תיארוך פחמן-14

תיארוך פחמן-14 היא שיטת תיארוך רדיומטרי אשר הומצאה בשנת 1949. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי (Willard Frank Libby), שזכה בפרס נובל על עבודתו.

Vinland Map HiRes
מפת וינלאנד- מפה המעידה כביכול על גילוי אמריקה לפני קולומבוס ובעזרת פחמן 14 הוכחה כזיוף

הבסיס המדעי

Carbon 14 formation and decay
1: יצירת פחמן-14
2: דעיכה של פחמן-14
3:. השוויון מייצג אורגניזמים חיים ואי-השוויון מייצג אורגניזמים מתים, בהם כמות הפחמן-14 פוחתת עם הזמן

בטבע מצויים שלושה איזוטופים של פחמן: "פחמן-12" (המהווה כ-99% מהפחמן בטבע), "פחמן-13" (המהווה קצת פחות מ-1% מהפחמן בטבע), ופחמן-14, המהווה טריליונית מהפחמן בטבע (0.0000000001%), בעוד שסוגי הפחמן האחרים הם איזוטופים יציבים, פחמן-14 הוא איזוטופ רדיואקטיבי, כלומר, הוא דועך עם הזמן, והופך ליסוד אחר (לחנקן-14).

קצב הדעיכה הוא קבוע, ונמדד בזמן מחצית חיים. זמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא כ־5,730 שנים, כלומר בהינתן כמות מסוימת של פחמן-14, הרי שבמשך תקופת זמן זו, כחצי ממנו דועך והופך לגרעינים אחרים.

ריכוז הפחמן-14 באטמוספירה הוא יציב למדי, וזאת מכיוון שבמקביל לדעיכת פחמן-14 והפיכתו לחנקן-14, אטומים של חנקן-14 הופכים בגובה האטמוספירה לפחמן-14, עקב אינטראקציה בה מחליף נייטרון את אחד הפרוטונים בחנקן-14 (מקור הנייטרונים הוא פגיעת קרינה קוסמית באטמוספירה). תהליך זה מביא לשיווי משקל בין היצירה להתפרקות, וכך מתקבל באטמוספירה ריכוז קבוע של האיזוטופ פחמן-14 יחסית לאיזוטופים האחרים של הפחמן.

פחמן-14 מוטמע בצמחים יחד עם האיזוטופים האחרים של הפחמן תוך כדי תהליך הפוטוסינתזה. מהצמחים הוא עובר ליצורים חיים אחרים באמצעות שרשרת המזון. בתהליך הפוטוסינתזה יש הבדל מסוים בספיגה של צמחים מסוגים שונים את שלושת האיזוטופים של הפחמן, אך הבדל זה כמעט ואינו בא לידי ביטוי במדידות של מרבית הדגימות ובכל מקרה נלקח בחשבון. שיעורו היחסי של פחמן-14 ביחס לאיזוטופים האחרים של הפחמן בצמח נותר זהה לשיעורו באטמוספירה.

תהליך ספיגת הפחמן נעצר כמעט לחלוטין עם מותו של הצמח או של בעל החיים, ומאותו רגע שיעור הפחמן-14 בחומר הולך ופוחת עקב הדעיכה הרדיואקטיבית. לכן, אם ידוע היחס בין הפחמן-14 לאיזוטופי הפחמן האחרים באטמוספירה בתקופת החיים של הצמח או בעל החיים - ניתן לחשב את הזמן שעבר מאז על ידי מדידת היחס בין כמות הפחמן-14 בחומר, לבין כמותם של האיזוטופים היציבים של הפחמן.

לדוגמה, כיוון שזמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא כ־5,730 שנים:

  • אם מצויה בחומר רק מחצית מהכמות שהייתה מצויה באוויר בימי חייו של החומר, גילו של החומר כ־5,730 שנים.
  • אם כמותו ביחס לאוויר רק רבע, גיל החומר כ-11,460 שנים.
  • אם כמות פחמן-14 רק שמינית מהכמות באוויר, גילו של החומר כ-17,190 שנים, וכך הלאה, עד שבלתי אפשרי למדוד כמות מדויקת של האיזוטופ.

ההנחה הראשונית של השיטה הייתה שרמת הפחמן-14 באוויר (ממנו מגיע הפחמן לצמחים) קבועה, ולכן ניתן לשער ששיעור הפחמן-14 באוויר בזמן חיי החומר הייתה זהה לשיעורו בזמן הבדיקה. הנחה זו התבררה כלא מדויקת, כיוון שגורמים שונים יכולים להשפיע על שיעורו של הפחמן-14 באטמוספירה. על מנת לפתור בעיה זו יש לכייל את הנתונים הגולמיים המתקבלים מהמדידות (ראו לקמן).

תהליך המדידה

המדידות בעבר נעשו על ידי שיטות המונות את אטומי הפחמן-14 שדועכים בזמן המדידה. עבור דגימות בגודל מתאים (המכילות לפחות מספר גרמים של פחמן) השיטה הזו עדיין בשימוש נרחב גם בשנות ה-2000. לדוגמה, כל טבעות העצים המשמשות לצורכי כיול (ראו לקמן) נמדדו בשיטת המדידה הזו. אולם שיטת המדידה הזו, אינה רגישה באופן יחסי, וקיים בה חוסר ודאות סטטיסטית עבור דגימות קטנות. זאת מכיוון שכאשר בדגימה יש כמות קטנה של פחמן-14, רק מספר קטן של אטומים מתפרקים במהלך הזמן המיועד לבדיקה, דבר שמשפיע על דיוק הבדיקה.

שיטת בדיקה חדשה העושה שימוש ב"ספקטרומטר מסות מאיץ" (Accelerator mass spectrometry) היא רגישה ומדויקת יותר. באמצעות הטכניקה הזו ניתן למנות באופן ישיר את כמות אטומי הפחמן-14 בדגימה, ולא רק את אלו מתוכם שדועכים במשך זמן הבדיקה. באמצעות שיטה זו ניתן לתארך גם דגימות המכילות מיליגרמים בודדים של פחמן.

לרוב, תיארוכי פחמן-14 גולמיים (לא מכויילים), מסומנים בשנות "BP", כלומר, במספר שנים "לפני ההווה" (Before Present). כאשר ההווה לצורך העניין נחשב שנת 1950. תיארוך BP מבוסס על שיעורו היחסי של הפחמן-14 באטמוספירה כפי שהיה בשנת 1950 (כלומר, מניחים לצורך המדידה ששיעור הפחמן-14 בזמן החיים של הדגימה היה זהה לשיעורו בשנת 1950). גם ערך זמן מחצית החיים שבאמצעותו מתקבלים התיארוכים הגולמיים, הוא בעל סטיה קלה מזמן מחצית החיים האמיתי, ומבוסס על הערכות ישנות פחות מדויקות. משתמשים בצורת המדידה הזו, על מנת לשמור על עקביות במינוח עם מדידות ישנות יותר.

ישנו גבול גיל, שעד אליו ניתן לעשות תיארוך באמצעות פחמן-14, דגימות מבוגרות יותר מגבול הגיל, לא יכולות להימדד כיוון שהכמות המועטה של אטומי פחמן-14 אותו הן מכילות, נמהל בכמות קטנה של אטומי פחמן-14 החודרים לדגימה מסביבתה, דבר שמביא לתוצאות מוטעות. נכון לשנת 2007, הגבול המקסימלי המקובל שבו דגימה המכילה מיליגרם אחד של גרפיט (צורה מוצקה של פחמן) יכולה להימדד, הוא 60,000 שנה בקירוב[1]. מעבר לגבול זה לא ניתן לקבל תאריכים נכונים בגלל הבעיה שהוזכרה. כך למשל דגימות של יהלומים טבעיים שגילם על פי הסטנדרטים הגאולוגיים המקובלים הוא כ-100 מיליון שנה, הניבו בבדיקת פחמן-14 גיל של 64,920±430 BP[2].

Radiocarbon dating calibration-HE
עקומת כיול לפחמן 14 בכחול התאריכים המתקבלים בבדיקה, באדום תאריכים מכויילים. Data sources: Stuiver et al. (1998)[3] Samples with a real date more recent than AD 1950 are dated and/or tracked using the N- & S-Hemisphere graphs. See preceding figure.

כיול

הצורך בכיול

לא ניתן להשתמש בתאריכים הגולמיים ישירות על מנת לקבל תאריך אמיתי, מכיוון שרמת הפחמן-14 באטמוספירה לא הייתה קבועה באופן מוחלט במהלך השנים.

רמת הפחמן-14 מושפעת משנויים ברמת הקרינה הקוסמית, שהיא עצמה מושפעת משינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ. בנוסף לכך, ישנם מאגרים גדולים של פחמן בחומרים אורגניים, באוקיינוסים, במצבורי המתאן שבאוקיינוסים ובסלעי משקע. שינויים באקלים כדור הארץ, יכולים להשפיע על זרימת הפחמן בין מאגרים אלו לאטמוספירה, מה שמוביל לשינוי בשיעור היחסי של פחמן-14 באטמוספירה.

מלבד השינויים שהם תוצאה של תהליכים טבעיים, רמות הפחמן-14 משתנות גם כתוצאה מפעילות אנושית.

מתחילת המהפכה התעשייתית במאה ה-18 עד שנות ה-50 של המאה ה-20, החלק היחסי של פחמן-14 באטמוספירה ירד, כתוצאה מתוספת של כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, כתוצאה משימוש נרחב בדלקי מאובנים.

לעומת זאת, כמות הפחמן-14 באטמוספירה כמעט הוכפלה במהלך שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20 עקב הניסויים בנשק גרעיני שנעשו בתקופה זו.

שיטות כיול

על מנת להתגבר על הבעיה הנובעת משינוי רמות הפחמן-14, הוכנסו לשימוש עקומות כיול שבאמצעותן מכיילים את התיארוכים הגולמיים (המדווחים ב"שנות BP"), עקומות הכיול מבוססות על השוואה של התיארוך המתקבל באמצעות פחמן 14, לתיארוך המתקבל על ידי שיטות אחרות, כמו תיארוך באמצעות טבעות עצים (דנדרוכרונולוגיה), מדידת שכבות של סלעי משקע, שכבות אלמוגים ונטיפי מערות.

גרף הכיול הסטנדרטי בגרסתו משנת 2004 (INTCAL04), נמשך לאורך 26,000 השנים האחרונות. שיעור השגיאה המקסימלי שלו הוא 16± שנים עבור 6,000 השנים האחרונות. ולא יותר מ-163± שנים לאורך כל 26,000 השנים שעליהן הוא מוסב[4].

למרות זאת, צורתו של הגרף בתקופות מסוימות, גורמת לכך שלא תמיד יהיה ניתן לקבל תיארוך חד משמעי. כיוון שעקב השינויים ברמת הפחמן 14 באטמוספירה בתקופות מסוימות, דגימות בעלות שיעור זהה של פחמן 14, יכולות להיות שייכות לזמנים שונים. במהלך עשרת אלפים השנים האחרונות חוסר הוודאות הממוצע הוא 335 שנים, אף על פי שבאזורים מסוימים בגרף אי הוודאות מגיעה רק ל-113 שנה, ובאזורים אחרים היא יכולה להגיע עד ל-801 שנה[5].

ב-2009 פורסם גרף כיול רשמי נוסף (INTCAL09), המרחיב את הגרף הקודם ל-50,000 שנה אחורנית[6].

קיימת גם עקומת כיול מיוחדת לאזור ארץ ישראל שפורסמה על ידי מכון ויצמן.[דרוש מקור]

הקטנת טעות הדגימה

בתחילת השימוש בשיטה, לפני הכנסת ספקטרומטרי מסה, היו זקוקים לכמויות גדולות של חומר אורגני על מנת לבצע את הבדיקה ולכן השתמשו בגזעי עצים. עם השנים התברר שלעיתים קרובות בנאים, בעיקר באזורים מדבריים למחצה כמזרח התיכון, השתמשו בקורות עצים שנלקחו מתוך בניינים ישנים יותר (שימוש משני), דבר שהביא לתוצאות שגויות כאשר קבעו את תיארוך הבניינים החדשים יחסית בעזרת הקורות העתיקות יותר. כך לדוגמה, בעת בניית מסגד אל-אקצה במאה השביעית לספירה, השתמשו הבנאים בקורות ארז הלבנון וברוש עתיקות יותר. לאחר שיפוץ שנערך בשנות ה-30 של המאה ה-20 נחשפו הקורות וחלקן נבדקו מאוחר יותר בבדיקות פחמן 14[7]. התברר שחלקן מהמאה הראשונה לפני הספירה ואחת מהמאה התשיעית לפני הספירה. לפיכך על פי ההיסטוריה המקובלת הקורות הן מבית המקדש ההרודיאני ואף מבית המקדש הראשון[8]. כדי להימנע מטעות זאת משתמשים בדגימות של חומר אורגני קצר חיים שאינו ממוחזר כזרעי דגנים וגלעיני זיתים.

בנוסף, התברר כי לעיתים קרובות נספחים לפני השטח של הדגימה חלקיקים מתקופות אחרות המטים גם הם את תוצאות הדגימה ולכן יש להשתמש בחומר מעומקה של הדגימה.

תיארוך לתקופות שונות

חשיבותו של פחמן-14 בתיארוך חומרים אורגניים לתקופות של עשרות אלפי שנים, גדולה ביותר בגלל זמן מחצית החיים המתאים למדידות בטווחי זמן כאלו. לעומת זאת ישנם גם איזוטופים רדיואקטיביים אחרים שלהם זמן מחצית חיים ארוך בהרבה כמו אשלגן 40 שזמן מחצית החיים שלו הוא יותר ממיליארד שנה. לעומת זאת, זמן מחצית החיים של האיזוטופ הרדיואקטיבי קובלט 60 שנעשה בו שימוש לשם טיפול קרינה (רדיותרפיה), הוא 5.26 שנים. לפיכך דגימה שמכילה שמונה גרם מהחומר תכיל לאחר 5.26 שנים רק ארבעה גרם. כמות זאת נתונה בדיוק לאותו חוק של "זמן מחצית חיים" וגם מחצית ממנה תיעלם ותהפוך לחומר אחר בתוך 5.26 שנים ויישארו אז רק שני גרם שיהיו נתונים לאותו חוק ולכן, לאחר 5.26 שנים נוספות יישאר רק גרם אחד של החומר וכך הלאה.

היסטוריה

האפשרות לתארך באמצעות פחמן-14 פורסמה לראשונה בשנת 1949 על ידי וילארד ליבי וצוותו באוניברסיטת שיקגו. במדידות שנערכו אז ובשנים שאחריהן לעצמים שגילם היה ידוע ממקורות אחרים, הוכח שההנחה ששיעור הפחמן-14 קבוע באטמוספירה היא נכונה בקירוב, ומביאה לשגיאות לא גדולות במקרה הגרוע.

בעבודות מאוחרות יותר של זיס ואחרים הוכח שכמות הפחמן-14 נתונה לתנודות תקופתיות, אותן צריכים לקחת בחשבון אם רוצים להגיע לתיארוך מדויק יותר. עקב כך, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 פותחו עקומות כיול שהתבססו על שיטות תיארוך אחרות.

בזמן הגילוי, ליבי היה סבור שזמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא 5568±30 שנים, מספר זה ידוע כ"זמן מחצית החיים של ליבי". בוועידה שהתקיימה באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1962, הוסכם בהתבסס על ניסויים מאוחרים יותר, על זמן מחצית חיים מדויק יותר: 5730±40 שנים, (מספר זה ידוע כ "זמן מחצית החיים של קיימברידג'").

יושב ראש ועידת קיימברידג', הארי גודווין, המליץ שימשיך השימוש בזמן ליבי בפרסומים מדעיים, כיוון שיש היתכנות שזמן קיימברידג' עצמו ישתפר על ידי ניסויים מאוחרים יותר. במעבדות היום ממשיכים להשתמש בזמן ליבי, על מנת לשמור על עקביות עם פרסומים קודמים, וזאת אף על פי שזמן מחצית החיים של קיימברידג' הוא עדיין זמן מחצית החיים המדויק ביותר שידוע. לחוסר הדיוק של זמן ליבי, אין השפעה על התיארוך הסופי, כיוון שהתאריכים הגולמיים עוברים כיול (ראו לעיל).

בספרות

  • ג'פרי ארצ'ר, כבוד בין גנבים. זייפן מקפיד להשתמש בנייר בגילו של המסמך אותו הוא מזייף, מכיוון שאינו מסוגל לזייף תוצאות בדיקה בפחמן-14.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "NOSAMS Radiocarbon Data and Calculations". Woods Hole Oceanographic Institution.
  2. ^ Taylor RE, Southon J (2007). "Use of natural diamonds to monitor 14C AMS instrument backgrounds". Nuclear Instruments and Methods in Physics Research B 259: 282–28. doi:10.1016/j.nimb.2007.01.239.
  3. ^ Stuiver M, Reimer PJ, Braziunas TF (1998). "High-precision radiocarbon age calibration for terrestrial and marine samples". Radiocarbon 40: 1127–51.
  4. ^ Reimer Paula J et al. (2004). "INTCAL04 Terrestrial Radiocarbon Age Calibration, 0–26 Cal Kyr BP". Radiocarbon 46 (3): 1029–1058.
  5. ^ Niklaus TR, Bonani G, Suter M, Wölfli W (1994). "Systematic investigation of uncertainties in radiocarbon dating due to fluctuations in the calibration curve". Nuclear Instruments and Methods in Physics Research (מהדורה B) 92: 194–200. doi:10.1016/0168-583X(94)96004-6.
  6. ^ Reimer, P.J.; et. al. (2009). "IntCal09 and Marine09 Radiocarbon Age Calibration Curves, 0–50,000 Years cal BP". Radiocarbon 51 (4): 1111–1150.
  7. ^ משמידים לנו את השרידים, באתר ערוץ 7
  8. ^ Wooden Beams from Herod’s Temple Mount: Do They Still Exist? Peretz Reuven, May/June 2013 issue of Biblical Archaeology Review.
אייל אירי

אייל אירי (שם מדעי: Megaloceros giganteus; מיוונית: Μεγαλος + Κερας, שמשמעו "ענק הקרן") הוא מין נכחד של אייל, אשר חי ברחבי אירואסיה מן הפליוקן המאוחר ועד ההולוקן הקדום. בעבר נחשב למין היחיד בסוג מגלוצרוס, אך מאוחר יותר נתגלו מינים נוספים.

מין זה היה מאוכלי העשב הגדולים של עידן הקרח האחרון. היה זה האייל הגדול ביותר, ובעל הקרניים הגדולות ביותר שחי אי-פעם. גובהם של הזכרים היה מעל ל-2 מטרים ומשקלם בין 500 ל-740 ק"ג.

השרידים האחרונים הידועים של אייל אירי תוארכו באמצעות תיארוך פחמן-14 לסביבות 5,700 לפנה"ס.

גובהו היה 2.1 מטרים בגובה הכתפיים, ואורכו 2.8 מטרים. המרחק בין קצות הקרניים שלו היה 3.65 מטרים, ומשקלן 40 ק"ג.

מתנגדי תורת האבולוציה במאה ה-19 השתמשו בקרניים העצומות של האייל האירי כדי להטיל ספק במנגנון הברירה הטבעית כפי שהציג צ'ארלס דרווין. אם המותאמים ביותר שורדים, שאלו הספקנים, אזי מהו היתרון שיש למי שנושא על ראשו קרניים גדולות כל כך. לפי עקרון ההכבדה שהציע אמוץ זהבי, הצגת קרניים כבדות כל כך, היא מעין מסר שמשדר הזכר בעונת הרבייה כדי להוכיח עד כמה איתן וחסון הוא.

דולני וייסטוניצה

דוֹלנִי וייֶסטוֹנִיצֶה (בצ'כית: Dolní Věstonice) הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במורביה שבצ'כיה מהתקופה הפלאוליתית העליונה. ההתיישבות האנושית באתר תוארכה באמצעות תיארוך פחמן-14 ל-26,000 שנה לפני זמננו. האתר ייחודי בכך שהוא מכיל דוגמאות רבות וייחודיות לתרבות חומרית, אמנות וחפצי פולחן מתקופה זו עשויים קרמיקה, הקדומים ביותר שהתגלו. האתר התגלה ב-1891 ונחפר לראשונה באופן שיטתי ב-1924 על ידי משלחת בראשותו של קרל אבסולון.

האלף ה-3 לפנה"ס

האלף ה-3 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 3,000 לפנה"ס עד סוף שנת 2,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-30 לפנה"ס עד סוף המאה ה-21 לפנה"ס).

הזאבה הקפיטולינית

הזאבה הקפיטולינית (באיטלקית: Lupa Capitolina) הוא פסל ברונזה המוצג במוזיאון הקפיטוליני בקמפידוליו שעל גבעת הקפיטולין שברומא. הפסל הוא סמל העיר רומא ומוצג במוזיאון מאז שנת 1473. במשך שנים נטען כי הפסל שייך לאמנות האטרוסקית, אך תיארוך פחמן-14

שבוצע בשנת 2012 הראה שהפסל נוצר, ככל הנראה, בין השנים 1021 ל-1153.

התרבות הכבארית הגאומטרית

התרבות הכַּבַּארִית הגאומטרית היא תרבות ארכאולוגית של ציידים לקטים שהתקיימה בשלהי תקופת הקרח האחרונה בלבנט, בשלב התיכון של התקופה האפיפלאוליתית, כ-18,000 - 15,000 שנים לפני זמננו, לפי תיארוך פחמן-14 מכויל. מיד לאחרי תרבות זו הופיעה התרבות הנאטופית, שהיא שלב המעבר לישיבת קבע ולתרבויות התקופה הנאוליתית. עקב כך, לתרבות הכבארית הגאומטרית חשיבות גדולה להבנת תהליך המעבר מחברות הציידים-לקטים הנוודים של התקופה הפלאוליתית לכפרי הקבע החקלאיים של התקופה הנאוליתית.

שורשיה של התרבות הכבארית הגאומטרית בתרבות הכבארית (הנקראת על־שם מערת כבארה). הכבארים המקוריים הוגבלו באזור מחייתם לחוף הים התיכון, אולם סביב 12,500 לפנה"ס התפשטו על אזורים נרחבים מסוריה עד לסיני. הגורם להתרחבות טמון במצב האקלימי ששרר בלבאנט: הקור והיובש שאפיינו את ימי הכבארים הוחלפו בתנאים נוחים למחיה, וכך עודדו התפשטות והשתכללות חברתית המוצגת בתרבות הכבארית הגאומטרית. מספר היישובים עלה והנחלה הכבארית התרחבה, ויש בכך להעיד על גידול באוכלוסייה שנבעה מריבוי המשאבים וזמינותם.

נשמר קשר בין יישובי הדרום, אשר היו קטנים יחסית, ליישובי החוף, כפי שמעידות קונכיות מהים התיכון שנמצאו באתרים דרומיים. אולם המשבר האקלימי הקרוי בפי החוקרים הדריאס הצעיר, אשר התאפיין בהתקררות מהירה ופיחות במשקעים, הניס את הכבארים מהדרום, מפאת חוסר יכולתם להתרגל לניצול המשאבים הדלילים אשר נעשו פחותים יותר ויותר עם החמרת ההתחממות. כמו כן, התחרות לניצול המשאבים בינם לבין המושאבים, יושביה המקוריים של מצרים ועמק הנילוס אשר חדרו לסיני ולנגב והיו יותר מותאמים לניצול המשאבים הדלילים, תרמה להעלמות התרבות הכבארית הגאומטרית מהנגב. בצפון הארץ קמה התרבות הנאטופית, וסמוך לכך נעלמה הכבארית.

ממאפייניה הבולטים של התרבות הכבארית הם "המיקרוליתים הגאומטריים". צורתם הייתה טרפזית ומלבנית והם עוצבו מלהבונים בתהליך סיתות הצור. מנגד, נמצאו עדויות למיקרוליתים משולשיים, ואף טכניקת הנקר המיקרוליתי. ניתן להצביע על מספר שינויים שעברו הכלים לאורך השנים. השינויים עמדו בעיקר על עיבוי רוחב המיקרולית. נמצאו השפעות אזוריות על עיצוב וחדות הכלים. תעשיית החרטים הכבארית הגאומטרית הייתה דלה למדי, וכזאת הייתה גם תעשיית המגלים.

לבני התרבות היו כלי כתישה וקערות למיניהן. אלו העידו על שכלול בשימוש המזון המלוקט וקשירת קשר חזק יותר עם הלקט שהיה בעיקרו דגן הבר. יחד עם זאת, הלקט לא היווה חלק מהותי מתזונת הכבארים. ציד יחמורים, צבאים, חזירי בר, שורי בר ובובאל היה נפוץ בקרב הכבארים הגאומטריים.

גודל האתרים הכבאריים לא עולה על 400 מטרים רבועים. ביישובים חיו לכל היותר קבוצות מצומצמות של שלוש משפחות. בני התרבות חיו הן במערות והן באתרים מאורגנים. הם נדדו ממחנה אחד לשני בהתאם למזג האוויר. המחנות ההררים שמשו בקיץ והנמוכים בחורף. נמצאו מספר בקתות מדופנות ששמשו למגורים, וכן קירות ובמה באזור חיפה. נמצאו מספר עדויות לקבורה, אולם לא מדובר במנהג נפוץ ומקובל. צדפות הדנטליום שמשו לעיתים לעיטור המתים ולעיתים לסחר.

התרבות העתליתית

התרבות העתליתית היא תרבות פרהיסטורית שהתקיימה בלבנט, ובכלל זה בארץ ישראל, בסופה של התקופה הפלאוליתית העליונה. אתרי התרבות טרם תוארכו בשיטת תיארוך פחמן-14 או בשיטה אחרת. משערים שזמן קיומה היה לפני כ-26,000 - 23,000 שנים, בשיא עידן הקרח האחרון.

התרבות העתליתית הוגדרה לראשונה בשנות השלושים על ידי הארכאולוגית הבריטית דורותי גארוד בחפירת מערת הנחל שבנחל מערות בכרמל, סמוך לעתלית, ומכאן שמה. גארוד הבחינה שבשכבה העליונה ביותר מהתקופה הפלאוליתית העליונה בתוך המערה, שכבה C, נמצאו כלי צור שונים במקצת יחסית לשכבות התרבות האוריניאקית שמתחתיה. שכבה C מאופיינת בנתזים רבים ולהבים מעטים, ובכלים מסוג נקר (כלי צור בעל קצה רחב וחד, דמוי קצה של אזמל. באנגלית burin) על קטימה. עקב השוני בכלי הצור הגדירה גארוד את שכבה C כתרבות חדשה – העתליתית. מעל שכבה זאת נמצאת השכבה העבה של התרבות הנאטופית. מאספים של כלי צור דומים התגלו גם בטרסת אל-ח'יאם במדבר יהודה, בנחל אורן בכרמל, באתר נחל עין גב I לחוף הכנרת ובאתר קסר עקיל בלבנון.

קבורת אדם התגלתה באתר נחל עין גב I, וכן עצמות של בעלי חיים, בעיקר צבי ארצישראלי, אייל אציל, שור הבר ויחמור פרסי. יוצרי התרבות העתליתית היו בני מיננו האדם הנבון (הומו ספיינס), ומודרניים אנטומית - טיפוס האדם היחיד שידוע שיישב את הלבנט בתקופה הפלאוליתית העליונה.

המידע על התרבות העתליתית עדיין מועט כיום. לא ידוע משך קיומה המדויק וקיים מידע מועט על דגם היישוב, הכלכלה והיחסים בין נושאיה לנושאי תרבויות אחרות מהתקופה הפלאוליתית העליונה.

וילארד ליבי

וילארד פרנק ליבי (באנגלית: Willard Frank Libby‏; 17 בדצמבר 1908 - 8 בספטמבר 1980), מדען אמריקאי ופרופסור לכימיה, חתן פרס נובל לכימיה ב-1960 על פיתוח השיטה של תיארוך פחמן 14, שמשמשת בין השאר לתיארוך לממצאים ארכאולוגים.

זיוף עתיקות

זיוף עתיקות הוא ייצור חפצים כך שיחשבו כ"עתיקות", או שינוי עתיקות כך שמשמעותן תגדל. זיוף עתיקות יכול להיות מונע מבצע כסף, אך גם מניסיון לרכוש יוקרה מדעית או פוליטית. קיימים גם מקרים בהם זייפנים ניסו להוכיח, באמצעות הזיוף, את אמיתותן של אמונות דתיות ("זיוף דתי") ואידאולוגיות. לעיתים זיוף עתיקות נעשה כ"מתיחה". זיוף עתיקות קשור לתחום זיוף האמנות.

לעיתים קרובות, סדרת חפירות ארכאולוגיות מפורסמת מובילה לגל ניסיונות של זייפנים המנסים להפיק רווח מן העניין שהתעורר בעתיקות מאתר זה. בדרך כלל מנסים הזייפנים למכור את העתיקות בשוק החופשי (ובעיקר בשוק ה"שחור"), אך חלק מן הזיופים הגיע למוזיאונים או הפך מוקד למחקר מדעי.

זיוף עתיקות קיים בכל תת-ענפי הארכאולוגיה ובכל התחומים הגאוגרפיים. אחד הזיופים הנפוצים כיום הוא של קדרות פרה-קולומביאנית, אבל זויפו גם "ממצאים" ממצרים העתיקה, מחפירות בכרתים ובאיי יוון, באסיה הקטנה ובאזורים רבים אחרים בעולם. קיימים גם זיופים פליאונטולוגיים, כמו ה"ארכיאורפטור".

באזור ארץ ישראל והמזרח התיכון, היה מוזס וילהלם שפירא סוחר עתיקות, אשר הואשם פעמיים כי זייף עתיקות - פעם אחת מכר למוזיאון בברלין חרסים מואביים כביכול ופעם נוספת נטען כי מגילות שהציע למוזיאון הבריטי היו זיופים (כיום טענת זיוף זה נתונה במחלוקת, לאחר גילוי מגילות ים המלח באותו אזור).

חוקרים מנסים לזהות זיופי עתיקות באמצעות כלי מחקר מסוגים שונים: בדיקות ארכאולוגיות, גאולוגיות ופטרוגרפיות, כגון תיארוך פחמן-14; ובדיקות פליאוגרפיות ואפיגרפיות לבדיקת כתב ותוכן של טקסטים.

חתושש

חַתּוּשַש (גם חתושה וחתוש, טורקית Hattuşaş) הייתה בירת הממלכה והאימפריה החתית. הריסות חתושש שוכנות בצמוד לכפר בואזקיי (Boğazköy) בלולאת נהר הקיזילאירמאק אשר במרכז אנטוליה, כ־145 קילומטרים ממזרח לאנקרה. חתושש היא אחת מתשעת אתרי המורשת העולמית מטעם אונסק"ו בטורקיה.

לפני המאה ה־20 לפנה"ס, הוקם יישוב בבעלות החאתים, ילידי הארץ, על גבי שכבות יישוב עתיקות אף יותר. במאות ה־19 וה־18 לפנה"ס, סוחרים מאשור שקיימו סחר בין אשור לאנטוליה הקימו תחנת סחר באזור נספח לעיר. מרכז רשת הסחר האשורית מוקם בנשש המזוהה עם האתר הארכאולוגי קילטפה. האשורים הציגו לעיר את הכתב אשר שימשם ברישום עסקאות.

תיארוך פחמן-14 של שכבת יישוב מתום המאה ה־18 לפנה"ס העלה כי העיר נשרפה בתקופה המדוברת. מחריבה הוא כפי הנראה אניתש בן פיתחנש מלך כושר. בסיס הסברה במצבה אשר הותיר אניתש בעיר, ואת האיום אשר חרט עליה: :בליל לקחתי את העיר בכוח; זרעתי זרעים היכן שהיא עמדה. אילו ינסה מלך כלשהו לישב את חתוש אחרי, מי יתן ואל מזג האוויר השמימי יכה בו

כעבור דור אחד, בחר מלך חתי באתר כמושבו ובירתו. החתים, דוברי שפה הודו־אירופאית, עקרו לאזור ללא אלימות ניכרת או הגירות רחבות. חתוש החאתית הפכה לחתושה החִתית, והמלך לקח את השם חתושיליש הראשון, "האחד אשר הוא מחתושה". מלך זה סימן את תחילתה של שושלת המלכים החתיים, מהם ידועים לחוקרים בני זמננו 27 בשמם.

בשיאה העיר כיסתה 1.8 קילומטרים רבועים והורכבה מחלקים פנימיים וחיצוניים, שניהם מוקפים בחומות חזקות אשר הוקמו בימי שופילוליומש הראשון. העיר הפנימית כיסתה כ־0.8 קילומטרים רבועים, ובה שכן מרכז העיר על בניניו המנהליים והמקדשים.

מדרום האזור הפנימי שכנה העיר החיצונית אשר כיסתה כקילומטר רבוע. שעריה המשוכללים קושטו בתבליטי לוחמים, כפירים וספינקסים. ארבעה מקדשים מוקמו בעיר החיצונית סביב לאכסדרה, יחד עם בנינים בעלי אופי חילוני ובתי מגורים. מחוץ לחומות מוקמו בתי הקברות אשר, ברובם, הציגו סימני שריפת גוויות.

הפריגים תקפו את העיר בסביבות שנת 1200 לפנה"ס, אם כי לא ברור אם הובילו להתמוטטות האימפריה החתית או נשאבו לריק שנוצר בעקבות קריסתה. חורבות העיר עמדו נטושות, עד בוא המשלחות הארכאולוגיות. משנת 1906, עמלו חברי המוסד הגרמני לארכאולוגיה (Deutsche Orientgesellschaft) בראשות הוגו וינקלר על החפירות בעיר. חפירותיהם נפסקו בשנות מלחמות העולם ושנות המשבר.

אחת התגליות החשובות ביותר הייתה ארכיון בואזקיי, הארכיון המלכותי אשר הכיל לוחות טיט רבים, ובהם התכתבויות רשמיות, חוזים, ספרי חוקים, נוהלי פולחן דתי, נבואות וספרות המזרח הקרוב הקדום. בארכיון נמצא תיעוד בשש שפות: חתית, אכדית (בבלית) שהייתה שפת הדיפלומטיה במזרח הקדום, שתי שפות ילידות (אוטוכטוניות) שהיו בשימוש באנטוליה לפני בוא החתים: חורית וחַאתִית (חאתים) וכן השפות הלווית והפַּלַאית (הפלאית דוברה לתקופה קצרה באזור קטן בצפון-מרכז אנטוליה ונעלמה).אחד הלוחות החשובים ביותר היה חוזה שלום בין המצרים והחתים המתוארך לימי רעמסס השני. העתק של המסמך מוצג בבניין האו"ם בניו יורק כדוגמה לאחד מהסכמי השלום הקדומים ביותר.

אף על פי שכ־30,000 לוחות שנתגלו בחתושש מהווים את קובץ הספרות החתית המרכזי, גנזכים אחרים נתגלו באנטוליה באתרים כטָבּיגַה ושָפּינֻוַה. הממצאים מאתרים אלו מוצגים במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול ובמוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה.

כרונולוגיה

כרונולוגיה (מלטינית chronologia, מיוונית: χρόνος, כרונוס, זמן בתוספת λογία, לוגיה, דיבור או לימוד), רשימה או מחקר המתאר רצף של אירועים על פי סדר התרחשותם. במובן הכללי כרונולוגיה היא גם המדע העוסק בסדר הדורות המאורעות והשיטות לחלוקת הזמן או איזכור ורישום של אישים, שליטים ושושלות במערכות ספירה שונות.כרונולוגיה עוסקת בתולדות נושא או אזור גאוגרפי, באירועים כלליים או באירועים פוליטיים כלליים, בחיי אדם אחד או קבוצה, המוגשים כעובדות רקע לשם הבנת הרקע ההיסטורי, ברירת העובדות בכרונולוגיה עשויה להיות שנויה במחלוקת, ברשימה כזו מובלטים בדרך כלל האירועים ומובלטים פחות התהליכים החברתיים והרעיוניים. כרונולוגיה אינה היסטוריוגרפיה, אלא כלי המשמש היסטוריונים וארכאולוגים להבנה של התרחשויות היסטוריות והגורמים המובילים להן.

כתב יד וויניץ'

כתב יד ווֹינִיץ' (באנגלית: Voynich manuscript) הוא ספר מאויר הכתוב בכתב ובשפה לא מזוהים ולא מפוענחים, וייתכן שעושה שימוש בצופן. על פי תיארוך פחמן 14 של הקלף עליו נכתב, הספר נכרך בין השנים 1404 ל-1438 על ידי מחבר שזהותו אינו ידועה, ככל הנראה בתקופת הרנסאנס באיטליה.

כתב היד נקרא על שמו של סוחר ספרים פולני-אמריקני בשם וילפריד וויניץ' שהביא את הספר לעין הציבור. וויניץ' קנה את הספר מאגודת ישו בשנת 1912 בווילה מונדרגונה, הסמוכה לרומא.

כתב יד קהיר

כתב יד קהיר (Codex Cairensis) הוא כתב יד עתיק של הנביאים (מִצְחָף) שהשתמר בבית הכנסת הקראי העתיק, "בית הכנסת על שם משה דרעי" בשכונת עבאסיה שבמזרח קהיר. בניגוד לכתוב בקולופון שבסופו, שלפיו הוגה הספר על ידי "משה בן אשר", (אביו של אהרן בן אשר), ב"שנת 823 לחורבן הבית השני" (שנת 895 לספירה), בדיקות תיארוך פחמן 14 קבעו שזמנו של הספר הוא מהמאה ה-11 לספירה. מיקומו של כתב היד אינו וודאי, אם כי נטען שכתב היד נמצא בספרייה לאומית. אמנם בספרייה הלאומית קיימת מהדורת פקסימיליה ומיקרופילם.

מגילה חיצונית לבראשית

המגילה החיצונית לספר בראשית, היא אחת משבע המגילות העיקריות שנמצאו ב"מערה מס' 1" במערות קומראן. המגילה משתייכת למגילות ים המלח והיא אחת מיותר משמונה-מאות כתבים שנמצאו באזור חירבת קומראן שבצפון החוף המערבי של ים המלח. המגילה נמצאה בשנת 1947, על ידי בדואים מהאזור.

המגילה נמצאה במערה עם שלוש מגילות נוספות: מגילת ישעיהו, סרך היחד, פשר חבקוק, והיא נמכרה על ידי הבדואים למר אתנסיאוס שמואל, ראש המנזר ע"ש מרקוס הקדוש, שבעיר העתיקה בירושלים. שלוש המגילות האחרות נפתחו במהירות וצולמו, אך המגילה הרביעית, כך היא נקראה אז, הייתה במצב שברירי ולא ניתן היה לפתוח אותה ללא טיפול עדין ביותר.

לאחר גילגולים נוספים דרך חומס בסוריה, וביירות בלבנון, הגיעו המגילות למוזיאון פוג לאמנות (Fogg Art Museum) באוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס ארצות הברית, שם התכוננו לפתוח את המגילה שטרם נפתחה. ראש המנזר התנה את פתיחת המגילה ברכישת ארבע המגילות הנוספות. לבסוף הוצעו המגילות למכירה בוול סטריט ג'ורנל (ב-1 ביוני 1954) ונמכרו למדינת ישראל תמורת 250,000$, בעזרתו של איש העסקים האמריקאי סמואל גוטסמן. המגילות כונסו עם שלוש מגילות נוספות (העתק נוסף של מגילת ישעיהו, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך ומגילת ההודיות) בהיכל הספר.

קלף המגילה עצמו מתוארך לפי תיארוך פחמן 14 לתקופה שבין שנת 73 לפנה"ס לשנת 13 לספירה. חיבור המגילה לראשונה מתוארך לפי לשון הכתוב למאה הראשונה לפנה"ס.

מונטה ורדה

מונטה ורדה (בספרדית: Monte Verde - "ההר הירוק") הוא אתר ארכאולוגי חשוב בדרום-מרכז צ'ילה.

האתר מתוארך לתקופה קדומה ביותר, כפי הנראה לפני 12,500 שנים. לפי תיארוך זה, הוא אחד היישובים האנושיים המוקדמים ביותר ביבשת אמריקה. מונטה ורדה מקדים בכ-1,000 שנים את האתר הידוע המוקדם ביותר של תרבות קלוביס, אשר בקלוביס, בניו מקסיקו שבארצות הברית. ממצא זה מטיל ספק ב"תאוריית קלוביס" הנפוצה, הגורסת כי האדם החל ליישב את האמריקות לפני כ-11,500 שנים. יחד עם זאת, תיארוכים אלו נתונים במחלוקת בקרב הקהילה האקדמית.

מריו פינו (Pino), גאולוג צ'יליאני מהאוניברסידד אאוסטראל דה צ'ילה (Universidad Austral de Chile) וטום דיליי (Dillehay) החלו לחפור באתר מונטה ורדה בשנת 1977. האתר נמצא על גדות נקיק צ'ינצ'יאואפי (Chinchihuapi), סעיף של נהר מאולין (Maullín) הממוקם כ-58 קילומטרים מהאוקיינוס השקט. מונטה ורדה הוא אחד האתרים הפתוחים מהתקופה הפרה היסטורית הנדירים שנתגלו עד כה באמריקות. זאת, הודות לשימורו בידי עליית מפלס המים זמן קצר לאחר שאוכלס האתר, והאדמה הבוצית העשירה בכבול שכיסתה את האזור כתוצאה מכך הכילה רקבובית של חומרים אורגניים ושימרה את האתר וחפצים שונים בו משך עידנים.

דיליי וצוותו טוענים כי האתר היה מאוכלס בסביבות השנים 12,000 - 11,800 לפנה"ס בידי קבוצה של כ-20 עד 30 איש. על גדות הנהר הוקם מבנה דמוי אוהל עשוי עץ ועורות של בעלי חיים באורך של כ-6 מטרים ובקצוותיו הונחו קורות ולוחות עץ ומוטות, עליהם נמתחו העורות. העורות נקשרו באמצעות חבלים קלועים מעשבים מקומיים ויצרו חללים נפרדים בתוך המבנה הראשי. מחוץ למבנה נבנו שני אחים לשימוש משותף, כפי הנראה לייצור כלים.

בכל אחד מהחללים הפנימיים במבנה היה בור מצופה בחומר ששימש כמחתת גחלים. סביב אחים אלו התגלו כלי אבן רבים ושאריות של זרעים שנשפכו, אגוזים וגרגרים אחרים. באתר נמצאו שאריותיהם של 45 מיני צמחים אכילים, ומקורם של יותר מחמישית מהם נמצא בטווח של עד כדי 240 קילומטרים מהאתר. ממצא זה מרמז כי אנשי מונטה ורדה היו קשורים בקשרי מסחר עם מקומות מרוחקים יותר או שנהגו לנדוד בקביעות באזור נרחב זה. באתר נמצאו גם מספר מיני בר של תפוחי אדמה.

בין הממצאים החשובים הנוספים באתר: צואת אדם מאובנת (Coprolite), טביעת רגל שמשערים כי השתייכה לילד, כלי אבן וחבל. האתר תוארך בידי דיליי באמצעות תיארוך פחמן-14 של פחם ועצם שנמצאו באתר.

לאור חשיבותו הארכאולוגית והתרבותית של האתר, הוא הוגש כמועמד להכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2004.

מערת הנחל

מערת הנחל (תרגום שמה הערבי המודרני, מע'רת אל-ואד; ידועה במחקר בשם מערת אל-ואד) היא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל. האתר כולל מערה גדולה וטרסה טבעית בפתחה, ויחד עם שלוש המערות שנחקרו בקרבתה: מערת תנור, מערת גמל ומערת הגדי, הוא חלק מהאתר הפרהיסטורי נחל מערות. מערת הנחל ידועה בעיקר בזכות שכבות היישוב העשירות מן התרבות הנאטופית (כ-15,000 עד 11,700 שנים לפני זמננו, תיארוך פחמן 14 מכויל) שהיא תרבות המעבר מאורח חיים נוודי של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית לקהילות החקלאיות בתקופה הנאוליתית. במערה התגלו גם שכבות ארכאולוגיות קדומות יותר, מהתקופה הפלאוליתית התיכונה והעליונה.

מערת הנחל היא האתר הנאטופי הראשון שנחפר בהיקף נרחב, החל משנת 1928, ומחקרו נמשך עד היום. הממצא הארכאולוגי העשיר מתרבות זו באתר כולל בנייה נרחבת של בתים מאבן, בתי קברות מובחנים, תרבות חומרית עשירה וניצול אינטנסיבי של משאבי הסביבה. הגדרת התרבות הנאטופית כחברה ייחודית ומורכבת של ציידים-לקטים יושבי קבע שנמצאת על סף המעבר לאורח חיים חקלאי, התבססה בעיקרה על תוצאות החפירות במערת הנחל.

ב-29 ביוני 2012 הוכרזה המערה, יחד עם נחל המערות, כאתר מורשת עולמית.

סקארה ברי

סקָארָה בּרֵי (אנגלית Skara Brae, עיוות מודרני לשם האתר המקורי Skerrabrae) היא התיישבות בנוית־אבן מהתקופה הנאוליתית, השוכנת במפרץ סקייל, שבחופו המערבי של האי מיינלנד באיי אורקני (מצפון לסקוטלנד). רמת השימור הגבוהה של האתר, בהשוואה ליתר היישובים מתקופתו באירופה, זיכתה אותו בתואר אתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו.

עד לשנת 1850, שכנה ההתיישבות תחת לדיונות החול שבמפרץ. סערה בים ורוח עזה פשטו את הדשא מהאזור, וחשפו מספר ממבני ההתיישבות. השרידים החשופים תפסו את עיני תושב האזור, ויליאם ואט, שפצח בחפירות באתר עד לשנת 1846. ואט חשף את שרידי ארבעה מבתי האתר. כעבור כ־50 שנים, נחשפו חלקים נוספים בהתיישבות, כתוצאה ממזג־אוויר דומה. ניסיון שימור הממצאים על ידי בניין חומה מגוננת הביא לחשיפתם של מבנים נוספים. לבסוף, מחקר ארכאולוגי בראשות ויר גורדון צ'ילד שנערך בשנים 1928 עד 1930, חשף את האתר על כל תוכנו. כיום, היישוב הנראה לעין מהווה את שכבת ההתיישבות האחרונה באתר. שכבה זאת מורכבת משמונה תחומי מגורים, המחוברים זה לזה במעברים נמוכים.

התיארוך המקורי של האתר לתקופת הברזל הוסר בשנת 1970, אחר חקירת ממצאים רלוונטיים בטכניקת תיארוך פחמן-14. האתר התקיים כאלף שנים, החל מ־3200 לפנה"ס עד ל־2200 לפנה"ס. כיום האתר עומד בפני סכנת הרס מצד איתני הטבע. בעודו קבור תחת החול המגונן, לא נגרם לו שום נזק, אולם כיום הוא עומד על סף המים, וסכנת הבליה מאיימת לפגוע באתר.

אוכלוסיית האתר לא עלתה על 50 או 100 איש. הממצאים מעידים כי היושבים השתייכו לתרבות הכלים המחורצים. הבתים עשו שימוש במיגון מצד האדמה, אך במקום לבנותם לתוך האדמה, הם נבנו לתוך ערימות פסולת עתיקות יומין. הערימות אומנם לא ספקו יציבות להתיישבות, אך שמשו כשכבה מבודדת מהאקלים הקשה של איי אורקני. אורך הבתים הממוצע עומד על כ־40 מטרים. נמצא חדר ריבועי שהכיל קמין למטרות חימום ובישול. בהיעדר עצים על האיים, השתמשו יושבי סקארה ברי בעצים סחופים ושן לווייתן כדי לסוכך על בתיהם. הבתים כוללים מספר רהיטי אבן דוגמת ארונות וכיסאות. מערכת ניקוז משוכללת הוכנסה לתכנון האתר, ואולי כללה בתי שימוש בכל בית.

פחמן-14

פחמן-14 או 14C הוא איזוטופ רדיואקטיבי נדיר של היסוד הכימי פחמן. הוא מכיל 6 פרוטונים, 8 נייטרונים ו-6 אלקטרונים. האיזוטופ התגלה ב־27 בפברואר 1940 במעבדה הלאומית לורנס ברקלי, על ידי מרטין קמן וסם רובן. על דעיכת פחמן-14 מתבססת שיטת תיארוך פחמן-14 - שיטת תיארוך רדיומטרי שהומצאה בשנת 1949 והיא אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים.

תיארוך

תיארוך הוא פעולה, במגוון שיטות, לשם קביעת גילם של שרידים מהעבר – כגון סלעים, מינרלים, מאובנים, ממצאים ארכאולוגיים וביולוגיים; אירועים – כמו רעידת אדמה, שבר או מחדר; או תהליכים – הצפה (של ים), המסה, או התמרה.

הפועל גזור השם "תִּאֲרֵךְ" (במובן קבע תאריך) הוא חידושו של המילונאי ראובן אלקלעי (לפי הכתוב במילונו).

תרבות פולסם

תרבות פולסם (באנגלית: Folsom culture או גם Folsom tradition וגם Folsom Complex), המכונה על שם המקום בו נתגלתה לראשונה, באתר ליד היישוב פולסם בניו מקסיקו, היא תרבות פרהיסטורית מוקדמת של פלאו-אינדיאנים באמריקה הצפונית. תחום התפוצה של תרבות זו השתרע מצפון מקסיקו של ימינו, על פני דרום-מערב ארצות הברית, המישורים הגדולים, ומזרחית לנהר המיסיסיפי במדינות ארצות הברית מיזורי ואילינוי ועד הימות הגדולות. הריכוז הגדול ביותר של ממצאים ארכאולוגיים נתגלה בערבה הגבוהה (High Prairie), מזרחית להרי הרוקי. תקופת התרבות מוערכת באמצעות תיארוך פחמן-14 מ-10,800 עד 10,150 שנים לפני זמננו, והיא באה אחרי תרבות קלוביס. אחרי תקופת תרבות פולסם חלו התפתחות תרבותיות מקוטעות עד שנת 8,000 לפנה"ס, תחילתה של התקופה הארכאית באמריקה הצפונית. הכלים האופייניים לתרבות פולסם, כלי אבן מצור או חלמיש, שלהבם הדו-פני סותת על ידי שיברור – הקשה עדינה ומחושבת על הקצה. לכלי אבן אלו יש צורה אופיינית והם מכונים באנגלית "חודי פולסם" (Folsom point). בנוסף הילידים עשו שימוש בנתזים כלהבים, כמגרדות, מחטים ומרצעים. האתרים הטיפוסים היו אתרי הציד (באנגלית Kill sites – אתרי ההריגה) ואתרי הכריה של אבן באיכות גבוהה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.