תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות,[1] ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים[2] והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

Aleppo-HighRes2-Neviim8-TwleveMinorProphets (page 1 crop)
דף המכיל קטע מספר צפניה (א' ח' עד ב' י"ג) מתוך כתר ארם צובא - מכתבי-היד החשובים והמדויקים ביותר של התנ"ך

עיינו גם בפורטל

פורטל התנ"ך הוא שער לכל הנושאים בתנ"ך והקשורים אליו. הפורטל עוסק בספרי התורה, הנביאים והכתובים, בפרשנות המקרא, ובסיפורים ובאישים המופיעים בתנ"ך. כמו כן, עוסק הפורטל בנוסחים ובתרגומים השונים לתנ"ך, ועוד.

שמות התנ"ך

המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך. לעיתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש", "כ"ד הספרים" (משום שיש 24 ספרים בתנ"ך, ובגימטריה כ"ד). בלשון חז"ל התנ"ך נקרא "מקרא" (אז לא היו בשימוש רווח ראשי תיבות) וכמו שכתוב למשל בפרקי אבות.[3]: "בן חמש למקרא...". כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי (נשיא הסנהדרין בזמן חורבן בית שני ואחריו) נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא[4]

  • תורה: בתנ"ך עצמו מופיעים שמות שונים לציון הספרים המקודשים, כגון: "תורה", "תורת-אלהים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לכתבי התנ"ך המוקדמים יותר שלפי המסורה "נתחברו על ידי משה מפי הגבורה" המקובצים בשם "תורה".
  • נביאים: כתבי התנ"ך המאוחרים יותר, הם ה"נביאים", שנקראו בזמן הקדמונים והתלמוד "דברי קבלה" כלומר ספרים שתוכנם התקבל מאלוהים באמצעות רוח הקודש.[5] מקובל להבחין בין ספרי נביאים ראשונים לספרי נביאים אחרונים. בראשונים מסופרת ההיסטוריוגרפיה המקראית של עם ישראל בתקופה שבין מות משה לחורבן בית ראשון על ידי ממלכת בבל, ובאחרונים מובאים דברי נבואה, ובכללם תוכחות ונחמות, של הנביאים מזמן הבית הראשון, גלות בבל ויסוד הבית השני.
  • כתובים: הקובץ השלישי, האחרון מבין הקבצים שנקבעו כחלק מהתנ"ך, מכיל תכנים לימודיים: "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים ומתקופות שונות, וגם דברי ימי העם וחזון לאחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). בתחילה לא התייחסו אליהם כאל קבוצה מיוחדת של ספרי קודש והם כונו "יתר הספרים"[6] רק בתלמוד הספרים מופיעים כקבוצה מסודרת בשם שנשאר עד היום "כתובים".

תוכן התנ"ך

Rembrandt - Jacob Wrestling with the Angel - Google Art Project
יעקב נאבק עם המלאך ומקבל את השם "ישראל".

אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים סיפור שבמבט שטחי נראה כהיסטורי רציף, כשבאופן כללי כל ספר מתחיל את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים. עם זאת הנחה רווחת היא כי אין לקרוא את התנ"ך כמקור היסטורי לתולדות עם ישראל[7] או כמקור היסטורי בכלל,[דרוש מקור] עובדה שאף חז"ל נתנו את הדעת עליה בקביעתם כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין אלוהים לעם ישראל ועל היות עם ישראל עם הבחירה. מתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, ברית מעמד הר סיני וברית מעמד הר גריזים והר עיבל, על הפרתה, ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספג כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית (ירמיהו ז', ירמיהו ל"א, יחזקאל י"ח, יחזקאל ל"ג) או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה').

בריאת העולם והתהוות עם ישראל

הסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית עם בריאת העולם, תיאור תמציתי של סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד, ומציין את שושלת הדורות עד אברהם. משם התנ"ך מתאר בהרחבה את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל לאורך תקופת האבות, עד הירידה וההשתקעות במצרים.

יציאת מצרים והמדבר

החל מספר שמות ועד סוף חמישה חומשי תורה, מתואר המסע של בני ישראל ביציאתם ממצרים ונדודיהם במדבר. חלק זה של התנ"ך מתחיל בלידתו של משה רבנו ומסתיים במותו. חלק ניכר מספרים אלה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל וקורא לדבוק בהן.

ארץ ישראל

ספרי הנביאים הראשונים עוסקים בתיאור אירועים ושושלות אישים ומלכים לאורך תקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים, ומלכות שאול, דוד ושלמה.

תחילת ספר מלכים עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. לאחר מספר פרקים, מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים.

חורבן בית המקדש, הגלות והגאולה שאחריה

הנביאים האחרונים עוסקים רבות בדברי תוכחה על פשעיהם של בני ישראל, הנתפסים בנבואות בתור הגורם המרכזי שעתיד להביא לחורבן בית המקדש ולגלות בבל. בנוסף לכך, רבים מהנביאים מנבאים גם דברי חזון ונחמה על הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. חלק מן הפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופת בית ראשון מופיעים גם בספרים אלה. הספרים כוללים ערבוב של קינות על החורבן, חזיונות מסוגים שונים, ונבואות על הגאולה לעתיד לבוא. חלק מהנביאים, כמו ישעיהו והושע, ניבאו עוד לפני גלות עשרת השבטים, חלקם, כמו ירמיהו, סמוך לחורבן בית המקדש. יחזקאל מנבא מהגלות בבבל; וחגי, זכריה ומלאכי מנבאים בעת שיבת ציון.

כתובים

Daniellion
דניאל מושלך לגוב האריות בגלל דבקותו ביהדות

ספרים: כתוביםספרי אמ"ת, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים

בחלק זה של התנ"ך מקובצים ספרים שאינם עלילתיים, או שהאירועים המתוארים בהם מתרחשים במנותק מרצף האירועים המתוארים בתורה ובנביאים. בין היתר, הספרים כוללים פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה). הספרים מסודרים באופן שמערבב בין סוגות ותקופות שונות.

ספרים חוץ-עלילתיים

ספרים עלילתיים

ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת ומקוצרת מאד לסיפור ההיסטורי המלא המתחיל באדם הראשון ומסתיים בהצהרת כורש בסוף גלות בבל. ספר עזרא ממשיך מנקודת הזמן בה נגמר ספר דברי הימים, בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני.

חיבור התנ"ך

גם המסורת היהודית וגם חוקרי המקרא מסכימים כי ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. באחדים מספרי המקרא מופיעה כותרת המייחסת את החיבור למחבר מסוים, אולם רבים מחוקרי המקרא סבורים כי כותרות אלו, בחלק מהמקרים, נוספו בעריכה הסופית והם אינם מקוריים לחיבור, ובחלק מהמקרים מלכתחילה נועדו לטעת בקורא רושם מוטעה באשר למחבר היצירה (למשל ספר קהלת).

ברייתא המובאת בתלמוד מייחסת את כתיבת ספרי התנ"ך לדמויות ראשיות בתנ"ך:

משה - כתב ספרו (=חמשת חומשי תורה), ופרשת בלעם ואיוב.
יהושע - כתב ספרו (=ספר יהושע).
שמואל - כתב ספרו (=ספר שמואל), שופטים ורות.
דוד - כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים.
ירמיה - כתב ספרו (=ספר ירמיה), ספר מלכים וקינות (=מגילת איכה).
חזקיה וסיעתו - כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת.
אנשי כנסת הגדולה - כתבו יחזקאל, תרי עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
עזרא - כתב ספרו (=ספר עזרא) ויחס של דברי הימים עד לו.

חכמי התלמוד מבארים שקטעי ספרים המתייחסים לתקופה שלאחר מות המחבר לו מיוחס הספר, נכתבו על ידי דמויות מקראיות בני דורו.[8] חוקרי המקרא מאסכולות ביקורת המקרא מפקפקים בקביעות אלו. לפיהם, זמן עריכת רבים מן הספרים מאוחר מעבר לזמן כתיבתם לפי התלמוד, ובמקביל הם קובעים שחלק מן הספרים נערכו מתוך מקורות קדומים יותר, שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות.

הקאנוניזציה של התנ"ך

תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים בתנ"ך אך לא הוכנסו אליו, לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד. לדעת רוב החוקרים חתימת הקאנון מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה. זרז נוסף לחתימת התנ"ך היא העובדה שבין השנים 300 לפני הספירה עד 150 לספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר על לוח השנה המקובל בספר היובלים). הפרושים, בצעד מנע, שנועד לחסום בפני הספרים החיצוניים הכיתתיים את המסלול לקאנוניזציה, חתמו את הקאנון, וכללו בו גם ספרים מקובלים שקדושתם הייתה נתונה במחלוקת, כגון מגילות קהלת, שיר השירים ואסתר.[9]

הספרים שלא נכללו בקאנון נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.

חלוקת ספרי התנ"ך

בעבר היו ספרי התנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים. כך אנו מוצאים בכתביהם של יוסף בן מתתיהו ואוריגינס (שצירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה). על-פי המסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים, מקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של התנ"ך, התנ"ך כולל 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. רק במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם. בחלוקה נוצרית מאוחרת יותר, חולקו ארבעה ספרים לשניים – ספר שמואל (א'-ב'), ספר מלכים (א'-ב'), ספר דברי הימים (א'-ב') וספר עזרא (עזרא-נחמיה) – והתקבלו 28 ספרים.

סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.

בתנ"ך 929 פרקים על פי החלוקה הנוצרית, שהיא החלוקה הנפוצה בימינו גם בקרב יהודים. על פי החלוקה היהודית המסורתית, בתנ"ך 447 פרקים המכונים "סדרים".[10]

ספרי התורה

חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם וריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים".

שמות הספרים ניתנו לפי אחת מן המילים המופיעות בפסוק הראשון של הספר. ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"), אולם כינויים הלטיני בא על פי תוכנו של הספר. להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחריהם מופיע הכינוי הנוסף, וכינויים הלטיני.

1. בראשית
2. שמות
3. ויקרא
4. במדבר
5. דברים

(בר')
(שמ')
(וי')
(במ')
(דב')

(ספר הישר)
(ספר הגאולה)
(תורת כהנים)
(חומש הפקודים)
(משנה תורה)

[Genesis בריאה]
[Exodus יציאה]
[Leviticus תורת הלויים]
[Numbers מספרים, פקודים]
[Deuteronomy משנה תורה]

את ספרי התורה מקובל במסורת היהודית לחלק גם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת כדי להשלים את קריאת כל ספרי התורה מדי שנה, בשמחת תורה.

ספרי הנביאים

ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים: ארבעה ספרי נביאים ראשונים וארבעה ספרי נביאים אחרונים.

בתלמוד[11] מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד,[12] חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה.[דרוש מקור]

ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:
6. יהושע (יהו')
7. שופטים (שו')
8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)
9. מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)
ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:
10. ישעיהו (יש')
11. ירמיהו (יר')
12. יחזקאל (יח')
13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא:
הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל')

ספרי הכתובים

ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים:

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):
14. תהילים (תה')
15. משלי (מש')
16. איוב
חמש המגילות:
17. שיר השירים (שה"ש)
18. רות
19. איכה
20. קהלת (קה')
21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')
23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)
24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

לשון התנ"ך

הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

אוצר מילים

Hebrew Bible Wordle - פוסטר התפלגות המלים בתנ"ך
תפזורת המייצגת את התפלגות המלים השונות בתנ"ך אחרי הסרת מיליות

באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית.

מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

הטקסט המקראי בימינו

הטקסט המקראי הקיים מורכב מבחינה לשונית ממספר רבדים:

בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

תרגומי התנ"ך

Genesis in a Tamil bible from 1723
העמוד הראשון בביבליה בשפה הטמילית, שיצא לאור בשנת 1723
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – סופר סת"ם

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בביבליה הנוצרית, זכו לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגמו במספר גרסאות. נכון לסוף 1995 תורגמה הביבליה ל-349 שפות.[13] בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומים הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, התרגום ללשונות הדבורות בפי עמי אירופה, בייחוד גרמנית ואנגלית, היה מרכיב חשוב ברפורמציה הפרוטסטנטית.

ישנם כמה תרגומים מפורסמים:

עדי נוסח של התנ"ך

TextsOT
עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT, בימין התרשים.

עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים.

חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד.

עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה:

עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים:

מהדורות דפוס

Gutenberg bible, Genesis, Chapter XI, Volume I-9r - Harry Ransom Center - University of Texas at Austin - DSC08418
תנ"ך גוטנברג, התנ"ך המודפס הראשון, 1455

מהדורות התנ"ך (רובן כחלק ממהדורות הביבליה הנוצריות) שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה.

בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את:

  • תנ"ך גוטנברג, 1455.
  • הדפסת ספר תהילים בעברית, בולוניה 1477.
  • מהדורת התנ"ך הראשונה שכללה את נוסח המקרא המלא בעברית - נדפסה בסונצ'ינו בשנת רמ"ח (1488), בבית הדפוס של משפחת שונצינו. משפחה זו הדפיסה גם את המהדורה השנייה של התנ"ך המלא, בנאפולי שנת רנ"א או רנ"ב.
  • הפוליגלוטה הקומפלוטנסית - מהדורה רב לשונית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית ותרגומו ליוונית, לטינית וארמית. יצאה בשנת 1517 בעיר אלקלה שבספרד (אשר שמה הלטיני היה complutum). על הנוסח העברי היה אחראי, בין היתר, המומר אלפונסו דה סמורה.
  • מקראות גדולות ונציה רפ"ד-רפ"ה - מהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברג שבין השנים רפ"ד ורפ"ה (1524-1525). על הנוסח העברי היה אחראי יעקב בן חיים בן אדוניה, אשר הגיהו בדייקנות על פי המסורה. בשל כך שימש נוסח המקרא של מהדורה זו כבסיס לחלק גדול מן המהדורות היהודיות של המקרא שהודפסו במאות השנים הבאות.
  • הפוליגלוטה של וולטון - מהדורה רב לשונית מונומנטלית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית יהודית, עברית שומרונית, וכן תרגום המקרא ליוונית, לטינית, ארמית יהודית, ארמית שומרונית, סורית וערבית. המהדורה יצאה לאור על ידי איש הכנסייה האנגלי בריאן וולטון בין השנים 1652 ו-1657.

במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב.[14]

מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את:

פרשנות המקרא

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעיתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם דוגמות נגדיות, כמו הדוגמה הנוצרית, הקראית, השומרונית והיהודית.

מדרשי אגדה

חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים ביצירתם האגדית. כפי הנראה, מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו. כדברי הֶר[15] : "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים." כך למשל, בסיפור עקדת יצחק, מקצר התנ"ך בתיאור המאורע הדרמטי, אך חז"ל[16] מילאו את החלל שנוצר בתיאורי הניסיונות שעשה השטן, לשכנע את אברהם ויצחק לחזור בהם.

במקום בו המקרא עשוי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותן של דמויות מופת מסוימות, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. זאת אפשר למצוא למשל בסיפור ירידת אברהם ושרה למצרים, שם הציג המדרש את אברהם כבעל נאמן, שהחביא את אשתו בתוך תיבה והיה מוכן לשלם כל מכס שהוא, ובלבד שלא תתגלה ותיחטף, בעוד שהמקרא מתאר רק כיצד ביקש ממנה להימנע מלהציג עצמה כאשתו, בשביל שלא יפגעו בו לרעה.[17]

במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. כך בעוד שהמקרא[18] מתאר רק שיוסף דחה את ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר, עד שהעלילה עליו והובילה למאסרו, ישנם פירושים בחז"ל לפיהם בשלב מסוים יוסף נעתר לניסיון הפיתוי, אלא שחזר בו ברגע האחרון, או "שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו"[19] ועקב כך לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים. כדברי הר: "לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו."[20]

בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעיתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כך למשל בסיפור עשו ויעקב, הציגו חז"ל את עשו כרשע שעבר עברות חמורות ביותר.[21]

ספר היובלים

מחבר ספר היובלים נהג לא פעם להוסיף פירושים לסיפורי התנ"ך כדי שיתאימו למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעיתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי.[22] בסיפור עקידת יצחק למשל, מתואר כיצד היוזמה לניסיון העקידה מגיעה מ"השר משטמה" (המזכיר את השטן שבספר איוב). אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט שמרד באלילות בכל מאודו.

פילון האלכסנדרוני

במקביל ולפני חז"ל פעלו מספר מחברים שהיו זרים למסורת הפרושית וממשיכתה הרבנית. הם נמנו על הכיתות והזרמים האחרים ביהדות בית שני. רבים מהם חיו בקרב היהדות דוברת-היוונית במערב, שהתקיימה בסביבה תרבותית ומחשבתית הלניסטית והסתמכה על נוסח תרגום השבעים. אחד הבולטים מאלו היה פילון האלכסנדרוני שפעל טרם יוספוס. פילון נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לסוגת הכתיבה ההלניסטית שהייתה מקובלת בסביבת מגוריו במצרים, וכללה דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים, וגם הוא כיוספוס ניקה את אברם מכל דבר שקר, והציגו כדמות מרשימה, בעלת חכמה וידע רב. סגנונו של פילון לא השתמר ביהדות שלאחר החורבן אך הייתה לו השפעה עצומה בנצרות: האלגוריות מרחיקות-הלכת שלו היוו בסיס לאסכולה הפרשנית האלכסנדרונית, שנטתה לעקור כליל את פשט המקרא ולהציג את הטקסט כמסמל משמעויות נסתרות.

יוסף בן מתתיהו

הבולט בין המחברים עבור קהל הלניסטי הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים. בן מתתיהו פנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."[23] בן מתתיהו שם לו למטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו, לקהל הלניסטי-רומי. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[24] יוסף גם שילב בספרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידיו כראשון המונותאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

בן מתתיהו הסתמך על התנ"ך בכתבו את הספר, אך בחר מתוכו בעיקר את החלקים ההיסטוריים בהם סבר שקוראיו ימצאו עניין, ומאלו השמיט אזכורי אירועים שחשש שיפגעו בתדמית ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל. בן מתתיהו הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. שאיפתו הייתה להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעיתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[25] כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו.

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

פרשנות המקרא המודרנית

היחס לתנ"ך

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. בדת היהודית נכללים כל 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך בהגדרה של כתבי קודש. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב. לפי מסורת המתוארת אצל חז"ל, תרגום התנ"ך לשפות אחרות היה אסור, אך לאורך השנים הופר כלל זה על ידי גורמים שונים, יהודיים ולא יהודיים.

התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי, התנ"ך נלמד מכיתה א'. בבתי הספר הממלכתיים דתיים, ניתן דגש על מעמד התנ"ך בדת היהודית, ועל הפרשנויות הדתיות השונות שניתנו לו. בבתי ספר החרדיים, הדגש ניתן בעיקר על פרוש רש"י. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

בנצרות נכללים ספרי התנ"ך כחלק מן "הברית הישנה", המהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים "עמי הספר". עם זאת, הקוראן מוסר גרסה שונה משלו לחלק מן האירועים המתוארים בתנ"ך, ורווחה באסלאם הטענה לפיה זייפו היהודים וסילפו את התיעוד המופיע בתנ"ך. הבדל זה בין היחס הנוצרי והמוסלמי לתנ"ך העברי, הוביל את הרמב"ם להתיר ליהודי ללמד את התנ"ך לנוצרים, אך לאסור על היהודי ללמד את התנ"ך למוסלמים.{{שו"ת הרמב"ם (מכון ירושלים, תשע"ז), כרך ב', סימן תקכד.}}

ראו גם

ספר: התנ"ך

קטגוריות:

  • מהדורות ותרגומים של התנ"ך
  • פרשנות המקרא
  • חקר המקרא
  • המקרא בתרבות ובאמנות

ערכים:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

טקסט בלבד

טקסט וחומר עזר

כלים וחומר עזר

מאמרים

שונות

הערות שוליים

  1. ^ בין הספרים המרכזיים ביהדות מלבד התנ"ך אפשר למנות את המשנה, התלמוד וקובצי הלכות כגון שולחן ערוך.
  2. ^ BEST SELLING BOOK OF NON-FICTION באתר השיאים של גינס.
  3. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ד, עמוד א'.
  5. ^ רשי על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ז.
  6. ^ בן סירא בהקדמה לתרגום משלי,[דרושה הבהרה].
  7. ^ למשל ראו יאיר זקוביץ, גבֹה מעל גבֹה, הוצאת עם עובד 1985.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'.
  9. ^ בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' מובאים גם דברי החכמים, שלדעתם מגילת קהלת היא 'חכמתו של שלמה', מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, אך לא יועדה להיכתב כאחד מכתבי הקודש, וישנה מחלוקת על מעמדו של שיר השירים.
  10. ^ מתוך אתר מהדורת שיבה לביצרון.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'.
  12. ^ "איידי דזוטר מירכס", כלומר מפני שהם קטנים עלולים הם להיאבד.
  13. ^ Best Selling Book of Non-Fiction, באתר ספר השיאים של גינס.
  14. ^ ראו פירוט והרחבה והפניות ביבליוגרפיות בספרו של עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 2-5.
  15. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 138.
  16. ^ בראשית רבה, פרשה נ"ו.
  17. ^ מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת לך לך סימן ח'.
  18. ^ ספר בראשית, פרק ל"ט.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב'.
  20. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, הערה 4, עמ' 141.
  21. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ג.
  22. ^ Michel Testuz, Les idees religieuses du livre des Jubiles, Geneve/Paris: Droz/Minard, 1960.
  23. ^ קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, 2.
  24. ^ קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, עמודים L, LXI, ו-LXIII.
  25. ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII.
אוצר החכמה

אוצר החכמה הוא מאגר תורני המכיל מאה אלף ספרים תורניים וספרי מחקר סרוקים בפורמט זהה לצורת עמודי הדפוס המקורי שעברו זיהוי תווים אופטי, שמאפשר אחזור מידע באמצעות מנוע חיפוש שמוטמע במערכת.

בגרסה 17.0 (חורף 2018–2019) של המאגר ישנם 100,767 כותרים, קצב העדכון של המאגר עומד על כ-5,000 ספרים מדי שנה. המאגר מאפשר חלוקה של הספרים לפי קטגוריות, כמו: תנ"ך ופרשניו; משנה ומפרשיה; תלמוד בבלי ומפרשיו; תלמוד ירושלמי ומפרשיו; קבלה; מוסר; חסידות; היסטוריה; פולמוסים; כתבי עת; ספרי קהילות, ספרי יובל וספרי זיכרון. כתבי יד ודפוסים ראשונים.

המאגר נמכר במחיר מלא על גבי דיסק קשיח לשימוש לא מקוון, או בתשלום מנוי חודשי דרך אתר המאגר המקוון. המאגר מציע גם מנויים יומיים ודרכים שונות לשימוש בו. החיפוש באתר וכל הספרים זמינים לעיון חופשי במגבלת עמודים (נכון ל-2019 עד עמוד 40), דברי דפוס רבים כמו קונטרסים המופיעים במאגר זמינים לעיון חופשי בשלמותם בצורה זו.

המאגר פועל בשיתוף פעולה עם כמה מכוני הוצאה לאור תורניים מובילים וחלקם מציעים את ספריהם בתשלום נפרד כחלק מהמאגר. בין המכונים שספריהם נמצאים במאגר: יד הרב נסים, מוסד הרב קוק, מכון ירושלים, עוז והדר וקה"ת.

יוצר המאגר הוא ארז סלע, בעלי המאגר הם ארז ובשמת סלע.

לצד המאגר מפעילה מערכת אוצר החכמה פורום אינטרנט שבו מתנהלים דיונים בענייני ספרות תורנית, הלכה, היסטוריה יהודית וביוגרפיות של אישים רבניים.

אנציקלופדיה מקראית

אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו היא אנציקלופדיה לענייני התנ"ך המבוססת על תוצאותיו של המחקר האקדמי המודרני. את האנציקלופדיה יזמו קבוצת חוקרים מן האוניברסיטה העברית, שייצגו בעיקר את האסכולה הירושלמית (השמרנית יחסית) בחקר המקרא. המערכת המייסדת של האנציקלופדיה מנתה את הפרופסורים אלעזר ליפא סוקניק ומשה דוד קאסוטו. הכרך הראשון יצא לאור עוד בחייהם של המייסדים, בשנת 1950, ומלאכת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה נמשכה עד 1982.

ביבליה

במילה ביבליה (Biblia) מכנים את כתבי הקודש של היהדות או של הנצרות, כל אחד לפי הקאנון שלו.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

דמות מקראית

דמות מקראית היא דמות (לרבות אדם היסטורי) המוצגת במקרא.

דעת (אתר אינטרנט)

דעת הוא אתר אינטרנט עברי שעיקרו טקסטים בתחומי היהדות והרוח שלוקטו ממקורות מודפסים מגוונים.

הבל

בתורה, הֶבֶל היה בנם של אדם וחוה, אשר נרצח על ידי אחיו קין. סיפור הרצח מופיע בתנ"ך, בספר בראשית, פרק ד'.

כאשר גירש אלוהים את אדם מגן-עדן, הוא שלח אותו לעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"ג).

על רקע זה מסופר שהבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה.

כאשר הביאו הבל וקין קורבנות לאלוהים, הביא הבל ממבחר צאנו, בעוד שקין הביא מהפרי הממוצע שהצליח להוציא מהאדמה שהייתה מקוללת. אלוהים שעה אל קורבנו של הבל ולא אל קורבנו של קין, דבר שעורר את קנאתו של קין וחשף את העימות שהוביל לרצח הבל – הרצח והמוות הראשונים המופיעים בתנ"ך.

שמו של הבל מוזכר במדרש כשם שיש בו צניעות אך גם ריקנות שהובילה אותו לבחירת עבודת הצאן על פני עבודת האדמה.

הקרבת הקרבנות בידי הבל אשר הביא מבכורות צאנו לאל, נתפרשה במסורת הנוצרית כמתן האוכריסטיה. מהות החיים היא סמל לקורבן הדם של הנרצח הבל.

הומוסקסואליות בתנ"ך

ההתייחסות המפורשת והמובהקת ביותר בתנ"ך להומוסקסואליות היא באיסור משכב זכר המופיע בספר ויקרא. נוסף לכך פרשנים וחוקרים הציעו שמספר סיפורים אחרים הם בעלי אופי להט"בי, כמעשה לוט והמלאכים, אהבת דוד ויהונתן וסיפורן של רות ונעמי.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, איגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

חרם (נידוי הלכתי)

עונש החרם בהלכה הוא הרחקת אדם מן הציבור. התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מביניהם, כיוון שבנוסח הטלת החרם מופיעה המילה "ארור". חרם מוטל כאמצעי אחרון: אדם שעובר על דבר איסור במזיד מנדים אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו מנדים אותו שנית, ואם לא חזר בו מחרימים אותו. החרם מוטל על ידי בית הדין בנוכחות מניין (עשרה אנשים), בטקס שכולל תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה. בחרם משתמשים רק נגד חוטא ובמקרים נדירים ביותר. התרת החרם נעשית אף היא על ידי בית הדין המכריז "שרוי לך מותר לך".

לא תרצח

לֹא תִרְצָח הוא הדיבר השישי מעשרת הדיברות. פירוש האיסור הוא איסור נטילת חייו של אדם אחר.

מדעי היהדות

מדעי היהדות הם ענף של מדעי הרוח העוסק בנושאי יהדות: היסטוריה של עם ישראל, מחשבת ישראל, משפט עברי וטקסטים יהודיים, ובהם תנ"ך, התורה שבעל פה, קבלה, ועוד. כענף של מדעי הרוח, הגישה במדעי היהדות היא גישה מחקרית וביקורתית, ושונה מהגישה הדתית הנפוצה לנושאים אלה.

השימוש הראשון במושג זה נעשה בגרמניה, בראשית המאה ה-19, על ידי אנשי תנועת חכמת ישראל, שמטרתם הייתה להציג את יופיה של היהדות בפני העולם האירופי המשכיל של אותה תקופה, ולבסס את חקר היהדות על יסודות מדעיים מודרניים.

את תחום מדעי היהדות מאפיין השימוש הנרחב בכלי המחקר הפילולוגי - חקר הנוסח והעיסוק בכתבי יד, כמו גם בכלים ספרותיים, השוואות לתרבות הכללית, ועוד.

חוגים למדעי היהדות מתקיימים, בשמות שונים, במרבית האוניברסיטאות בישראל, וכן באוניברסיטאות במדינות נוספות. במשך שנים רבות נחשבה האוניברסיטה העברית בירושלים כמובילת תחום זה בעולם. "האיגוד העולמי למדעי היהדות" הוא ארגון גג של חוקרים ותלמידים בתחום זה.

מנשה

מְנַשֶּׁה הוא דמות מקראית, בנו הבכור של יוסף; אמו הייתה אסנת בת פוטי פרע והוא אביהו הקדמון של שבט מנשה.

בספר בראשית, כחלק ממניין בני ישראל, מופיע גם מנשה. תרגום השבעים מוסיף לפסוק זה גם את צאצאי מנשה: ויוולד למנשה אשר ילדה לו פילגשו הארמייה את מכיר, ומכיר הוליד את גלעד.

מצאצאיו הידועים בתנ"ך היו גדעון ויפתח הגלעדי ובנות צלפחד.

נוער חובב תנ"ך

ארגון נוער חובב תנ"ך (נח"ת) הוא ארגון ארצי שמטרתו להפיץ את לימוד התנ"ך ולהוות מקום מפגש לבני נוער יהודיים החשים קשר לתנ"ך ואוהבים ללמוד אותו.

ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

עמון

בני עמון הוא עם שמי קדום אשר יצא מהמדבר הסורי-ערבי באלף ה-2 לפנה"ס והקים ממלכה בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון. ממלכתם התקיימה מהמאה ה-13 לפנה"ס עד לשנת 334 לפנה"ס.

פוסק

פוסק (או פוסק הלכה או מורה הוראה או מורה צדק, המוכר גם בראשי התיבות מו"צ או דומ"צ), הוא שם תיאור לרב שעוסק בהכרעת שאלות הלכתיות המובאות בפניו.

מבחינה טכנית, כל סמיכת חכמים מהווה "היתר הוראה" המתירה לרב לענות על שאלות הלכתיות. עם זאת, לא כל הרבנים הם פוסקים ובקיאים בשאלות הלכתיות, וחלקם עוסקים בנושאים תורניים אחרים, כגון תנ"ך, תלמוד, מוסר, חסידות ועוד.

לעיתים ישנו מורה הוראה לנושא הלכתי ספציפי, למשל מורה הוראה לבית המטבחיים, שבו שוחטים בהמות.

לעיתים יש חלוקה בין רב קהילה, האחראי לניהול ענייניה הרוחניים של הקהילה, לבין מורה הוראה, האחראי על פסיקת ההלכה. חלוקה כזו נעשית לרוב בקהילות חסידיות שבהן הרב הרשמי הוא איש ממשפחת האדמו"ר או רב בעל ידע וסמכות בענייני חסידות ובעל יכולת דרשנית; במקרים כאלו ממנים רב נוסף, שתפקידו לפסוק הלכה והוא המשמש כפוסק. בדרך כלל ממנים על הקהילה פוסק בעל היקף רחב יותר, המכונה דומ"צ, ראשי תיבות של דיין (הבקיא בשולחן ערוך חלק חושן משפט, העוסק בשאלות ממוניות) ומורה צדק (הבקיא בשולחן ערוך חלק אורח חיים וחלק יורה דעה, העוסקים בשאלות בענייני יום יום).

הכינוי פוסקים מתייחס, על פי רוב, ליצירותיהם של רבנים פוסקים מובהקים, בעיקר לפירושים ההלכתיים שהודפסו במהדורות העיקריות של השולחן ערוך ולספרי שאלות ותשובות (בקיצור שו"ת). המושג 'בקיא בש"ס ופוסקים' מציין אדם שיש לו ידיעה מקיפה בתלמוד הבבלי ומפרשיו, בשולחן ערוך ומפרשיו, ובספרות השו"ת.

צפניה

ספר צְפַנְיָה הוא הספר התשיעי באוסף ספרי הנבואות תרי עשר שבחלק הנביאים שבתנ"ך, ועל פי כותרתו הוא מורכב מנבואת צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי (בן גדליה בן אמריה בן חזקיה), נביא לה' שפעל בממלכת יהודה בתקופת המלך יאשיהו בסוף המאה ה-7 לפני הספירה.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורה • תנ"ך • משנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים
ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.