תנועת הבריחה

תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1948-1944. ההמונים נדדו ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה במגמה להגיע לארץ ישראל.

הבריחה החלה באופן ספונטני, ולאחר מכן אורגנה בסיוע "ההגנה" והפכה לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.

מקורה ולידתה של הבריחה באירועים שקדמו לה, כתוצאה מהמאמצים של חלקים בתנועות הנוער החלוציות והציוניות בחתירתם לעלות לארץ ישראל בדרך לא-דרך. מפעל זה הוא ייחודי לשארית הפליטה ששרדה, ייחוד המעוגן בלעדית במה שקרה בשנות השואה בפולין וברחבי אירופה תחת השלטון הנאצי.

19450715 Buchenwald survivors arrive in Haifa
15 ביולי 1945. ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד מגיעים לנמל חיפה בטרם נעצרו על ידי הבריטים.

ראשית ההתארגנות - פולין

בראשיתה, לתנועת הבריחה לא היה כל קשר למנהיגות היישוב בארץ. היא יוסדה בפולין על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מיד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, שקריאותיו למרד יהודי תרמו למרד הגדול בגטו ורשה, אבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים והפרטיזן אברהם לידובסקי, ממנהיגי מרד גטו ברנוביץ'. אותן קבוצות יהודים החלו בפעילות עזרה וסעד, והיוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין. בעזרתן הוקם "הוועד היהודי המרכזי" ולאחר שחרורה של ורשה הוקמו גם "הוועדה ההיסטורית המרכזית" ו"ארגון הסופרים, העיתונאים והאמנים היהודים". מעגל האנשים האלה, שנפשם הייתה קשורה מימים ימימה במפעל החלוצי הארץ-ישראלי, התרחב עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה. נוספה עליו הקבוצה החשובה של לוחמי גטו ורשה, ובהם יצחק (אנטק) צוקרמן, ועד מהרה הצטרפו לגרעין זה גם פליטים "אסיאתים". פליטים אלו היו ראשוני הרפטריאנטים ששבו מברית-המועצות ותרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך "הבריחה" ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין, וכן להשבתם של ילדים שהוסתרו בקרב לא-יהודים לקרוביהם או למסגרת יהודית מאורגנת.

בפולין שרר אי-שקט פוליטי והיהודים בה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 נפש במהלכו של מסע רציחות. לא היה כל צורך בפעולת הסברה של "הבריחה" שתאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את המדינה. אלפי יהודים הצטרפו לארגונים הציוניים שנציגיהם היוו את "ועד הבריחה" כדי לצאת מן המדינה, ובתחילת שנת 1945 נפתח נתיב הבריחה מפולין לרומניה. בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים. פוגרום זה היה אחד הגורמים להתפכחות ניצולי השואה, שקיוו להשתלב בחזרה בפולין.

זרימתם ההמונית של יהודים אל רומניה לא התמצתה בנדידת הפרטיזנים של אבא קובנר. מבחינה מספרית היו אלה למעשה מיעוט. 17,000 יהודים מצ'כוסלובקיה, מאוקראינה ומהונגריה ניצלו את ההזדמנות ומספר הפליטים ברומניה הלך וגדל. מרומניה המשיך המסלול לגרמניה, לאוסטריה (לעיתים דרך הונגריה) ולאיטליה, אל מחנות העקורים.

הרכבן של הקבוצות הנודדות היה שונה: הומוגניות - מתנועה אחת, והטרוגניות - קבוצות שחבריהן לא הכירו איש את רעהו עד למפגש של חציית הגבול, ואלה היו הרוב. קובנר שימש כרכז והיה נפגש עם כל קבוצה, מוסר תעודות מזויפות, מדריך ומזהיר מפני עבירות בטיחות כגון: החזקת תמונות מכשילות, תעודות סובייטיות, מדליות למיניהן ונשק.

באוגוסט 1945 הגיע לפולין שליחו הראשון של היישוב, איסר בן צבי, כשליח "המוסד לעלייה ב'" של ארגון ההגנה. למעשה, היה בואו קשור במהפך מחשבתי וארגוני מצד שולחיו, כי המוסד לעליה ב' החליט ליטול תחת חסותו מפעל זה, שהיה עד אז יצירתם של פעילי התנועות הציוניות-החלוציות בפולין.

פעולות ה"בריחה" בפנים ברית-המועצות

כבר בראשית פעולות ה"בריחה" בפולין, נתנו הפעילים את הדעת על החשת יציאתם של יהודים גם משטחי ברית-המועצות. כבר בשלהי 1944 השכילו עשרות מבין חברי תנועות הנוער להגיע ביוזמתם לשטח פולין העממית. בראשית צעדיה הסתפקה התנועה רק בשיגור שליחים מיוחדים להנעת חברים ומכרים לעזיבה מיידית של ברית-המועצות. אולם, מאז קיץ 1945 דאגו להקמת רשת "בריחה" מלטביה, מליטא ומבלארוס. בסוף מלחמת העולם השנייה נתקבל צוו מטעם נשיאות הסובייט העליון, לפיו זכאי כל חייל בצבא פולין העממית וכן כל פעיל לשיחרורה של פולין לקבל אזרחות פולנית. אחת-אחת יצאו המשלחות היהודיות, כאשר חבריהן לבושים במדי צבא ונושאים תעודות מזויפות, מתחזים לאנשי צבא החוזרים להביא את משפחותיהם מאסיה התיכונה.

מרכזי הפעולות היו ערי וילנוס ולבוב. במחצית הראשונה של 1946 מספר פעילים נתפסו בגבול ברית המועצות-פולין וברית המועצות-רומניה ונשפטו. לפחות שניים מתוכם: שמואל יופה שנשפט ל-25 שנים ודוד פומרנץ שנשפט ל-10 שנים מתו במחנות גולאג אך היו גם רבים ששרדו ועלו לישראל מאוחר יותר. לאחר המעצרים פעילות ה"בריחה" בברית המועצות הופסקה.

מחנות העקורים

מיד בתום המלחמה באירופה במאי 1945, הוברחו היהודים לשטחים שהוחזקו כבר בידי בעלות הברית למחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. כ-250,000 פליטים שכנו במחנות הללו וחיו בהם בצפיפות גדולה. חלק מהפליטים אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז וההשמדה ששוחררו זה עתה. החלק הדרומי של גרמניה היה נתון לשליטה אמריקנית. אזור זה היה הגדול ביותר, והיו בו עשרות מחנות עקורים, במיוחד באזור העיר מינכן. במחנות אלה הייתה פעילות ענפה של עזרה ושיקום, הודות לסיוע ארגונים של יהדות ארצות הברית, כמו הג'וינט, וכן בעזרתם של ארגונים כלליים כמו נציבות האו"ם לפליטים. גם פעילי הסוכנות היהודית וה"הגנה" יכלו לפעול כאן ביתר קלות. ארגונים יהודיים נוספים דוגמת הבריגדה היהודית שהייתה "חטיבה יהודית לוחמת" בצבא הבריטי שהורכבה מאנשי היישוב בארץ ישראל, ובעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה.

הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים נתארגנו בברגן בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן נתארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, משום שהסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם של הפליטים היהודיים שונה ממצב שאר הפליטים.

צבאות בעלות-הברית שהוצבו בגרמניה ובאוסטריה לא ראו את תנופת "הבריחה" בעין יפה, והמנגנון האדמיניסטרטיבי הבריטי תקף בחריפות את כניסת היהודים לתחומם. למעשה לא היו היהודים הפליטים היחידים שחתרו ממזרח למערב. חוץ מבני ארצות המזרח שביקשו להימלט מן המדינות שלבשו צביון קומוניסטי (וביניהם שיעור ניכר של משתפי פעולה עם הנאצים), הגיעו לגרמניה גם מיליוני תושבים גרמנים שגורשו או נמלטו מארצות המזרח והבלקן. עם זאת, התנגדותו של הצבא ותלונותיו על הקשיים בטיפול בפליטים כוונו בעיקר כלפי היהודים, דבר שהוביל לעימות חמור. עוין במיוחד היה הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, שעמד בראש המחנה השלישי בבוואריה. הוא ראה בפליטים היהודים "תת אדם", סירב לאפשר לבאים להיכנס למחנות ולהקציב להם מנות מזון ולא נרתע מלהורות על גירושם אל מעבר לגבול והתעלם מהפצרותיו של הממונה עליו, הגנרל אייזנהאואר. עוד באוקטובר 1945 הוחלף פטון, ואייזנהאואר עצמו הביע בזיכרונותיו את הזדעזעותו למראה הזוועות שנתגלו במחנות הנאציים.

ההעפלה

באותה התקופה, שלטון המנדט הבריטי אסר על עלייה לארץ ישראל ואנשי הבריגדה היהודית וארגון "ההגנה" ארגנו את העפלתם.

הפעילות העיקרית של ה"הגנה" התרכזה באזורי הכיבוש האמריקניים באירופה, ולכן היה צורך לרכז את היהודים באזורים אלה. פעילות זו נעשתה על ידי אנשי ה"הגנה" בעזרתם של סייענים מקומיים רבים, והיא דרשה תושייה רבה (כולל תשלומי שוחד) והייתה מופקדת בידי אנשי ה"בריחה", שנעשתה לזרוע של ההגנה. גם מהארצות הגובלות, כמו צ'כיה ופולין, היה צורך להעביר יהודים בגבולות, וגם כאן פעלה ה"בריחה" ביעילות. הבאת העולים ארצה הייתה צריכה להיעשות דרך נמלי הים התיכון, והצריכה את העברת היהודים למדינות אלה בדרכים לא חוקיות. הארצות העיקריות לפעילות זו היו איטליה וצרפת.

העברת היהודים לאיטליה הצריכה מעבר בדרכים קשות בהרי האלפים על ידי חברי ה"בריחה". באיטליה התארגנו מחנות–קיבוצים, לרוב בטירות מחוץ לערים. הסעת האנשים למקומות המעגן של ספינות המעפילים התבצעה במשאיות. שלטונות המדינה העלימו עין הודות לשוחד שקיבלו. השפעתה של ממשלת בריטניה על הממשל האיטלקי הייתה רבה וגרמה לקשיים בפעילות זו. דומה היה המצב בצרפת, שם רוכזו האנשים בדרום המדינה לאורך חופי הים התיכון, גם כן בטירות או מחנות קטנים. גם פה היה פיקוח של הבריטים, אך הדוק פחות, וממשלת צרפת הייתה עצמאית יותר מממשלת איטליה. חציית הגבול מגרמניה לצרפת הצריכה אשרת כניסה, וכן הבטחה שמדובר במעבר בלבד וכי הנוסעים אינם נשארים בצרפת.

הבריטים נקטו שיטות שונות כדי לבלום את זרם ההעפלה: הם ניסו למנוע את הפלגת ספינות המעפילים מנמלי אירופה, שמו מצוד על הספינות שהתקרבו לחופי הארץ, ומ-1945 גויסו ספינות מלחמה ללכידת הספינות הבלתי לגאליות. המעפילים שנתפסו הועברו למחנות מעצר בישראל ושוחררו רק משהופשרה למענם מכסת רישיונות העלייה (הסרטיפיקטים). בקיץ 1946 הקשיחו הבריטים את עמדתם והמעפילים שנתפסו הוגלו למחנות מעצר בקפריסין. היה זה צעד מחושב של בריטניה שנועד להגביר את התמיכה בה בקרב האוכלוסייה הערבית.

סופה של ה"בריחה"

ככל שחלף הזמן התברר כי ה"בריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית. תנועתם הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי שואה לכיוון מרכז אירופה ודרומה והתקבצותם במחנות עקורים, יצרה בעיה בינלאומית שרק הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל שתקלוט את כל האנשים הללו - יכלה להביא לפתרון. הן "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) והן "ועדת אונסקו"פ" (1947) שביקרו במחנות העקורים בגרמניה, התרשמו שיש לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. ה"בריחה" היוותה אם כן גורם לחץ על דעת הקהל העולמית להצביע בעד הקמת מדינה יהודית. לדעת יהודה באואר הבריחה הייתה אחד הגורמים העיקריים שהכריעו לטובת הקמת מדינת ישראל.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948 סיימה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואפשרה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. תושבי מחנות העקורים עלו לישראל בעלייה ההמונית ומקצתם למדינות אחרות, וכך באה תנועת הבריחה אל סופה. חלק מהיהודים שנשארו במזרח אירופה עלו במשך השנים לישראל במסגרת העליות השונות לאחר הקמת המדינה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אבא גפן

אַבָּא גֶּפֶן (31 במאי 1922 – 6 בספטמבר 2015) היה דיפלומט ישראלי שכיהן בשירות החוץ מעל 35 שנה, באיטליה, פרו, ארגנטינה, קנדה וכשגריר ישראל ברומניה. בתקופת השואה עסק בפעילות הצלה וכתב יומן אישי בעל ערך היסטורי שהופיע בשש שפות.

אבא קובנר

אַבָּא קוֹבְנֶר (ביידיש: קאָוונער; 14 במרץ 1918 – 25 בספטמבר 1987) היה משורר עברי, סופר, אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.

איגרת הבזק של היידריך

איגרת הבזק (בגרמנית: Schnellbrief) היא איגרת ששלח ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך אל ראשי האיינזצגרופן שהיו ממוקמים בפולין הכבושה. האיגרת נשלחה ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפולין ופתיחתה של מלחמת העולם השנייה.

באיגרת כתב היידריך את ההוראות הראשונות בנושא יהודי פולין. צוין בה כי:

יש לשמור על האמצעים המתוכננים כסוד כמוס;

יש להבדיל בין: המטרה הסופית, Endziel, (שמחייבת זמן רב יותר) ובין: שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים).

התוכניות מצריכות הכנה יסודית, טכנית וכלכלית.

אל נלך כצאן לטבח!

"אל נלך כצאן לטבח!" (במקור ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) הוא כרוז שפורסם על ידי אבא קובנר בליל השנה החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) בגטו וילנה לקריאה למרד יהודי בשואה.

בור הריגה

בור הריגה (בגרמנית: Tötung Grube) הוא שיטת רצח המונים, שבוצעה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, והייתה שכיחה בעיקר בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה ובשטחי מזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). בין שאר אתרי בורות הירי ידועים באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה; פונאר, שבו נרצחו יהודי וילנה; והפורט התשיעי בקובנה. בתקופת השואה נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו.

האנציקלופדיה של השואה

האנציקלופדיה של השואה, בעריכת פרופ' ישראל גוטמן, יצאה לאור בשנת 1990 בהוצאת יד ושם, ידיעות ספרים וספרית פועלים בשתי מהדורות במקביל - בעברית ובאנגלית. למהדורה העברית שישה כרכים ולאנגלית ארבעה.

האנציקלופדיה כוללת מאות ערכים, איורים, מפות ורשימות ביבליוגרפיות. כן כוללת האנציקלופדיה מפתח מונחים. במהדורה העברית המפתח (בסוף כרך שש) מכיל רשימות דו-לשוניות של שמות אנשים, מקומות וארגונים. לאנציקלופדיה מצורפים נספחים שונים, ביניהם: נספח כרונולוגי, נספח סטטיסטי של קורבנות השואה, רשימת דרגות צבא ואס אס, רשימת ראשי תיבות וקיצורים לועזיים.

המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה - העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי). כמו כן שימש המוסד לשם רכש נשק עבור "ההגנה" וצה"ל, כולל עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית..

חלומות (יצירת מחול)

חלומות היא יצירת מחול שבאה כתגובה של אנה סוקולוב לזוועות השואה, כפי שצפו ועלו במהלך משפט אייכמן. היצירה הועלתה לראשונה בניו יורק בשנת 1961, ומאוחר יותר הועלתה בישראל על ידי התיאטרון הלירי בביצוע להקת בת שבע ולהקת קול ודממה.ביצירה זו משתמשת סוקולוב באמצעים שונים, כגון: גבר שרץ מבלי לברוח; הושטת יד מבלי לגעת; משחק נטול רגש; זעקה ללא קול; 6-8 רקדנים לבושים בבגדים אפורים ופשוטים; רקדנית שמטפסת מעל ראשי הגברים הצועדים; בחורים קפואי מבט ורגש; בחורים שפוסעים מירכתי הבמה עד לקדמתה כשאישה צועדת מעליהם ודורכת על כתפיהם כחולמת להגיע רחוק; שלוש נערות שהגרמנים לקחו את גופן אבל לא את נשמתן, המסומלת באמצעות פרח קטן ואדום החבוי באגרופיהן הקמוצים; ילדה הלבושה בשמלה לבנה מאוד פשוטה שמרימה את ראשה מעלה ואת ידיה לצדדים ומתמוטטת אל זרועות האימה. בקטעים מסוימים נעשה שימוש גם במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך, אנטון וברן, תיאו מסרו.

יצחק אבידב

יצחק (פשה) אבידב (רייכמן) (1917–2004) היה פרטיזן ופעיל ציוני.

נולד בפולין. בתקופת השואה היה חבר בקבוצת פרטיזנים ביערות באוקראינה ביחד עם אשתו דורה אבידב (דורה גולדרייך) (1915, פולין - 2007, ישראל). לאחר מכן היה (ביחד עם אשתו דורה) ממקימי תנועת הבריחה להברחת יהודים ממזרח אירופה למערבה ומשם-לארץ ישראל וממקימי תנועת "הנקם" (יחד עם אבא קובנר), שביצעה פעולות נקם בנאצים שהיו אחראים להרג יהודים.

נפטר בישראל בשנת 2004.

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (באנגלית: United States Holocaust Memorial Museum) הוא מוזיאון לאומי הממוקם בקרבת המול בעיר וושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. במוזיאון מתבצעת פעילות תיעוד, לימוד ופירוש ההיסטוריה של השואה והוא משמש כמפעל הנצחה למיליוני יהודים ובני עמים אחרים שנספו בשואה. הוא פועל מאז 1993.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

מנחם בדר

מנחם בדר (20 בספטמבר 1895 - 31 בינואר 1985) היה גזבר ומזכיר ועד ההצלה בקושטא, איש המוסד לעלייה ב' ואיש תנועת הבריחה. כמו כן, הוא היה חבר כנסת בכנסת הראשונה.

משאית גז

משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היוו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".

פוגרום קיילצה

פוגרום קְיֶילְצֶה היה פוגרום שאירע בשרידי יהודי פולין ב-4 ביולי 1946 בעיר קיילצה (Kielce) שבפולין, לאחר שנפוצה בעיר עלילת דם נגד יהודים שכביכול השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי.

קאפו

קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

שואת יהודי צרפת

שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

שייקה דן

שייקה דן (15 בנובמבר 1909 - 2 במרץ 1994) היה מצנחני היישוב שנשלחו לארצות אירופה, הכבושות בחלקן על ידי הנאצים, ובחלקן בנות ברית של גרמניה הנאצית; דן היה מהפעילים המרכזיים של תנועת הבריחה, וממייסדי "נתיב".

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.