תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.[1]

התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

היסטוריה

שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים: תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים,[2] הם שונים בשפתם, בהיקפם,[3] בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.

לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".

חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.[4] בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). בלשון האמוראים שימשה המילה "גמרא" במשמעות צרה יותר, כמונח המציין לימוד או ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.[5] ואולם, מדפוס בזל ואילך, בעקבות החלטות ועידת טרנטו ב-1564, החליפו הצנזורים הנוצרים את המילה "תלמוד" במילים "גמרא" או "ש"ס", ומאז היטשטש ההבדל בין המילים, והשם "גמרא" נעשה שגור בקרב ציבור הלומדים ככינוי לתלמוד הבבלי.

מאפייני התלמוד

שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. הדיונים ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. אמנם המשא ומתן (שקלא וטריא) התלמודי מסודר על פי דיונים על כל משנה בודדת, שכאשר הדיון בנושאיה השונים מסתיים התלמוד עובר לדון במשנה הבאה אחריה. לעיתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעיתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מ"חוסר ארגון" זה (יש המפרשים בדיוק רב את תנועת הדברים בכל סוגיה) נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.

MarUkvaHul105
מאמר של מר עוקבא מתוך תלמוד בבלי, חולין קה ע"אבתרגום לעברית: אמר מר-עוקבא: בנושא הבא אני כמו "חומץ בן יין" ביחס לאבי (כלומר, אבא שלי היה יותר טוב ממני בנושא זה, כמו שיין עדיף מחומץ): אם אבי היה אוכל בשר עכשיו, הוא לא היה אוכל גבינה עד מחר בשעה זאת (הוא היה מחמיר בהפרדה בין בשר וחלב), ואילו אני רק בסעודה זאת אינני אוכל בשר, אבל בסעודה אחרת אני כן אוכל בשר (אני פחות מחמיר בהפרדה בין בשר וחלב)

התאולוגית האמריקאית רוזמרי רדפורד רות'ר עמדה על מאפיין זה:

היהדות הקלאסית יצרה ספרות שבמבט ראשון נראית כמו עליית גג של סבתא, שבה כמויות אינסופיות של חפצים מוזרים "שיום אחד עלולים להיות שימושיים" הצטברו כחרוזים בשרשרת, שנאספו באהבה במשך השנים, ללא עניין גלוי לעין בהבחנה בין נושאים כבדי משקל לטריוויאליים. רק במאמץ גדול ביותר יצליחו אלה הרגילים לחשיבה שיטתית, התפתחות לוגית וסדר הירארכי להתאים עצמם לסגנון הלא שיטתי, המדלג מנושא לנושא של הרבנים, ולתפוס את קו המחשבה הנמצא ביסוד מה שנראה כדיון אקראי המקשר נושאים נפרדים. בהדרגה אדם מגיע לראות שערבוביה לכאורה זו של קודש וטריוויה היא אמצעי להעברת המסר הרבני שהוא מאמץ להגיע לכל פינה של חיי היומיום עם נוכחות האל. ... הרבנים אינם רואים כל בעיה בהצגת הערות מעמיקות על טבע האל באמצע דיון בשימושיה של גבינה.[6]

לימוד התלמוד

לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב לאורך כל הדורות למוטיב מרכזי ועיקרי ביהדות, וישנן אמרות רבות של חכמי ישראל בכל דור ודור על חשיבות לימוד התורה ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה.[7] בהתאם לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, התופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של התלמוד, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, נחשב לקשה במיוחד בשל התמציתיות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בשיטה עיונית כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, המשך בראשונים ובאחרונים וכלה בימינו אנו. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב"עיון" - בהעמקה מיוחדת. תלמוד ירושלמי נלמד בהיקף קטן יותר במידה משמעותית מתלמוד בבלי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.

התלמוד עצמו, במקומות שונים, עומד על היחס בו נדרש אדם לחלק את לימוד תורתו: "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד".[8] על פי חלוקה זו, לימוד התלמוד עומד בשורה אחת עם לימוד התנ"ך והמשנה. לעומת האמור במקורות אלו התלמוד עומד במקום אחר על חשיבותו: "העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה; במשנה - מדה, ונוטלין עליה שכר; גמרא - אין לך מדה גדולה מזו".[9] ראשונים רבים טענו לטובת עליונות לימוד הגמרא על פני מקצועות התורה האחרים.[10] רש"י על המשפט "מדה ואינה מדה" תלה את ההתמקדות בתלמוד בטעמים היסטוריים שהיו נכונים לתקופת הגמרא: "שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו". רבנו תם המובא בדעת התוספות טוען שעקב כך שהתלמוד כולל בתוכו גם מקרא ומשנה, יש להעדיף לימודו.[10][11]

הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".[12] על כן מטרת ספרו, משנה תורה, הייתה להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו.[13] באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד שהפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אם כי התלמוד הירושלמי מרכיב גם הוא חלקים נרחבים בהלכה היהודית, בעיקר במצוות התלויות בארץ, עקב זה שעל מסכתות רבות במשנה (בעיקר מסדר זרעים) לא נכתב תלמוד בבלי כלל. כמו כן, הרמב"ם השתמש בתלמוד הירושלמי רבות בספר ההלכה שלו 'היד החזקה' גם בהלכות שאינן קשורות לארץ ישראל.
  2. ^ ולכן פעמים רבות אמוראי ארץ ישראל כריש לקיש, רבי יוחנן וחכמים נוספים, מופיעים בתלמוד הבבלי, וכן להפך.
  3. ^ בדרך כלל הסוגיות בירושלמי הן קצרות מאוד שנוגעות לעניין המדובר בלבד, ואילו הסוגיות בבבלי יכולות להתפרס על עמודים רבים, ולעיתים יוצאות מהסוגיה המדוברת ועוברות לדון בסוגיות אחרות.
  4. ^ עם זאת, נראה שבמקביל לכך, גאוני ארץ ישראל פסקו הלכה על פי התלמוד הירושלמי כמסורת ישירה מאמוראי ארץ ישראל, ורק לאחר שקרנם של חכמי ארץ ישראל ירדה (אולי לאחר הכרעת לוח השנה כגאוני בבל נגד גאוני ארץ ישראל בימי רס"ג ובן מאיר) התלמוד הבבלי קיבל תנופה נרחבת בכל רחבי העולם היהודי שינק את תורתו מהגאונים.
  5. ^ חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב 1969, עמ' 7-3.
  6. ^ Rosemary Radford Ruether, "Judaism and Christianity: Two Fourth-Century Religions", Sciences Religieuses 2, 1972. Cited in: Daniel Boyarin, Border Lines: The Partition of Judaeo-Christianity .
  7. ^ מספר דוגמאות: משנה אבות א ב, משנה אבות ב יב, משנה אבות ג ג, משנה אבות ג ו.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד א'.
  10. ^ 10.0 10.1 הרב משה טרגין, לעולם ישלש אדם שנותיו, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון.
  11. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמוד ב': "ונראה לר"ת דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא במשנה ובתלמוד כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד".
  12. ^ הקדמה למשנה תורה, מסירת תורה שבעל פה, ל"ט.
  13. ^ בתקופת הרמב"ם נמתחה עליו ביקורת מצד חכמי דורו על כך שבעצם כתיבת ספרו באה במטרה שאנשים יפסיקו ללמוד את התלמוד, ויתחילו ללמוד רק את 'משנה תורה'. לאחר שהרמב"ם ראה את הביקורת נגדו הוא הכחיש את הדברים בתוקף וטען שאין בכוונתו לייתר את לימוד התלמוד, אלא רק לבארו ולעזור ללומדו.
אוצר החכמה

אוצר החכמה הוא מאגר תורני המכיל מאה אלף ספרים תורניים וספרי מחקר סרוקים בפורמט זהה לצורת עמודי הדפוס המקורי שעברו זיהוי תווים אופטי, שמאפשר אחזור מידע באמצעות מנוע חיפוש שמוטמע במערכת.

בגרסה 17.0 (חורף 2018/19) של המאגר ישנם 100,767 כותרים, קצב העדכון של המאגר עומד על כ-5,000 ספרים מדי שנה. המאגר מאפשר חלוקה של הספרים לפי קטגוריות, כמו: תנ"ך ופרשניו; משנה ומפרשיה; תלמוד בבלי ומפרשיו; תלמוד ירושלמי ומפרשיו; קבלה; מוסר; חסידות; היסטוריה; פולמוסים; כתבי עת; ספרי קהילות, ספרי יובל וספרי זיכרון. כתבי יד ודפוסים ראשונים.

המאגר נמכר במחיר מלא על גבי דיסק קשיח לשימוש לא מקוון, או בתשלום מנוי חודשי דרך אתר המאגר המקוון. המאגר מציע גם מנויים יומיים ודרכים שונות לשימוש בו. החיפוש באתר וכל הספרים זמינים לעיון חופשי במגבלת עמודים (נכון ל-2019 עד עמוד 40), דברי דפוס רבים כמו קונטרסים המופיעים במאגר זמינים לעיון חופשי בשלמותם בצורה זו.

המאגר פועל בשיתוף פעולה עם כמה מכוני הוצאה לאור תורניים מובילים וחלקם מציעים את ספריהם בתשלום נפרד כחלק מהמאגר. בין המכונים שספריהם נמצאים במאגר: יד הרב נסים, מוסד הרב קוק, מכון ירושלים, עוז והדר וקה"ת.

יוצר המאגר הוא ארז סלע, בעלי המאגר הם ארז ובשמת סלע.

לצד המאגר מפעילה מערכת אוצר החכמה פורום אינטרנט שבו מתנהלים דיונים בענייני ספרות תורנית, הלכה, היסטוריה יהודית וביוגרפיות של אישים רבניים.

אמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה, בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. פעלו בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם האגדיות מתועדות במדרשי אגדה אמוראיים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.

אנטיוכיה

אַנְטִיוֹכִיָה (בטורקית Antakya` בסורית ובספרות התלמודית: אנטוכיא) היא עיר עתיקה בחבל האטיי שבדרום טורקיה, שוכנת על גדות נהר האורונטס בעמק אמוק ובקרבת שפכו לים התיכון. כיום שם העיר הוא אַנְטַקְיָה ומשמשת כבירת נפת האטיי. לעיתים מכונה גם אנטקיה עצמה בשם "האטיי".

בבא בתרא

בָּבָא בָּתְרָא הוא החלק השלישי במסכת נזיקין, שהיא המסכת הראשונה בסדר נזיקין שבמשנה.

בארמית "בבא בתרא" פירושו "השער האחרון", ולפניו במסכת נזיקין קיימות בבא קמא - השער הראשון, ובבא מציעא - השער האמצעי. החלוקה הזו היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. התוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בסידור הדפים עם פירושי רשב"ם ותוספות, בדפוס וילנה, יש במסכת 176 דפים, והיא המסכת הארוכה ביותר בש"ס בכמות הדפים (אך לא בכמות המילים, שכן בחלק גדול מדפיה, פירושי הרשב"ם והתוספות ממלאים שטח גדול מהרגיל בש"ס. המסכת הגדולה ביותר בכמות המילים היא מסכת שבת).

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

גוי

גוי או נוכרי הוא כינוי יהודי לכל אדם שאינו יהודי.

משמעות המילה "נוכרי" היא "זר". המילה "גוי" מופיעה פעמים רבות במקרא בהקשרים שונים. על פי משמעותה המילולית המקורית, היא זהה ל"עם", ומכאן הכוונה לאדם המשתייך לעמי העולם, ולא לעם ישראל.

דיין (הלכה)

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

מסכת כתובות

מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת היא המסכת השנייה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. במסכת זו שלושה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בפרטי הלכות הכתובה (שטר ההתחייבות שכותב הבעל לאישה בשעת הנישואין), ובשאר התחייבויות הבעל והאישה זה כלפי זו, וזו כלפי זה. במסכת נידונים גם הלכות אונס ומפתה ומוציא שם רע.

מסכת זו מכונה גם בשם ש"ס קטן, כיוון שנידונים בה אגב העיון בהתחייבויות הכספיות בין בני הזוג עניינים רבים מהתלמוד כולו (כפי שציין ה"ברכי יוסף" על יורה דעה סימן רמ"ו), ובהם סוגיות יסודיות כגון חזקה, רוב, טענת מיגו טענת ברי ושמא ועוד נושאים רבים המהווים את יסודות המשפט העברי.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 111 דפים.

רב (אמורא)

אבא בר איבו (ג'תתקל"ה, 175 לערך - 247; נודע בתלמוד בפשטות בכינוי רב, ומכוּנה גם אבא אריכא, משום שהאריך ימים או משום שהיה גבוה) היה חכם תלמודי מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל. חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשב כאירוע רב חשיבות ש"העניק את הדחיפה המכרעת לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל", ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל.

למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, וכן מפי דוֹדוֹ, רבי חייא. רב נזכר פעמים רבות בתלמוד במחלוקותיו עם שמואל, נחשב כמחמיר בהלכה ותרם תרומה משמעותית לחיבור התפילות.

רבא

רָבָא (280 בקירוב - 355), היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית, ולפי גירסת הילקוט שמעוני נמנה ככהן (ראה למטה). מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי". אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה.

רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי (או בן יוֹחַי, מכונה בקיצור רשב"י) (ג'תת"ל ≈ 67 לספירה בערך - ג'תתקכ"ג ≈ 160 לספירה בערך) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא.

הלכות רבות בשמו מובאות במשנה (שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא, מחשובי תלמידיו), שם הוא מכונה 'רבי שמעון' ללא ציון שם אביו. החיבור המדרשי-הלכתי "ספרי" מיוחס בגמרא לבית מדרשו של רשב"י. כתיבת ספר הזוהר מיוחסת לרשב"י, אך לייחוס זה קמו מערערים.

רשב"י הפך לסמל של תורת הסוד והקבלה, ולדמות מרכזית באירועי ל"ג בעומר, בהם נערכת מדי שנה הילולא על קברו במירון.

ריש לקיש

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (בר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל.

פעל בטבריה בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי (נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים.

הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. הרמב"ם ייחס את החיבור לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך מוזכרים בו אמוראים שחיו כמה דורות אחריו, והכוונה שזה יצא מבית מדרשו. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר, המזוהה על פי חוקרים מסוימים כ"תלמודה של קיסרין" הנזכרת בתלמוד זה מספר פעמים. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת ד'קי"א (351). בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנהתוספתא • תלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.