תלמי הרביעי

תלמי הרביעי "פֿילוֹפָּטוֹר" (ביוונית: Πτολεμαῖος Φιλοπάτωρ; נולד ב-244 או 245 לפנה"ס, מת ב-205 או 204 לפנה"ס) היה מלך מצרים מבית תלמי, בנם הבכור של תלמי השלישי "אֵאוּאֵרְגֵטֶס" וברניקי השנייה.

הוא נולד בעיר אלכסנדריה, והתחנך אצל ארטוסתנס, מגדולי המלומדים של התקופה ההלניסטית. תלמי עלה לשלטון בשנת 222 או 221 לפנה"ס, בגיל 20 או 22. בשנת 220 נשׂא תלמי לאשה את אחותו ארסינואי השלישית, ממנה נולד לו יורשו תלמי החמישי.[1]

בימיו התנהלה המלחמה הסורית הרביעית, במהלכה השתלט אנטיוכוס השלישי על קוילה-סוריה לזמן קצר, אך גורש ממנה לבסוף. במהלך מערכה זו נעשׂה שימוש לראשונה בחילות מצריים במסגרת הצבא התלמי. עליית חשיבות האוכלוסייה המצרית באה לידי ביטוי בשנת 206, במרד שפרץ סביב העיר תבאי בדרום. שנתיים לאחר מכן נרצח תלמי בידי שׂר החצר סוסיביוס. שמועת הרצח שלו נשמרה בסוד במשך מספר חודשים.[2]

תלמי הרביעי
Octadrachm Ptolemy IV BM CMBMC33
שושלת בית תלמי

ראשית ימיו ועליה לשלטון

שנת הולדתו המדויקת ותאריך הכתרתו של תלמי אינם ידועים בדיוק מוחלט. הוא עלה לשלטון בשנת 221, והוא בן 20 או 22. האיש החזק באותה עת בחצר המלכות באלכסנדריה היה השׂר סוסיביוס, יליד העיר, שפרשׂ חסותו על המלך הצעיר. בהשפעת סוסיביוס ערך תלמי חיסול נרחב בקרב משפחתו הקרובה, המניע הגלוי היה הרצון למנוע סכסוכים שושלתיים, אך ייתכן מאד שהייתה כאן גם מזימה של סוסיביוס להגדיל את כוחו בחצר המלכות. כחלק מטיהור זה חוסל גם קלאומנס השלישי, המלך הספרטני הגולה.

המלחמה הסורית הרביעית

Kos museum ptolemaios IV 01
פסלו של תלמי הרביעי, המוזיאון הארכאולוגי של קוס

בתוך חודשים לאחר שעלה לשלטון נאלץ כבר תלמי להתמודד עם האירוע המרכזי, שהגדיר את ימי מלכותו: המאבק הצבאי כנגד המלך הסלאוקי אנטיוכוס השלישי לשליטה בדרום סוריה, פיניקיה וארץ-ישׂראל (קוילה סוריה), שזכה במחקר המודרני לכינוי המלחמה הסורית הרביעית. המאבק החל מיד עם עליית שני המלכים הצעירים לשלטון, כשאנטיוכוס השלישי יצא בראש צבאו לאזור לבנון, שהיה עד אז תחת שליטה תלמית. הצבא התלמי בבקעת הלבנון הצליח לעצור אותו ולהדוף את המתקפה.

בשנת 219 חידש אנטיוכוס השלישי את המתקפה כנגד התלמים, והפעם כנגד המובלעת התלמית בעיר סלאוקיה שעל החוף (בסמוך לאנטיוכיה). העיר נלכדה במזימה, תוך שתוף פעולה עם מוסרים בתוכה.[3] באותו זמן פנה אל אנטיוכוס גם תֵאוֹדוֹטוֹס, המפקד התלמי שבלם אותו שנתיים קודם לכן. מתוך חשש לגורלו לאור הטיהורים באלכסנדריה, תפס תאודוטוס שליטה בצור ובעכו, והזמין את אנטיוכוס לנצל את ההזדמנות ולפלוש שוב דרומה. באין יכולת תלמית לבלום את המהלך, השתלט הצבא הסלאוקי על רוב הארץ, עד עזה.

בניגוד לאנטיוכוס הנמרץ לא הפגין תלמי כשרון רב בניהול המערכה, והמלאכה נפלה במלואה על כתפי שני שׂריו, סוסיביוס ואַגַתֿוֹקלֶס. השניים נהלו משׂא ומתן מול אנטיוכוס, בו טענו לזכות התלמית על קוילה סוריה, ובמקביל הדקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ערים רבות בעולם היווני, כדי להגביר את הלחץ המדיני. בנוסף ניסו השניים להביא להכרה במעמדו של אָכֿאיוֹס, אחיו המורד של אנטיוכוס, כדי לפצל את הממלכה הסלאוקית ולהחלישה.

המשׂא והמתן לא הביאו לתוצאות מעשׂיות, אך הזמן נוצל על ידי הצד התלמי לחיזוק הצבא ולהגדלתו. שׂכירי חרב גויסו בערי יוון, כרתים, תרקיה ומן הגאלים של אסיה הקטנה. במקביל לכוחות אלה, שהיו מאומנים ומנוסים, נערכה רפורמה מקיפה בארגון הצבא התלמי, וכוחות ותיקים וחדשים עברו אימונים מיוחדים לקראת המערכה הקרבה. בנוסף, כח סדיר של חיילים מצרים, כ-20,000 איש, גויס ואומן להלחם בשיטת הפלנקס המקדונית. כח זה היה נתון תחת פיקודו האישי של סוסיביוס.

העימות הגדול נערך ב-22 ביוני שנת 217 לפנה"ס, וזכה לכנוי קרב רפיח. הפעם התייצב תלמי עם צבאו בשׂדה המערכה, ואתו אשתו-אחותו ארסינואי. הקרב עצמו היה שקול, ולפי ההיסטוריון פוליביוס נטל תלמי חלק פעיל בבלימת ההצלחה הסלאוקית המוקדמת, ובהפיכת המצב לטובתו. בסופו של יום זכה הצבא התלמי בניצחון גורף, ואנטיוכוס נאלץ להכיר בתבוסתו.

אחרי הקרב נשאר תלמי נשאר לשלושה חודשים בסוריה ופיניקיה, כדי להשגיח על הערים והקהילות של האזור שנכבש מחדש. מהלכים צבאיים משניים החזירו חלקי ארץ צפוניים יותר, ושאר קוילה סוריה חזרה לשלטון תלמי בעקבות ההסכם הדיפלומטי שהשׂיג סוסיביוס באנטיוכיה. עם זאת, המובלעת התלמית בסלאוקיה לא חזרה לשלטון מצרי.

ספר מקבים ג מספר על מלחמה הסורית הרביעית, מתאר את מצב היהודים בירושלים בזמן זה, ומביא סיפור על ניסיון של תלמי לכפות על יהודי מצרים לסגוד לאל דיוניסוס.

שארית מלכותו

לאחר חזרתו מקוילה סוריה זכה תלמי לתקופה ארוכה של שקט. אנטיוכוס השלישי הפנה את מאמציו לזירות אחרות, ובאין איום ישיר יָכֹל תלמי להשאיר את ניהול המדינה לסוסיביוס ולהתמסר לחיי פנאי. תלמי נודע ביד הרחבה שנקט כלפי משׂכילים ומלומדים בחצר מלכותו, ונהג לשבת בהקראת מחזות ולהשתתף בפעילות אקדמית. הוא גם בילה את זמנו בכתיבה ספרותית.[4] חיי החצר בתקופתו נוהלו באופן ראוותני, ובלט בייחוד פולחן הוללות לדיוניסוס. בדומה לקודמיו בשושלת ועוד יותר השתמש פילופטור בפולחן השליט כדי לחזק את מעמדו ושלטונו.

אופן חייו ושלטונות של תלמי הביאו לביקורת חריפה עליו. לפי פוליביוס הוא הוא האשם בראשית ההדרדרות של הממלכה התלמית.[5] סימן אחד להדרדרות היה משבר פיננסי חמור, שנגרם עקב בזבזנות החצר והוצאות המלחמה הסורית הרביעית. סימן אחר היה התגברות העוצמה של גורמים מצריים לא-יווניים, שהגיעה בסופו של דבר לכדי מרידה בדרום מצרים בשנת 206 לפנה"ס. לפי פוליביוס (5.107) נבעה מרידה זו מהביטחון העצמי שצברו הכוחות המצרים לאור חלקם המכריע בקרב רפיח. מרידה זו העיבה על שארית ימיו של תלמי הרביעי, ושימשה תקדים לשורה ארוכה של מרידות דומות בדורות הבאים.

על אף האתגר החמור שהציבה המרידה בדרום הוסיף תלמי לנהל חיי תענוגות ותאווה בבירתו, עד מותו בשנת 204 לפנה"ס. לפי יוּסטינוּס נשמר דבר מותו בסוד במשך כמה חודשים, עד שהושלמה העברת השלטון לידי בנו תלמי החמישי.[6]

לקריאה נוספת

  • Bevan, Edward. The House of Ptolemy: a History of Egypt under the Ptolemaic Dynasty. London: Methuen, 1927. Pp 251-217.
  • Green, Peter. Alexander to Actium: the Historical Evolution of the Hellenistic Age. Berkeley: University of California Press, 1990, Pp 189-194
  • Hölbl, Günther. a History of the Ptolemaic Empire. London: Routledge Press, 2001, 127-134.
  • Thompson, Dorothy J. "Ptolemy IV Philopator", The Oxford classical dictionary 4th ed., Oxford; New York: Oxford University Press, 2012, 1235

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ התאריך לפי Mehl, Brill's New Pauly vol. 12 s.v. Ptolemaeus #7. לפי Thompson, Oxford Classical Dictionary, 4th ed. s.v. Ptolemy #1 נערכה החתונה בשנת 217.
  2. ^ Hölbl. Günther, "Ptolemy IV", The Oxford Encyclopedia of Ancient Eygpt, Vol3(2001):78.
  3. ^ פוליביוס 5.59-61)
  4. ^ דוד. גולן, תולדות העולם ההלינסטי (ירושלים: מאגנס, 1987), עמ' 422–423, 736
  5. ^ 5.34, 14.19
  6. ^ תקציר להיסטוריות הפיליפיות של פּוֹמפּיוס טרוֹגוּס, 30.2.
210-219 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 219 - 210 לפנה"ס

22 ביוני

22 ביוני הוא היום ה-173 בשנה (174 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 192 ימים.

אבן רוזטה

אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט מצרית עתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים, כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו זהה למדי בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה מפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה לטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. ממצרים הועברה האבן ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הרב ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית היה זה בהעברתה מידיים צרפתיות לבריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הדבר התבטא במחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישה המצרית להשבת האבן למצרים.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון על תעתיק הכיתוב המצרי, בשנת 1822 בפריז. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו התוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו הצו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, כמו גם כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. הדבר אמנם גורע מייחודיותה של אבן רוזטה, אולם היא נשארה המפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.

ארסינואי השלישית

ארסינואי (ארסינואה) השלישית (ביוונית עתיקה: Ἀρσινόη;‏ 246 או 245 – 204 לפנה"ס), נודעה גם בשם "פילופטור" – אוהבת האב, הייתה מלכה מצרית מבית תלמי, בתו של תלמי השלישי ואשתו ואחותו של תלמי הרביעי, אשר שלטה במצרים בין השנים 220-204 לפנה"ס.

בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר של שנת 220 לפנה"ס נישאה למלך תלמי הרביעי, אחיה מאב ומאם, ולקחה תפקיד פעיל בשלטון. באותה עת היה האיש החזק בחצר המלכות באלכסנדריה השר סוסיביוס (Sosibius), יליד אלכסנדריה אשר פרש את חסותו על המלך הצעיר. סוסביוס לא התנגד למעורבותה של ארסינואי בשלטון, ובהשפעתו ערך תלמי חיסול נרחב בקרב משפחתם הקרובה והרג את אחיהם מאגאס ואת אחותם ברניקי.

ארסינואי לקחה חלק פעיל, כאמור, בהנהגה, ורכבה עם בעלה בראש כוחות הרגלים והפרשים בקרב רפיח שהתקיים ב-22 ביוני 217 לפנה"ס בין תלמי הרביעי לאנטיוכוס השלישי על השליטה בקוילה-סוריה. בקרב ניצח תלמי את אנטיוכוס וכבש מידיו את קוילה-סוריה.

בשנת 210 לפנה"ס ילדה ארסינואי לתלמי הרביעי את בנם תלמי, לימים המלך תלמי החמישי.

בשנת 206 לפנה"ס פרץ מרד נגד תלמי הרביעי בשל ההתדרדרות במצב הכלכלי במצרים, עקב הבזבזנות של החצר וההוצאות הגדולות של המלחמות. הוא נרצח בשנת 204 בידי השר סוסיביוס, וארסינואי נרצחה זמן קצר אחריו.

בית תלמי

בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-323 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.

תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.

חלק מבנות המשפחה נישאו למלכים מבית סלאוקוס, שושלת מלוכה הלניסטית נוספת ששלטה בסוריה והפכו לחלק מבית מלוכה זה. בנים נוספים מבני המשפחה שלטו בקפריסין ובקירינה.

זיהויים של בני תלמי השונים על פי מספר הוא המצאה מודרנית שנועדה להקל על ההבחנה בין בני המלוכה השונים של שושלת זאת, שבחרו במספר שמות קבועים כמו תלמי, קלאופטרה, ברניקי וארסינואי. במקורות היוונים העתיקים הבחינו בין התלמיים השונים תוך שימוש בכינוי שניתן להם. המספור בטבלה זו הוא על פי המקובל כעת.

ברניקי השנייה

ברניקי (ברניקה) השנייה (ביוונית: Βερενίκη;‏ 267 או 266 לפנה"ס -221 לפנה"ס), הייתה מלכה במצרים העתיקה, אשתו של תלמי השלישי השליט השלישי מבית תלמי. היא הייתה בתו של המלך מגאס מקירנה (לוב של היום) ואשתו אפאמה השנייה.

הורקנוס לבית טוביה

הורקנוס לבית טוביה היה בנו הצעיר של יוסף בן טוביה, גובה המסים באזור ארץ ישראל שחי בתקופת בית שני תחת השלטון ההלניסטי. על פי בקשתו של האב, יצא הורקנוס למצרים ורכש את חיבתו והגנתו של המלך התלמי. בשובו ארצה, נלחם הורקנוס באחיו שניסו להורגו, הרג שניים מהם וספג בוז מצד אביו בגלל התנהלותו הכלכלית. הוא ברח לארץ שמעבר לנהר הירדן, בנה אחוזה וגבה מס מתושבי המקום. לאחר עליית אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, שׂם הורקנוס קץ לחייו.

סיפורם של יוסף והורקנוס ממשפחת בית טוביה מתואר באריכות בספר "קדמוניות היהודים" שכתב יוסף בן מתתיהו. אף שהסיפור מאופיין בקווים אגדתיים שמעלים ספק לגבי אמינותו ההיסטורית, הוא מהווה מקור שאפשר ללמוד ממנו על מצבם החברתי והתרבותי של היהודים בארץ ישראל בתקופה שלפני פרוץ מרד החשמונאים. הורקנוס ומשפחתו היו בני המעמד הגבוה בארץ ישראל וקיימו קשר קרוב עם השלטונות התלמיים. קשר זה השפיע על אורח חייהם: הם אימצו מאפיינים הלניסטיים שבמקרים רבים עמדו בסתירה למצוות היהדות. כיום, חוקרים רבים סבורים שבני טוביה היו מראשוני המתייוונים וסיפורם מתאר את ראשית תופעת ההתייוונות בקרב היהודים, בעיקר מהמעמד הגבוה, בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

תיארוך תקופתו של הורקנוס שנוי במחלוקת בין החוקרים. זהותו של המלך תלמי המוזכר בסיפור אינה ידועה, והזיהוי נע בין תלמי השלישי (246–222 לפנה"ס), תלמי הרביעי (222–204 לפנה"ס) או תלמי החמישי (204–181 לפנה"ס).

בנוסף נזכר שמו של הורקנוס בספר מכבים ב' כאשר חוניו השלישי טען שהוא שומר חלק מאוצרו בבית המקדש.

המאה ה-3 לפנה"ס

המאה ה-3 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 201 לפני הספירה. זוהי המאה השלישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במהלכה הופצה התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי, שצמח על האימפריה האדירה שכבש אלכסנדר הגדול, ונוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה.

מאבקים רבים התרחשו בעולם ההלניסטי המפולג, כשמקביל התגבשה רומא ככוח החזק באיטליה וכמעצמה אזורית אימפריאליסטית.

ח'ונסו

ח'וֹנסוּ היה אל הירח המצרי בתקופת מצרים העתיקה. פירוש שמו הוא "נוסע" וייתכן ששמו קשור למסעות הירח על פני השמים בלילה. יחד עם האל תחות הוא מסמל את מעבר הזמן. ח'ונסו סייע ביצירת חיים חדשים בכל היצורים החדשים. הוא היה חלק מהשלישייה האלוהית של תבאי עם אביו האל אמון ואמו האלה מות. במקדש קום אומבו סגדו לו יחד עם האל התנין סובק, אל הפריון ויוצר העולם והאלה חתחור.

חלק מתפקידיו היה גם להגן מפני חיות הבר, להעצים את הגבריות של הגברים, ולסייע בריפוי. האמונה הייתה שכשח'ונסו גורם לחצי הסהר לזרוח, נשים נכנסות להריון והבקר הופך לפורה.

ח'ונסו מתואר בדרך כלל כמומיה עם סמל של ילדות עם פאת שיער ושרשרת על צווארן. בידיו הוא מחזיק מטה ושוט. יש לו קשרים הדוקים עם ילדיהם של אלים אחרים כמו הורוס ושו. לעיתים הוא מתואר כשראשו הוא ראש בז כמו הורוס שאתו הוא מזוהה כמגן ומרפא. על ראשו הוא נושא את גלגל החמה וחצי סהר.

ח'ונסו מוזכר בכתבי הפירמידה מתקופת הממלכה הקדומה השושלות החמישית והשישית המאות ה-26 עד ה-23 לפנה"ס, וכן בכתבי ארון הקבורה מתקופת הביניים הראשונה המאה ה-22 לפנה"ס. אבל עיקר חשיבותו של האל החלה בתקופת הממלכה החדשה, אז הוא תואר כ"אל הגדול מכל האלים". חלק מהמקדש הגדול בכרנך הוקדש לאל זה. על אחד הקירות במקדש הוא מתואר כנחש גדול המפרה את הביצה הקוסמית בבריאת העולם.

המוניטין של ח'ונסו כמרפא התפשטה גם מחוץ למצרים. המלך תלמי הרביעי לאחר שנרפא ממחלתו קרא לעצמו: "אהובו של ח'ונסו שהגן על הוד מלכותו וגרש את הרוחות הרעות"

פולחן לאל ח'ונסו התקיים באדפו, ממפיס והיביס. אחד מחדר הפולחן סביב הדביר במקדש אדפו הוקדש לאל ח'ונסו.

ח'ונסו החליף בהדרגה בתקופת הממלכה התיכונה בתבאי את אל המלחמה מונטו כבנה של האלה מות, הסיבה לכך הייתה הבריכה בצורת חצי סהר במקדש של האלה מות בכרנך, האל אמון אמץ אותו כבנו. עליית החשיבות של תבאי הביאה לעלייה בחשיבות של האל אמון ובהתאם לכך מות הפכה להיות אשתו.

מחיצה על ידי פיל

מחיצה על ידי פיל הייתה עונש מוות נפוץ בדרום ובדרום-מזרח אסיה במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעיתים בשיטה זו.

במשך מאות שנים השתמשו בפילים למטרות צבאיות, ומוות תחת רגלו של פיל היה עונש שבשגרה שהוטל על עריקים ואסירים, כמו גם על פושעים צבאיים.

הנוסע האנגלי רוברט נוקס תיאר בשנת 1681 הוצאה להורג על ידי פיל בסרי לנקה:

גם הנוסע היהודי בן המאה ה-12 פתחיה מרגנסבורג תיאר הוצאה להורג באמצעות פיל בעיראק, אם כי באופן שונה במקצת:

בדרך כלל הפיל לא היה קורע את הנידון לגזרים בחטיו, אלא דורך על ראשו. הפיל המוציא להורג היה מאומן להניח את רגלו הענקית בעדינות על ראשו של הנידון. בשלב זה, מאשימי הנידון הובאו והורשו להסתכל אל מתחת לרגלו של הפיל, כדי לאשר את זהותו של האסיר. הם היו יכולים לאשרר את האשמתם או להכחישה. בדרך כלל הנידון צרח והתחנן בפני המאשימים שיחזרו בהם, אך נדיר שנענו, שכן בדרך כלל המשמעות הייתה להחליף מקומות עם הנידון - עדות שקר נחשבה לרוב לעבירה שדינה מוות. לאחר שהזיהוי אושרר, המהוט, או נהג הפיל, נתן את הפקודה, והפיל לחץ את רגלו מטה בכוחו העצום, רמס ופיצח את גולגלתו של הנידון למוות עד להשחתתה.

במהלך מסע למרכז הודו בשנת 1868, תיאר לואי רוסלה (Louis Rousselet) הוצאה להורג של פושע על ידי פיל. הוכן איור של ההוצאה להורג שהראה את הנידון מאולץ להניח את ראשו על כן, ואז הוא מוחזק שם ופיל מוחץ את ראשו מתחת לרגליו. האיור עובד לחיתוך עץ והודפס ב-Le Tour du Monde - המגזין הנפוץ ביותר באותה תקופה בצרפת לענייני נסיעות והרפתקאות.

רוב הרג'ות החזיקו פילים שאומנו להוציא להורג. ההוצאה להורג עצמה נערכה לרוב קבל עם ועדה, במטרה להרתיע מפני הפרות חוק. הפילים שנבחרו למשימות אלה היו גדולים במיוחד, ובמקרים רבים שקלו מעל תשעה טון. התהליך נועד להיות מחריד, ולרוב אף היה. לאורך ההיסטוריה הארוכה של שיטה זו להוצאה להורג, היו שליטים שהשתמשו בה גם נגד ילדים. לעיתים הוארך התהליך על ידי גרירת הנידון למוות ברחובות לפני ההוצאה להורג (לרוב בעזרת חבל שנקשר לרגלו של הפיל). שיטה חלופית הייתה להשתמש בפיל שאומן למחוץ קודם את הגפיים, ואז את החזה, בדרך כלל באיטיות, שהגבירה את הכאב.

כאמור, הוצאה להורג בעזרת פילים הייתה מקובלת על שליטים בדרום-מזרח אסיה. אחד הקיסרים המוגולים, ג'ללאדין מוחמד אכבר (1547-1605), האמין שהפיל החביב עליו מסוגל להבחין בצורה אינסטינקטיבית מי אשם ומי זכאי והשתמש בו הן כשופט והן כמוציא להורג. כששלט בעיר אגרה בשנים 1570–1585, העמיד לדין הפיל אלפי אנשים שנחשדו אפילו בעבירות קלות. הם הוצבו אחוזי אימה מול הפיל המלכותי הגדול והמתינו שישקול לכאורה האם לדרוך עליהם. רובם אכן נרמסו למוות, אם כי אירעו מקרים בהם הפיל סירב. אז היה החשוד משוחרר מיד, שכן לדעתו של אכבר, חפותו הוכחה. מוגולים אחרים השתמשו בשיטה זו של הוצאה להורג לשם שעשוע. הקיסר ג'הנגיר נהג לצפות במיתות שכאלו בעצמו, והורה על רמיסת מספר עצום של פושעים על ידי פיליו.

במאה ה-18 השתמשו בשיטה זו מרתים באופן שגרתי. הקיסר סנטג'י גורפדה (1764-1794) הודה בחולשתו לעונש זה, ועל כל עבירה, ולו הקטנה ביותר, היה שולח את העבריין להימחץ מתחת לרגלי הפיל המלכותי. במהלך המאות ה-18 וה-19, בתי דין מוסלמים בדרום-מזרח אסיה גזרו דרך קבע על האשמים בדין להרמס על ידי פיל.

בספר חשמונאים ג' (פרקים ה'-ו') מסופר כי המלך תלמי הרביעי תכנן להוציא להורג המוני יהודים בכיכר מרוצי הסוסים שבסכדיה (מחוז ליד אלכסנדריה) על ידי שימוש בחמש מאות פילי מלחמה שסוממו ביין ובלבונה. על הסוסים נחבשו "כלים נוראיים". על פי הספר, נדחה ביצוע הטבח פעמיים. בפעם השלישית סוכלה כוונת המלך סופית בידי שני מלאכים שירדו מהשמיים ומנעו מהפילים לרמוס את היהודים. אז החליט המלך לחונם.

הרשומות המדויקות של רוב ההוצאות להורג בדרך זו אבדו במשך השנים או אף לא נוצרו כלל. הבריטים תחזקו את המקור העשיר ביותר של תיעוד בנושא בזמן שלטונם בהודו. עולה מהם כי הבריטים המשיכו את המסורת המקומית של הוצאה להורג באמצעות פילים עד לאמצע המאה ה-19, וזאת ככלי להשלטת אימה וכחלק ממדיניותם לשמר את המנהגים והשיטות המקומיים ככל שיכלו.

תיעוד נדיר נמצא במסורות קהילת הבני ישראל (הודו), לגבי יהודי מהקהילה בשם שלמה אברהם טלקר אשר הואשם על ידי השליטים המרתים ברקיחת מזימה יחד עם השליטים האתיופים המוסלמים של ג'נג'ירה, במטרה להשתלט על האזור כולו.

גזר דינו היה רמיסה על ידי פיל. כאשר הושלך לבור ובו הפיל המשתולל, הפיל לא דרסו אלא הרימו בעזרת חדקו ושמו על גבו. השליטים המרתים נדהמו ממעשה הפיל, החליטו שזה הוא סימן לחפותו ושיחררו אותו, אף העניקו לו אדמות בכפר גאנגלי שבעמק הקונקאן.

השיטות היו מגוונות, על פי האזור. רשומות מאזור אחד מגלות שהנידון למוות היה מוכנס לשק קנבס כדי להסתיר מפניו את העומד לקרות. הפיל היה דורס את השק ומשטחו, כשהנידון בתוכו. באזור אחר אולץ הנידון להביט בפיל מגיע ממרחק גדול, כשרגליו הענקיות הולכות ומתקרבות. במקרים אחרים היה הנידון נקבר עד צוואר והפיל היה דורך על ראשו.

מצרים התלמיית

מצרים התלמיית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. שלטון הלניסטי בתולדותיה של מצרים העתיקה, שראשיתה בכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול מידי פרס בשנת 332 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, חולקה האימפריה שכבש בין יורשיו הדיאדוכים, ומצרים נפלה בידיו של תלמי הראשון. צאצאיו משלו במצרים עד 30 לפנה"ס ולאחר מכן נשלטה מצרים בידי האימפריה הרומית.

מצרים הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות הגדולות והחזקות ביותר. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים. בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא שהשתלטה עליה באופן מלא בשנת 30 לפנה"ס.

מצרים התלמיית הייתה מרכז מדעי ותרבותי מהמעלה ראשונה בעולם הקלאסי. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לדוגמה, הייתה המוסד החינוכי הגדול ביותר בזמנה. יצירות אמנות, ספרות, אדריכלות ואחרות קישטו את הממלכה ופיארו את שם שליטיה מעבר לים.

מקדש אדפו

מקדש אֶדְפוּ (בערבית: معبد ادفو) הוא מקדש מצרי עתיק השוכן על הגדה המערבית של הנילוס בעיר אדפו שבמצרים העליונה, כ-100 ק"מ דרומית ללוקסור. העיר הייתה ידועה בתקופה התלמיית-רומית בשם "אפולונופוליס מגנה" (Apollonopolis Magna) שניתן לה על שמו של האל ששולב מצמד האלים הורוס-אפולו. זהו אחד המקדשים המצריים העתיקים השמורים ביותר ששרדו, ויש הטוענים שהוא המקדש המצרי השמור ביותר בכל עמק הנילוס. המקדש מוכר כאתר מורשת עולמית.

המקדש לאל הבז הורוס נבנה בתקופה התלמיית בין השנים 237‏-57 לפנה"ס. הכתובות על קירות המקדש מספקות מידע חשוב בנושאי שפה, מיתולוגיה ודת בתקופה ההלניסטית-רומית במצרים העתיקה. הטקסטים המופיעים על קירות המקדש מספקים מידע על בנייתו. הטקסטים עוסקים גם בעימות העתיק שבין האלים הורוס וסת.

ספר מקבים ג

ספר מקבים ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי תלמי הרביעי, מלך מצרים (222-205 לפני הספירה): ניסיון חילול בית המקדש, התנכלות ליהודי מצרים והצלתם על ידי אלוהים. הספר נכתב כנראה במאה ה-1 לפני הספירה וגם בו מסופר על מסירות דתית של יהודים בזמן השלטון היווני. מפני שהספר אינו עוסק בתקופת החשמונאים, סוברים ששמו ניתן לו באופן שרירותי רק מכיוון שהוא מופיע בספרות החיצונית לאחר ספר מקבים ב' ולפני ספר מקבים ד'.

פרעוני מצרים

ערך זה כולל רשימה של פרעוני מצרים העתיקה, החל מהתקופה השושלתית הקדומה, בשנת 3000 לפנה"ס לערך וכלה בקיצו של בית תלמי, כאשר הפכה מצרים לפרובינציה רומית תחת שלטונו של אוגוסטוס קיסר בשנת 31 לפנה"ס. עקב הערפל ההיסטורי ששורר בחלק מהתקופות והבעיה שזוהתה בקביעת הכרונולוגיה המצרית והכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק ייתכנו כפילויות ואי דיוקים בתאריכים הנקובים כאן. בעיקרון התיארוך בטבלאות נעשה לפי הכרונולוגיה הגבוהה.

קרב רפיח

קרב רפיח היה קרב מכריע במלחמה הסורית הרביעית בין תלמי הרביעי ממצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מהאימפריה הסלאוקית. הקרב נערך ביום ה-22 ביוני 217 לפנה"ס, ליד העיר רפיח, ובעקבותיו זכו המצרים לשוב ולשלוט על קוילה-סוריה.

שמעון השני

שמעון השני בן חוניו השני, היה כהן גדול מבית חוניו בתקופת בית שני, שחי בשלהי המאה השלישית לפנה"ס ותחילת המאה ה-2 לפנה"ס. יש הרואים בו את "שמעון הצדיק" המוזכר רבות בכתבי חז"ל.

תלמי

האם התכוונתם ל...

תלמי החמישי

תלמי החמישי אפיפנס (210 לפנה"ס - 181 לפנה"ס), מלך מצרים התלמיית, מבני שושלת תלמי.

תלמי השלישי

תָּלְמַי הַשְּׁלִישִׁי "גומל החסד" או "המיטיב" (אֵאוּאֵרְגֵטֶס = Εὐεργέτης, ‏ 285 - 222 לפנה"ס) היה בנו של תלמי השני וארסינואי הראשונה והיה ויורשו. הוא נולד ב-285 לפנה"ס בקירוב וירש את אביו ב-246 לפנה"ס.

ראשית מלכותו עברה עליו בסערת מלחמה. הוא התעמת עם המלך הסלאוקי סלאוקוס השני במלחמה שנקראה המלחמה הסורית השלישית (246 - 241 לפנה"ס) והשתלט לזמן קצר על רוב שטחי סוריה ועיראק של ימינו. תלמי השלישי המשיך במסורת של אביו ותמך במלומדים, סופרים ואנשי מדע. פעולותיו הצבאיות גרמו לו להוצאות כספיות כבדות שהביאו להתמרמרות ומרי שהיה עליו לטפל בהם. הוא מת בשנת 222 לפנה"ס.

בית תלמי
תלמי הראשוןתלמי השניתלמי השלישי • תלמי הרביעי • תלמי החמישיקלאופטרה הראשונהתלמי השישיקלאופטרה השנייהתלמי השביעיתלמי השמיניקלאופטרה השלישיתתלמי התשיעיקלאופטרה הרביעיתתלמי העשיריברניקי השלישיתתלמי האחד עשרתלמי השנים עשרקלאופטרה החמישיתברניקי הרביעיתקלאופטרה השביעיתתלמי השלושה עשרתלמי הארבעה עשרתלמי החמישה עשר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.