תלמיד חכם

ביהדות תלמיד חכם או תלמיד חכמים הוא יהודי שלמד מחכמים רבניים, ולו ידע ובקיאות בספרות התורנית. כינוי זה מותנה ביראת השמים של האדם. כיום, נוהגים לכנות כך אדם שבקיא היטב בש"ס ובשולחן ערוך.

הלכה

צורתו המקורית של הביטוי, המופיעה בכתבי יד, היא "תלמיד חכמים". במקורו שימש הביטוי לכינוי אדם שעבר את שלב לימודו הראשוני ("צורבא מרבנן") אך עדיין לא הגיע לדרגת 'חכם', והוא עדיין רק "תלמידם של חכמים". לאחר מכן התרחב הביטוי, והוא שימש לתיאור כל אדם שנחשב לבן-תורה מובהק.

כפי שמציין וייסברג ב"לשוננו לעם" תשנ"א מקור הצירוף "תלמיד חכם" הוא גזירה לאחור של הצירוף "תלמידי חכמים", כלומר תלמידים של חכמים. המילה חכם משמשת כסומך ולא כתואר השם.

בהלכה ניתן להצביע על כמה הגדרות למהותו של תלמיד חכם, ועל אופנים שונים לזכויותיו וחובותיו.

הגדרתו

בהקשר להגדרתו מופיע בתלמוד (שבת קיד א):

"ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים...
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה? למנוייה פרנס על הציבור: אי בחדא מסכתא, באתריה (במקומו), אי בכוליה תנויה: בריש מתיבתא"

דברים אלו מהווים הגדרות שונות למהותו של תלמיד חכם, ולמעשה מנפקות רמות שונות בתוך הביטוי הכללי "תלמיד חכם".

חובותיו

בפשט דבר זה מזכיר כדוגמה את חובתו על תצוגה חיצונית נאותה, שלא תגרום חילול השם. יש הדורשים מן הנאמר על הפסוק שנכתב בספר קהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (מגילת קהלת, פרק ט', פסוק ח'), שמדובר בכך שאסור שלתלמיד חכם יהיה חטא (רבב) על בגדו[דרוש מקור].

דוגמה לכך אמרו חז"ל במסכת שבת בדף קלב במשל הבא:
תנו רבנן: (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה - אף אתה בטהרה; משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו; פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסה, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה; לימים ביקש המלך את כליו; פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין; על פקחין אמר "ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום", ועל טפשין אמר "כלי יינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים".

  • בחובתו של תלמיד חכם להישמר שבעתיים בכל דרכיו הנהגותיו ומעשיו שלא יתפרשו כחילול שם שמיים.
  • חייב לחזור כל הזמן על לימודו ש'דברי תורה קשה לקנותם ככלי כסף וכלי זהב וקל לאבדם כזכוכית'. וישנו איסור חמור לשכוח התורה שנאמר (דברים ו. יב): "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח".

דרכיו

בתלמוד (בבא בתרא נז ב) מתאר רבי בנאה מאפיינים אחדים לדרכיו של תלמיד חכם:

  • חלוקו צריך להסתיר את כל בשרו, ושטליתו צריכה להסתיר את חלוקו, עד שלא נראה אלא טפח בלבד.
  • 2/3 משולחנו צריך להיות מכוסה במפה, ועל השליש הנותר חשוף מגישים קערות וירק.
  • מתחת למיטתו נמצא אך ורק סנדלים בקיץ, ואך ורק נעליים בחורף.

בין תלמידי חכמים לבין כלל עם ישראל

  • ד"ר מיכל רוזנברג בספרה [1] מנתחת חמש אגדות תלמודיות המספרות על מפגשים בין חכמים שעיקר גדולתם בלימוד התורה, ובין אנשים אחרים שלא נמנו עם חובשי בית המדרש (עמוד 7). האגדות נועדו לעורר את מודעותם של החכמים (ותלמידי החכמים) ולהתריע בפניהם בעקיפין, שלא להתכנס לתוך עצמם ולא להתנשא על מי שאינו שייך לקהלם. אדרבה, הן מציעות לחכמים(ולתלמידיהם) לקבל בכבוד ובענווה את האחרים, שכן הדעות הקדומות שלהם אינן מאפשרות להם להבחין באיכויותיהם המיוחדות. מידת הענווה מתגלה כעומדת בתשתית הדת, המוסר והחברה היהודית, וכל אחד מן הסיפורים המובאים בקובץ זה נותן לה ביטוי על פי דרכו (עמוד 9) עצם הפגשת חכמים (ותלמידי חכמים) עם אנשים בעלי מוסר גבוה, שאין גדולתם בתורה, יוצרת מכנה משותף ערכי בין כל הסיפורים, והוא ערך הענווה בפני הבריות. ערך זה הוא השתקפות הענווה של האדם כלפי האל, שבלעדיה אין אמונה ואין משמעות לתורה ולמוסרה. מכאן שהענווה היא תנאי קודם לכל מעשה דתי ומוסרי, ובכלל זה אף הלימוד. האגדות מכוונות ליצירת מיזוג המרחיב ומעמיק את גבולותיהם של המכנים הרעיוניים המשותפים לכל עם ישראל על שכבותיו – תורה, צדק, אהבה וחסד, ומשייכות את כולם לחברה אחת, מבלי לבטל את השוני ומבלי להתעלם מן ההדגשים החברתיים והתרבותיים הייחודיים המבדילים את מרכיביה אלה מאלה. (עמוד 11)

תלמיד חכם באמנות

המושג תלמיד חכם הגיע אף לאמנות. כך לדוגמה, צייר הצייר יוסף ישראלס ציור שכונה בשם "תלמיד חכם".

בספרות: ראו את סיפורו של ש"י עגנון: שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכל רוזנברג, מפגשים מתוחים בין חכמי בית המדרש לבין חכמי הלב בספרות חז״ל, רעננה: מכון מופ"ת, 2017
אברך

אַבְרֵךְ הוא כינוי מקובל בעולם הישיבות (הן החרדי והן הציוני דתי) לצעיר בשנים הראשונות אחרי חתונתו, אשר מקדיש חלק ניכר מיומו ללימוד תורה בישיבה או בכולל.

איסי בן יהודה

איסי בן יהודה היה תנא שחי בסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית לספירה. הגיע מהוצל שבבבל לארץ ישראל, ולכן נקרא גם "יוסף הבבלי" או "איסי איש הוצל". היה תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע.

מדבריו ידועה דעתו כי החיוב "מפני שיבה תקום", שלדעת חכמים נאמר רק על תלמיד חכם, נאמר לדעתו על כל זקן, ואפילו "זקן אשמאי".

אפיקורוס (יהדות)

אפיקורוס (כופר) מוזכר במשנה (מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א') בתור מי שאין לו חלק לעולם הבא. המשנה אינה מגדירה מהו אפיקורוס, אך ברור כי שם זה נגזר משמו של החכם היווני אפיקורוס, שהשקפותיו הנוגדות את ההשגחה ואת ידיעת האל, התפשטו בעולם ונקראו על שמו.

התלמוד פירש-דרש שם זה כבא מן השורש פק"ר, דהיינו הפקר, ובהתאם לכך פירש את המושג כמי שמבזה תלמיד חכם או המבזה אדם בפני תלמיד חכם.

הרמב"ם שילב בין המושגים, ועל פי פרשנותו זלזול בתלמידי חכמים אינו אלא מקרה פרטי של זלזול בתורה בכללותה או בכלל חכמיה. למעשה, בספרו משנה תורה פסק כי אפיקורוס הוא הכופר במהות הנבואה, או בנבואת משה רבנו או שטוען שהאל אינו יודע ממעשה האדם (כלומר טוען שאין השגחה אלוהית), אך לאו דווקא נחשב לאתאיסט (המכונה מין). סביר להניח שהגדרתו זו של הרמב"ם את המונח נבעה מהיכרותו עם המקורות היווניים שהביאו את משנתו של אפיקורוס.

בעקבות פעולות הצנזורה הנוצרית פשט מושג זה בספרי הקודש היהודיים, שכן הצנזורה לא ראתה בעין יפה ביטויים כגון "מין", שבעיניה כוונו אל הנוצרים, והחליפה אותם בביטוי "אפיקורוס" (או "אפיקורס"), דהיינו כופר, שהרי גם הכנסייה נלחמה בכופרים.

ברוך בן יצחק

רבי ברוך בן רבי יצחק (1140 לערך - 1211) היה תלמיד חכם ופוסק, מבעלי התוספות. מכונה תדיר בעל התרומה על שם ספרו המפורסם. בשו"תי הרשב"ץ והרשב"ש, מתואר בעל ספר התרומה ככהן, וכמו כן בחידושי הרמב"ן. ויש מטילים ספק בייחוסו ככהן.

גאונים

גאון היה התואר של ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה ה-6 (או סוף המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11 – תקופה הידועה בתולדות ישראל כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בכל ישראל. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים.

בעברית מודרנית משמש הכינוי "גאון" לציון יכולת שכלית גבוהה, ובהקשר התורני כתואר חשיבות תורני כללי, המתייחס לכל תלמיד חכם גדול.

גדול הדור

גדול הדור הוא תואר שמקורו בתלמוד, המשמש לציון אישיות יהודית בולטת ומכובדת. במקורו התלמודי כוון התואר לאישיות ציבורית חשובה ובעלת השפעה, אך לאו דווקא בעלת סמכות הלכתית, ומאוחר יותר הפך לכינוי של התלמיד החכם הגדול ביותר בדור, לדעת המשתמש בביטוי. הדעות חלוקות לגבי היקף ומהות סמכותו של גדול הדור, ויש הטוענים כי קיימת מצווה לשמוע לדבריו.

ככל הנראה בראשית המאה העשרים הוכנס, על משקל התואר "גדול הדור", התואר "גדולים" (נהגה מלעיל בהברה אשכנזית 'גדוילים') לרבנים בולטים ומשפיעים. תואר זה נפוץ לאחר הקמת מועצת גדולי התורה בכנסייה הגדולה בווינה בשנת 1923 (תרפ"ג). כיום משמש תואר זה במגזר הליטאי, כביטוי לרב שיש להתחשב בדעתו מכוח מעמדו כ"גדול".

זקן ממרא

זקן ממרא הוא תלמיד חכם סמוך, שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין כשהיא במקום מושבה שבלשכת הגזית, ובהרכבה המלא. הזקן מתחייב במיתה אך ורק אם הורה כך הלכה למעשה, ובתלמוד מובא עקביא בן מהללאל כדוגמה לתנא שחלק על הסנהדרין, אך לא הורה כן הלכה למעשה. ולכן לא דנו אתו כזקן ממרא אלא גזרו עליו נידוי.

התורה החמירה בדינו של הזקן, והוא מתחייב מיתה בחנק. הזקן הממרא הוא אחד מתוך ארבעה מקרים ש"צריכים הכרזה", וההלכה רואה חשיבות רבה לפרסום המקרה למען יראו וייראו. כחלק מגישה זו העונש היה מבוצע בירושלים, בחג העלייה לרגל הסמוך לגזר דינו, כדי לפרסם את העניין בקרב כל העולים לרגל. בדומה לכך, נאסר על חכמי הסנהדרין למחול על כבודם ולוותר לזקן הממרא, כדי "שלא ירבו מחלוקות בישראל".

י"ז בניסן

י"ז בניסן הוא היום השבעה עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. י"ז בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

י"ז בתשרי

י"ז בתשרי הוא היום השבעה עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש השביעי

למניין החודשים מניסן. י"ז בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

יהוסף שוורץ

הרב יהוסף שוורץ (נכתב גם שווארץ; בגרמנית: Joseph Schwarz;‏ 28 באוקטובר 1804 – 5 בפברואר 1865 כ"ג בחשוון ה'תקס"ה - ט' בשבט ה'תרכ"ה) היה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

יעקב מאורליינש

רבי יעקב מאורליינש (מאוית לעיתים "אורלינס"; כונה גם רבנו תם מאורליינש או רבנו יעקב הקדוש; נרצח בי"ט באלול ד'תתקמ"ט, 3 בספטמבר 1189) היה תלמיד חכם מבעלי התוספות, שחי באורליאן שבצרפת במאה ה-12, ובלונדון.

כ"ט בשבט

כ"ט בשבט הוא היום העשרים ותשעה בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ותשעה בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ט שבט הוא ברב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת משפטים. אין אומרים תחנון במנחה.

מגיד שיעור

מגיד שיעור הוא אדם (רב, או תלמיד חכם) המוסר שיעור בפני קבוצת אנשים באופן קבוע. ישנם שיעורים כדוגמת הדף היומי, המתקיימים מדי יום ביומו, וישנם המתקיימים מדי פרקי זמן קבועים.

קיימים מגידי שיעורים המוסרים את שיעוריהם במשך שנים רבות, ובעוד שקהל השומעים מתחלף עם השנים, הרי שהמגיד שיעור עצמו נשאר. במקרים אחרים, מגיד השיעור הוא זה שמסיים את תפקידו, מסיבות שונות, ואז קהל המשתתפים בשיעור, זוכה למגיד שיעור חדש.

בקהילות מסוימות רואים בהשתתפות בשיעור קבוע חשיבות עליונה, עד כי גם הלומדים, וגם המגיד שיעור עצמו נמנעים מלהיעדר מן השיעור, ולא מגיעים אליו, רק מסיבות חשובות ביותר.

גם בישיבות לרמותיהן השונות, וגילאי התלמידים, נקראים הר"מים מגידי שיעור.

ישנם מגידי שיעור העושים את עבודתם תמורת שכר, שכן לימוד התלמידים, זוהי פרנסתם, ושכר זה משמש אותם להביא לחם למשפחתם. לעומתם ישנן מגידי שיעור, המוסרים את שיעורם, לאחר שעות עבודתם, שלא על מנת לקבל פרס.

תלמיד שלמד אצל מגיד שיעור, צריך לנהוג בו כבוד גם לאחר שסיים ללמוד אצלו, ואף אם התלמיד התמיד ועלה במעלות התורה, והפך תלמיד חכם בעצמו, הרי הוא חייב בכבוד מגיד השיעור הראשון.

דינו של מגיד שיעור הוא בדרך כלל כדין רבו שאינו מובהק, אך ישנם מגידי שיעור, שעל התלמיד לכבד אותם כאת רבו המובהק, כגון ראש הישיבה המוסר את השיעור השבועי, אך גם מקנה לתלמיד דרכים בעבודת השם.

מגידי שיעור מסוימים בעבר, וגם בהווה הצליחו יותר מאשר אחרים, בעוד ששיעורו של הרב מרדכי אלון הצליח למלא אולמות, אחרים מושכים פחות תלמידים. מגידי שיעורים מצליחים, הופכים את החומר התלמודי, שהוא קשה להבנה, כפי שהוא קשה גם להסבר, לחומר מרתק.

מגיד השיעור, משתמש בטכניקות שנלמדות בקורסים למרצים. כגון: אינטונציה נכונה, ושפת גוף מתאימה. מגיד השיעור מגיע לשיעור כשהוא מוכן היטב, אך הוא גם יודע להשיב על שאלותיהם של התלמידים. שפה ברורה והתנסחות בהירה, גורמים לתלמידים להקשיב, להבין ולרצות לשמוע עוד.

מסכת עדיות

מַסֶּכֶת עֵדֻיּוֹת (נקראת גם 'בחירתא' או 'מסכת בחירתא') היא המסכת השביעית בסדר נזיקין במשנה. במסכת זו שמונה פרקים.

מסכת זו שונה מכל המסכתות האחרות במשנה מכיוון שהיא אינה עוסקת בנושא מרכזי אחד, אלא מובאות בה הלכות בעניינים שונים.

מסכת עדויות נערכה וסודרה על ידי החכמים ב'כרם ביבנה' - בזמן שהסנהדרין שכנה ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני. גם סידור המשניות בתוך המסכת אינו לפי עניין או תוכן, אלא לפי שמות התנאים ששנו אותן או העידו עליהן.

במסכת זו נמצאות כמה הלכות יסודיות וחשובות שנמסרו על ידי תלמידים מפי רבותיהם.

לפי הגמרא כל המסכת נשנתה ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקום רבן גמליאל. למעשה, כל מקום שנאמר במשנה "בו ביום", פירושו: ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא בישיבה ביבנה. כל זמן שרבן גמליאל היה הנשיא, הוא היה מכריז ואומר: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אל ייכנס לבית המדרש", וכשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס לבית המדרש, ומתוך שרבו התלמידים, רב החידוד והפלפול, ולא הייתה הלכה תלויה בספק בבית המדרש.

למסכת עדויות יש תוספתא, אך אין לה תלמוד ירושלמי או בבלי.

רבי שלמה סיריליו ערך מעין גמרא על מסכת עדויות, שלוקטה מסוגיות שונות בבבלי ובירושלמי הנוגעות למסכת זו. ה"גמרא" בשלמותה יצאה לאור לראשונה בשנת תשע"ד על ידי מכון אהבת שלום בעריכת הרב בצלאל דבליצקי.

נתן מרומי

רבי נתן בר יחיאל מרומי (המאה ה-11, איטליה) היה תלמיד חכם ויוצר חשוב בתקופת הראשונים, בן למשפחת חכמים ומנהיגי ציבור ברומא, פוסק ומחבר ספר "הערוך", מספרי היסוד בפרשנות התלמוד.

רב אדא בר אבא

רב אדא בר אבא (או רב אדא בר אהבה השני) הוא אמורא שחי בדור החמישי לאמוראי בבל, תלמידו המובהק של רבא.

רבי יוחנן

רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180 - שנת 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.

רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים.

רבי פרידא

רבי פרידא היה אמורא בדור השלישי לאמוראי בבל. תלמידו המובהק של רבי אמי.

שם בן נח

שֵׁם, דמות מקראית, בנו של נח, אחיהם של חם ושל יפת. שם חי 600 שנה, נולד בשנת א'תק"ס לבריאת העולם (2201 לפנה"ס) ומת בשנת ב'ק"ס (1601 לפנה"ס)[דרוש מקור]. הוא מוזכר בספר בראשית, כמו גם בדברי הימים.

אף על פי שבתורה נאמר: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" כך שנראה שהוא הבכור, כמה פרשנים מתייחסים אליו דווקא כאל הבן השני או השלישי בגילו. זאת משום שבפסוק אחר נאמר "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול", ואילו היה שם הבן הגדול היה צריך להיות בן 100 בזמן המבול (שכתוב "ויהי נח בן חמש מאות שנה").

בזמן המבול היה שם בן 98 שנה, ושהה עם משפחתו בתיבה.

בגיל 100 שנה, הוליד שם את ארפכשד. לפי המסופר בבראשית, בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם.

במדרשי חז"ל, שם נחשב תלמיד חכם, אברהם יצחק ויעקב למדו ב"בית מדרשם של שם ועבר". וכן, על־פי מדרשים אחרים, "מלכי-צדק מלך שלם" הוא "שם", שהיה כהן, ועליו נאמר:"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".

המקרא מייחס לשם את האבהות על עמים שונים מאזור המזרח התיכון, כגון אשור, עילם (פרס), ארם (סוריה) וכדומה, ולכן קבוצת העמים האלה נקראת "עמים שמיים", והשפות המדוברות על ידיהם נקראות "שפות שמיות". עם קבוצה זו נמנים גם היהודים והערבים (המייחסים עצמם לפי הקוראן לבני ישמעאל), צאצאי אברהם, שהיה דור תשיעי לשם.

ועפ"י חז"ל שם נחשב לממשיך צדיקותו של נח "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ", והעברים נחשבים לממשכי דרכו של שם "וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא: אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר",

חז"ל מזהים את תמר, אשת יהודה, כבתו של שם ומסבירים שהיא נדונה לשרפה בשל היותה בתו של שם שהיה כהן, ובשל ההלכה שבת כהן שזנתה דינה שרפה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.