תלמוד תורה

תלמוד תורהיהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

Jewish Children with their Teacher in Samarkand cropped
ת"ת באוויר הפתוח בסמרקנד, בערך 1910.

ארצות האסלאם

תלמידי מדרש תלמוד תורה
תלמידי מדרש תלמוד תורה, בגדאד, עיראק
Talmud Torah in Morocco
תלמידים בתלמוד תורה בתיזנית, מרוקו, 1935

הפעילות המרכזית בלימוד הילדים, הייתה שינון טקסטים מהתנ"ך ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[1]

בגניזת קהיר נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

מאחר שהיה מחסור בספרים, המורים לימדו את התלמידים לקרוא את הטקסט מארבעת צדדיו, בקהילה היהודית בתימן. יכולת זו נשתמרה עד המאה ה-20.

על התלמידים היה להגיע לבושים באורח ההולם לימוד תורה, כאשר מצנפת הייתה הכרחית ורק המעמד הנמוך ביותר השתמש בכיפה.

כל מלמד היווה "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

יהדות אשכנז

Novogrodek Talmud Torah
לימוד תורה ב"חדר" בשטעטל נבהרדק (כיום בבלארוס), 1930
Sedia per Bambini da sinagoga di Carmagnola
בעיר קארמניולה שבפיימונטה שבאיטליה, נמצא ליד אולם בית הכנסת חדר קטן ובו ספסלים לילדים בגבהים משתנים: לכל ילד ספסל בגובה שלו. כך הותאם מקום הישיבה של התלמיד, לפי גילו, בקהילה בה מספר הילדים בכל שכבת גיל לא היה גדול.

ביהדות אשכנז, אף על פי שהמונחים "חדר" (נהגה "חֵידֵר") ו"תלמוד תורה" די דומים, היו מקומות שהבדילו ביניהם. "תלמוד התורה" היה שייך לקהילה ובו למדו ילדים להורים שלא יכלו לשלם את שכר הלימוד, ואילו החדר היה מוסד פרטי שבו המלמד (כיום נקרא בתלמודי תורה "רֶבֶּה") גבה שכר לימוד מהורי התלמידים. לפי דעה רווחת, השם "חדר" ניתן כיוון שהלימודים התקיימו בחדר שהוקדש לשם כך בבית הכנסת של הקהילה או בביתו של המלמד.

הלימודים בחדר החלו כבר מגיל 3 או 4 ונמשכו עד בר המצווה. מי שהמשיך ללמוד עבר לישיבה.

יום הכניסה לחדר נחשב כיום שמחה של מצווה על הכנסתו של הילד לתחילת חינוכו בתורה, והיו מציינים אותו במנהגים ובטקסים דבש מעל לוח שבו כתובים אותיות הא"ב ופסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה - לדבש, כמו "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"[2]. בכך הקלו על הילד את המעבר מחיק האם למסגרת הלימוד בעלת החוקים הנוקשים. בהמשך המלמד היה קורא פסוקים מפרשת הקרבנות בספר ויקרא במנגינת טעמי המקרא - והילד היה חוזר אחריו, כדי לקיים את דברי המדרש "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"[3].

תחילה למדו התלמידים הצעירים את אותיות לשון הקודש. שיטת ההוראה המסורתית הפשוטה הייתה חזרה רבה. המלמד היה מקריא הברה ואות ולאחר מכן את השילוב ביניהם כך: קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ, והתלמידים חוזרים אחריו. בהמשך המלמד היה מקריא פסוק מהמקרא בקול והתלמידים אחריו, ומשהחלו לקרוא בכוחות עצמם היו קוראים בתורנות.

כיוון ששפת הדיבור הייתה יידיש ולעיתים רחוקות שפת המדינה, היה צורך בתרגום של הפסוקים ליידיש. תרגום זה כונה "עברי-טייטש"[4] והמלמד היה מקריא אותו, לרוב בעל פה, בין הפסוקים.

בחֵיידֶרִים גדולים היו שלוש כיתות שמחולקות לפי גילאים ועל מנת להשתלט על שלוש הכיתות היה למלמד עוזר. בדרך כלל, לימד המלמד באחת מהכיתות נושא חדש, ואילו בשתיים האחרות היו התלמידים חוזרים בפני העוזר על מה שלמדו.

תוכנית הלימודים הייתה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. המשמעת בחדר הייתה חמורה ומי שהפר את המשמעת היה עשוי להיענש ימי שבת וחג היו ימי חופשה.

על אף שלרוב החדר היה עסק פרטי, רוב הקהילות הכניסו תקנות בדבר לימוד בחדר, כמו מספר התלמידים שהמלמד רשאי ללמד.

פעילות החינוך בחדר החלה בתקופה שברוב העולם לא הייתה מערכת חינוך, ותהליך הלמידה בהם המשיך במתכונת המסורתית גם כשחלו התפתחויות בנושא החינוך. בחיידרים לא לימדו כתיבה, דקדוק ומקצועות מלבד תורה ומשנה. בכמה ארצות במזרח אירופה הממשלות סגרו את החדרים על מנת שהילדים היהודים ילמדו בבתי ספר רגילים ויסתגלו לחיי המדינה ובסוף המאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה היהודית כשהמשכילים ראו בדרכי הלימוד בחדר פרימיטיביות וגם משום שהילדים לא למדו בחדר מקצועות אחרים, נוסד גם החדר המתוקן בו למדו מקצועות נוספים, כמו חשבון ושפה, ובעיקר את השפה העברית. בכמה מהחדרים המתוקנים למדו גם בנות. רוב היהודים המסורתיים התנגדו לשינויים הללו.

במזרח אירופה, בתקופת עליית הנאצים נעלם כמעט לגמרי החדר. בקהילות יהודיות בעולם ישנם בתי ספר יהודיים, אך אינם מלמדים על פי שיטת החדר. בקהילות היהדות החרדית עדיין קיים החֵיידר בו מלמד המלמד בשיטה הישנה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (תל אביב, תרפ"ה-תש"ג), כרך ב' ד'-ה'.
  2. ^ יחזקאל ג' פסוק ג'
  3. ^ ילקוט שמעוני פרשת צו
  4. ^ ביידיש קיימת המילה טייטש, שפירושה היה גרמנית, או הלשון המדוברת (מכאן המילה היידית "פאַרטייטשן" שפירושה לתרגם). ביידיש מודרנית קורים לגרמנית "דייטש"
אליהו אליעזר דסלר

הרב אליהו אליעזר דסלר המכונה גם המכתב מאליהו (1892 - 30 בדצמבר 1953, ה'תרנ"ב - כ"ד בטבת ה'תשי"ד) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'.

ביטול תורה

ביהדות, ביטול תורה הוא כינוי להימנעות מתלמוד תורה ללא סיבה מוצדקת, חרף מצוות תלמוד תורה, עליה נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (ספר יהושע, פרק א', ח').

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 - כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

גוי

גוי או נוכרי הוא כינוי יהודי לכל אדם שאינו יהודי.

משמעות המילה "נוכרי" היא "זר". המילה "גוי" מופיעה פעמים רבות במקרא בהקשרים שונים. על פי משמעותה המילולית המקורית, היא זהה ל"עם", ומכאן הכוונה לאדם המשתייך לעמי העולם, ולא לעם ישראל.

הישיבה הגדולה ותלמוד תורה מאה שערים

הישיבה הגדולה ותלמוד תורה מאה שערים (בקיצור: ישיבת מאה שערים) הוא שמם של תלמוד תורה וישיבה קטנה בשכונת מאה שערים בירושלים. הישיבה נוסדה בשנת תרמ"ה 1885 כמרכזה התורני של שכונת מאה שערים. בדורות הראשונים לקיומה היו רוב רבני הישיבה מזוהים עם תנועת המזרחי. כיום, כמו השכונה שבה היא שוכנת, היא מזוהה עם העדה החרדית. הישיבה שוכנת במרכז השכונה, ברחוב ישועות יעקב, בקרבת שוק מאה שערים.

הלכה למשה מסיני

הלכה למשה מסיני הוא מונח המתאר את כל אותן הלכות התורה שבעל פה שניתנו, על פי המסורת היהודית, במעמד הר סיני מאלוהים למשה, כביאור הראשוני לתורה שבכתב. המונח מתאר למעשה סוגה הלכתית - ההלכות הראשונות והבסיסיות ביותר מבחינת היהדות.

הרמב"ם מגדיר את סוגת ההלכות הזאת במילים הבאות: "כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה - עליו לבדו נאמר 'הלכה למשה מסיני'".

כיום, יש המשתמשים בביטוי זה גם כמטבע לשון לחוק או כלל אותו יש לבצע ללא עוררין, ללא בקשת טעם[דרוש מקור].

התמדה (לימוד תורה)

התמדה או שקידה בלימוד תורה, היא הקדשת מלוא הזמן ללימוד בלא לבזבז את הזמן על דברים אחרים. ביהדות, נחשבת ההתמדה בלימוד התורה למעלה גדולה, בעיקר עבור גברים המחויבים במצוות תלמוד תורה. הגיוגרפיות יהודיות רבות מייחסות את תכונת ההתמדה לדמויות מופת רבניות.למרות שהתמדה ושקידה דומים במשמעותם הכללית, יש הבדל: התמדה מציין את כמות ורצף השעות המוקדשות ללימוד, ושקידה מציין את הריכוז המוחלט וההירתמות המלאה בלימוד.

זיכרון משה

זיכרון משה היא שכונה במרכז ירושלים, בין רחוב הנביאים לכיכר השבת.

זיכרון משה נוסדה בשנת 1905 על ידי קבוצת משכילים ציוניים ובהם דוד ילין והרב יחיאל מיכל פינס. זו אחת מחמש שכונות שהתרומה להקמתן ניתנה על ידי משה מונטיפיורי, בתנאי שישאו את שמו.

השכונה נודעה כשכונה מודרנית במושגי התקופה ההיא, כשערכים של נוי ואסתטיקה נמצאו בתקנון השכונה, כגון: הוראות בדבר סלילת כבישים והתקנת מדרכות ("צריכות להיות סלולות היטב, ועשויות במדרון למען לא יעמדו בהן מימי גשמים"), חפירת תעלות למי-שופכין, נטיעת עצים וטיפוחם ואיסור תליית כבסים לייבוש ברשות הרבים.

כמו כן, זיכרון משה היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שבתיה לא היו צמודים זה לזה ולכל בית היו חצר וגינה משלו. רוב הבתים בשכונה היו בני קומה אחת והיא נחשבה לאחת השכונות היוקרתיות בתקופתה.

בשנת 1934 הוקם ברחובה הראשי, רחוב ישעיהו, תיאטרון אדיסון ששימש במשך שנים כתיאטרון הראשי של העיר עד להקמת תיאטרון ירושלים שנחנך ב-1971, וכקולנוע שבו הוצגו בין השאר סרטים הודיים וטורקיים. הקולנוע נהרס בשנת 2006, ובמקומו נבנה מתחם מגורים של חסידות סאטמר.

במרכז השכונה נמצא בית הכנסת המרכזי שלה, בית הכנסת זיכרון משה, הפועל במתכונת של שטיבלך ברוב שעות היממה. בית כנסת זה נמנה עם הוותיקים והידועים ביותר מסוגו. בבית הכנסת ישנם גם שיעורי דף היומי רבים סביב השעון.

עם השנים הוזנחה השכונה, רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה. מבנים נוספים בעלי עניין בשכונה הם בית הספר למל המשמש כיום תלמוד תורה חסידי, ובית דוד ואיטה ילין המשמש כיום כבית אגודת ישראל.

הרב יצחק צבי ריבלין כיהן כרבה הראשון של השכונה וסביבתה. כן כיהנו כרבני השכונה הרב מאיר סטלביץ והרב ישראל יעקב פישר.

חדר מתוקן

חדר מתוקן היה חדר (תלמוד תורה) שנוסד במזרח אירופה על ידי תנועת ההשכלה היהודית.

יחזקאל לוינשטיין

הרב יחזקאל (חצקל) לוינשטיין (תרמ"ה - י"ח באדר ה'תשל"ד ; 1885 – מרץ 1974) היה מבעלי המוסר הבולטים במאה ה-20, שימש כמשגיח הרוחני של ישיבות מיר, לומז'ה-פתח תקווה וישיבת פוניבז'.

ישיבת עץ חיים

ישיבת עץ חיים הוא שמה של ישיבה ותיקה של היישוב הישן בירושלים, הכוללת תלמוד תורה, ישיבה וכולל.

לימודי חול

לימודי חול ביהדות הדתית, ובפרט ביהדות החרדית, הם לימודים שאינם לימודי קודש, העוסקים בתורה שבכתב (תנ"ך) ובתורה שבעל פה (משנה ותלמוד ומפרשיהם, הלכה, אגדה וקבלה), אלא עוסקים בהשכלה כללית, כגון לימודי מתמטיקה ואנגלית. במסגרות החינוך החרדיות והתורני לאומי לבנים, יש התמקדות בלימודי קודש בלבד, לשם קיום מצוות תלמוד תורה. לעיתים נלווים ללימודי הקודש לימוד בסיסי מזערי של לימודים שאינם לימודי קודש, בעיקר בכיתות הנמוכות (בייחוד בתלמודי התורה של תנועת שס). במסגרות לימוד דתיות אחרות ניתן ללימודי חול משקל רב יותר, למשל לשם השגת תעודת בגרות, אך עדיין ניתן דגש ללימודי קודש, כאשר מידת השילוב המדויקת נתונה לשיקול בית הספר. על מנת להשיג תעודת בגרות הוקמו הישיבות התיכוניות (מיעוטן חרדיות-מודרניות כגון ישיבת מערבא).

שילוב לימודי החול בלימודי הקודש במסגרת החינוך העל-תיכוני החרדי נעשה לעיתים בהחלטה אישית: התלמיד לומד לימודי קודש בישיבה, ובמקביל לומד לימודי חול במוסד לימוד חילוני, לרוב לשם השגת מקצוע.

מסכת פאה

מסכת פֵּאָה היא המסכת השנייה בסדר זרעים לאחר מסכת ברכות. המסכת עוסקת במצוות פאה (הקצאת חלק מהקמה בשדה (עוד לפני הקציר) עבור עניי העם), לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, מעשר עני ושאר מתנות עניים.

במסכת מפורטות ההלכות הקשורות במצווה, כמו למי מותר לקחת מהפאה, מה גדלו של החלק שצריכים להקצות לפאה, מתי מותר לעניים לקחת מהפאה, וכדומה.

ככל המסכתות בסדר זרעים (למעט מסכת ברכות) על מסכת זו אין תלמוד בבלי אלא רק משנה, תוספתא ותלמוד ירושלמי. בתלמוד הירושלמי, הפרק הראשון של מסכת זו כולל בתוכו הלכות תלמוד תורה ולשון הרע ועיקרו כולל דברי מוסר.

סיני ועוקר הרים

סִינָי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב ואילו עוקר הרים הוא כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (כלשון רש"י), ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.

קהילת וויען

קהל עדת יראים וויען היא עדה שמרכזה בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין ונוסדה על ידי יהודים יוצאי וינה ('וויען' בכתיב ארכאי). יש לה בתי כנסת גם בבורו פארק ובמונסי וכן מוסדות חינוך הכוללים תלמוד תורה, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. כקבוצות הונגריות דומות (כמו חסידות פאפא וקהילות צעהלים, ניטרא, קראסנה וקאשוי), יש לה כיום מאפיינים חסידיים מסוימים, על אף שמייסדיה היו ברובם אשכנזים (מתנגדים) יוצאי אוברלנד, ממתפללי ה"שיף-שול" בווינה. היא מונה כ-500 משפחות.

הקהילה הוקמה ב-1941 על ידי פליטים שנמלטו מהנאצים. הם רכשו בניין תיאטרון בשדרות בדפורד והפכוהו לבית כנסת. רבם הראשון היה הרב יונתן שטייף, שכיהן לפני מלחמת העולם השנייה כדיין בבודפשט ונפטר בשנת תשי"ח. בשנת תשכ"א מונה במקומו הרב עזריאל יהודה ליבוביץ. משנת תשנ"ב מכהן הרב אשר אנשיל כ"ץ, בנו של הרב יהושע כ"ץ, אב"ד סומבטהלי, ואחי הרב מסרדהלי. דייני הקהילה בעבר וכיום הם הרב יוסף אליהו שטיינר בוויליאמסבורג, הרב יחזקאל הורוביץ והרב צבי הלפרין בבורו פארק והרב מנחם פישר במונסי.

הרב אשר כ"ץ החליף בשנת תשס"ח את נוסח התפילה בבית הכנסת המרכזי בוויליאמסבורג מנוסח אשכנז לנוסח ספרד והחל לערוך טישים. במונסי נותר נוסח אשכנז, ובבורו פארק יש שתי קהילות המתפללות בנוסח ספרד ואחת שנותרה עם אשכנז. בקהילת וויען בירושלים, ברחוב מנחת יצחק בקרית בעלזא, ממשיכים (נכון לתשע"ח) להתפלל בנוסח אשכנז, ובית הכנסת הוא אחד היחידים בירושלים שבו מקדשים בבית הכנסת בליל שבת ומניחים תפילין בחול המועד.

קודש וחול ביהדות

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

תלמוד תורה (קלם)

ישיבת תלמוד תורה (כונתה תדיר בפשטות: קלם) היא ישיבה ליטאית שהתקיימה בעיר קלם שבליטא. הישיבה התנהלה על ידי רבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם", ברוח תנועת המוסר שייסד רבו, הרב ישראל סלנטר.

תלמוד תורה מורשה

תלמוד תורה מורשה הוא תלמוד תורה שהוקם בירושלים בברכתו ועידודו של הרצי"ה קוק על ידי אחדים מתלמידיו בישיבת מרכז הרב, ובראשם הרב עודד וולנסקי, הרב יעקב לבנון, הרב בנימין אייזנר, הרב אריה קורן, הרב יהושע רוזן והרב הלל פלסר, שמנהל את המוסד כיום ומשמש אף כראש הישיבה של הישיבה הקטנה הפועלת סמוך לתלמוד תורה. בצמוד לתלמוד התורה פועל מוסד המשך, ישיבה קטנה מורשה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.