תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה[1].

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו[2]. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 15201523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos)
העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז דפוס שונצינו

תלמוד או גמרא

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה[3]. בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפו בדפוסי התלמוד כל מופעי המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים המסורתי, בעוד בחוגים האקדמאים מקפידים לכנותו "תלמוד".

תוכן התלמוד

מבנה התלמוד הבבלי

בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא):

סדר זרעים: ברכות (63)

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | שקלים[4] | ראש השנה[5] (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: נידה (72)

המסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי (בדפוסים המקובלים הכוללים את מפרשי הדף) היא בבא בתרא – 175 דפים, והקצרה ביותר היא מסכת תמיד – 8 דפים.

מסכתות התלמוד
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (63) שבת (156) יבמות (121) בבא קמא (118) זבחים (119) נידה (72)
עירובין (104) כתובות (111) בבא מציעא (118) מנחות (109)
פסחים (120) נדרים (90) בבא בתרא (175) חולין (141)
ראש השנה (34) נזיר (65) סנהדרין (112) בכורות (60)
יומא (87) סוטה (48) מכות (23) ערכין (33)
סוכה (55) גיטין (89) שבועות (48) תמורה (33)
ביצה (39) קידושין (81) עבודה זרה (75) כריתות (27)
תענית (30) הוריות (13) מעילה (21)
מגילה (31) תמיד (8)
מועד קטן (28)
חגיגה (26)

הדיאלקטיקה התלמודית

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם אין בו מילים מיותרות שאינן נצרכות להבנת הדין העולה ממנו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" ('קשה', אך ביטוי זה מתפרש כאמירה לפיה השאלה אינה מוצקה די הצורך לפרוך את השיטה הנידונה) או "תיובתא" ('תשובה', כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה)[6].

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.

אגדה בתלמוד

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

עריכת התלמוד

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה"[7], כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה"[8]. תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה[9].

העלאה על הכתב

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת האמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, אגרת רב שרירא גאון - "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה[10]. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון "צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו". רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חכינאי "שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב". הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) "שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"[11].

עדות עקיפה נוספת עולה משני מקומות בתלמוד, במסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א' ובתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', בהם מובאת מעין ברייתא 'תנא דבי אליהו', העוסקת בתאריכים, וכך כתוב בה:"ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ועדיין משיח בן דוד לא בא." במקום 'יצאו מהם מה שיצאו' הסתמי בתלמוד שבדפוס, כתוב בכתבי היד של התלמוד במפורש כמה יצאו. כלומר בשני המקומות מופיעים תאריכים בתוך הברייתא.

  • בכתב יד מינכן 95 - שנכתב על פי הקולופון שבסופו בשנת 1343, התאריך הכתוב בברייתא בסנהדרין הוא שש מאות ותשע עשרה (859 לספירה).
  • התאריך הקדום שבכולם מצוי בכתב היד התימני למסכת סנהדרין שבו כתוב: 'יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה' שהיא שנת 830 לספירה. ובגיליון יש הערה: 'נ"א חמש מאות שלושים ושמונה' היינו שנת 778[12].

מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צויין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123)[13] חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343) הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד.[14]

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

מאז חתימת התלמוד היו מי שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו וחייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון "מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא הושמטו בשל רגישותן בעיני נוצרים, כולל כאלה העוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים), בעיקר באיטליה. צנזורים - לעיתים קרובות יהודים מומרים - עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים בעייתיים מנקודת מבטם. אחד הצנזורים המפורסמים היה שמואל ויוואס, רב ודיין צפתי שהפך לרופא ולאחר שנים המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. ויוואס כתב את ספר הזיקוק, המכיל כללי צנזור ורשימת ספרים יהודיים הדורשים צנזורה[15].

הקטעים שצונזרו, ונמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים (כמו בדפוס ונציה), לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, המופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

כתבי היד לתלמוד

בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד[16], כתב יד מינכן 95 שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם[17], וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.

קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד. באוצר שלושה חלקים: 1. מבוא ומדריך למשתמש. 2. קטלוג. 3. מפתחות.

תפקידו והשפעתו של התלמוד

סמכות הלכתית

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד[18].

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".

פרשנות התלמוד

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

השפעה תרבותית

בימי הביניים ובמהלך השנים הפך החלק ההלכתי בתלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרש ובבתי הספר, והפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביא גם בחוגים מסוימים להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד - עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצוא פתרונות דחוקים לסתירות, לעיתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. התפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין ספורט אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.

אך גם השקפת עולם רחבה זו, שביטאה תמיד חיפוש אחר אמת מוסרית, הייתה גדורה בקווים צרים. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. באגדה רווחת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. עם זאת, להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות, גם אם במעטפת קשה.

לימוד התלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים וישיבת נתיבות יוסף) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק ועיבודים שלה. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב שלמה זלמן אויערבך. בשיטת העיון הקיימת כיום מתמקדים ברוב הישיבות בלימוד כל שנה במסכת אחת בלבד מתוך כחמש עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): שבת, פסחים, יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות[19]. תלמיד שלומד שבע שנים מחייו בישיבה, לומד איפוא שבע מסכתות בלבד בעיון. בישיבות שונות נהוגה שיטת לימוד "אליבא דהלכתא", ובהם העיון מתמקד בלימוד הסוגיא כפי שהסיקו ממנה הפוסקים לדורותיהם הלכה למעשה.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעיתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

תרגומים

החל מהמאה העשרים תורגם התלמוד לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ[20]. ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן[21][22].

מהדורות מבוארות

לצד התרגום לשפות זרות, החל משנת 1965 נערכו מספר מהדורות המבארות ומתרגמות את התלמוד לשפה מדוברת. לצד ביאור פשטני למלים, מתווספים ביאורים ואיורים המנגישים את התלמוד לקורא שאינו מצוי בשפתו ובסגנונו של התלמוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים

תלמודים

מאמרים ועזרים

הערות שוליים

  1. ^ יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.
  2. ^ הרב יהודה פרומן, התלמוד כהוויתו, פרק ארבעה-עשר: רבנן סבוראי, תשרי תשס"ד, אתר דעת
  3. ^ חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב, 1969, עמ' 7-3.
  4. ^ המסכת מן התלמוד הירושלמי, אך שולבה במהדורת וילנה של התלמוד הבבלי.
  5. ^ לפי הסדר המקורי של מסכתות הש"ס, וכפי שהוא עד היום בששה סדרי משנה, מסכת ראש השנה באה לאחר מסכת ביצה. הסדר המוכר של היום הממקם את ראש השנה לפני יומא החל רק עם הדפסת התלמוד. ראו בערך מסכת ראש השנה.
  6. ^ ההבדל בין שני המושגים הוא בעוצמת הדחייה של השיטה הנידונה. ראה פירוש רש"י, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד א, ד"ה קשיא. תוספות מסכת בבא בתרא דף ד, עמוד א, ד"ה והא.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד א'
  8. ^ הרב יצחק שילת, בספרו "על הראשונים", משער שעריכת התלמוד החלה בימי רב אשי, בתחילת המאה ה-5.
  9. ^ הרב אברהם אבן דאוד כתב בספר 'הקבלה', שתקופת הסבוראים נסתיימה בשנת 689. אך באגרת רב שרירא גאון קובע את סיום זמן הסבוראים מאה שנה קודם לכן בשנת 587 (ג'תשמז)
  10. ^ "גמרא דבי רב ישי", "גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין".
  11. ^ "יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן [...] וטעות סופרים היא; [...] וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות [...] והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה [...]" (רמב"ם, משנה תורה, ספר משפטים, הלכות מלוה ולוה, פרק ט"ו, הלכה ב (בנוסח תימני: הלכה ד).
  12. ^ דוד רוזנטל, תרומתם של כתבי היד לחקר התלמוד, הספרייה הלאומית, ‏2004
  13. ^ נדפס בידי שכטר, קיימברידג' 1896.
  14. ^ מהד' מצולמת: ליידן, 1912 [ירושלים 1970] (ראו: דקדוקי סופרים, רבינוביץ לתיאור מורחב)
  15. ^ גילה פריבור, "ספר הזיקוק" של דומיניקו ירושלמי (1555–1621) והשפעתו על הדפוס העברי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן (דוקטורט), 2003
  16. ^ שמועה לא מבוססת על קיומו של כתב יד ספרדי של כל התלמוד מוזכרת בספרו של הרב יעקב לויפר, משונצינו ועד וילנא, עמ' 169 הערה 7.
  17. ^ כמו באתר הספרייה הלאומית ובאתר פרויקט פרידברג
  18. ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, עמ' רי
  19. ^ זו רשימה של מסכתות נלמדות נפוצות. בישיבות שונות הרשימה הספציפית של המסכתות הנלמדות שונה. ראו גם ישיבה# תלמוד.
  20. ^ צופיה הירשפלד, שני קוריאנים אוחזים, באתר ynet, 24 במרץ 2011
  21. ^ איתמר מרילוס, יא-בבא קמא: הערבים לומדים גמרא מתורגמת, באתר ynet, 15 במאי 2012
  22. ^ אודות תרגום התלמוד לערבית באתר הספרייה הלאומית
בבא בתרא

בָּבָא בָּתְרָא הוא החלק השלישי במסכת נזיקין, שהיא המסכת הראשונה בסדר נזיקין שבמשנה.

בארמית "בבא בתרא" פירושו "השער האחרון", ולפניו במסכת נזיקין קיימות בבא קמא - השער הראשון, ובבא מציעא - השער האמצעי. החלוקה הזו היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. התוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בסידור הדפים עם פירושי רשב"ם ותוספות, בדפוס וילנה, יש במסכת 176 דפים, והיא המסכת הארוכה ביותר בש"ס בכמות הדפים (אך לא בכמות המילים, שכן בחלק גדול מדפיה, פירושי הרשב"ם והתוספות ממלאים שטח גדול מהרגיל בש"ס. המסכת הגדולה ביותר בכמות המילים היא מסכת שבת).

בבא מציעא

בָּבָא מְצִיעָא הוא החלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה. פירוש השם בארמית הוא "השער האמצעי", כאשר לפניה נמצאת בבא קמא - השער הראשון, ולאחריה בבא בתרא - השער האחרון.

חלוקת מסכת נזיקין לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 118 דפים.

מסכת בבא מציעא ככלל עוסקת בתביעות וטענות שבין אדם לחברו שלא מחמת נזק, כגון דיני אבידה ומציאה, דיני שומרים ואחריותם, דיני הלוואות, אונאה, ריבית ושכירות.

בבא קמא

בָּבָא קַמָּא הוא החלק הראשון של מסכת נזיקין שבסדר נזיקין, העוסק בעיקר בדיני נזיקין שבין אדם לחברו במשפט העברי. פירוש השם "בבא קמא" בארמית הוא "השער ראשון", ומצטרפות אליה בבא מציעא (השער האמצעי) ובבא בתרא (השער האחרון), כאשר כולן יחד מרכיבות את מסכת נזיקין.

החלוקה לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל מסכת נזיקין נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי מכילה בבא קמא 118 דפים.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

רב (אמורא)

אבא בר איבו (ג'תתקל"ה, 175 לערך - 247; נודע בתלמוד בפשטות בכינוי רב, ומכוּנה גם אבא אריכא, משום שהאריך ימים או משום שהיה גבוה) היה חכם תלמודי מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל. חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשב כאירוע רב חשיבות ש"העניק את הדחיפה המכרעת לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל", ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל.

למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, וכן מפי דוֹדוֹ, רבי חייא. רב נזכר פעמים רבות בתלמוד במחלוקותיו עם שמואל, נחשב כמחמיר בהלכה ותרם תרומה משמעותית לחיבור התפילות.

רב הונא

רב הוּנא (215–297) היה מגדולי אמוראי בבל מהדור השני. נחשב לגדול תלמידיו של רב, ולאחר פטירתו של רב ירש את מקומו כראש ישיבת סורא, הישיבה הגדולה והדומיננטית בבבל, שבה למדו אלפי תלמידים ובאופן קבוע קרוב לאלף תלמידים, ובראשה עמד במשך כ-40 שנה. לרב הונא היו מאות תלמידים, רבים מהם היו אמוראי הדור השלישי. כונה בתואר "מחסידי בבל". שמו של רב הונא מוזכר מאות פעמים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

רב הונא נודע בזכות ידיעותיו המקיפות במשפט העברי ובהלכה, ובזכות בית הדין שעמד בראשו, שהוסמך על ידי ראש הגולה. הוא היה צאצא למשפחת ראש הגולה, ובזכות זאת אף היה מקורב לבית ראש הגולה בדורו.

השפעתו של רב הונא ניכרת גם בדור השלישי של אמוראי בבל, באמצעות תלמידיו המובהקים רב חִסְדָא ורב שַׁשֶת ובנו המפורסם רבה בר רב הונא.

רב הונא לא רצה להתפרנס מהתורה, ולמחייתו עסק במסחר ביין, שאיבת מים וחקלאות.

רב חסדא

רב חִסְדָא הכהן, (217–309) היה אמורא בבלי אשר חי בדור השני והשלישי של תקופת האמוראים, במאה השלישית והרביעית. מן האמוראים הבולטים בדורו, דיין וראש ישיבת סורא. למד תורה מפי רב ותלמידיו ומפי תלמידי שמואל, והיה תלמיד-חבר של רב הונא. אחרי פטירתם של רב הונא ורב יהודה, ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, עמד רב חסדא בראש ישיבת סורא במשך 10 שנים.

רב חסדא נודע בשקדנותו ובתורתו, והיה ממעט לישון בלילות. נשא ונתן בהלכה עם רב נחמן, עם רב ששת ועם רבה בר רב הונא. תלמידיו נמנו עם גדולי הדור שאחריו, ובהם רבי זירא ורבא. מאמריו של רב חסדא רבים והם מקיפים תחומים רבים בהלכה ובאגדה, דברי מוסר ודרך ארץ. החוקרים דנו בשאלה, האם שהה רב חסדא תקופה מסוימת בארץ ישראל.רב חסדא עסק בייצור שיכר בהצלחה רבה והתעשר מכך. לרב חסדא הייתה משפחה ענפה. בגיל 16 נישא לבתו של רב חנן בר רבא, חתנו של רב. בנותיו נישאו לתלמידי חכמים מפורסמים, אחד מהם הוא האמורא רבא, שנישא לבתו לאחר שנפטר בעלה הראשון, האמורא רמי בר חמא. בניו נמנו עם חכמי הדורות הבאים.

רב יהודה

רב יהודה בר יחזקאל (194 או 220–299) היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה. בתלמוד מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה".

רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלהם מובאים על ידי רב יהודה בתלמוד. אביו, רב יחזקאל, נמנה אף הוא עם החכמים. תלמידיו של רב יהודה, רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא, היו גדולי הדור הבא של האמוראים.

נהג לשקוד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטויים שונים. רב יהודה התאפיין בתקיפות.

חיבר כמה ברכות, בהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל.

רב נחמן

רב נחמן בר יעקב (230 לערך - 320). מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, ראש ישיבת נהרדעא ומעמודי התווך של התלמוד הבבלי. רב נחמן היה עשיר ובעל נכסים, חתנו של ראש הגולה, דיין מפורסם ומגדולי דורו בהלכה ובאגדה. התמחה במיוחד בדיני ממונות, עד שנקבעה הלכה כמותו בכל מחלוקת הקשורה בנושאים אלו. דין שבועת היסת הוא מתקנותיו.

הדעה המקובלת היא כי "רב נחמן" סתם בתלמוד הוא רב נחמן בר יעקב, לעומת רב נחמן בר יצחק המאוחר יותר, המוזכר בדרך כלל יחד עם שם אביו. לעומת זאת, התוספות כתבו שלשיטת רש"י רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יצחק, והם עצמם נחלקו עליו. במחקר מקובל כפי שיטת התוספות, הראיה לכך היא מכך שרב נחמן בר יצחק מקשה פעמים רבות בתלמוד על דבריו של רב נחמן, או שמביע דעה שונה משלו, כך שלכאורה לא ייתכן שמדובר באדם אחד.

רב פפא

רב פָּפָּא (ד'נ"ו (296) - 370 או ד'קל"ו 376) נמנה עם הדור החמישי של אמוראי בבל במאה ה-4. למד תורה מפי אביי ורבא בישיבת פומבדיתא. כיהן כראש הישיבה בעיר נרש.

לאחר פטירת רבא, הקים ישיבה בנרש הסמוכה לסורא. ישיבה זו התקיימה עד למותו. לאחר מכן הועתקה על ידי רב אשי ל"מתא מחסיא", פרבר של העיר סורא. בשיעוריו של רב פפא בנרש השתתפו באופן קבוע מאתיים חכמים.

רב ששת

רב ששת היה אמורא בבלי בדור השני והשלישי (מאות 3-4 לספירה), חברו של רב נחמן ובר-הפלוגתא שלו. היה עיוור ומפורסם בחסידותו, שלא היה הולך ארבע אמות ללא תפילין.

רבא

רָבָא (280 בקירוב - 355), היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית, ולפי גירסת הילקוט שמעוני נמנה ככהן (ראה למטה). מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי". אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה.

רבה

רַבָּה בר נחמני (270 בערך - 310 או 330 בערך) הקרוי בדרך כלל "רבה", היה כהן, אמורא בבלי מהדור השלישי של האמוראים, מהאמוראים המפורסמים והמקובלים ביותר בדורו, ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים. היה תלמידם של רב הונא ורב יהודה. כל מאות פסקיו של רבה התקבלו להלכה חוץ משלושה.

רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין.

רבי אבהו כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.

רבי חייא בר יוסף

רבי חייא בר יוסף, היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי מאיר

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. על פי התלמוד היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בהתאם לכך, מקור אחר טוען כי שמו המקורי היה נהוראי (או מישא - לגרסה אחרת), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה".

ריש לקיש

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (בר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל.

פעל בטבריה בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

מסכתות התלמוד הבבלי
סדר זרעים ברכות
סדר מועד שבתעירוביןפסחיםראש השנהיומאסוכהביצהתעניתמגילהמועד קטןחגיגה
סדר נשים יבמותכתובותנדריםנזירסוטהגיטיןקידושין
סדר נזיקין בבא קמאבבא מציעאבבא בתראסנהדריןמכותשבועותעבודה זרההוריות
סדר קודשים זבחיםמנחותחוליןבכורותערכיןתמורהכריתותמעילהתמיד
סדר טהרות נידה
ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.