בשנות ה-30 חתמה עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". כל אחת מהתנועות שילמה מחיר פוליטי קטן, וקיבלה דרישות עיקריות. מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים יהיה בעל צביון יהודי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.

עם קום המדינה הייתה המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1956 הפכה לחלק מהמפד"ל.

ציוני דרך בתנועת המזרחי

במשך השנים הייתה תנועת המזרחי שותפה לשורה של החלטות פולטיות ומדיניות, בהם עמדתה לא פעם הכריעה את הכף. הבולטת שבהן היא הצבעתו של הרב מימון עם בן-גוריון ברוב של 5 נגד 4 בעד ההכרזה על הקמת המדינה. אולם היו גם הצבעות בהן המזרחי היו במיעוט.

הצעת אוגנדה

בשנת 1903, בעת שהתנהל הוויכוח הגדול בקונגרס הציוני השישי על 'תוכנית אוגנדה', תמכו הרב ריינס וסיעת המזרחי (שהוקמה שנה אחת קודם לכן), בהצעתו של הרצל לבדוק אפשרות של יישוב היהודים באוגנדה.

את התמיכה ב'תוכנית אוגנדה', למרות ערכה הדתי של ארץ הקודש, ניתן לייחס לגישה המעשית של אנשי המזרחי. אחרי הפוגרום בקישינב שברוסיה, שאירע באותה השנה, נתפסה תוכנית אוגנדה כהצעה שעשויה להציל אלפי יהודים ממצב מאיים של "פיקוח נפש".

על כך כתב הרב ריינס במכתב להרצל:

ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון

מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

מועצת המדינה הזמנית (1948)
3 נציגים: זאב גולד, יהודה לייב פישמן מימון, דוד צבי פנקס

הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת
4 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): יהודה לייב מימון, מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס, אברהם-חיים שאג

הכנסת השנייה (1951)
2 מנדטים: שלמה-ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס*
* ב-14 באוגוסט 1952 נפטר דוד-צבי פנקס. החליף אותו שלמה-ישראל בן-מאיר.

  • רשימת מועמדים מלאה ראו כאן

הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית*
2 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): שלמה-ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק
* ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.

ראו גם

  • אנשי תנועת המזרחי שיש עליהם ערך בוויקיפדיה

לקריאה נוספת

  • י"ל מימון, ספר המזרחי (נכתב 30 שנה לאחר פטירת הרב ריינס)
  • אסף קניאל, 'יומרה ומעש – המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם', רמת גן תשע"א

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אהוד לוז, מקבילים נפגשים, תל אביב 1985, עמ' 304.
  2. ^ המזרחי, הצפירה, 13 באפריל 1902
  3. ^ עמוד 27
  4. ^ מלואים, הצפירה, 13 באפריל 1902
  5. ^ ועידת המזרחי בפדנקפורט, המצפה, 4 בספטמבר 1908
  6. ^ המזרחי, המצפה, 15 בנובמבר 1907
  7. ^ קול קורא, המזרחי, 6 בספטמבר 1923, עמ' 9
אברהם הלוי פרנקל

אברהם (אדולף) הלוי פרנקל (Adolf Abraham Halevi Fraenkel);‏ 17 בפברואר 1891 – 15 באוקטובר 1965) היה מתמטיקאי גרמני-ישראלי נודע, ממניחי היסודות לתורת הקבוצות האקסיומטית.

הדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים ורקטור האוניברסיטה; חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים (1956) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; ציוני, פעיל בתנועת "המזרחי", חבר הוועד הלאומי ואספת הנבחרים.

איסר יהודה אונטרמן

הרב איסר יהודה אונטרמן (נולד בי"ד בניסן ה'תרמ"ו - 19 באפריל 1886, בבריסק ונפטר בכ"ד בשבט ה'תשל"ו - 26 בינואר 1976 בירושלים) היה ממנהיגי תנועת המזרחי, רבה הראשי השלישי של תל אביב, ולאחר מכן רבה הראשי האשכנזי השני של מדינת ישראל. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ד.

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 - כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

דוד צבי פנקס

דוד צבי פנקס (5 בדצמבר 1895 – 14 באוגוסט 1952), היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו. כחודשיים לפני פטירתו מהתקף לב היה קורבן לניסיון התנקשות.

הפועל המזרחי

הפועל המזרחי (או בראשי תיבות: הפועמ"ז; המזרח"י – פירושו "מרכז רוחני") היא תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922, עשרים שנה אחרי ייסוד המזרחי, ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.

תנועת הפועל המזרחי הוקמה מתוך תנועת המזרחי, ולעומתה היא הדגישה את הערכים הסוציאליים ועיגנה את ערכי השוויון והצדק החברתי במקורות ובמסורת. התנועה פעלה בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית וחשה קרבה להתיישבות החלוצית ולהסתדרות. קרבה זו באה לידי ביטוי בהצטרפות הפועל המזרחי לחלק ממוסדות ההסתדרות כגון: קופת חולים כללית, הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי והמרכז החקלאי. אף על פי שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".

תנועת הפועל המזרחי נחשבת למייסדת תנועת הנוער בני עקיבא וארגון הספורט אליצור.

על מייסדיה ומנהיגיה הראשונים נמנו שמואל חיים לנדוי, נתן גרדי ושלמה זלמן שרגאי (שהיה ראש עיריית ירושלים בשנים 1950-1952) ומנהיגה המובהק היה חיים משה שפירא שלפני הקמת המדינה כיהן כחבר הנהלת הסוכנות וחבר מנהלת העם מטעמה ועם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית מטעמה ואחר כך שר בממשלות הבאות. מנהיג נוסף שזוהה עמה היה זרח ורהפטיג.

הצופה

הצופה היה יומון ישראלי בעל אופי דתי-לאומי שיצא לאור במשך 71 שנה, מ-1937 ועד 2008, אז התמזג עם העיתון מקור ראשון.

הרמן שטרוק

הרמן (חיים אהרן) שְטְרוּק (Hermann Struck; נודע גם בשם העט חיים אהרון בן דוד; 6 במרץ 1876, ברלין – 11 בינואר 1944, חיפה) היה צייר ואמן הדפסים יהודי וציוני. מחשובי האמנים היהודים בגרמניה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1922. עבודותיו קובצו בספרי תחריטים והדפסים, שרבים מהם הוקדשו למראות ממסעותיו ברחבי העולם. בנוסף, שימש שטרוק כפעיל ציוני במסגרת תנועת המזרחי, השתתף במספר כינוסים של הקונגרס הציוני העולמי, היה חבר הוועד הפועל הציוני, וכיהן כחבר הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל.

זאב יעבץ

הרב זאב (ווֹלף) יעבץ (ט"ז בתשרי ה'תר"ח, 26 בספטמבר 1847, פולין – 24 בינואר 1924, י"ח בשבט ה'תרפ"ד, לונדון) היה סופר, היסטוריון ואיש חינוך. נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית.

ט' בתמוז

ט' בתמוז הוא היום התשיעי בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

י"ח בניסן

י"ח בניסן הוא היום השמונה עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

י' באלול

י' באלול הוא היום העשירי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

יהודה לייב פישמן מימון

הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון (11 בדצמבר 1875 – 10 ביולי 1962; י"ג בכסלו תרל"ו – ט' בתמוז תשכ"ב) היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית.

יוסף בורג

שלמה יוסף בּוּרְג (31 בינואר 1909 – 15 באוקטובר 1999; ט' בשבט ה'תרס"ט – ה' בחשוון ה'תש"ס) היה פוליטיקאי ישראלי, יהודי יליד גרמניה, מורה ורב, ממנהיגי תנועת המזרחי והמפד"ל, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל במשך ארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, בכמה הפסקות.

יצחק יעקב ריינס

הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ת"ר, 1839 -י' באלול תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. נולד בקרלין שליד פינסק. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים.

כ"ז בניסן

כ"ז בניסן הוא היום העשרים ושבעה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

מאיר בר-אילן

הרב מאיר בר-אילן (ברלין) (ה' באייר תר"מ, 16 באפריל 1880 – י"ט בניסן ה'תש"ט, 18 באפריל 1949) היה רב, מחבר ועסקן ציוני, מראשי ומנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית. מייסד עיתון "הצופה", מייסד האנציקלופדיה התלמודית ועורכה הראשון.

משה אביגדור עמיאל

הרב משה אביגדור עמיאל (י"ב בניסן תרמ"ב, 1 באפריל 1882 – י"ג בניסן תש"ה, 27 במרץ 1945) היה רב והוגה דעות, מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית. כיהן כרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן, ולאחר מכן רבה הראשי של תל אביב.

ראובן מרגליות

הרב ראובן מרגליות (ז' בכסלו תר"ן, 30 בנובמבר 1889 - ז' באלול תשל"א, 28 באוגוסט 1971) היה למדן, חוקר וספרן. חיבר למעלה מחמישים ספרים במגוון נושאים תורניים. מייסד ספריית הרמב"ם והספרן שלה במשך שנים רבות. חתן פרס ישראל ופרס הרב קוק לספרות תורנית.

שמחה אסף

שמחה אסף (ט' בתמוז תרמ"ט, 1889 – י' בחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953) היה רב, היסטוריון ומשפטן ישראלי. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 1948–1950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1949).

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.