תיארוך

תיארוך הוא פעולה, במגוון שיטות, לשם קביעת גילם של שרידים מהעבר – כגון סלעים, מינרלים, מאובנים, ממצאים ארכאולוגיים וביולוגיים; אירועים – כמו רעידת אדמה, שבר או מחדר; או תהליכים – הצפה (של ים), המסה, או התמרה.

הפועל גזור השם "תִּאֲרֵךְ" (במובן קבע תאריך) הוא חידושו של המילונאי ראובן אלקלעי (לפי הכתוב במילונו).[1]

שיטות תיארוך

תיארוך רדיומטרי

תיארוך רדיומטרי כולל שיטות שונות המבוססות על ידיעת קצב הדעיכה הרדיואקטיבית של איזוטופים טבעיים, ושיעורו של קצב זה בעת המדידה. בין שיטות התיארוך הרדיומטרי:

  • תיארוך פחמן-14 - משמש לתיארוך ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים שיש בהם חומרים אורגניים, יעיל לתיארוך עד טווח של כ-60,000 שנים.
  • תיארוך אורניום-תוריום - משמש לתיארוך ממצאים מבוססי פחמן לטווחים של מאות אלפי שנים.
  • תיארוך אשלגן-ארגון - משמש לתיארוך סלעים ומינרלים בטווח ארוך של מיליוני שנים. נגזרת של שיטה זו היא תארוך ארגון-ארגון, המשמש לתיארוך של גילים צעירים יותר.
  • תיארוך איזוכרון.
  • תיארוך רובידיום-סטרונציום מבוסס על התפרקות בטא של רובידיום-87 לסטרונציום-87, עם זמן מחצית חיים של 50 מיליארדי שנים בקירוב. עושים שימוש בשיטה זו על מנת לתארך סלעי יסוד וסלעים מותמרים, כמו גם לתיארוך של דגימות מהירח. תיארוך רובידיום-סטרונציום אינו מדויק כמו תיארוך אורניום-עופרת, עם טעויות של 30 עד 50 מיליוני שנים עבור דגימה בת 3 מיליארדי שנים.

שיטות נוספות

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994, כרך 3
אימות זהות

באבטחת מידע וקריפטוגרפיה, אימות (באנגלית: Authentication) מתייחס לפעולה שנועדה לאשר תקפות פיסת מידע שישות כלשהי טוענת לאמיתותה. בניגוד לזיהוי, שמתייחס להצהרה באשר לזהותו של אדם או ישות כלשהי באמצעות חפץ או טענה, כדי למנוע התחזות, האימות הוא בעצם התהליך שבאמצעותו מוודאים את נכונות ואמיתות הטענה. האימות כרוך לרוב בצורה אחת או יותר של אמצעי זיהוי כמו תעודה מזהה, בדיקת הרשאה או בדיקת אותנטיות אתר אינטרנט באמצעות תעודת מפתח ציבורי. אימות יכול להיות גם תיארוך ממצא ארכאולוגי, אישור בעלות על נכס או יצירה או אישור שמוצר עומד בהבטחות היצרן המופיעות על האריזה או בתעודת האחריות.

אימות מתחלק לשלוש קטגוריות עיקריות:

ידיעה. משהו שהטוען יודע (כגון סיסמה, מספר זיהוי אישי או מענה על אתגר).

שייכות. משהו ברשותו או בבעלותו של הטוען (כגון תעודה מזהה, כרטיס מגנטי, אסימון אבטחה המוטמע במכשיר נייד או טלפון נייד עליו מותקן יישומון אבטחה).

זהות. תכונה פיזית של הטוען (כמו חתימת יד, טביעת אצבע, זיהוי ביומטרי כמו זיהוי פנים, סריקת רשתית או דגימת DNA).כאשר נחוץ אימות ברמת ודאות יותר גבוהה, נעשה שימוש באימות דו-שלבי או אימות רב-שלבי שבו משלבים מספר אמצעי אימות השייכים לשתים או יותר מהקטגוריות המנויות. כמו אימות דו שלבי של גוגל שכאשר מופעל דורש מהמשתמש להקליד סיסמה (קטגוריה ראשונה) ולהפגין ידיעת מספר אקראי שנוצר באמצעות אפליקציית אבטחה (קטגוריה שנייה).

פעולת אימות אלקטרונית שמתבצעת בהיקף רחב החל מהרבע האחרון של המאה העשרים היא זו המשמשת למשיכת כספים ממכשיר בנק אוטומטי. לזיהוי המושך משמש שילוב של שני אמצעים: כרטיס מגנטי שעליו מוטבע זיהוי של המושך, והקשה של סיסמה הידועה רק למושך. גניבה של רק אחד משני אמצעים אלה אינה מאפשרת התחזות.

במקרים שפעולת האימות היא פחות קריטית, נהוג להסתפק באמצעי זיהוי אחד בלבד. בשעון נוכחות די, בדרך כלל, בהעברת הכרטיס המגנטי, ואין צורך ללוות זאת בסיסמה. בכניסה לאתרי אינטרנט רבים, ובכלל זה ויקיפדיה, די בהקלדת זיהוי משתמש וסיסמה, ואין צורך באמצעי זיהוי פיזי.

כרטיס מגנטי הוא אמצעי אבטחה נפוץ, אך ניתן לזייפו. כאשר נחוץ זיהוי ברמת ודאות גבוהה, ניתן להחליף את הכרטיס המגנטי בזיהוי ביומטרי, שאותו קשה יותר לזייף. זיהוי ביומטרי הוא זיהוי על-פי תכונות ביולוגיות של המשתמש, כגון טביעת אצבע, סריקת רשתית או בדיקת דנ"א.

אפטיט

אפטיט הוא שם קיבוצי לשלושה מינרלים זרחתיים: הידרוקסיאפטיט, פלואוראפטיט וכלוראפטיט, ששמותיהם ניתנו בשל הרכבם הכימי המכיל ריכוז גבוה של הידרוקסיל (-OH) פלואור, או כלור בהתאמה.

מקור השם אפטיט מיוונית ופירושו "לרמות", בשל דמיונו של האפטיט למינרלים יקרים הרבה יותר כדוגמת האוליבין, הפרידוט או הבריל.

אפטיט הוא רכיב נפוץ בסלעי יסוד, בסלעים מותמרים ובסלעי משקע, אבל הוא מצוי בהם בכמויות קטנות כפיסות מפוזרות של גבישים זעירים. גבישים מפותחים גדולים של אפטיט מצויים בסלעים מותמרים מסוימים. בארץ מצוי האפטיט באזור אילת ובסלעי הפוספט של הנגב הצפוני.

אפטיט הוא אחד המינרלים הבודדים הנוצרים במערכות ביולוגיות. הידרוקסיאפטיט הוא מרכיב עיקרי באמייל השן, ומרכיב משמעותי בחומר הבונה את העצם. פלואוראפטיט חזק מעט יותר מהידרוקסיאפטיט ולכן מים שעברו הפלרה מאפשרים החלפת יוני הידרוקסיל ביונים של פלואוריד ובכך לחזק את השן.

השימוש העיקרי באפטיט הוא להפקת דשנים זרחתיים. משום שהאפטיט הוא מינרל רך יחסית, השימוש בו לשם מכירה בחנויות ובתעשיית התכשיטים אינו נפוץ.

שיטת תיארוך באמצעות אפטיט, הקרויה "תיארוך בעזרת מעקב ביקוע" (Fission track dating), מאפשרת לקבוע את ההיסטוריה של היווצרות חגורות הרים ואת ההיסטוריה של משקעים באגני שיקוע.

פוספוריט הוא השם שניתן לאפטיט שאינו טהור בצורתו המסיבית.

ארכאולוגיה

ארכאולוגיה (ביוונית עתיקה: ἀρχαιολογία, הלחם בסיסים של ἀρχαῖος, ארכיוס - "עתיק" ו-λογία, לוגיה - "תורה") היא התחום המדעי החוקר את עברה של התרבות האנושית על ידי מציאה, תיעוד וניתוח של מידע חומרי וסביבתי. הנתונים שנאספים הם אדריכלות, כלים וחפצים, כמו גם שרידי אנשים, שרידי בעלי חיים וצמחים, ועוד. מטרתה של הארכאולוגיה היא תיעוד והסבר של מקורות התרבות האנושית והתפתחותה, היסטוריית התרבות, ההתנהגות האנושית והאקולוגיה האנושית.

הארכאולוגיה היא שדה המחקר היחיד שיש לו שיטה ותאוריה עבור איסוף ופירוש של מידע על העבר הפרהיסטורי האנושי, ויכולה גם להרים תרומה משמעותית להבנה של החברות בזמן ההיסטורי. הארכאולוגיה נחשבת לעיתים (בעיקר בצפון אמריקה) כתחום השייך או משיק לאנתרופולוגיה בגלל התמקדותה באדם. תתי-תחומים של האנתרופולוגיה משלימים את ממצאי הארכאולוגיה, בעיקר אנתרופולוגיה תרבותית (שחוקרת את הממדים ההתנהגותיים, סמליים, והחומריים של התרבות), בלשנות (שחוקרת את השפה, כולל המקור של השפה וקבוצות של שפות), ואנתרופולוגיה פיזית (החוקרת את האבולוציה של האדם לפי שרידי האדם עצמו - עצמות, שיניים וכדומה). תחומים אחרים גם משלימים את הארכאולוגיה, כמו פלאונטולוגיה (המחקר של החיים הקדומים), הכוללת פלאוזואולוגיה ופלאובוטניקה, גאוגרפיה, גאולוגיה, היסטוריה, היסטוריה של האמנות, ולימודים קלאסיים.

הארכאולוגיה תוארה כתחום שמגייס את המדעים על מנת להאיר על מדעי הרוח.

במחקר של תרבויות עתיקות פחות, שנצפו ונחקרו על ידי חוקרים מערביים, הארכאולוגיה קשורה לאתנוגרפיה. כך הוא המצב בחלקים גדולים מצפון אמריקה, אוקיאניה, סיביר, ומקומות אחרים. במחקר של תרבויות שהיו בעלות כתב או שהיו להם שכנות כאלה, ההיסטוריה והארכאולוגיה משלימות אחת את השנייה עבור הבנה רחבה יותר של ההקשר התרבותי השלם.

מקום בו מתקיימת חפירה או מחקר שדה ארכאולוגי אחר מכונה אתר ארכאולוגי, והעוסק בארכאולוגיה נקרא ארכאולוג.

אשלגן

אַשְׁלְגָן (באנגלית: Potassium, בלטינית: Kalium) הוא יסוד ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי K ומספרו האטומי 19.

מקור שמו העברי במרקם היסוד וצבעו הלבן, המזכירים את מרקם השלג. תרכובת אשלגן קרויה אשלג או פוטאש (Potash), ומקור שמו האנגלי הנ"ל של היסוד במילה זו. זהו מינרל חשוב והוא נפוץ בעיקר בנוזל התוך התאי.

בראשית רבה

בראשית רבה הוא מדרש אגדה אמוראי על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל ונערך או במאה הרביעית או במאה החמישית או במאה השישית. נקרא גם "אגדת ארץ ישראל". לפי החוקרת ע. רייזל מדרש זה הוא החשוב שבמדרשי האמוראים. סופו של המדרש הוא כנראה תוספת מאוחרת שנאגדה עם מדרש רבה המקורי בסביבות המאה האחת עשרה או השתים עשרה.

גאוכרונולוגיה

גאוכרונולוגיה (מיוונית עתיקה: גֵ (γη) פירושו קרקע, כרונוס (χρὁνος) - זמן ולוגיה (λογία) - תורה) הוא המדע הכרוך בקביעת הגיל הכרונולוגי של האירועים הגאולוגיים בהיסטוריה של כדור הארץ.

גאוכרונולוגיה היא הכלי העיקרי המשמש להשגת תאריכים למאובנים, סלעים, ומשקעים. הגאוכרונולוגיה אינה מסוגלת לקבוע את הגיל המוחלט של מאובנים, סלעים, ומשקעים, אלא לסווג לפי התקופה שבהן הם התקיימו.

תחום הגאוכרונולוגיה מסתמך על מגוון רחב של שיטות תיארוך, כגון שיטות תיארוך רדיומטרי ותיארוך בשיטת לומינסנציה. יש מידה מסוימת של אי ודאות בעת שימוש בכל שיטת תיארוך, ולכן שימוש במספר שיטות תיארוך במקביל מסייעת לרוב לייצר את התוצאות המדויקות ביותר.

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים.

חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.

העת החדשה

העת החדשה (או העידן המודרני), היא התקופה השלישית והנוכחית בתיקוף ההיסטוריה, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית. ראשיתה של העת החדשה נקבעה בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה.

העת החדשה מחולקת בהיסטוריוגרפיה לתקופות משנה; למשל, העת החדשה המוקדמת (משלהי המאה ה-15 עד לשלהי המאה ה-18), והעת החדשה המאוחרת (החל מהמאה ה-19).

טיפולוגיה (ארכאולוגיה)

טיפולוגיה היא שיטה מקובלת למיון, לסיווג ולתיארוך של ממצאים ארכאולוגיים, הן כאלו שהתגלו בחפירות מסודרות והן ממצאים ארכאולוגיים אקראיים. פירושו של המונח הוא תורת המיון על פי טיפוס הממצא ותיארוכו היחסי (מוקדם או מאוחר יותר מממצאים אחרים).

בשיטה זו מפרידים בשלב ראשון של המיון בין קבוצות ממצאים שונות על פי מכנה משותף רחב. לדוגמה, מפרידים בין קערות חרס וקנקני חרס, או בין קערות זכוכית וקערות חרס. לאחר מכן ניתן לחלק כל קבוצה לתת-קבוצות. לדוגמה, קערות קטנות, בינוניות, או גדולות. דוגמה אחרת הממחישה את האפשרויות הרבות למיון פרטני היא חלוקה של קערות בעלות בסיס (או ידית, או שפה) נמוך, גבוה, רחב, צר, וכדומה. דוגמה נוספת ונפוצה למיון חפצים היא על פי שימושם, לדוגמה, קערות לעיבוד מזון, קערות להכנת מזון, קערות להגשת סוגים שונים של מזון, וכך הלאה. באופן זה ניתן להגיע עד לאב הטיפוס של ממצא מסוים.

התיארוך עצמו של הממצא הוא יחסי, בדרך כלל, ומתבצע על פי הנחות הגיוניות. כך, לדוגמה, ככל שהממצא מורכב ומשוכלל יותר, כך סביר להניח שמקורו בתקופה מאוחרת יותר, ומאידך, ככל שהממצא פשוט יותר ומורכב פחות, כך הוא מתוארך כקדום יותר.

הטיפולוגיה בוצעה לראשונה באמצע המאה ה-19 על ידי הארכאולוג הדני כריסטיאן יורגנסן תומסן (Thomsen). כבר אז נקבעה אופציית ההפרדה בין האיסוף להפקת המידע, שכן תומסן עצמו לא עסק בחפירות ארכאולוגיות, אלא בסידורם ומיונם במוזיאון בקופנהגן. בהיותו נומיסמט (חוקר מטבעות) בעל תפיסה נומיסמטית-כרונולוגית, השליך את תפיסתו זו על הממצאים: ראשית השתמשו באבן, אחריה בברונזה, אחר כך בברזל, וכן הלאה. הבסיס לפעולתו היא ההנחה שדברים מתפתחים בדרך אבולוציונית, מהפשוט למורכב.

קיים תיארוך ישיר (של החפץ עצמו) ותיארוך עקיף (על פי השלכה מחפץ שכבר תוארך). בנוסף, קיים תיארוך יחסי (הקובע מוקדם ומאוחר בקבוצה של חפצים) ותיארוך מוחלט (הקובע את תיארוכו המדויק והמוחלט של הממצא).

קביעת מוקדם ומאוחר על פי הטיפולוגיה, במנותק מן הסטרטיגרפיה נקראת גם סריאציה. בבסיסה עומדת ההנחה שחפצים הקרובים זה לזה בזמן יהיו גם דומים בצורתם (מכוניות, לדוגמה), שכן בפרקי זמן קצרים ההשתנות הטיפולוגית נמוכה; ממצאים הדומים ביותר זה לזה יהיו גם הקרובים ביותר בזמן.

כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק

הכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק עוסקת בקביעת משך הזמן של מאורעות שאירעו בעבר, משך הזמן בין מאורע למאורע. וכן קביעת מועד שבו אירע האירוע ביחס לזמננו. הכרונולוגיה מנסה לקבוע את סדר הדורות וסנכרון מאורעות שונים שאירעו באזורים אחרים.

בעולם העתיק התיארוך של המאורעות כפי שהוא מופיע בממצאים הארכאולוגים ובכתובים של אתרים שונים מתייחס לתיארוך שהיה מקובל באותה תרבות. התיארוך המודרני נערך לעיתים קרובות על פי תיארוך יחסי באתרים כגון שכבות ארכאולוגיות שונות וממצאים הקושרים את האתר לממצאים באתרים באזורים אחרים.

לרשות ההיסטוריונים של המזרח הקרוב אשר עסקו בקביעת הכרונולוגיה של מאורעות במצרים העתיקה, ארץ ישראל, כנען, והתרבויות של מסופוטמיה: שומר, אכד, בבל, אשור, תרבויות אנטוליה ועוד, עמדו התעודות ההיסטוריות של אותן תרבויות. תעודות אלה, לא פעם בצורת מצבות זיכרון, הכילו רשימות מלכים אשר כללו את סדר הדורות של המלכים, את שנות מלכותם ותאור מאורעות שאירעו בשנת מלכות זו או אחרת. בעיה שעמדה בפני ההיסטוריון היא המינוח השונה ושיטת הספירה השונה בתרבויות השונות של תחילת שנת המלכות. לדוגמה: במצרים העתיקה: השנה הראשונה למלכות המלך הייתה ממועד עלייתו לשלטון ועד לראש השנה הבא. שנה זו הייתה יכולה להיות קצרה מאד אם מועד עלייתו לשלטון היה בסמוך לראש השנה. בבבל, התקופה שמעלית המלך לשלטון ועד ראש השנה הבא, לא נכללה כלל במניין שנות המלכות של המלך, ונקראה "ראשית ממלכתו". בכמה תרבויות היו לשנים שמות על שם אישים או מאורעות חשובים. בממלכה האשורית החדשה היה נהוג לכנות כל שנה (המתחילה בראש חודש ניסן) בשמו של המלך (על-פי רוב כונתה בשמו שנת מלכותו המלאה הראשונה), ובהמשך בשמו של אחד מנציבי הפחוות האשוריות. רשימה זו כונתה בשם לימו.

בכל התרבויות הקדומות לא הייתה "שנת אפס", כלומר לא היה מועד יחוס אבסולוטי שממנו קבעו את כל המועדים האחרים. שיטות התארוך הקדומות הכירו רק את תקופות המלכות השונות של המלכים השונים, ובכל תקופת מלכות החלה הספירה משנת 1 מחדש.

אזכור אישים או מאורעות בני אותו דור במסמכים עתיקים ממקורות שונים, סייע להיסטוריונים המודרניים בקביעת סדר הדברים או בקביעת היחס שבין שתי מערכות אירועים. לקביעת הכרונולוגיה על סמך השוואת מקורות עתיקים שונים יש מגבלות, למשל יש צורך לקחת בחשבון שושלות שמלכו במקביל ונלחמו זו בזו, או למשל לעיתים עקב סיבות פוליטיות הושמטו מרשימה מסוימת שמות מלכים, או שהוקדמה שנת מלכותם ברשימות.

כלי נוסף אשר שימש לקביעת הכרונולוגיה היה התאריך המוחלט של מאורע אסטרונומי שאוזכר בתעודות. כך נתאפשר תיארוכה של כל רשימת הלימו האשורית בין השנים 893 לפנה"ס – 666 לפנה"ס בזכות אזכור ליקוי חמה שאירע בשנת מלכותו התשיעית של המלך האשורי אשור-דן השלישי, אשר לפי חישוב אסטרונומי-מתמטי אירע ב-15 ביוני 763 לפנה"ס.

עקב הקשיים השונים בקביעת הכרונולוגיה של המזרח הקרוב, קיימות שלוש גישות מקבילות לסידור הכרונולוגי של האלף השלישי והשני לפנה"ס:

כרונולוגיה נמוכה – בשיטת תיארוך זו המאורעות מאוחרים יותר בזמן, מבוססת על הכרונולוגיה של מצרים העתיקה.

כרונולוגיה תיכונה

כרונולוגיה גבוהה – בשיטת תיארוך זו המאורעות קדומים יותר בזמןהפער בין הנמוכה והגבוהה נעשה בטווח של 120 שנה.

לדוגמה: תיארוך שנות מלכותו של חמורבי:

נמוכה: 1728 לפנה"ס – 1685 לפנה"ס

תיכונה: 1792 לפנה"ס – 1750 לפנה"ס

גבוהה: 1848 לפנה"ס – 1805 לפנה"סכתוצאה מכך, התיארוך המופיע במקורות השונים לגבי מאורעות שונים יכול להיות שונה וזאת בגלל הכרונולוגיות השונות שבהן השתמשו ההיסטוריונים וכותבי הערכים.

מפת מידבא

מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות החזותית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.

נקבת השילוח

נִקְבַּת הַשִּׁלֹחַ, הידועה גם כנִקְבַּת חזקיהו, היא מנהרה מפולשת בירושלים, שדרכה הועברו מי מעיין הגיחון תחת בתי עיר דוד ממזרח למערב, לאורך יותר מחצי קילומטר. הנקבה, שנחצבה בימי המלך חזקיהו במאה השמינית או השביעית לפנה"ס, לפני כ-2,700 שנה, שוכנת בתחומי הגן הלאומי עיר דוד, וזכתה לכינוי "המפעל המרשים ביותר מבין מפעלי המים הקדומים בארץ". ייחודה ההיסטורי של הנקבה הוא בהיותה הראשונה בתולדות ירושלים, שאפשרה אספקת מים לתושביה ממקור שנמצא בתוך חומות העיר, דבר בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה.

בנקבה התגלתה כתובת השילוח, ובה פרטים אותנטיים על דרך חציבתה, והיא אחת הכתובות הבודדות בעברית ששרדו מתקופת בית ראשון. מקובל לייחס את חציבת הנקבה להכנותיו של המלך חזקיהו לקראת מצור צפוי של סנחריב, מלך אשור, אולם במחקר הארכאולוגי קיימת מחלוקת לגבי תיארוך זה.

סטרטיגרפיה (ארכאולוגיה)

סטרטיגרפיה (באנגלית: Stratigraphy) או הִשתַכּבוּת היא תורת השכבות הארכאולוגיות. העיקרון המנחה הוא בידוד שכבות האתר על מנת שניתן יהיה להבחין בממצא הארכיטקטוני והחומרי שנמצא בכל שכבה ושכבה. הממצאים שהתגלו מאפשרים לאפיין את התקופה והתרבות המקובלים באותו אזור בתקופה שבה השכבה הנידונה היית השכבה העליונה של אתר החפירות. כאשר מתקבלת או נמצאת ההגדרה המתאימה לממצאים, ניתן להגדיר את שמה של השכבה הארכאולוגית, ובהתאם לכך את התאריך המשוער בו נוצרו השכבות הארכאולוגיות.

העיקרון הסטרטיגרפי מניח כי שרידים מעשי ידי אדם מצטברים באתר זה על גבי זה, לפי סדר הזמנים, כאשר השרידים הקדומים מצויים מתחת לשרידים המאוחרים להם. שרידי ישוב אחד, שהתקיים בתקופה מסוימת, נותרים באתר כ"שכבה" של שרידים.

הארכאולוג חופר בתל העתיק מראשו של התל כלפי מטה. הוא חופר, אפוא, בסדר הפוך לסדר הצטברות השרידים בתל במהלך תקופת קיומו. השרידים מרובדים בתל העתיק שכבה על גבי שכבה, בדומה להתרבדות שכבות סלע גאולוגיות. על הארכאולוג לחשוף את שרידיה של שכבה מסוימת, לבודד אותם בחפירה זהירה משרידיהן של השכבות הסמוכות לה מתחתיה ומעליה, דהיינו משכבות השרידים שנותרו מן התקופות שהתקיימו באתר לפני ואחרי התקופה שהותירה את השכבה הנדונה.

לאחר שנחפרה ונחשפה שכבה אחת ושרידיה תועדו, מפרק הארכאולוג את השרידים, מסירם מן האתר, וממשיך לחפור ולחשוף את שכבת השרידים המצויה מתחת לשכבה שזה עתה סיים את חפירתה. תהליך זה חוזר על עצמו לפי מספר השכבות בתל או לפי רצונו של הארכאולוג לחשוף אותן.

אם הקפיד הארכאולוג בכל פעם לחשוף ולתעד שרידים השייכים לשכבה אחת בלבד, יקבל בסופה של החפירה נתונים הנוגעים לרצף השכבות וגם ידע, אל נכון, את התיארוך היחסי של השכבות האחת ביחס לשכנתה, מי מוקדמת או מאוחרת למי. זוהי הכרונולוגיה היחסית של השכבות ושל השרידים המרכיבים אותן. הכרונולוגיה היחסית של השכבות יכולה להיקבע רק בעת העבודה בשדה תוך כדי חפירת השכבות. לאחר תום עבודת השדה, יהיה לארכאולוג מושג על זמנם של השרידים זה ביחס לזה, אך עדיין אין לו מידע על תאריכם המוחלט (הנמדד בשנים לפני הספירה המקובלת או בשנים לפני ימינו).

ספר זיכרונות

ספר זיכרונות או מֶמוּאָר (מצרפתית: mémoires, זיכרונות) הוא סוגה ספרותית המהווה תת-קבוצה של הסוגה אוטוביוגרפיה. כל ספר זיכרונות הוא אוטוביוגרפיה, אך לא כל אוטוביוגרפיה היא ספר זיכרונות. ספרי זיכרונות נראים פחות מובְנים ומסודרים מאשר יצירות אוטוביוגרפיה רגילות, היות שהם לרוב על קטע מהחיים ולא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות או לזקנה. באופן מסורתי, ממוארים עוסקים בדרך כלל בעניינים ציבוריים יותר מאשר בעניינים אישיים, ולעיתים כוללים מעט מאוד מידע אישי על הכותב עצמו, ועוסקים יותר באחרים. ממוארים נכתבו על ידי פוליטיקאים או אנשי חצר המלוכה, ובהמשך על ידי אנשי צבא ועסקים, ועסקו בקריירה של הכותב יותר מאשר בחייו הפרטיים. ציפיות מודרניות שינו זאת, אפילו לראשי ממשלה. כמו רוב האוטוביוגרפיות, ממוארים נכתבים, לרוב, בגוף ראשון.

גור וידאל, בספר זיכרונותיו "פלימפססט", נתן את הגדרתו האישית לז'אנר: "ממואר הוא כיצד אדם אחד זוכר את חייו שלו, ואילו אוטוביוגרפיה היא היסטוריה, הדורשת מחקר, תיארוך, עובדות ואימות."

יש להבחין בין ספר זיכרונות לבין ספר זיכרון; "ספר זיכרונות" נכתב על ידי נשוא הספר, עוד בחייו, ומספר מאירועי חייו. לעומת זאת, "ספר זיכרון" נכתב אחרי מותו של נשוא הספר, על ידי מוקירי זכרו. יש וספר הזיכרון יספר על חיי הנפטר, אך רוב הספר יכיל מאמרים, לרוב בתחומים המזוהים עם הנפטר.

פחמן

פחמן (Carbon) הוא יסוד כימי אל-מתכתי שסמלו הכימי C ומספרו האטומי 6. בעל מספר ערכיות 4, והוא מופיע בכמות רבה בטבע. הפחמן הוא אחד ממרכיבי היסוד של כל החומרים האורגניים בגוף החי.

שירת הים

שִירַת הַיָּם היא אחת משלוש השירות שבתורה (האחרות הן שירת הבאר, ושירת האזינו). על פי המסופר בתורה, השירה נאמרה לאחר שים סוף נבקע לשניים, בני ישראל עברו בו והמצרים טבעו בו. שירת הים כתובה בספר התורה בצורה מיוחדת של שירה.

השירה נאמרת מדי יום בתפילת שחרית בסופם של פסוקי דזמרא. היא גם נקראת בציבור פעמיים בשנה: בשבת פרשת בשלח, החלה בסמוך לט"ו בשבט, ובשביעי של פסח. בקרב עדות שונות יש מנהגים של אמירת השירה בליל שביעי של פסח, ברוב עם.

תיארוך באמצעות טבעות עצים

תיארוך באמצעות טבעות עצים (בלועזית: דֶּנְדְּרוֹכְּרוֹנוֹלוֹגְיָה. במינוח האקדמיה: גִּילָאוּת הָעֵץ) הוא שיטת תיארוך המבוססת על מדידות עוביין של טבעות עצים שנתיות.

טבעות עצים נוצרות מדי שנה, אך עוביין מושפע מכמות המשקעים ומתנאים סביבתיים נוספים אליהם חשוף העץ. על פי סדר הטבעות והדגם שהן מתוות ברצף מסוים ניתן ליצור מתאם של טבעות עצים בין עצים שהתקיימו בתקופה חופפת כלשהי. שימוש בגזעי עצים שהתקיימו ביניהם חפיפות היוצרים יחד רצף ארוך בזמן מאפשר קביעת גיל של ממצאי עץ בחפירות. ניתן אף למשוך את הרצף הדנדרוכרונולוגי אל מעבר לזמן חייהם של עצים רצנטיים על ידי מציאת חפיפות בין ממצאי עץ מתוארכים. רצפים כאלה נערכו על ידי מעבדות שונות ברחבי העולם על טבעות עצים של עצים מאריכי ימים. בישראל שימשו לכך עצי ערער אדום (Juniperus phoenicea) המצויים במקומות מסוימים בנגב.

הדנדרוכרונולוגיה פותחה בארצות הברית על ידי אנדרו אליקוט דאגלס (Andrew Ellicott Douglass) בסוף המאה ה-19 על סמך טבעות עצים של "אורן האצטרובל הזיפני", המצוי בפסגות הגבוהות של ההרים הלבנים שבדרום קליפורניה. במין זה קיימים עצים שגילם מגיע ל־4,000 שנים ויותר והעץ הזקן ביותר בהם והזקן ביותר בעולם הוא בן כ־4,700 שנים ונקרא "מתושלח", ועל ידי מתאם בינם לבין עצים מתים, שרבים מהם מצויים באזור, ניתן היה לבנות כרונולוגיית על המגיעה עד יותר מ-8,000 שנה אחורה. באירופה נבנתה כרונולוגיה דומה על בסיס טבעות עצים של עצי אלון מגרמניה ומאירלנד. אלו אמנם מאריכי חיים פחות מהאורנים של דרום-מערב ארצות הברית, אולם, בכל זאת ניתן היה לבנות על פיהם כרונולוגיית על שהגיעה בשלב הראשון עד יותר מ־7,000 שנה אחורה, ובהמשך עד 11,000 שנה אחורה.

תיארוך פחמן-14

תיארוך פחמן-14 היא שיטת תיארוך רדיומטרי אשר הומצאה בשנת 1949. זו אחת מהשיטות המדויקות ביותר להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכאולוגיים אורגניים. את השיטה פיתח הכימאי האמריקאי וילארד פרנק ליבי (Willard Frank Libby), שזכה בפרס נובל על עבודתו.

תיארוך רדיומטרי

תיארוך רדיומטרי (אנגלית: Radiometric dating, נקרא גם תיארוך רדיואקטיבי) היא שיטה לתיארוך חומרים. השיטה מבוססת על ידיעת קצב הדעיכה הרדיואקטיבית של איזוטופים טבעיים, ושיעורו של קצב זה בעת המדידה. שיטה זו היא הבסיס העיקרי לקביעת, למשל, גיל כדור הארץ ומהווה מקור מידע משמעותי ביותר לגבי קצב השינוי האבולוציוני.

קיימות מספר שיטות הנבדלות זו מזו בדיוקן (מידת השגיאה במדידה), עלות ומסגרת הזמן הניתנת למדידה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.