תל מלחתה

תֵּל מַלְחֲתָה[1] הוא אתר ארכאולוגי השוכן בבקעת ערד, על גדתו המזרחית של נחל מלחתה, בסמוך להתחברותו עם נחל באר שבע. שמו הערבי של התל הוא תל אל-מילח (תל המלח), כנראה האתר היה קשור בזמני קדם למסחר במלח שהופק מים המלח. צורתו של התל היא סגלגלה, אורכו כ-200 מטר ורוחבו כ-75 מטר, ושטחו כ-15 דונם. בגדתו הצפונית של נחל מלחתה, נמצא תל קטן שנקרא "תל מלחתה הקטן".

מצפון לתל- שרידי מצד מהתקופה הרומית-ביזנטית, השייך למערכת המבצרים של ה"לימס פלשתינה"-קו הגבול המוגן שהשתרע מ-רפיח ל-ים המלח,למניעת התפרצותם צפונה של שבטי המדבר.[2].

BeershebaNorthNegev

תולדות היישוב בתל מלחתה

באתר התקיים יישוב מבוצר בשתי תקופות: תקופת הברונזה התיכונה 2 ב' ותקופת הברזל 3-2. היישוב בתקופת הברונזה התיכונה דמה ליישובים אחרים בארץ ישראל באותה תקופה, כלומר יישוב מוקף סוללה. בתקופת הברזל התקיים יישוב מבוצר, שהותקף ונפגע מספר פעמים, אך גם שוקם במהלך התקופה, עד שלבסוף ננטש בסוף התקופה עם חורבן בית ראשון. מהממצא האדומי הרב שהתגלה באתר לא ברור אם היישוב היה חלק מממלכת אדום, או שהוא היה תחת שלטון ממלכת יהודה והתגוררה בו אוכלוסייה אדומית רבה. ממחצית התקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזאנטית שימש האתר כמוצב צבאי שהגן על בקעת ערד ובאר שבע.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה במקום יישוב בדואי קטן[3]. סלילת הדרך לערד הוציאה את תל מלחתה מבידודה[4].

זיהוי האתר

ישנו ויכוח בין החוקרים על זיהוי האתר בתקופת המקרא. פ"מ פבל זיהה אותו עם מולָדָה, שהייתה אחת מערי שמעון (יהושע, ט"ו, כ"ו; י"ט, ב'; דברי הימים א', ד', כ"ח). ג'ון גרסטנג ובנימין מזר זיהו אותו עם חרמה (במדבר, י"ד, מ"ה; כ"א, ג'; דברים, א', מ"ד)[5]. יוחנן אהרוני זיהה אותו עם 'ערד לבית ירחם' שמופיעה לצד 'ערד רבת' ברשימת כיבושי שישק בנגב[6]. משה כוכבי זיהה אותו עם בעלת באר (יהושע, י"ט, ח'), על בסיס הבארות באזור האתר, ונאמן זיהה אותו עם העיר טלם שמופיע באותו הפסוק. בתקופה הרומית רוב החוקרים מזהים את האתר עם מוליאתה, שמופיעה במיסמכי מינהל מהמאה ה-6 לספירה.

החפירות באתר

בשנת 1962 חפר בתל מלחתה ד"ר יוחנן אהרוני במסגרת החפירות בתל ערד[7]. תל מלחתה הקטן נחפר בשנת 1980 על ידי רות עמירן. בתל מלחתה הגדול התקימו 7 עונות חפירה. בשנים 1967 ו-1971 נחפר התל על ידי המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב בראשותו של משה כוכבי, בשנת 1990 נחפר האתר על ידי משלחת משותפת של המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת ביילור בטקסס שבארצות הברית, בניהולם של יצחק בית אריה ושל ב' קרסון, עד שנת 1996 הם ערכו 5 עונות חפירה[8].

שכבות התל

התקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה

בתקופות אלו התקיים כנראה יישוב קטן בתל מלחתה הקטן, באתר המרכזי נמצאה רק קרמיקה מועטה ולא התגלו שרידי בניה.

תקופת הברונזה התיכונה 2 ב (1,700-1,800 לפנה"ס)

בשכבה VI התגלו שרידי יישוב מבוצר, שהוקף בסוללה שנתמכה בחלקה הפנימי בקיר אבן. הקרמיקה בשכבה זו כללה גם כלי יבוא מקפריסין ממשפחת White Painted. שטח היישוב בתקופה זו השתרע כנראה על 10 דונם[9].

תקופת הברזל 3-2 (586-950 לפנה"ס)

בשכבה V שמתוארכת לסוף המאה ה-10 לפנה"ס הוקם יישוב. יישוב זה היה מוקף חומת לבנים בעובי של 4.5 מטר, והחומה נתמכה בחלקלקה, שצופתה באבנים. בחפירות נתגלו שרידי מבנים, שאחד המבנים אורכו 15 מטר ורוחבו 7 מטר, שחולק בשתי שורות עמודים ל-3 מרחבי אורך. מבנה זה כנראה שימש כמחסן. יישוב זה חרב בשריפה, שלדעת יצחק בית אריה מיוחסת למסעו הצבאי של שישק בארץ ישראל.

התל יושב שוב רק במאה ה-8 לפנה"ס (שכבה IV), יישוב זה גם הוקף חומת לבנים שטויחה משני צדדיה, עוביה 3.5 מטר. בחומה שובצו מגדלים שבלטו כלפי חוץ. במדרגה הנמוכה בתל זוהתה כנראה מצודה שאורכה 35 מטר, המצודה ניצבה בסמוך לשער העיר. זוהו כנראה מבני ציבור נוספים. היישוב נפגע כנראה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, אולי בעקבות מסעו של סנחריב בשנת 701 לפנה"ס. היישוב שוקם ויושב בחלקו במהלך המאה ה-7 לפנה"ס (שכבה III). בשכבה זו הוצמדו מבני מגורים לחומה המזרחית של היישוב. יישוב זה חרב בסוף ימי בית ראשון, ישנם סימני שריפה והרס שמעידים על החורבן.

התקופה ההלניסטית-רומית קדומה (200 לפנה"ס-70 לספירה)

בשכבה II נמצאו ממצאים הלניסטיים במדרגה העליונה של התל. הממצא הקראמי די דל, הדבר אולי מעיד שבאתר הוקם מעין מוצב בתקופה זו, ולא יישוב גדול. המטבעות שנתגלו באתר הם מימיו של אנטיוכוס הרביעי (165-174 לפנה"ס) ועד ימיו של יוחנן הורקנוס הראשון (104-135 לפנה"ס). מאוד יכול להיות שבמקום הוקם מצד חשמונאי, לאחר הסיפוח של אדום לממלכת יהודה החשמונאית.

ישנם חוקרים המזהים את האתר עם 'מעלתא שבאידומיאה', מקום שמוזכר כמגדל בכתביו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יח: 147), לשם חמק אגריפס הראשון בשובו מרומא בתחלית המאה ה-1 לספירה. מאוד יכול להיות שהמצד שהוקם בתקופה ההלניסטית המשיך לשמש בתקופה הרומית הקדומה[10].

התקופה הרומית המאוחרת-ביזאנטית (400-250 לספירה)

בשכבה I שמתוארכת למאה ה-3 לספירה, הוקמה מצודה גדולה בראש המדרגה הגבוהה בתל, אורכה של המצודה כ-70 מטר ורוחבה כ-50 מטר. הקיר החיצוני השתמר לגובה של 3מטר. בצמוד לקירות החיצוניים נבנו שורת חדרים, כך נוצרה מעין חומת סוגרים, שבמרכז ישנה רחבה גדולה. מחפירת החדרים עולה שבמצודה ישנם 3 שלבי בנייה מהתקופה הרומית-ביזאנטית. נמצאו מטבעות מסוף המאה ה-3 לספירה של הקיסרים גליאנוס, קלאודיוס השני גותיקוס ודיוקלטיאנוס, ומטבעות מהמאה ה-4 לספירה של קונסטנטינוס הגדול ותיאודוסיוס הראשון.

בתקופה הביזאנטית מוכר האתר בשם 'מוליאתה' ממסמך שלטוני בשם Notitia Dignitatum ('ספר המשרות הנכבדות'), שנכתב במאה ה-4 לספירה. במסמך זה מצוין שבאתר חנתה יחידה צבאית. מדרום לתל נחשפו מבנים ובית קברות מהתקופה הביזאנטית[11].

ממצאי החפירות

קרמיקה

רוב כלי החרס אופייניים לאזור יהודה, ונפוצים באתרי הנגב בתקופת הברזל. ישנם כלים שניכרת בהם השפעה אדומית. ישנם גם כלים שהם ייחודיים לאתר, כמו פך מעוטר בדגמי פסים בסגנון יווני-מזרחי, שמתוארך לתחילת המאה ה-6 לפנה"ס. סירי הבישול שאופייניים לאתר, הם סירים עם פתח רחב, בלי צוואר ושפה מדורגת. מניתוח הטין של הכלים עולה שיש בו אחוז גבוה של 'חול נובי', כלים עם תרכובת טין דומה התגלו באתרים אדומיים בעבר הירדן. נמצא גם סיר בישול עם 4 ידיות, טיפוס דומה נמצא בבוצירה שבאדום. 85% מהסירים שנתגלו באתר שייכים לטיפוס 'סיר הבישול האדומי', והשאר שיכים לסיר היהודאי. 'סיר הבישול האדומי' נדיר באזור הנגב הצפוני, ובכך תל מלחתה הוא אתר ייחודי מבחינה זו.

כלי נוסף שנפוץ באתר הוא קערה שמחקה 'כלי ארמון אשוריים', כלי זה מהווה 50% מהקערות באתר. בנוסף נמצאו כלים ייחודיים שיש להם מקבילות רק באדום: 1) קערה עמוקה דקת דפנות בצבע קרם בהיר, עם 3 רגליים, קערות זהות מעוטרות בפסים נחשפו בבוצירה. 2) צפחת נפוחה עם שתי ידיות שמחוברות לכתף, גם לסוג זה ישנה מקבילה בבוצירה. שכבה III היא שכבה עשירה בכלים אדומיים מובהקים.

ממצא מיוחד

בחפירות נמצאו חותמות. נמצאה טבעת ברונזה עם חותם של יעל, בחותם אחר מאבן קארניאול חקוקה יען, ובצידו השם 'לחחע', נמצא גם חותם עם דמות גריפון. נמצאו גם 8 משקולות מסומנות של 1,2,4 ו-8 שקל. ונמצאה משקולת ענקית של 1,450 גרם, שערכה כ-130 שקל. נמצאה משקולת אחת של נצף ושתי משקולות מסומנות של גרא.

נמצאו גם חפצי פולחן כגון כנים עם חלונות, מזבחוני קטורת, קארנוס ועליו דמויות של בעלי חיים ולוחות אבן מלוטשים.

צלמיות

באתר נחשפו עשרות של צלמיות טין, מהן 10 המתארות דמויות אדם. סוג אחד של צלמיות הוא צלמיות העמוד שנפוצות בתקופת הברזל. צלמית אחת מיוחדת היא של גבר עם זקן ארוך, צבועה באדום ושחור. צלמית אחרת היא של גבר מזוקן, המחלל בחליל בעל 2 קנים, צלמית זו הייתה במקורה דבוקה לכלי כלשהו. חלקי הפנים של הצלמית בולטים: האף, העיניים והשפתיים. חלקי הגוף נעשו ביד והוצמדו לגוף שנעשה באובניים. חלקי הפנים הוצמדו לגליל חלול, שקצהו העליון עוצב בצורת כובע. גם בצלמית זו נמצאו שרידים של צבע אדום ושחור. נמצאו גם צלמיות של נשים.

כתובות

באתר נמצאו 4 אוסטרקאות ו-2 חרותות בחרסים. אוסטרקון אחד נושא את השמות 'עזנאל' ו'דנאל'. בכל אחת מהחרותות מופיעה תיבה אחת: 'פלך' ו'חנן'.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ את המהדורה עדכן זאב ענר, כל מקום ואתר: מדריך לכל מקום ואתר בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005 ׁ(מהדורה 20 מחודשת)
  2. ^ מנחם תלמי,אפרים תלמי,"כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל",הוצאת "עמיחי" בע"מ, ספטמבר 1966, עמוד 637
  3. ^ ה. בן עדי, מכונת כישוף במדבר, מעריב, 21 באפריל 1954
  4. ^ חופרים בתל ערד ובתל נגילה, מעריב, 21 ביולי 1963
  5. ^ מנחם תלמי, כאן תוקם ערד, מעריב, 17 בפברואר 1961
  6. ^ חופרים בתל ערד ובתל נגילה, מעריב, 21 ביולי 1963
  7. ^ חומה כנענית נחשפה בתל מלחתה, מעריב, 12 באפריל 1962
  8. ^ י. בית אריה, 'החפירות בתל מלחתה- סיכום ביניים', קדמוניות 115, תשנ"ח: 31-30.
  9. ^ י. בית אריה, 'החפירות בתל מלחתה- סיכום ביניים', קדמוניות, 115, תשנ"ח, עמ' 32.
  10. ^ י. בית אריה, 'החפירות בתל מלחתה- סיכום ביניים', קדמוניות, 115, תשנ"ח, עמ' 38-32.
  11. ^ י. בית אריה, 'החפירות בתל מלחתה- סיכום ביניים', קדמוניות, 115, תשנ"ח, עמ' 39-38.
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

בסיס נבטים

בסיס חיל-האוויר נְבָטִים (בח"א 28) הוא בסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי השוכן בנגב הצפוני.

בבסיס מוצבות הטייסות והיחידות שלהלן:

טייסת 103 ("טייסת הפילים") המפעילה מטוסי C-130J סופר-הרקולס "שמשון";

טייסת 120 ("ענקי המדבר"), המפעילה מטוסי בואינג 707 "ראם/שקנאי/ברבור";

טייסת 122 ("הנחשון"), המפעילה מטוסי גאלפסטרים 5 "נחשון עיטם" ו"נחשון שביט";

טייסת 131 ("אבירי הציפור הצהובה"), המפעילה מטוסי C-130 הרקולס, "קרנף";

טייסת 140 ("נשר הזהב"), המפעילה מטוסי F-35I "אדיר";

יה"ק 5700 - יחידת ההנחתה הקדמית;

יחידת האספקה בהיטס 609;

יחידה 757 (יחידת פקחי העמסה);

פלגת הנגב - פלגת לוחמי נצח יהודה שהוקמה בשנת 2010 וכפופה לגף ההגנה הקרקעית של הבסיס ותחת פיקודה של מפקד טייסת תעופה.

יחידת בינוי 328 - יחידת בינוי אחראית על כלל תשתיות הבסיס ומרחב אחריותו הן בהיבט הרציפות התפקודית של תשתית המבנים והמערכות והן בהיבטי אחזקה שוטפת (שבר, מונעת ומתוכננת). בנוסף, היחידה מנהלת את מיזמי ההתעצמות והשיפוצים בבסיס.

בקעת באר שבע

בקעת באר שבע היא אזור גאוגרפי באזור הנגב. בקעת באר שבע היא חלק מבקעת הנגב (או נגב יהודה או בקעת באר שבע-ערד), שכוללת בתוכה גם את בקעת ערד ובקעת חטיל. בקעת הנגב מפרידה בין הרי יהודה להרי הנגב ומהווה בקעת משנה של הרי השבר הסורי אפריקני (כמו: עמק יזרעאל, מעבר חומס ובקעת צין) אף-על-פי שלא כמו כל הבקעות, היא איננה מתחברת ויוצאת מהשבר הסורי אפריקני אלא אל מישור החוף. היא קרויה כך על שם העיר המרכזית והעתיקה ביותר שנמצאת בתחומה - באר שבע. בקעת הנגב והגדולה שבתוכה-בקעת באר שבע היא חלק מהנגב המקראי. אותו נגב שבו חיו אבות העם היהודי. בניגוד למה שמקובל כיום שהאזורים שמעבר לצפון הנגב הם המשך הנגב, במקרא אזורים אלו היו נקראים ארץ צין, ארץ פארן וארץ הערבה. בקעת באר שבע משתפלת ממזרח למערב מגובה של 400 מטר מעל גובה פני הים במזרח הבקעה עד לגובה של-243 מטר מעל גובה פני הים בנקודה ההתחברות של הנחלים באר שבע ובקע. בקעת באר שבע נמוכה יותר משכנתה המזרחית - בקעת ערד שמגיעה עד לגובה של כ-650 מטר מעל גובה פני הים.

דרך אדום

דרך אדום המקראית או דרך מדבר אדום היא נתיב קדום שחיבר את יהודה עם אדום. הדרך שמשה מתקופת הברזל ועד התקופה הביזנטית לפחות כנתיב מרכזי ושימוש מקומי לצורכי בדואים המשיך עד אמצע המאה העשרים, כיום משמשת הדרך לטיולי מדבר,

הנתיב המרכזי של הדרך ירד ככול הנראה מירושלים לחברון, תל ערד, נחל קינה ונחל חמר עד ים המלח, משם עקפה הדרך ככול הנראה את ים המלח מדרום והמשיכה לכיוון הרי אדום, לאורך הדרך נבנו מספר מצודות אשר שמרו על העוברים בדרך ומקורות מים לשימושם.

הדרך זוהתה בשנות החמישים על ידי יוחנן אהרוני. שמה מופיע במקרא בספר מלכים ב', פרק ג', פסוק כ'.

המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)

המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת בשנת 588 (587) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז כשנתיים וחצי לאחר מכן בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר, אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.

הר עמשא

הר עמשא הוא הר בהרי חברון, מדרום ליישוב הר עמשא ו-13 ק"מ צפונית לערד. גובה ההר 859 מטר מעל פני הים ומפסגתו ניתן להשקיף על שטח דרום מדבר יהודה ועל בקעת ערד, צפון הר הנגב ומצפון, על הרי חברון.

ההר נמצא בתחום השיפוט של מועצה אזורית תמר, וסביבו שמורת טבע מוכרזת, "שמורת הר עמשא". ההר קיבל את שמו בעת החדשה על שם עמשא בן יתר שהיה שר צבא של דוד המלך.

חורבת עוזה

חורבת עוזה (ח'ירבת ע'זה) היא אתר ארכאולוגי רב שכבתי בגבולה המזרחי של בקעת ערד, מעל לנחל קינה. החורבה שימשה כמצודה לכל אורך התקופות ושלטה על דרך עתיקה העוברת בנחל. יש המתארכים אותה אולי אפילו מהתקופה הפרהיסטורית אך בוודאות דרך זו הייתה קיימת לאורך כל התקופות העתיקות.

מרדכי גיחון

מרדכי גיחון (16 באוגוסט 1922 - 19 בספטמבר 2016) היה ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל, מקים המחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב ופרופסור בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

נחל באר שבע

נַחַל בְּאֵר שֶׁבַע הוא נחל העובר באזור הנגב, ואחד הגדולים בנגב הצפוני. הוא אחד מיובליו של נחל הבשור. הנחל הוא נחל אכזב, אורכו כ־50 קילומטר, ושטח אגן הניקוז שלו הוא כ־1700 קמ"ר. בחלקו, זורם הנחל ליד היישוב בית אשל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.