תלת-חתרית

תלת-חַתְרִית (גם טריארה או טרירמה; ביוונית: τριήρης, טְריאֵרֵס; ובלטינית triremis, טְרירֵמיס) הייתה ספינת מלחמה ים-תיכונית בעת העתיקה. ספינה זו, שהייתה ספינת המלחמה התקנית בציי הים התיכון במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס, היא סוג של גליאה - ספינה המונעת בעזרת משוטים. המצאת התלת-חתרית מיוחסת לפיניקים, אך היא ידועה בעיקר ככלי השיט המלחמתי של ערי המדינה ביוון.

המספר "שלוש" בשם היווני והלטיני מתייחס למספר החותרים ב"יחידת החתירה". ספינה זו הייתה בעלת שלוש שורות משוטים, זו מעל זו, ובכל אחד מן המשוטים אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא שלושה חותרים - אחד במפלס עליון, אחד במפלס אמצעי ואחד במפלס תחתון. אוניות גדולות ממנה היו אף הן תלת-חתריות, אך בכל משוט אחז יותר מחותר אחד.[1]

השם העברי המודרני "תלת-חתרית", כמו השם האנגלי המודרני trireme, אינו מבחין בין "טריארס" יוונית ל"טרירמיס" רומית, אף שהיו הבדלים ביניהן. המבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי: "טריארה" ו-"טרירמה".[2] את המונח "חתרית" חידש ההיסטוריון הימי מאיר שָׂשׂ.

Model of a greek trireme
דגם של תלת-חתרית יוונית

תלת-חתרית וספינות מלחמה אחרות

תלת-חתריות קדומות, מן התקופה הקלאסית, התפתחו מאוניית חמישים, סוג של גליאות שנקראו ביוונית פנטקונטורוס (pentekontoros), באנגלית פנטקונטר (penteconter). הייתה זו ספינת מלחמה חד-טורית, כלומר בעלת שורת משוטים אחת ובה 25 חותרים בכל צד. דו-טורית (διήρης ביוונית), שהייתה ספינת מלחמה בעלת שני טורי משוטים אחד מעל השני, נחשבת גם היא לסוג של גליאה שממנה התפתחה התלת-חתרית.

בתלת-חתריות סודרו החותרים כך שניתן היה להציב שלוש שורות של משוטים בכל צד, אחת מעל השנייה, עם חותר אחד למשוט. כדי למנוע מצב שבו החותרים בשורה העליונה מפריעים לחותרים שמתחתיהם, הושבו החותרים העליונים על מעין מרפסת הנקראת "מלברית", שבלטה החוצה מעל הלזבזת, החלק העליון של שולי הסירה. תלת-חתריות קדומות היו ספינות המלחמה הדומיננטיות בים התיכון מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 לפנה"ס.[3] תלת-חתריות פיניקיות ויווניות החזיקו במעמד זה עד להופעת החמש-חתריות.

בצי הרומי היו הספינות העיקריות מעין תלת-חתריות קלות, שתפסו את מקומן של אוניות הצי הקדומות יותר, שנקראו ליבורניות. כמו הטריארות הקדומות יותר, גם הן היו ספינות מלחמה קלות, אך עם 150 חותרים בכל צד במקום 170, מוגנות מעט פחות, נושאות הרבה יותר חיילי צי על סיפונן ומותאמות פחות לניגוח. מכאן התפתח בימי הביניים דגם שנקרא דרומון.

תולדות התלת-חתרית

לא ברור מתי החל השימוש בתלת-חתרית, לא רק בגלל האזכורים החלקיים והפזורים שלה בכתבים היווניים העתיקים, כמו אצל הרודוטוס ותוקידידס, אלא גם בגלל תהליך התפתחותה שעדיין אינו מובן במלואו.

מוצאה

AssyrianWarship
דו-טורית פיניקית, תבליט בארמון סנחריב בנינווה (שלט מ-705 עד 681 לפנה"ס)

מוצאה המדויק של התלת-חתרית אינו ידוע בוודאות, מאחר שהעדויות העומדות לרשותנו הן מקורות כתובים וציורים על שברי חרסים ותבליטים שקל לטעות בפירושם. ציורי ספינות דו-טוריות, עם ובלי מלברית, נפוצים בעיטורי כלי חרס מהמאה ה-8 לפנה"ס, אך רק בסופה של מאה זו ישנה התייחסות ראשונה בכתובים לספינות בעלות שלושה טורי משוטים.

תוקידידס מספר כי טריארות הוכנסו לשימוש ביוון על ידי הקורינתים באמצע המאה ה-7 לפנה"ס[4] וכי אמינוקלס הקורינתי בנה ארבע אוניות שכאלה עבור אנשי סאמוס.[5] אף שסופרים מאוחרים יותר, כמו פליניוס הצעיר ודיודורוס, הבינו מדבריו כאילו הטריארה הומצאה בעיר קורינתוס, קרוב לוודאי שמוצאן של התלת-חתריות הראשונות הוא בפיניקיה.[6] תבליט מן המאה ה-8 לפנה"ס, הנמצא בארמון סנחריב אשר בנינווה בירת ממלכת אשור, מנציח את ציי צור וצידון ומציג לדעת חוקרים אחדים ספינות מלחמה דו-טוריות ותלת-חתריות החמושות באילי ניגוח. קלמנס מאלכסנדריה, מלומד נוצרי בן המאה ה-2 לספירה, שהסתמך על חיבורים קדומים, ייחס במישרין את המצאת התלת-חתרית לצידונים.[7]

הפעלה ראשונה והתפתחות

הרודוטוס[8] מציין שהמלך המצרי, פרעה נכו השני (אחד מפרעוני מצרים בשושלת ה-26; שלט מ-610 לפנה"ס עד 595 לפנה"ס) בנה תלת-חתריות במוצא הנילוס לשיט בים התיכון, ותלת-חתריות נוספות נבנו בים האדום לצורך הפלגה באוקיינוס ההודי. היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בדברים אלה, שכן ייתכן שבמאה ה-5 לפנה"ס המושג "טריארה" שבו משתמש הרודוטוס ציין כל ספינת מלחמה, ללא קשר לסוג המדויק.[9] ידוע כי לנכו השני היו קשרים קרובים עם יוון, ובמיוחד עם קורינתוס; ייתכן ששם למדו המצרים את תכנון התלת-חתריות, אם כי סביר יותר שלמדו את המלאכה מן הפיניקים, הקרובים יותר.

ידוע כי תלת-חתריות לא השתתפו בקרב ימי באופן מעשי עד לשנת 525 לפנה"ס. בשנה זו, לדברי הרודוטוס, שלח פוליקרטס, שליט סאמוס, 40 תלת-חתריות להשתתף בפלישה משותפת למצרים. עם זאת, ההנחה שפוליקרטס היה הראשון שעשה את השינוי מאוניית חמישים לדגם המתקדם יותר, התלת-חתרית, אין לה על מה לסמוך; כאמור לעיל, כבר הקורינתים בנו לסאמיים ארבע טריארות. הרודוטוס[10] מספר כי לאחר השתלטות פוליקרטס על סאמוס, היה לו צי של אלף אוניות חמישים, ולאחר מכן הוסיף לעשות חיל, וכפי הנראה בנה לו צי של טריארות על פי דוגמת הספינות שכבר היו ברשותו. תוקידידס, במקביל, מציין בבהירות שעד הפלישות הפרסיות היו רוב ציי יוון מורכבים מאוניות חמישים (בעלות שתי שורות חותרים) ו"ספינות ארוכות" (ploia makrá).

עד תחילת המאה ה-5 לפנה"ס הייתה התלת-חתרית לאוניית המלחמה הסטנדרטית באגן המזרחי של הים התיכון. ההבדלים בין הספינות היווניות לפיניקיות היו מזעריים, כפי שמתחוור מעדויות כתובות ומעיטורי אוניות על גבי מטבעות. הקרב הימי הגדול הראשון שבו השתתפו תלת-חתריות היה קרב לאדה, שניטש בשנת 494 לפנה"ס במהלך המרד האיוני, ובו הובס צי הברית של הערים האיוניות על ידי הצי הפרסי, אשר כלל שייטות מערי פיניקיה, קאריה, קפריסין ומצרים הנתונות למרותו של מלך פרס.

המלחמות הפלופונסיות והמלחמות בפרס

לאחר המרד האיוני, שבו סייעה אתונה לערים היווניות שמרדו בפרס, החליט המלך דריווש הראשון לפעול נגד ערי המדינה ביוון (היו גם סיבות נוספות למהלך זה). הצי הפרסי נע בכל רחבי הים האגאי ללא התנגדות, ואולם משניסו הפרסים לראשונה לפלוש ליוון הם נהדפו בקרב מרתון, בשנת 490 לפנה"ס. הפרסים ערכו ניסיון פלישה נוסף: המלך חשיארש הראשון, הידוע בשמו היווני קסרקסס (Ξέρξης, Xerxes), הנחית בחופי יוון כוח פלישה עצום ובו 400 עד 600 אוניות, שהביאו לחוף מאות אלפי חיילים.

אתונה הייתה שקועה בתקופה זו במאבק מול האי הסמוך אייגינה, שבבעלותו היה צי מטיל יראה. כדי להתמודד עם צי זה, וכנראה גם מתוך ראיית ההתעצמות הפרסית, הציע המדינאי היווני תמיסטוקלס בשנת 482 לפנה"ס לבנות צי של 200 תלת-חתריות. יכולתו הפוליטית והשפעתו שכנעו את מועצת אתונה לבצע את ההחלטה, תוך שימוש בהכנסות ממכרות הכסף שנתגלו אז בלאוריון.

ההתנגשות הראשונה בין הצי היווני לצי הפרסי הייתה בקרב ארטמיסיון, שקדם לקרב תרמופילאי. שני הצדדים סבלו אבדות כבדות בקרב, אולם הקרב שהכריע את המערכה והביא לנסיגת הפרסים היה קרב סלמיס, בספטמבר 480 לפנה"ס.

לאחר ניצחון זה זכו הערים היווניות באיוניה (בחוף המערבי של אסיה הקטנה) לשחרור מהכיבוש הפרסי, ונוצרה הליגה האטית-דלית בהנהגת אתונה. ליגה זו הפכה בהדרגה לאימפריה אתונאית, שיסוד כוחה היה הצי החזק שלה, ובו כ-200 תלת-חתריות. צי זה שלט בים האגאי ושמר על נאמנותן של בעלות בריתה של אתונה, וגם הגן על נתיבי השיט והמסחר בים זה ובים השחור, שבהן הובילו משלוחי חיטה לאתונה המתפתחת. מעבר לכך, היה הצי מקור תעסוקה קבוע לאזרחים העניים יותר בעיר, וכך שמר על מבנה השלטון הדמוקרטי של אתונה. היה זה הדגם הראשון בהיסטוריה של אימפריה שעיקר כוחה בעוצמתה הימית, ולאו דווקא יבשתית. מעצמות ימיות נוספות באותה תקופה היו סירקוזה, קורפו, קרתגו וקורינתוס.

במלחמות הפלופונסיות, שהחלו בשנת 431 לפנה"ס והתחוללו בין אתונה ובעלות בריתה לבין ספרטה ובעלות בריתה, תפסו התלת-חתריות מקום חשוב. למרות קרבות יבשה רבים שהתחוללו, הובסה אתונה לבסוף לאחר הרס הצי שלה במתקפה על סיציליה ולבסוף בקרב אייגוספוטמוי, שבו הובס הצי האתונאי תבוסה מוחצת בידי הצי של ספרטה.

פרטים טכניים

לא נמצאו שרידים של תלת-חתריות, כיוון שהיו עשויות מעץ מתכלה; לא נמצאו תלת-חתריות טבועות, כיוון שהיו בעלות ציפה חיובית ופשוט לא טבעו. המידע שיש בידינו מגיע רק ממקורות כתובים ומעדויות ארכאולוגיות לא ישירות. רובן של עדויות אלו עוסק בטיפוס ה"קלאסי" של התלת-חתרית, מן המאה החמישית לפנה"ס, במיוחד אותן תלת-חתריות שהיו בשימוש באתונה. מידע חשוב הושג בפרויקט שחזור של תלת-חתרית (ראו בהמשך).

ממדים

Trireme
תלת-חתרית יוונית

הדרך להערכת ממדי התלת-חתריות היא באמצעות מדידת רציפי האבן שאליהם הועלו לטיפולים ותחזוקה. רציפים אלו נקראו "נאוסויקי" (neosoikoi - מחסי האוניות), וכמותם נמצאו בפיראוס, נמלה של אתונה. המדידות מעלות כי תלת-חתרית אתונאית הייתה באורך של כ-36 מטרים וברוחב כ-6 מטרים. ההערכה היא שגובה התלת-חתרית היה בסביבות 2.15 מטרים, והשוקע שלה בעומק כמטר אחד, דבר שהקל מאוד על העלאתה לחוף לצורכי תחזוקה.

אמצעי הנעה וביצועים

אמצעי ההנעה העיקרי של התלת-חתריות היה המשוט. בכל תלת-חתרית היו כ-170 משוטים; ניסויים שנערכו בתלת-חתרית המשוחזרת, "אולימפיאס", הראו שהחתירה במשוטים הביאה את הספינה למהירות קבועה של כ-4 קשר למשך זמן, כאשר חצי מהצוות במנוחה. מעבר למשוטים נשאה התלת-חתרית שני תרנים, ראשי וקדמי, שנשאו עליהם מפרשים מרובעים. ההיגוי נעשה בעזרת שני משוטים מיוחדים בירכתיים.

לפי עדויות שונות, הגיעו התלת-חתריות למהירות מרבית של כ–11.5 קשרים (בערך 21 קמ"ש), למשך פרקי זמן קצרים. למהירות זו הייתה התלת-חתרית יכולה להגיע תוך 30 שניות; לאורך זמן הייתה התלת-חתרית יכולה להפליג במהירות 7 קשרים (בערך 13 קמ"ש). רדיוס הפנייה של התלת-חתרית היה כאורכה.

מבנה

Trireme cut-he
חתך של תלת-חתרית, המתאר את מקום ישיבתם של החותרים ואת הזווית שבה החזיקו את המשוטים. ניתן לראות בנקל את המלברית הבולטת החוצה מן הסיפון.

התלת-חתריות צריכות היו להיות מהירות ובעלות כושר תמרון טוב. כדי להשיג את שתי התכונות הללו, היה עליהן להיות בעלות מספר רב ככל האפשר של חותרים, הואיל ויותר משוטים מאפשרים מהירות גבוהה יותר, יכולת תמרון טובה, ועוצמה רבה יותר בתמרוני ניגוח); אך קצרות וצרות ככל האפשר, משום שספינה ארוכה ורחבה מתמרנת פחות טוב. הגליאה שקדמה לתלת-חתרית, אוניית החמישים, הייתה באורך של כ–35 מטרים, והיו בה 25 משוטים מכל צד (ומכאן שמה); היה זה האיזון המיטבי בין אורך ומספר חותרים. המצאת התלת-חתרית הייתה פריצת דרך במובן זה, והיא אפשרה בניית ספינות מהירות יותר, בלי להאריך אותן מעבר לגודל הקיים.

בניית תלת-חתריות הציבה אתגרים רבים בפני בוני הספינות של ימי קדם. עד אמצע המאה ה-20 היה מי שסבר שלא ניתן היה בעת העתיקה לבנות גליאות בעלות שלוש שורות משוטים; ההנחה הייתה שהכוונה במושג "שלושה" היא למספר החותרים על כל משוט, או לשלוש קבוצות של חותרים, בקדמת האונייה, באמצעה ובחלקה האחורי. ב-1941 הציע מוריסון[11] את ההסבר הקיים היום למבנה האפשרי לתלת-חתרית (ראו ציור להלן).

האתגר העיקרי בבניית תלת-חתרית היה השמירה על יציבותה של הספינה. הוספת שורה שלישית של חותרים משמעה הגבהה של הספינה, ולפיכך ערעור יציבותה; בעיה זו נפתרה על ידי הוספת ה"מלברית" (מלשון "מלבר", מחוץ) ברוחב כ – 60 ס"מ, שבלטה במישור האופקי משפת הגליאה. החותרים בשורה העליונה השעינו את משוטיהם על המלברית, וכך לא היה צורך להוסיף בגובה.

השורה התחתונה של החותרים ישבה נמוך מאד, בערך חצי מטר מעל גובה המים; המשוטים שלהם בלטו החוצה דרך צוהר, שהיה אטום בעור (חוץ מהחור שדרכו עבר המשוט), כדי למנוע חדירה של מים. החותרים ישבו בצפיפות רבה, כדי לחסוך מקום וגובה; אריסטופנס מעיד על התנוחה הלא-נוחה של החותרים; הוא מעיד על כך שהחותרים סבלו מהנפיחות של מי שישבו מעליהם.[12]"

תנאים ואחזקה

התלת-חתריות לא התאימו למסעות ארוכים, בגלל הצפיפות הרבה שבה ישב הצוות. ניתן היה לבצע הפלגה של מעבר ליום אחד רק אם היה בדרך חוף ידידותי ללינת לילה. הבעיה הייתה קשה עוד יותר כי התלת-חתריות לא נשאו עימן מים לשתייה. התלת-חתריות לא שימשו להובלת משאות[13]; למטרה זו שימשו ספינות מפרשים, שנקראו ספינות עגולות (roundships) בשל יציבותן הרבה יותר.

בוני הספינות והמלחים בימי קדם הגנו על הספינות בעזרת מריחתן בעטרן (pitch), אך העטרן נשטף עם הזמן והעץ שממנו היו עשויות הספינות נעשה ספוג יותר ויותר במים עם הזמן. ככל שהיה העץ רווי יותר במים, שקעה הספינה יותר ויותר, והיה צורך במאמץ רב יותר בהנעת התלת-חתרית ובתמרונה. לכן היה חיוני שהספינות תהיינה מחוץ למים ככל שניתן, כדי לאפשר לעץ להתייבש. דבר זה נעשה על ידי העלאת הספינה לחוף, על מִמְשִׁים, רציפי אבן שנקראו "נאוסויקי" (neosoikoi - מחסי האוניות). רציפים רבים כאלה נמצאו בפיראוס. בעת מסע היו הצוותים משתדלים להעלות את הספינות לחוף בעת חנייה.

צוות

ACMA Relief Lenormant
תבליט לנורמן (Lenormant), מהאקרופוליס באתונה, מציג את חותריה של טריארה אתונאית מ-410 לפנה"ס לערך. זוהי אחת העדויות החשובות ביותר לאופן סידור החותרים בטריארה.

צוות הספינה מנה כ-200 איש. הם היו מחולקים לכמה קבוצות, כמפורט להלן:

  • מפקד התלת-חתרית נקרא "טריאראכוס" (trierarchos); הוא עצמו לא היה איש ים, אלא אזרח אתונאי עשיר, בדרך כלל מן המעמד החברתי הגבוה ביותר (שנקרא Pentacosiomedimni), שקיבל על עצמו את אחזקת הספינה וצוותה (שהיו בבעלות המדינה) למשך שנה שלמה. תפקיד זה היה אחד מן התפקידים הציבוריים שאזרחים נטלו על עצמם; הייתה בכך יוקרה רבה, אך גם נטל כלכלי כבד. במאה ה-4 לפנה"ס כבר היה נהוג לחלק את הנטל בין שני אזרחים, ובשנת 347 לפנה"ס מוזכרות ועדות ציבוריות שאחראיות על נטל זה.
  • צוות הפיקוד של הספינה, שהיה אחראי בפועל על השטתה, היה בפיקוד ה"קיברנטס" (kybernetes), שהיה ההגאי ואיש ים מנוסה. הוא היה המפקד בפועל של הספינה. קצינים אחרים היו הצופה בחרטום (prōreus או prōratēs), רב החותרים (keleustēs, תפקידו היה אימון החותרים ועידודם בשעת החתירה), הקצין האחראי על צדדים הפיננסיים ועל כוח האדם (pentēkontarchos), האחראי על תחזוקת האונייה (naupēgos, אחראי בעיקר על מבנה האונייה), ה"חלילן" - אדם שהיה אחראי על קביעת הקצב לחותרים (aulētēs) ו-2 toicharchoi, כל אחד אחראי על החותרים באחד מצידי האונייה.
  • 17 מלחים שהיו אחראים על התרנים והמפרשים.
  • 170 - 174 חותרים (eretai), רובם מן המעמד העני באתונה (Thetes). הם היו מחולקים ל-3 קבוצות:
* בשורה העליונה ישבו (בכל צד) 31 חותרים שנקראו ת'ראניטים (thranites, מהמילה thranos, סיפון), עם משוטים באורך כ-4 מטרים;
* בשורה האמצעית ישבו (בכל צד) 27 חותרים שנקראו זיגיטים (zygites, על שם הקורות שישבו עליהן - zygoi), שאחזו במשוטים באורך כ-3 מטרים;
* בשורה התחתונה ישבו בכל צד 27 חותרים שנקראו תלאמיטים (thalamites, מהמילה thalamos, החלק התחתון של האונייה), ולהם משוטים באורך כ-2 מטרים.
  • 10 עד 20 נחתים (epibata - לא במשמעותם הנוכחית) שנועדו לתקיפת אוניות אחרות על ידי עלייה על סיפונן.

התמרונים שבהם נקטה התלת-חתרית היו מסובכים ודרשו מיומנות רבה וריכוז רב; אפילו חותר לא מקצועי יחיד עלול היה לשבש את כל הקצב. צוותי הטרירמות עברו אימונים ארוכים וקשים; הם לא היו עבדים, אלא אזרחים חופשיים של ערי המדינה, בדרך כלל מהשכבות הנמוכות יותר כלכלית, שזכו למשכורת (אם כי נמוכה) על שירותם. במקרים הנדירים מאוד שבהם נאלצו לגייס עבדים לחתירה, שוחררו העבדים מעבדותם לפני שהוכנסו לאוניות. צוות התלת-חתרית, אם כן, חש עצמו שותף פעיל להישרדות עיר המדינה, וניתן היה לסמוך עליהם שיתאמנו בקפדנות ושימלאו את תפקידם בקרב באופן מלא.

טקטיקה

קרבות ימיים, בתקופה שבה החלה התלת-חתרית להיכנס לשירות, היו מורכבים בעיקר מניסיון של כל אחת מהספינות לנגח את ספינת היריב, כך שלא תוכל לתמרן, ואז ניתן יהיה להשתלט עליה פיזית. הדרך לבצע תמרון זה בצורה טובה הייתה התקרבות אל ספינת האויב מאחור, מירכתיה, ואז נגיחתה בעזרת איל ניגוח; המטרה לא הייתה רק ליצור חור, אלא לגרום נזק נרחב ככל האפשר. המהירות המינימלית הדרושה לביצוע תמרון כזה היא 10 קשרים לפחות. שיטה שנייה הייתה ניסיון לשבור את משוטיה של ספינת האויב; ניסיון זה נעשה על ידי צבירת מהירות והתקדמות במקביל לאוניית האויב. אז היה צוות התלת-חתרית צר את המשוטים ומצמיד אותם לדופן, וכך דורס את משוטי ספינת האויב, תוך גלישה בכוח המהירות שנצברה.

בתקופות מאוחרות יותר הושג הניצחון במערכות ימיות על ידי השתלטות פיזית על כלי השיט של האויב. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, לא הצליחו הרומאים להתמודד עם הצי הקרתגי המנוסה בטקטיקות הניגוח הרגילות, ולכן פיתחו גשרים ניידים (corvus) שאפשרו להם לנצל את יתרונם בלוחמה היבשתית ולהשתלט על הספינות הקרתגיות. ההשתלטות הפיזית הייתה זו השיטה העיקרית לניצחון בקרב ימי עד סוף המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19. ואולם, במאה ה-5 וה-6 לפנה"ס הדגש העיקרי היה גרימת נזק מרבי לספינת האויב. מספר הנחתים שנישאו על התלת-חתרית היה קטן יחסית, כאמור לעיל, והציים העיקריים סמכו יותר על מיומנותם בהשטת כלי השיט. עם זאת, ציים שחשו שיכולתם הימית נמוכה יותר נטו לשאת יותר נחתים, ובכל מקרה לפני כניסה לקרב קופלו התרנים וכל חלק אחר שעלול היה להוות עוגן לחבלים שיוטלו מספינת האויב כהתחלה להשתלטות פיזית.

בעת קרב, היו לטרירמות מגוון של טקטיקות לחימה. שיטה אחת נקראה ביוונית "פריפלוס" – "לשוט מסביב" – הקפת האויב כדי לתקוף אותו מאחור, בירכתיים – נקודת התורפה של התלת-חתרית. שיטה אחרת נקראה "דייקפלוס" (diekplous) – "להפליג דרך" – התקפה מרוכזת שנועדה לשבור את מערך האויב, לעבור דרכו ולחזור לתקיפה מאחור; ו"קיקלוסיס" (kyklosis) – מעגל – טקטיקה הגנתית, שבה נערך הצי במעגל, כדי להתגונן מפני תקיפה בשיטות הקודמות. בכל השיטות הללו, היכולת להאיץ במהירות, לחתור במהירות, ולפנות בחדות רבה יותר מהאויב הייתה קריטית.

ירידתה של התלת-חתרית

בתקופה ההלניסטית נדחקה התלת-חתרית על ידי גליאות גדולות יותר, כמו החמש-חתרית (ה"קווינקוורמה"), (ראו גם בערך גליאה). גליאות אלו הופעלו על ידי מספר רב יותר של חותרים, אך לא נוספו להן משוטים; ההבדל היה בכך, שהיו יותר חותרים לכל משוט. הסיבה להתפתחות זו הייתה נעוצה במבנה הגליאות: חרטומן של הספינות חוזק כדי שיעמדו בנגיחות של ספינות אויב. הדבר הוסיף למשקלן, וחייב, מאידך, ספינות כבדות יותר כדי שיוכלו לנגוח בהצלחה ביריב. המשקל העודף חייב הוספת יותר חותרים לכל ספינה, ונראה שהדבר הביא לכך שלא היו מספיק חותרים מיומנים, והיה צורך להכניס לשירות גם חותרים פחות מאומנים. העובדה שהצוותים היו פחות מיומנים הביאה גם לשינוי בטקטיקה, והקרבות נשענו יותר על טקטיקות של השתלטות על ספינת האויב (boarding), ושימוש בגליאה כפלטפורמה לבליסטראות.

למרות הפעלתן של הקווינקרמות, תלת-חתריות וספינות קטנות יותר עדיין הופעלו. מדינות קטנות ועניות יותר הפעילו טרירמות ככלי השיט העיקרי, אך גם בציים גדולים יותר הופעלו התלת-חתריות כספינות עזר, שהיו יעילות למדי נגד ספינות גדולות, כבדות ומסורבלות יותר מהתלת-חתריות.

Trireme 1
טרירמה רומאית

עם עליית כוחה של רומא, הוכנעו בזו אחר זו המדינות שהיו עוינות לרומא ובעלות כוח ימי בים התיכון, כולל שודדי הים שהיוו איום מתמיד לסחר הימי עד שמוגרו על ידי פומפיוס. לצי הרומי באותה תקופה היה צי החמש-חתריות הגדול ביותר שראה הים התיכון. ואולם, לאחר מותו של יוליוס קיסר ומלחמות האזרחים שהתחוללו לאחריו, ירד כוחן של אוניות אלה. בצי הרומי היו מעט חמש-חתריות, ועיקר הצי היה בנוי סביב תלת-חתריות שהיו דומות מאוד לתלת-חתריות האתונאיות, וסביב ספינות קלות יותר שנקראו "ליבורנות", כיוון שהועתקו מספינותיהם של תושבי ליבורניה, חבל ארץ הנמצא בקרואטיה של היום; בני עם זה נודעו אצל הרומאים כשודדי ים, שפשטו בכל רחבי הים האדריאטי. ספינותיהם היו גליאות קטנות וקלות יותר, בעלות שתי שורות משוטים, ולאור הצלחתן העתיקו אותן הרומאים. בצד הדמיון לתלת-חתריות היווניות, היה גם הבדל ביניהן: מספר החיילים שנשאו הטרירמות הרומאיות היה גדול משמעותית מזה שנשאו הספינות האתונאיות.

מכל מקום, השליטה הרומאית המוחלטת באגן הים התיכון הפכה את הצורך באוניות מלחמה גדולות למיותר; עד שנת 325 לא היו יותר בים התיכון גליאות בעלות משוטים.

"אולימפיאס" - הטריארה האתונאית המשוחזרת

Olympias.1
הטריארה האתונאית המשוחזרת

כותבים עתיקים טענו לביצועים מדהימים של התלת-חתרית, ביצועים שחוקרים בני זמננו הטילו בהם ספק. כדי לנסות ולבחון עדויות אלו, הוקמה בשנת 1982 "קרן התלת-חתרית" (the trierme trust), שנועדה לבחון שאלות אלה, ולהעלות את המודעות להישגים הטכנולוגיים של העת העתיקה.[14] את הקרן הקימו ההיסטוריון ג'ון מוריסון, שעסק רבות בשאלת הספנות העתיקה, ג'ון קואטס - גם הוא היסטוריון שעסק בשאלות אלו, ופרנק וולש, בנקאי בריטי. היא אספה מימון, בשיתוף עם ממשלת יוון, ובשנים 19851987 בנתה במספנה בפיראוס העתק של תלת-חתרית אתונאית, שנקראה "אולימפיאס" (Olympias).

צוותה של אולימפיאס מנה 170 חותרים וחותרות, מתנדבים כולם. בשנת 1988 הגיעה אולימפיאס למהירות של 9 קשרים (17 קמ"ש), ביצעה פנייה של 180 מעלות תוך דקה אחת במעגל שרוחבו לא עלה על פי שניים וחצי מאורך האונייה. אלו תוצאות טובות, שהושגו בידי צוות לא מיומן, והדבר מצביע על כך שייתכן שהתיאורים הקדומים, שהתייחסו לביצועיהן של תלת-חתריות בעלות צוות מנוסה ומאומן היטב, לא היו מוגזמים. האולימפיאס יצאה לכמה הפלגות במשך השנים הבאות, ובשנת 2004 שימשה להובלת הלפיד האולימפי כחלק מפתיחת אולימפיאדת אתונה.

השחזור הוכיח את ההנחות שהיו מוטלות בספק, לגבי מבנה התלת-חתריות, והראה שהחותרים ישבו במבנה מדורג, בשלושה סיפונים, כאשר לכל משוט חותר אחד. התנאים באולימפיאס היו צפופים למדי, אך מכיוון שבני אדם גבוהים בממוצע בכ-6 ס"מ מהיוונים הקדמונים, ניתן להניח שבתלת-חתרית הקדומה הייתה הצפיפות נמוכה יותר. מכאן, שההישגים שהשיגו חותרים מודרניים בישיבה צפופה ולא נוחה, יהיו נמוכים מהישגיהם של החותרים הקדמונים שישבו בנוחות רבה יותר, הדבר מהווה ראיה נוספת לשיאי המהירות הקדומים.

לקריאה נוספת

  • Lionel Casson: The Ancient Mariners, 2nd ed. Princeton University Press, 1991.
  • John F. Coates: The trireme sails again, Scientific American, 261 (4), pp. 68–75. April 1989.
  • Vernon Foley, Soedel, Werner: Ancient oared warships. Scientific American, 244 (4), pp. 116–129. April 1981.
  • Fik Meijer: A History of Seafaring in the Classical World. Croom and Helm, 1986.
  • J. S. Morrison: Greek naval tactics in the 5th century BC. International Journal of Nautical Archaeology and Underwater Exploration, 3 (1), pp. 21 – 26, 1974.
  • J. S. Morrison, Coates, John F.: Athenian Trireme: the History and Reconstruction of an Ancient Greek Warship. Cambridge University Press, 1986.
  • J. S. Morrison, Williams, R. T.: Greek Oared Ships: 900–322 BC. Cambridge University Press, 1968

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בחמש-חתרית, לדוגמה, היו שני חותרים למשוט במפלס התחתון, שניים למשוט במפלס האמצעי ואחד למשוט במפלס העליון.
  2. ^ בערך הנוכחי לא נעשתה הבחנה זו, בעקבות השימוש המקובל באנגלית המכנה כל תלת-חתרית טרירמה, ללא הבחנה בין התקופות.
  3. ^ הערך בוויקיפדיה האנגלית מציין את המאה ה-7 לפנה"ס כתחילת התקופה שבה היו התלת-חתריות דומיננטיות, אך קרב אלאליה, שבו נזכר לראשונה השימוש בניגוח, נערך בין אוניות חמישים בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס.
  4. ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 124
  5. ^ תוקידידס 1.13.2-5.
  6. ^ Diod. 14.42.3 .
  7. ^ Clemens Alexandrinus, Stromata, 1.16.36 .
  8. ^ ספר שני, 159.
  9. ^ Morrison, John S. (2004). AGE OF THE GALLEY: Mediterranean Oared Vessels since pre-Classical Times. Conway Maritime Press, pp. 45-46.
  10. ^ הרודוטוס, 3.39.
  11. ^ http://www.cma.soton.ac.uk/HistShip/shlect26.htm(הקישור אינו פעיל, 19 בפברואר 2017)
  12. ^ "ממך למדו המלחים להתווכח עם מפקדיהם... וגם לתקוע נוד לפיו של החותר שמתחתם." אריסטופנס, הצפרדעים, 1071-1074. בתרגום אהרון שבתאי.
  13. ^ תלת-חתריות ישנות הוסבו למובילות סוסים, ואחרות שימשו לגרירת האוניות הפגועות מזירת הקרב בתום הלחימה.
  14. ^ http://www.atm.ox.ac.uk/rowing/trireme/.
ערך מומלץ
אוניות קודש אתונאיות

האתונאים בעת העתיקה החזיקו כמה אוניות קודש, על פי רוב טריארות, ששימשו לצרכים דתיים, כגון השתתפות בתהלוכות קודש (theoria), שיגור שליחים או השתתפות בתחרויות שיט במהלך חגיגות דתיות. הנודעות ביותר בהן היו "פאראלוס" (Paralus) ו"סאלאמיניה" (Salaminia), אשר שימשו גם כאוניות מלאכות של הממשל האתונאי במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. אונייה מפורסמת אחרת הייתה "דליאס" (Delias), אוניית שלושים (טריאקונטורוס), אשר בה על פי המסורת הפליג תסאוס אל כרתים; האונייה תוקנה פעם אחר פעם ולוחותיה הפגומים הוחלפו על מנת לשמור על כושר השיט שלה ועל זהותה המקורית בעת ובעונה אחת. לאחר הרפורמות של קלייסתנס וחלוקת אזרחי אתונה לעשרה שבטים נקראו עשר אוניות על שם כל אחד משבטים אלה, ואפשר שגם הן נחשבו אוניות קודש.ה"פאראלוס" וה"סאלאמיניה", ואפשר שגם אוניות קודש נוספות, שרתו בצי המלחמתי של האתונאים. שני כלי שיט אלה, שהיו מהירים במיוחד, שימשו לסיור ולהעברה מהירה של ידיעות, אך גם השתתפו בקרב כאוניות מן המניין. תוך כדי כך מילאו ה"פאראלוס" וה"סאלאמיניה" גם תפקידים שונים בשירות הממשל: "פאראלוס" ככל הנראה ביצעה לרוב משימות דיפלומטיות, בעוד "סאלאמינה" הובילה הודעות רשמיות מטעם המדינה; המקרה המפורסם ביותר אירע כאשר נשלחה לאסור את אלקיביאדס בעודו מפקד על חיל המשלוח האתונאי בסיציליה. לשתי טריארות אלה היו גם שני גזברים, שנקראו טאמיאי (tamiai)‏.

אונייה

אונייה (בכתיב חסר: אֳנִיָּה) היא כלי שיט גדול, בעל סיפון, שנועד לשיט בים הפתוח, בנהרות, ואגמים. אוניות מלוות את האנושות מאז שחר התפתחותה, והיו גורם מפתח בהתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האדם: אוניות שימשו לתגליות, מסחר, דיג, לוחמה, הגירה, מסעות, ועוד. אוניות היו גורם מפתח בהתפתחותן של אימפריות, בהתפתחות הניווט ובתגליות מדעיות וטכנולוגיות רבות מספור, והיוו גורם מרכזי בגידולה העצום של האנושות ובהתפתחותה. מגוון עצום של טיפוסי אוניות, בגדלים רבים, התפתח במהלך הדורות; אוניות אלה נבנו ממגוון רב של חומרים, בדרכים שונות, הונעו באמצעי הנעה שונים, ונשאו כמעט כל סחורה ומצרך קיים. קיומם של צי סוחר, צי מלחמה או צי דיג מהווים לעיתים קרובות מרכיב קיומי ביכולתה של אומה או קהילה לשרוד, לפרוח ולהתפתח. למרות התפתחותם של אמצעי תעבורה שונים במשך השנים, ביבשה ובאוויר, נותרה התעבורה הימית דרך העברת הסחורות העיקרית בעולם גם בתחילת המאה ה-21.

מבחינה פורמלית, נחשבה אונייה בעת החדשה ככלי שיט בעל מערך תרונה ומפרשים במבנה מסוים. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות אונייה ככלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים ותפוסתו ברוטו עולה על 100 טון. החוק הימי המסחרי מגדיר אונייה ככלי שיט המוביל מטענים או נוסעים בים.

אוניית מלחמה

אוניית מלחמה היא ספינה שמטרתה העיקרית היא לוחמה ימית. אוניית מלחמה נושאת צוות, חימוש, תחמושת ואספקה עבור הצוות והמערכות השונות, אך בניגוד לאוניות אזרחיות, אוניית מלחמה אינה נושאת מטען או נוסעים מעבר לצוותה. אוניות מלחמה נבנות בדרך כלל בדרך שונה מאוניית סוחר: הן נושאות חימוש, ובדרך כלל הן מוגנות ויכולות לספוג נזק משמעותי ללא פגיעה ביכולת השיט והלחימה. אוניות מלחמה הן בדרך כלל מהירות יותר ובעלת כושר תמרון רב יותר מאוניות סוחר. אוניות מלחמה שייכות בדרך כלל לחיל ים או צי מלחמה, אך היו מקרים בהיסטוריה בהם הופעלו אוניות מלחמה על ידי יחידים או חברות מסחריות.

למרות הבחנה זו, בעת מלחמה עשוי ההבדל שבין אוניות מלחמה לאוניות סוחר להיטשטש. בעת מלחמה מורכב לעיתים חימוש על אוניות סוחר, והן עשויות לשמש כאוניות עזר, כפי שהיו אוניות Q במלחמת העולם הראשונה, או אוניות סוחר חמושות ששימשו אף כנושאות מטוסים קלות במלחמת העולם השנייה. עד המאה ה-17 היה מקובל לגייס אוניות סוחר לשירות מלחמתי, ולעיתים היה צי המלחמה מורכב ממספרים גדולים של אוניות סוחר מגויסות, יותר מחצי מעוצמתו. אוניות סוחר כמו גליאונים נשאו חימוש גם שלא בעת מלחמה, כדי להתמודד עם איום מצד שודדי ים. מאידך, באוניות מלחמה נעשה לעיתים שימוש המתאים יותר לאוניית סוחר, בעיקר לצורך הובלת גייסות. שימוש כזה נעשה על ידי הצי הצרפתי במאה ה-18, ועל ידי הצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה.

ארץ עיר

ארץ עיר (ידוע גם בשם "חי צומח דומם") הוא משחק ידע כללי הבוחן את יכולתו של המשתתף למצוא מילים המתחילות באות נתונה עבור כל אחת ממספר קטגוריות כלליות. ברוב המקרים כולל המשחק את הקטגוריות הבאות: ארץ, עיר, חי, צומח, דומם, שם פרטי של בן, שם פרטי של בת, מקצוע ואישיות. על אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

הלגיון העשירי פרטנסיס

הלגיון העשירי פְרֵטֶנְסִיס (לטינית: LEGIO X FRETENSIS או בקיצור LXF) היה לגיון רומאי שהוקם על ידי אוקטביוס בשנת 41 לפנה"ס, בזמן מלחמת האזרחים ברומא. הידיעות על פעולות הלגיון מגיעות עד תחילת המאה החמישית.

הצי הרומי

הצי הרומי (בלטינית: Classis או Classis Romana) הוא השם שניתן לציים המלחמתיים שהחזיקו הרומאים במהלך תולדותיהם. ראשיתו במלחמה הפונית הראשונה (264-241 לפנה"ס) בתקופת הרפובליקה, שיאו בתקופת הפרינקיפאט (27 לפנה"ס - 284 לספירה) וסופו עם נפילת האימפריה ב-476. את מקומו ירש הצי הביזנטי. ציי המלחמה בתקופת הרפובליקה היו ציים זמניים, שהוקמו ופוזרו בהתאם לצורך, ואילו הציים בתקופת הקיסרות היו ציי-קבע.

התקופה ההלניסטית

התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.

העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.

בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.

יוון הארכאית

יוון הארכאית היא השם שניתן לתקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. התקופה הארכאית התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה ביוון, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר. הבריתות הגדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית, ולפיכך בפוליטיקה היוונית בתקופה זו כל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. הייתה אומנם השפעה הדדית גדולה והיה אף שיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, אך ככלל, היוונים נהנו מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה הארכאית.

בתקופה הארכאית התעצב העולם היווני כפי שמוכר בעולם המודרני. התהוו הפולייס (רבים של פוליס) - ערי המדינה המפורסמות של יוון העתיקה. היוונים העתיקים, שקראו לעצמם "הלנים", פרצו בתהליך קולוניזציה ארוך את גבולות הבלקן והתנחלו לאורך חופיו של הים התיכון.

הקולוניזציה הייתה אחד הגורמים לשינוי פוליטי גדול ביוון. האריסטוקרטיה (שלטון המיוחסים), שעלתה לגדולה בראשית התקופה, ירדה מחלק ניכר מנכסיה הפוליטיים בסופה והוחלפה בטיראניה, באוליגרכיה, ובדמוקרטיה. שיטות ממשל אלה המשיכו לשמש לכל אורך התקופה הקלאסית וגם ההלניסטית.

תקופה זו היא הקרקע הפורייה שעליה צמחה התרבות היוונית. בתקופה זו אימצו היוונים המצאות מזרחיות רבות כגון האלפבית והמטבע, ונטעו את שורשי הפילוסופיה, האמנות והמדע היווניים. הציור הגאומטרי על הכדים פינה את מקומו לדמויות מורכבות בצבע שחור ובהמשך בצבע האדום. הפיסול צעד כברת דרך ארוכה. דמויות הקורוס היו הבסיס שעליו התפתח הפיסול היווני הקלאסי. האפוסים הגדולים של הסיודוס והומרוס הועלו על הכתב, וכן פעלו בתקופה זו המשוררים הליריים.

המושג "ארכאי" מתאר דברים השייכים לתקופות עתיקות ומקורו במילה היוונית "ארכאיכּוֹס", שמשמעותה "פרימיטיבי". מושג זה הגיע מתחום לימודי אמנות יוון, שם הוא מתייחס בעיקר לסגנונות עיטור משטחים ופיסול, וממוקם כרונולוגית בין האמנות הגאומטרית והאמנות היוונית הקלאסית. לדעת היסטוריונים מודרניים המושג "ארכאי" מטעה ואינו הולם את התקופה, מאחר שהתקופה הארכאית נחשבת לאחת הפוריות ביותר בהיסטוריה של יוון.

יוון הקלאסית

יוון הקלאסית הוא כינוי מקובל לתקופה היסטורית בת כ-150–200 שנה בתולדות יוון העתיקה שתחילתה במאה ה-5 לפנה"ס וסופה במאה ה-4 לפנה"ס. הייתה זו תקופת פריחה גדולה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה. בין השאר, נוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה, חלה התפתחות רבה במדע היווני, בשיטות הלוחמה ובחיי החברה היווניים. התפתחות חשובה הייתה בתחומי האמנות ובמיוחד בפיסול ובארכיטקטורה. בתקופה זו הונחו יסודות ההיסטוריוגרפיה עם פעילותו של הרודוטוס, שנחשב להיסטוריון הראשון.

בתקופת יוון הקלאסית נודעה השפעה רבה לפולֵייס הגדולות – אתונה, ספרטה, ובמאה הרביעית גם תבאי. פולייס אלה נאבקו במשך כמאה שנה במאבק עיקש להשגת ההגמוניה ביוון, מאבק אשר הגיע לשיאו במלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס. אולם ניצחונה של ספרטה במלחמה הפלופונסית לא הביא שקט ליוון, והמלחמות על ההגמוניה נמשכו לאורך כל התקופה, עד אמצע המאה ה-4 לפנה"ס, אז עלתה לגדולה השכנה הצפונית, מוקדון, בהנהגתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול.

הפולייס לא פעלו בחלל ריק. מאפיין חשוב של תקופה זו הוא כינוס הפולייס לליגות – בריתות מדיניות וצבאיות ארוכות טווח. מקורן של הליגות בתקופה הארכאית, אך הן קיבלו דחיפה גדולה במהלך התקופה הקלאסית. בדרך כלל נשלטה הליגה על ידי פוליס חשובה, שסביבה התקבצו פולייס קטנות יותר. פרישה מברית כזאת הייתה נתקלת בדרך כלל בתגובה צבאית מצד הפוליס העיקרית, ולעיתים אף הוטל עונש על בעלת הברית הסוררת.

תקופה זו, אף שהיא קצרה יחסית, הייתה אות הפתיחה לתחילתו של עידן תרבותי בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הביאו להפצת התרבות היוונית, וכינונה של התקופה ההלניסטית בכל רחבי העולם ההלניסטי, יחד עם כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית תוך אימוץ של חלקים ניכרים מהתרבות היוונית על ידי רומא, הביאו להפצת התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.

כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

הפלישה לאימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מות דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כמו "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית, הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.מותו של דריווש לא סיים את תנופת הכיבוש. בסוס, סאטרפ באקטריה, רצח את דריווש, הכריז על עצמו כעל מלך פרס והכתיר את עצמו בשם המלכותי "אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא החמישי". אלכסנדר השתמש בהכרזתו של בסוס כעילה להמשך מסע כיבושיו ופלש לאסיה התיכונה.

כיכר (יחידת מידה)

כיכר (ביוונית ובלטינית: טאלנט, טלנט) היא יחידת משקל שהייתה מקובלת בעולם העתיק.

לוחמה יוונית בעת העתיקה

הלוחמה היוונית בעת העתיקה תפסה מקום מרכזי בעולמם של היוונים עוד משחר תולדותיהם, כפי שמעיד עליהם הומרוס בשירתו. הלוחמה הייתה נפוצה עד כדי כך שדווקא עתות השלום נחשבו ליוצאות הדופן ולא המלחמה.

מלגז

בסירת משוטים, מלגז (באנגלית: Oarlock) הוא מתקן המחבר את המשוט לסירה. בזמן החתירה בסירה המלגז משמש כציר, וכך, הכוח שמפעיל החותר על המים באמצעות המשוט מועבר דרך המלגז אל הסירה.

בסירת משוטים רגילה מבנה המלגז הוא כעין מזלג דו-שיני בעל רגל אחת. המלגז מותקן בתוך כנה ייעודית בלזבזת הסירה, אליה נכנס צוואר המלגז. המשוט מותקן בין שתי הקרניים. מקובל לאבטח את המלגז לגוף הסירה באמצעות חבל אבטחה, וזאת על מנת למנוע את אובדנו במקרה שהוא מתנתק מן הכנה, או במקרה של התהפכות הסירה. המלגז עשוי בדרך כלל ממתכת או סגסוגת עמידה לחלודה כגון פליז, קופרניקל או פלדה בלתי מחלידה.

בסירת חתירה ספורטיבית ("חתירה אקדמית"), המלגז הוא מסגרת ריבועית קשיחה הניתנת לנעילה. המלגז מותקן בקצה זרוע המשתרעת אל מחוץ לדופן הסירה הנקראת מזלג (באנגלית: Outrigger). מכיוון שסירות חתירה ספורטיביות הן צרות ביותר, הרחקת נקודת הציר מן החותר מעניקה מנוף גדול יותר, ומאפשרת שימוש במשוטים ארוכים יותר.

מלחמת פרס–יוון

מלחמות פרס–יוון הוא הכינוי לסדרה של עימותים בין מספר פולייס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס.

העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הראשונה הקטנה יותר - בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והשנייה הגדולה יותר - בימי חשיארש הראשון (כסרכסס בפי היוונים) ובהנהגתו ב-479 - 480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, אף על פי שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס.

ספינת משוטים

ספינת משוטים או גליאה היא ספינה המונעת בעיקר על ידי משוטים, כלומר בכוחם של שרירים. רוב ספינות המשוטים השתמשו גם בתרנים ומפרשים ככוח הנעה משני.

ספינות משוטים מסוגים שונים היו אוניות המלחמה הראשיות בים התיכון מאז זמנו של הומרוס ועד התפתחותה של תותחנות ימית יעילה, במאות ה–15 וה–16. ספינות משוטים נלחמו במלחמותיהן של כל הממלכות העתיקות העיקריות שלחופי הים התיכון: פרס, יוון, קרתגו, ורומא, עד המאה ה-4.

אחרי נפילת האימפריה הרומית, המשיכו ספינות המשוטים (אם כי בהיקף מעט יותר מצומצם) להיות אוניות המלחמה העיקריות של הממלכות שראו עצמן כיורשות האימפריה הרומית, ובעיקר האימפריה הביזנטית. במקביל הרכיבו ספינות המשוטים את ציי המלחמה של המדינות המוסלמיות החדשות. מדינות חדשות בים התיכון, ובמיוחד ונציה, פיזה וג'נובה החיו את השימוש בספינות משוטים מהמאה ה-14, עד שאניות הקרב בעלת המפרשים – אוניית הקו (ship of the line) הפכה אותן למיושנות ולכלי מלחמה שאבד עליו הכלח; הן שימשו עדיין בתפקידים שוליים עד לכניסת ההנעה בעזרת קיטור. קרב לפנטו (1571) היה אחד הקרבות הימיים הגדולים והאחרונים שבהם היו ספינות המשוטים כלי המלחמה העיקרי.

פאראלוס

האם התכוונתם ל...

פריקלס

פֶּרִיקְלֵס (ביוונית: Περικλής, מילולית: "עטור תהילה"; 495-429 לפנה"ס) היה מדינאי, רטוריקן ומצביא בולט בתקופה בה הגיעה אתונה לשיא כוחה - התקופה שבין מלחמת פרס-יוון והמלחמה הפלופונסית.

עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית הדמוקרטית ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון היווני בן זמנו, תוקידידס, שכינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית והנהיג את בני עמו בשנתיים הראשונות למלחמה הפלופונסית.

פריקלס עודד וקידם את האמנויות והספרות במדינתו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר ביוון העתיקה. הוא החל במבצע הבנייה השאפתני במסגרתו הוקמו רוב המבנים הניצבים היום על גבעת האקרופוליס, לרבות הפרתנון. המבצע הפך את אתונה לאחת הערים היפות בעולם העתיק.

קרב מילאי (260 לפנה"ס)

קרב מילאי ניטש ב-260 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי רומא וקרתגו. מילאי (ביוונית: Μυλαι, בלטינית: Mylae), כיום מילאצו, היא עיר בחוף הצפון-מזרחי של סיציליה. ייחודו של הקרב בהופעתו של כלי נשק חדש בזירה הימית – ה"עורב" (בלטינית: corvus). הרומאים, שהיו חסרי ניסיון בקרבות ימיים, הצליחו בעזרת גשר ההשתלטות להביא לידי ביטוי את יתרונם בלוחמת פנים אל פנים ולנצח זו הפעם הראשונה בתולדותיהם את אוניותיה של המעצמה הימית החזקה במערב הים התיכון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.