תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך[דרושה הבהרה]; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש (במידה מסוימת גם על הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

העברית מימי חז"ל עד תקופת ההשכלה

Spanish Mishneh Torah manuscript
ספר משנה תורה שנכתב בעברית על ידי הרמב"ם במחצית השנייה של המאה ה-12, נחשב לעמוד השדרה של ההלכה היהודית. לעומת המגמה שרווחה לכתוב ספרי הלכה בעברית, ספרי הגות, כמו מורה נבוכים והכוזרי, נכתבו באותה תקופה בערבית

מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם. אף על פי כן, נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, ושימוש זה שימר חלק נכבד מהתכונות שאפיינו אותה.

ראשית לכול - העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם המקרא (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר התורה, ההפטרות, המגילות וספר תהילים) והמשנה. מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מהתפילה, מהפיוטים, מהמדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו בעברית.

במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית - שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות. ברוב המקרים, ובוודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה, כלומר באירופה במאות ה-18 וה-19, השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית. יתר על כן, חלקה של הספרות הרבנית לא נכתב כלל בעברית, אלא באחת מלשונות היהודים האחרות, כמו ארמית, ערבית יהודית, יידיש וכיוצא בזה.

מחקרים הראו שעם התפתחות החסידות חלה התעוררות בדיבור בשפה העברית, בעיקר בשבת, כן יצאה קריאה להנחלת הלשון באופן נרחב יותר.[1] הוויכוח עם תנועת ההשכלה הביא לירידת מגמה זו ומיתונה, בד בבד עם התחזקות המחקר, הכתיבה והדיבור העבריים בקרב המשכילים.[2]

שינויים בהגייה

השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית והאופן שבו מבטאים את העיצורים והתנועות. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות:

  • ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהדות ספרד ויהדות איטליה כמו גם אצל רבים מיהודי ארצות האסלאם, ששימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אך שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
  • ההגייה האשכנזית, ששמרה בעיקר על מבנה התנועות אך איבדה את אופן הביצוע שלהן וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים, את האותיות הגרוניות, ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק; הגייה זו נחלקה לארבע עיקריות: א. המבטא העברי האשכנזי של מרכז אירופה (ובעיקר גרמניה). ב. המבטא הליטאי - שנטה לחבר את ביטוי השי"ן והסמך, וכן השתמש בהיגוי Ay, עבור חולם.[3] ג. המבטא העברי הפולני וההונגרי (הוספת יו"ד אחרי חולם - "מוישה" במקום משה, קמץ כחולם ללא יו"ד, הוספת יו"ד לצירה ("איפה", לעומת סגול בלעדיו) האות ת ללא דגש נשמעת כסמך (מֵייאייס השם הוֹיסוֹ זוֹיס - "מאת ה' הייתה זאת"). ד. המבטא הגליצאי (של פולין ויוצאי גליציה) אשר הפך את הקמץ לשורוק, את השורוק לחיריק ואת הציריה לפתח ואחריו יו"ד "אֵיזֶה לוּשֶן אוּנִי מְדַבַּייר". מבטא זה אומץ על ידי רוב החצרות החסידיות למעט חב"ד אשר אימצה את ההיגוי הליטאי, שם היה מרכז החצר.[4]
  • ההגייה התימנית, שאומנם שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית אבל לא הייתה מוכרת במקומות שבהם התחולל תהליך התחייה.[5]
גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; לדוגמה, כפי שתואר לעיל, במסגרת ההגייה האשכנזית, הגיית יהודי פולין לא הייתה כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה או יהודי גליציה. הבדלים אלו נשתמרו גם בשפות היהודיות של אותן הארצות, ובמקרה של יהודי אירופה, היידיש בוטאה אף היא עם ההגייה המקומית (למשל: פשטידת קוגל - בפולין, קיגל - בגליציה, או: א יוּד (יהודי) בפולין, א יִיד בגליציה).[6]

דיגלוסיה

על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר ירושלים. היהודים הספרדים שדיברו לאדינו או ערבית והיהודים האשכנזים שדיברו יידיש נזקקו לשפה משותפת לצורך מסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם היה זה שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין לינגואה פרנקה של היהודים.

המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של דיגלוסיה, כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה - לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כדוגמת הלטינית או היוונית - ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו באנגליה במאה ה-16, ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר רוסית עממית וכתב רוסית גבוהה או צרפתית, הגרמני דיבר בניב מקומי וכתב בגרמנית תקנית, וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית - רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה - לצרכים חילוניים.

תחיית העברית הספרותית

התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ ישראל ב-1924. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון הדיאלוג בספרות רק החל משנות ה-40 של המאה ה-20 (בספריהם של משה שמיר וס' יזהר), וללשון הנרטיב בספרות רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 (מפורסמים בהקשר זה ספריו של אתגר קרת).

Tel-Aviv character
כרזה הקוראת לאנשי תל אביב לאמץ את השפה העברית

העברית של תקופת ההשכלה

Misterei Paris
סופרי ההשכלה עסקו גם בתרגום של יצירות מופת אירופיות לעברית. התרגום העברי של "מסתרי פאריז" מאת אז'ן סי, שחיבר ב-1857 המשכיל הליטאי קלמן שולמאן, נחשב אבן דרך משום שהציג לראשונה כתיבה על "העולם התחתון" בעברית

תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא בעברית מקראית. לשון חז"ל, ארמית ווריאציות אחרות של העברית נחשבו בעיניהם שפות משובשות ולא מתאימות לכתיבה. הספרות המשכילית שנכתבה בעברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: פוריזם ומליצה. פוריזם, כלומר טהרנות, היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עיקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב איכותי יותר. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה במילים יחידאיות. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "אהבת ציון"[7] מאת אברהם מאפו:

"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם"

לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של עיתונות עברית. החל מקהלת מוסר, ניסיון הבוסר של משה מנדלסון בשנות ה-50 של המאה ה-18, דרך המאסף, ביכורי העתים וכרם חמד, ועד המגיד, המליץ, החלוץ, הצפירה, השחר ואחרים. המשכילים שמרו על הקשרים ביניהם באמצעות כתבי עת ועיתונים עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו פובליציסטיקה, מאמרים בחכמת ישראל וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה לז'אנרים נוספים.

הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשתיאר ב"עיט צבוע" את הטיפוסים ביהדות ליטא של זמנו נאלץ לעשות שימוש גם בלשון חז"ל. כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור באוצר מילים רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי מדע וטבע או לתרגם ספרות יפה מלשונות אירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מנדלי מוכר ספרים.

מנדלי מוכר ספרים

מנדלי (שלום יעקב אברמוביץ, 18361917) החל את כתיבתו בעברית כסופר משכילי וכתב ספרות לפי כל כללי העברית המשכילית. בשלב מסוים פנה לכתוב ביידיש וערך גם בשפה זו מהפכה לשונית, שהתבטאה בהרחבת השימוש ביידיש המדוברת לצורכי ספרות יפה. אחרי הפסקה גדולה חזר ב-1886 לכתוב בעברית, אבל החליט לוותר על השימוש בכללי העברית המקראית והכניס לתוך אוצר המילים והדקדוק שלו את לשון חז"ל והלשון הרבנית של ימי הביניים. בספרו "בסתר רעם" שיצא ב-1886 פתח סגנון חדש בכתיבה העברית, סגנון קולח ומגוון המשקף את היידיש שדוברה בסביבתו, ומשתמש בכל הרבדים ההיסטוריים של העברית. לצורך ספריו העבריים, שהיו בחלקם תרגום של הספרים שכתב ביידיש, נזקק ללשון שתייצג דיבור עממי שוטף, מתובל בהלצות ובתיאורים מפורטים, ואת הצורך הזה סיפק בהשתחררות מכבלי המליצה המקראית המשכילית, בפנייה למטבעות לשון ואוצר מילים חז"ליים ובשילוב מאפיינים תחביריים מן השפות האירופיות.

שפתו של מנדלי נתפסה כ"לשון סינתטית", כלומר מורכבת מכמה רובדי לשון קודמים, ולא כהמשך ישיר של רובד לשון מסוים. בזמן האחרון עברו החוקרים לתפיסה שלשונו ממשיכה בהמשך ישיר את הספרות הרבנית והחסידית של תחילת העת החדשה, עם הוספה של יסודות חדשים, בעיקר דקדוקיים.

המשך תהליך התחייה הספרותית

הסגנון של מנדלי אומץ בהתלהבות על ידי סופרי התקופה והתפשט במהירות. הוא הורחב גם לתחומים נוספים: אחד העם כתב ב-1889 מאמר בשם "לא זה הדרך" שנחשב כמופת לכתיבה עיונית בסגנון החדש, וביאליק הרחיב, עם פרסום שירו הראשון "אל הציפור" ב-1889, את השימוש בסגנון החדש לצורך כתיבת שירה. נעשה מאמץ גדול לכתוב גם ספרי טבע ומדע בעברית, ולשם כך אף הורחב אוצר המילים הטכני והמדעי. באירופה נוסדו עיתונים וכתבי עת בשפה העברית, וישיבות ודיונים של כנסים ציוניים ואחרים נערכו ונרשמו בעברית. הכתיבה העברית הלכה והתרחבה, ועם מעבר הסופרים והמשוררים לארץ ישראל, בעיקר בעלייה השנייה, השפיעה העברית הספרותית החדשה במידה מסוימת גם על תהליך תחיית הדיבור, שהתנהל באותה תקופה בארץ.

על אף ההתקרבות הגאוגרפית והלשונית בין התהליכים, נשארה העברית הכתובה שונה במאפיינים רבים מן העברית המדוברת, יותר מאשר בשפות אחרות שיש להן לשון דיבור ולשון כתב. אוצר המילים, הדקדוק והתחביר העבריים מתנהגים אחרת במסמך כתוב ובדיבור זורם. גם הייצוג של העברית המדוברת בספרות היה בתחילה בסגנון גבוה ורשמי מאוד, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים חדרו מאפיינים סגנוניים של העברית המדוברת לתוך לשון הדיאלוג הספרותי.

תחיית העברית המדוברת

אליעזר בן יהודה (18581922) מוחזק באופן עממי כ"מחיה השפה העברית", ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים: הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, הוא עמל על כתיבת מילון עברי מקיף והוא זה שפעל להשארת הנושא בתודעה ונלחם נגד מתנגדי התהליך. אך חוקרים רבים טוענים היום כי הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן יהודה בירושלים, אלא במושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית. עדיין, זכותו של בן יהודה עומדת לו בהיותו המחולל והמנהיג הסמלי של תחיית העברית.

את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת המנדט הבריטי. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ופעיל, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של (בסדר לא כרונולוגי) הגימנסיות העבריות: הגימנסיה העברית בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי העברי בחיפה, וכן הקמתם של האוניברסיטה העברית, הגדודים העבריים, ההסתדרות של העובדים העבריים, וגולת הכותרת - תל אביב, העיר העברית הראשונה.

לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחולליו והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית והציונית, שפת החלוצים עובדי האדמה - שפת המהפכה של העם היהודי ההופך להיות העם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "ז'רגון" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה.

העלייה הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העבריים

Hatzvi22
הגיליון הראשון של עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודה. יצא לאור בשנים 1884-1915.
Tarbut poster
פוסטר של רשת החינוך "תרבות", שפעלה להחייאת התרבות העברית בקרב תלמידיה.
PikiWiki Israel 11793 Station Compound Tel Aviv - Jaffa
כרזה הקוראת להימנע משירה בלועזית ברחובות מחשש מפגיעה בהשלטת השפה העברית, 1930.

עם התעוררות התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים עם הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמרו "שאלה לוהטה" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת 1879, ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל ובא לירושלים.

בירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות ועד הלשון העברית), החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת עברית בעברית. בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת 1902 אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו.

לעומת זאת, פעילות נרחבת, אם כי אף היא עדיין אצל בודדים, החלה במושבות של העלייה הראשונה, ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-1884 הקים אריה ליב פרומקין בית-ספר פנימייתי ובו הונהגה העברית כשפת הדיבור הרווחת, הן בשיעורים ובן בשיחות התלמידים בינם לבין-עצמם. ב-1886 קם "בית ספר חביב", בית הספר העברי הראשון, בראשון לציון, ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית.

ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים, שהיו בדרך כלל בצרפתית; בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי איכרים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על ספרי לימוד. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו בהגייה אשכנזית וחלקם בהגייה ספרדית.

ב-1895 התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים העבריים, ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. התהליך לא עשה כברת דרך כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום-יום.

העלייה השנייה: תל אביב והמושבות

עם בואם של אנשי העלייה השנייה החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידיאלים של שלילת הגלות ותרבותה היידישאית, הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה - בעיקר במושבות - שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אמנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות-העם, הכינוסים והדיונים הרבים שאפיינו את התקופה. גם הקונגרס הציוני אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה.

ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה, אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות. כל הפעילות המנהלית בעיריית תל אביב התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר יהואש ספר ב-1913 על תל אביב כי:

"היידיש כאן היא טרפה מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר."

במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את ועד הלשון, שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ובקרב הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים לעברית (כגון שיריו של לוין קיפניס ושירי הילדים של ביאליק).

את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: מלחמת השפות. בשנת 1913 ביקשה חברת עזרה של יהודי גרמניה להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את קבלת העברית כשפתו הבלעדית של היישוב.

מיזם החייאת השפה נתקל בספקנות בעולם. בשנת 1911 כתב הבלשן תאודור נלדקה במסגרת מאמר על שפות שמיות במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה:

כלומר "חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר מה שמתיימרת להיות עברית – תיעשה שוב לשפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם פחותים עוד יותר מן הסיכויים להתגשמות חזונם על אימפריה יהודית מחודשת בארץ ישראל"[8]

תקופת המנדט: רב-מערכת עברית

לאחר מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שהעברית תהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אמנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך לתהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם גדוד מגיני השפה, שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעיתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו בשנות ה-50 נאסר על צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר להופיע ביידיש).

במינוח של איתמר אבן-זהר, בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת חבר הלאומים, שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, בעקבות ההכרה של ממשלת המנדט הבריטי (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של מדינת ישראל, פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון.

הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות במברקה הארצישראלית (ראו גם מאבקו של ישראל עמיקם במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל).

רשת החינוך "תרבות"

שיבולים של תרבות 1922
הגיליון הראשון של "שיבולים" (א' בניסן תרפ"ב - 1922), דו-שבועון מאויר לבני הנעורים בהוצאת רשת החינוך "תרבות" בפולין.
בין הכותבים בעיתון היו ח"נ ביאליק, יעקב פיכמן, א"צ גרינברג, לוין קיפניס, זלמן שניאור ויצחק קצנלסון

במקביל, החלה השפה העברית להיות אלטרנטיבה בעלת משקל גם בריכוזים היהודיים מחוץ לארץ ישראל. בתחומי פולין ההיסטורית (כיום בשטחי פולין, ליטא, אוקראינה, בלארוס) החלו בתי ספר עבריים לצוץ כפטריות אחר הגשם, והתאגדו לרשת חינוך שנקראה "תרבות". באופן חדשני, לימדו מוסדות החינוך ברשת "תרבות" את כל הלימודים, כולל את הלימודים הכלליים, בשפה העברית. הרשת פעלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ומנתה עשרות גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בתקופת פריחתה למדו בה מעל 45,000 תלמידים, בשפה העברית. רשת "תרבות" חדלה להתקיים עם הכחדת יהדות פולין בשואה. רשת החינוך כיוונה באופן מובהק לציונות, וראתה בעליה לארץ יעד נכסף. רבים מהצעירים שעלו לארץ בעליית הנוער היו בוגריה.

תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליך

כבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. החרדים התנגדו לשימושה של "לשון הקודש" לצורכי חול, וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות. מן הכיוון ההפוך התנגדו לו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, היידישיזם, קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החייאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; הרצל כותב בספרו מדינת היהודים שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".

גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי חידוש המילים ולגבי ההגייה הראויה. חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד שנות ה-30 של המאה ה-20 עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית. דמותו של בן-יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות והטרידו אותו. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי.

הגורם הראשון במעלה שהביא להצלחת החייאת הדיבור העברי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות השטעטל הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות.

מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. בנימין הרשב מונה שלושה גורמים עיקריים:

  • חיי העברית בגולה - במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר השפות היהודיות ועוד.
  • תחיית העברית שבכתב - בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה.
  • תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל - הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (הערבית, שפת המקום, והטורקית, שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות).

השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל.

מאפיינים לשוניים

התהליכים הלשוניים שחלו בשפה העברית בתקופת התחייה מתאפיינים בהשפעה שבאה משלושה כיוונים שונים: מן הירושה ההיסטורית של העברית; מתכונות של שפות אירופה, שהיו השפות הדומיננטיות בתודעת מחיי העברית; ומתהליכים עצמאיים שחלו בתוך העברית, כשם שהם חלים בכל שפה חיה. בתודעת בני התקופה עצמה הייתה התייחסות בעיקר למרכיב הראשון, ולפי השקפתם הם אכן חידשו, או ניסו לחדש, את העברית שהייתה מדוברת בימי המקרא ובימי חז"ל. עם הזמן גברה המודעות לפעולת המרכיב השני, בעיקר אצל מתקני לשון שניסו להתריע נגד חדירת גורמים זרים בלשון. ההכרה שהעברית הישראלית היא שפה העומדת בפני עצמה התגבשה רק בשנות ה-50, עם פעולתם של חיים רוזן וחיים בלנק.

הרחבת אוצר המילים וחידושי לשון

התהליך הלשוני המוכר ביותר ביחס להחייאת העברית הוא הרחבת אוצר המילים שלה. בתחילת תהליך התחייה עמדו הדוברים בפני מחסור חמור במילים שיביעו מעשים וחפצים שבחיי היום-יום. כשביקש בן יהודה מאשתו להכין תה, אמר לה: "קחי כך ועשי כך, והיי לי כך ואשתה".[9] את המחסור באוצר המילים ניתן היה להשלים על ידי שאיבה מן המאגר ההיסטורי של העברית, לעיתים תוך החלפת משמעות או גיוון בין משמעויותיהן של מילים שוות-משמעות מתקופות שונות (ילד - תינוק, ארוחה - סעודה), על ידי יבוא מילים מלשונות זרות או על ידי יצירת מילים חדשות באמצעות כלי גזירה שהיו קיימים בעברית או שהתחדשו. פעילות חידושי המילים התנהלה גם על ידי יחידים וגם על ידי ארגונים. מבין היחידים, המחדש הפורה ביותר היה בן יהודה עצמו. מלבדו חידשו מילים עוד אישים רבים, בהם יוסף קלאוזנר, ביאליק ורבים נוספים. מבין הארגונים מוכר בעיקר ועד הלשון העברית.

פעילות הרחבת אוצר המילים התנהלה עוד בתקופת ההשכלה (גם בימי הביניים היו חידושי מילים). אנשי ההשכלה, נאמנים לסגנון המקראי שלהם, השתמשו בעיקר במילים מקראיות נדירות או לא מוכרות, בדרך כלל תוך שינוי המשמעות שלהן (למשל מכונה, ביקורת). הייתה נטייה לבחור מילה הקרובה בצלילה למילה הלועזית שביקשו לתרגמה לעברית. לעיתים אף נטבעו בדרך זו צירופים המחקים את צליליהן של מילים לועזיות ("דילוג רב" = טלגרף; "לו כמו תוף" = קטר, בצרפתית locomotive), אך חידושים מסוג זה כמעט שלא שרדו. שיטת חידוש נוספת הייתה תרגום של צירופי מילים מן השפות האירופיות כצורתן, למשל תפוח-אדמה, ספר-מילים (=מילון), מורה שעות (=שעון). עם תחילת הדיבור העברי הועדף חידוש מילים יחידות על פני צירופי מילים, בין אם על ידי שקילת שורשים ובין אם על ידי הוספת תחיליות או סופיות למילים קיימות (בינלאומי, מילון, משאית). מילים רבות נוצרו כהלחם של שתי מילים (רכבל, קרנף).

בין מחדשי המילים היו ויכוחים רבים באשר לדרכי חידוש המילים. ויכוח אחד היה סביב שאילת מילים משפות אירופה. בן יהודה התנגד לכך וניסה להפוך את כל המילים הלועזיות לעבריות. בסופו של דבר גברה הגישה האחרת, ומילים בעלות צליל זר התאזרחו בכמות מסוימת בעברית הישראלית (בדומה ללשון חז"ל) תוך התאמת למערכת הפונולוגית העברית (אנציקלופדיה, אקטואלי). ויכוח אחר התקיים סביב שאילת שורשים וצורנים מן הערבית.

הגייה

שאלת ההגייה ה"נכונה" של העברית נידונה עוד מתחילת המאה ה-19. אנשי תנועת ההשכלה העדיפו את ההגייה הספרדית של העברית, שלדעתם שימרה תכונות רבות יותר של העברית הקלאסית. לעומת זאת, תחיית העברית הכתובה התקיימה על פי ההגייה האשכנזית; הדבר בולט בעיקר בשירים שנכתבו, שיש בהם חריזה אשכנזית (כגון "אוקיינוס" עם "לבנות", בשירו של ביאליק "ציפורת") והטעמה מלעילית (כמו למשל בהמנון מדינת ישראל- "התקווה").

עם תחילת הדיבור העברי עלתה במלוא חומרתה שאלת ההגייה. בפרט התלבטו בשאלה זו המורים בבתי הספר העבריים. ההחלטה שנתקבלה הייתה ללמד שנתיים בהגייה המוכרת לתלמידים ושנתיים בהגייה האחרת (בתי הספר היו ארבע שנתיים). החלטה זו לא הייתה יכולה לשמש לצרכים מעשיים, ובסופו של דבר החליט ועד הלשון, אחרי דיונים ארוכים, לאמץ את ההגייה הספרדית (ובכלל קבע כאחת ממטרותיו "לשמר את תכונתה המזרחית של הלשון"). בין הנימוקים היו העובדה שההגייה הספרדית משמרת את מערכת העיצורים הקדומה וכן את השווא הנע, הדגש החזק וההטעמה הדקדוקית; האחידות של ההגייה הספרדית לעומת הסוגים השונים של ההגייה האשכנזית (אנשי ועד הלשון, אשכנזים ברובם, לא הכירו את מגוון ההגיות השונות של עדות המזרח); העובדה שהדיבור העברי בשוקי ירושלים התקיים בהגייה ספרדית; וכן העובדה שההגייה הספרדית נתפסה כ"אסתטית" יותר על רקע היחס הכללי של החלוצים לתרבות המזרח.

מה שהתקיים למעשה אצל הדוברים הוא איבוד ההבחנות שהיו קיימות בהגייה האשכנזית ולא היו קיימות בהגייה הספרדית, בעיקר ההבחנה בין קמץ לפתח, בין צירה לסגול ובין ת רפה ודגושה. ואולם הדוברים לא הצליחו לאמץ הבחנות שהיו קיימות בהגייה הספרדית, ובכללן הגיית העיצורים הלועיים והנחציים, השוואים הנעים והדגשים החזקים (הדוברים אימצו את מערכת ההטעמה הדקדוקית). למעשה התקבלה מערכת הגייה חדשה, שהיא בבחינת המכנה המשותף הנמוך של ההגייה הספרדית והאשכנזית. שלמה גויטיין, שהיה הממונה על הוראת העברית מטעם ממשלת המנדט, קבע כי:

"המבטא המקובל ביישוב הוא ספרדי לפי הרצון ואשכנזי לפי היכולת. הוא מנסה להיות ספרדי באמצעות ההגיים הנמצאים באשכנזית."

תכנון לשון

חוקרי תחיית הלשון העברית הצביעו על ייחודו של תהליך זה כמקרה מיוחד של תכנון לשון. המאפיינים של תכנון לשון, כפי שתוארו על ידי בלשנים חברתיים, קיימים בתהליך החייאת הדיבור העברי: בחירת הלשון המתוכננת (עברית) והעדפתה על פני לשונות אחרות (יידיש ועוד); הרחבת השימוש בלשון לתחומים חדשים, במקרה זה דיבור, כתיבה מדעית ועיתונאית ואדמיניסטרציה; העמדת תקן לשוני לשפה וחיבור ספרי דקדוק, מילונים, ספרי לימוד ומדריכים; והרחבת השפה עצמה - בדקדוק ובאוצר מילים - כדי שתוכל לשמש לצרכים החדשים. במסגרת תכנון הלשון נכללות גם פעולות שמטרתן העלאת יוקרתה של השפה המתוכננת בעיני המשתמשים בה.

פעולות תכנון הלשון נעשו בראשיתו של התהליך בדרך כלל על ידי יחידים, ולא על ידי מוסדות רשמיים ומאורגנים; רק בשלבים מאוחרים הוקמו גופים ומוסדות שהוציאו לפועל את פעולות תכנון הלשון. בשונה ממקרים אחרים של תכנון לשון, המניעים של מתכנני הרחבת השימוש בשפה העברית היו מניעים אידאולוגיים. האידאולוגיה של החייאת הדיבור התבססה על רעיונות לאומיים, ונשענה על השימוש בעברית במהלך ההיסטוריה של העם היהודי.

המלחמה נגד שמרנות הלשון

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הדיבור והכתיבה התקנית נשמרו בקפדנות, נכתבו מאמרים בעיתונות ושודרו כתבות ופינות ברדיו ל"שיפור העברית".[10]

החל מאמצע שנות ה-80 החלה מגמה של לחץ גובר נגד שמרנות לשונית. הותרה הצגתם של שלטי חוצות לועזיים, בעיקר בשפה האנגלית, חברות גדולות שינו את שמותיהן לשמות לועזיים[11] השימוש במלים לועזיות גבר,[12] ונכתבו מאמרים ואף ספרים נגד שמרנות עברית,[13] לכך נוספה סוגה של תוכניות סאטירה וסטנד-אפ הלועגים לדיבור התקין, ותומכים בשגיאות הדיבור העממיות.[14] נוסף לכל אלו הצטרפו גם אנשי המחנות הניצים בפוליטיקה הישראלית, בטענות של מחטף השפה ושימושה לטובת רעיונות וגישות מדיניות שאינן כשרות או מוסריות.[15] מגמות אלו לוו גם בזירה המשפטית, בעיקר מצד ארגונים ערביים, למען הגדרת מדיניות רב-לשונית במדינת ישראל.[16][17]

להידללות רמת השפה העברית בקרב צעירים תרמה גם תרבות המרשתת[דרוש מקור]. בשנת 2010 (ה'תש"ע) משרד החינוך החליט להלחם בתופעה, ובכנסת הוחלט לקרוא לשנה "שנת עברית" (במשחק מילים עם ראשי התיבות של השנה העברית).[18]

לאחרונה המאבק סביב השפה העברית עבר גם למוסדות ההשכלה הגבוהה הישראלית ודיונים סוערים נערכים סביב עניין זה, בהם ויכוח על מדד שנחאי ואיכות וחשיבות המאמרים המדעיים המתפרסמים בפקולטה למשפטים על ידי האוניברסיטה העברית הכתובים במקורם אנגלית,[דרוש מקור] לאלו של אוניברסיטת בר-אילן הכתובים עברית. רוביק רוזנטל הראה שבמילונים המדעיים מראשית תחיית הלשון, יש מונחים רבים שתורגמו ואף היו נפוצים בשפה המדוברת, אך נזנחו לטובת מונחים לועזיים במילונים המדעיים החדשים,[19] בעוד אחרים טוענים שמבחינה מדעית, לפי אומדנים כמותיים, אין סכנה לשפה העברית, והשימוש בה יציב.[20] הדרישה להגשת עבודות גמר ולימודים באנגלית, התבררו כתופעה חוצת גבולות, ופושה בכל המוסדות.[21][22] בשנת תשע"ב (2012), הוויכוח הגיע לשיא כאשר באוניברסיטת חיפה נערך דיון בנושא התרבות הישראלית ותחילה הוחלט שלא תתאפשר בו הרצאה בעברית. בעיתון הארץ נכתב שהיו מי שנמנעו מוויכוח על כך, על מנת להימנע מיחס מזלזל מצד בכירי המוסדות.[23]

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל היישוב
פורטל השפה העברית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ המגיד מלוצק, סופרו של המגיד ממזריטש ומו"ל ראשוני ספרי החסידות, כתב בספרו 'דברת שלמה': כיון שעיקר הדיבורים והאותיות - שורשם הם בארץ ישראל הקדושה, אם כן מוכרח שהעם היושב עליה יהיו מדברים בלשון הקודש, שהיא הדיבור הקדוש, שבו נבראו כל העולמות. ואם אינם מדברים בלשון הקודש, אם כן, הארץ אינה שייכת להם...
  2. ^ מורשת דורות או יהדות תרגום הרב ד"ר משה פדרבוש (אתר דעת)
  3. ^ הרבי מלובביץ' קורא במבטא ליטאי את הפסוק במשלי: כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן - חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ - מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה - כְּחֶרֶב פִּיּוֹת!
  4. ^ והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך - פיוט עברי הנאמר בברכת 'אהבת ישראל' שלפני קריאת שמע, נשמע כאן במבטא גליצאי, ובניגון חסידי של חצר בלז
  5. ^ הפיוט 'אשאל אלהי יגאל שבויים' של רבי שלום שבזי במבטא תימני, בסרטון עם המלים. שיר זה ובייחוד הבית: 'נעלה לארצנו בשיר וזמרה וברון והדרה' הושר במטוסים בעת עליית על כנפי נשרים עם קום המדינה (יוטיוב)
  6. ^ שלמה צמח בספרו "שנה ראשונה" מתאר כיצד התגלגלו מצחוק איכרי ראשון לציון כאשר הביע את מחאתו נגד תוכנית אוגנדה במבטא הגליצאי שלו.
  7. ^ אברהם מאפו, "אהבת ציון" האתר של פרויקט בן יהודה
  8. ^ תמר עילם גינדין, המילים הגאוניות ביותר בעברית
  9. ^ ראו ספרו של Jack Fellman מ-1973, Revival of a Classical Tongue: Elizer Ben Yehuda and the Modern Hebrew Language, עמוד 38.
  10. ^ לדוגמה: מאמריו של יצחק אבינרי בעיתונות הכתובה, או התוכנית רגע של עברית ברדיו
  11. ^ דוגמאות בולטות היו חברת הענק אפרת ששינתה את שמה ל"קומברס", העיתונים הגדולים ידיעות אחרונות ומעריב הקימו אתרי מרשתת עם שמות לועזיים (ויי נט, ואנרג'י) וחברת בזק המופרטת בחלקה, שינתה את הסמל שלה לאות B והקימה חברת בת בשם בזקנט
  12. ^ השפה העברית מה זה מגניבה ירון לונדון, מוסף הספרות של ידיעות אחרונות תשס"ה
  13. ^ אני יביא לך עשר שקל ראיון בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" עם פרופ' גלעד צוקרמן, בערוץ 10 (יוטיוב)
  14. ^ קצרים - המתורגמנית
  15. ^ מיכאל ספרדהכיבוש, מחדש השפה העברית, באתר הארץ
  16. ^ פסק הדין בעתירה לגבי הלשון של ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בישראל
  17. ^ וראו בעניין זה בהרחבה בערך מדיניות לשונית בישראל
  18. ^ כאילו דה?! – משהו השתנה בשפה העברית הידלדלות השפה השגורה בפיהם של בני הנוער מדאיגה את משרד החינוך, שיוצא בתוכנית חדשה להצלת השפה ולהעלמת ה"פחחחח" (אתר מעריב)
  19. ^ מדען, דבר עברית! רוביק רוזנטל, ביום עיון בנושא, בטכניון
  20. ^ העברית חיה ומרגישה היטב, תודה מאמרו המדעי של ברנרד דב ספולסקי באתר אוח של משרד החינוך
  21. ^ באקדמיה ללשון זועמים: מרצים לא מקבלים עבודות בעברית
  22. ^ עדי ארבל, מדוע נקראת האוניברסיטה הירושלמית האוניברסיטה העברית? ככל הנראה מדובר בתואר לשם כבוד האוניברסיטה וחרפת השפה העברית, מקור ראשון
  23. ^ מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית (הארץ)
  24. ^ ביקורת: יעקב פלמן, ‏תחיית הלשון העברית בראייה בין-תחומית, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 155–158.
  25. ^ על הספר באתר האקדמיה ללשון העברית; ביקורת: ישי נוימן, על: אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, חלקת לשון 45 (תשע"ג), עמ' 235–263.
ערך מומלץ
אגודת חובבי שפת עבר

אגודת חובבי שפת עֵבֵר הייתה אגודה רשמית שהוקמה בפטרבורג בשנת 1908 ומטרתה הייתה הפצת השפה העברית ודאגה לטיפוח והתפתחות הספרות. סניפים רבים של האגודה נפתחו ברחבי רוסיה והיא עסקה בתחומים רבים של התרבות והשפה העברית, כולל חינוך ופעילות ציונית.

בית הספר חביב

בית הספר "חביב" בראשון לציון הוא בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. בית הספר נוסד בשנת ה'תרמ"ו (1886) ופעיל עד היום.

גדוד מגיני השפה

"גדוד מגיני השפה" (בזמנו אוית השם בכתיב חסר: גדוד מגני השפה) היה ארגון שפעל בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית בין השנים 1923–1936 למען טהרנות לשונית ביישוב, כלומר, למען השלטת השפה העברית.

דואר היום

דואר היום (בכתיב חסר: דֹאר היום באנגלית: Palestine daily mail) היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בין השנים 1919–1936, בעריכתו של איתמר בן-אב"י.

דן השומר

דן השומר, אופרה מאת מרק לברי ללברית מאת ש. שלום ומקס ברוד היא האופרה העברית הראשונה. הופעת הבכורה הייתה בפברואר 1945 בביצוע האופרה הארצישראלית העממית בתיאטרון מוגרבי בתל אביב.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

השחר

הַשַּׁחַר היה ירחון עברי שהוציא לאור פרץ סמולנסקין בין השנים 1868–1885 (תרכ"ט-תרמ"ד) בווינה.

סמולנסקין יסד את הירחון כדי להפיץ את רעיונות ההשכלה בין יהודי מזרח אירופה. סמולנסקין, שהיה גם העורך, פרסם בו מאמרים שקראו להפצת העברית, ללאומיות ולשיבת ציון, ואף נתן במה לרעיונות רדיקליים וסוציאליים. הוא ביקר את הרבנים ואת היהדות הדתית, שהתאפיינה לתפיסתו בקיפאון ובבערות; מן העבר השני, ביקר גם את המשכילים שקראו להשתלבות באימפריה הרוסית. סמולנסקין פרסם בכתב העת את מאמרי הביקורת שלו על משה מנדלסון ותלמידיו, שחסרו לפי דעתו את הרוח הלאומית היהודית והביאו להתבוללות ולשמד.

הירחון הושפע מכתבי עת אירופיים – בעיקר גרמניים – בני התקופה, והכיל מלבד מאמרים גם חומר ספרותי, מאמרים מדעיים, ביוגרפיות וסקירות חדשותיות מן העולם היהודי. הוא הופץ בכל אירופה, והיה פופולרי במיוחד באימפריה הרוסית, חרף קשיי הצנזורה, וקראו בו בסתר גם חלק מתלמידי הישיבות הליטאיות. העיתון סבל מקשיים כספיים ניכרים ולעיתים אף נפסקה יציאתו הסדירה לאור. אברהם בר גוטלובר, שהתנגד לרעיונותיו של סמולנסקין, הקים את כתב העת "הבוקר אור" כמתחרה לעיתונו של סמולנסקין.

בין הכותבים בכתב העת היו מרדכי דוד ברנדשטטר, יהודה ליב גורדון, משה ליב ליליינבלום, דוד כהנא, שלמה רובין (שאף סייע לסמולנסקין בהקמת הירחון ובעריכתו), פרופ' דוד צבי מילר, יהודה ליב לוין (יהל"ל), הלל נח מגיד שטיינשניידר, שלמה מנדלקרן ומנחם מנדל דוליצקי.

בכתב העת פורסם ב-1879 גם מאמרו הראשון של אליעזר בן-יהודה, "שאלה נכבדה" (במקור "שאלה לוהטה", אך בעקבות הסתייגות של סמולנסקין שונתה הכותרת), שעסק בהתעוררות הלאומיות היהודית והזכיר בדרך אגב גם את תחיית הלשון העברית. כאן גם הופיע לראשונה שירו הידוע של יל"ג: "קוצו של יוד". השיר הארוך התפרסם בהמשכים בשנת 1876, ובגרסתו הסופית - בשנת 1878.

בסך הכול יצאו 12 כרכים של "השחר", והוא הפסיק לצאת לאחר מותו של סמולנסקין ב-1885.

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

מוריה (עיתון)

מוריה היה יומון עברי שהופיע בארץ ישראל בשנים 1910–1915.

מילון בן-יהודה

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, הוא מילון עברי היסטורי חשוב של השפה העברית. כרכיו הראשונים, שיצאו לאור החל ב-1908, נערכו בידי אליעזר בן-יהודה, כחלק מפעילותו להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. לאחר מותו של בן-יהודה הושלם המילון בידי משה בר-נסים וחוקרי העברית משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני, והכרך האחרון שלו יצא לאור ב-1958‏. אף על פי שהקביעות המדעיות שלו מתקבלות בהסתייגות מסוימת במחקר האקדמי, הוא נחשב כלי עזר חשוב למחקר היסטורי של העברית, בעיקר בזכות המאגר הרחב של מובאות וציטוטים מכל רובדי הלשון העברית המצורפים לכל ערך בו.

מלחמת השפות

מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל ב-1913 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.

מליצה

מליצה – לשון גבוהה, פיוטית, שאינה נמצאת בשימוש יומיומי בדרך כלל, ומאפיינת את הלשון המקראית ולשון השירה והספרות. ספר "משלי" מדבר על "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם". בתקופת ההשכלה הרבו להשתמש בלשון המליצה, ובמהלך הזמן נתפסה פעמים רבות הלשון המליצית כציון לגנאי.

עברות

עִברוּת (בעבר היה מקובל: עִברוּר) הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי.

עברית בעברית

"עברית בעברית" היא שיטה בהוראת העברית שפותחה על ידי יצחק אפשטיין. עקרונותיה היו: לימוד טבעי הקרוב לאופן שבו נלמדת שפת אם; שיתוף כל החושים; לימוד על דרך האינדוקציה – מהפרט לכלל; ההוראה מדורגת בהיבטים מגוונים: קל מול כבד, קרוב מול רחוק, מוכר מול בלתי מוכר; התבססות על תחומי העניין של הילד; על קשר קרוב עם הסביבה הטבעית; שילוב שירה ומשחק; השפה שימשה כלי לאומי לצורך חידוש ההתיישבות בארץ.

עקרונות אלה התפרסמו במאמר "עברית בעברית", ב"השילוח" ב-1898 ופותחו במהלך השנים לשיטת ההוראה המרכזית בתקופת תחיית הלשון העברית. "זרם העובדים", שדגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי, פעל לאורה עד שנות החמישים של המאה ה-20. השיטה נפוצה גם בבתי ספר יהודיים מחוץ לארץ ישראל. בן-ציון טרגן השתמש בה באלכסנדריה שבמצרים מ-1905.

כמאה שנה לפני אפשטיין, מתאר שלמה מיימון באוטוביוגרפיה שלו "חיי שלמה מימון" את שיטת ההוראה בחדר שבו למד כלימוד של עברית ללא הנחיות דקדוקיות כלשהן (דבר הנראה בעיניו פגום מיסודו), ולמעשה כחיקוי של הדרך שבה אדם לומד את שפת אמו.

עברית ישראלית

עברית או עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חוץ ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא השפה הנפוצה בישראל והינה השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים – במיוחד העיצורים הלועיים. העברית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

פיליטון

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilleton – "פייטון" = דף קטן, עלון, דף מצורף) הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

שלמה לוצקר

רבי שלמה פלאם מלוצק (נודע בשם: שלמה לוצקר, מכונה גם המגיד מלוצק והמגיד מסקול; נפטר י' בשבט ה'תקע"ג (11 בינואר 1813), היה תלמידו של המגיד ממזריטש, מוציא לאור ובעל בית דפוס להפצת כתבי האר"י וספרי החסידות הראשונים. ערך והוציא לאור את ספרו של המגיד ממזריטש מגיד דבריו ליעקב. מייסד שושלת אדמו"רים.

תחדיש

תחדיש (או בלועזית: נאולוגיזם) פירושו מילה חדשה, מטבע לשון חדש או משמעות חדשה למילה קיימת. החידושים הלשוניים עשויים להיזקף לזכות אדם מסוים, פרסום כלשהו ולעיתים לתקופה מסוימת. המונח "נאולוגיזם" הוטבע בשנת 1800, והיה בשימוש יחיד עד להופעת המילה "תחדיש" (שהיא עצמה תחדיש של הלל הרשושנים).

תקופת התחייה

תקופת התחייה או דור התחייה הוא הכינוי לתקופה בת 60 השנים בספרות העברית – מתום תקופת ההשכלה עם "הסופות בנגב" ב-1881 ועד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-1947.במוקד תקופת התחייה עמדה התמורה בחיי היהודים במזרח אירופה ובעיקר חיבת ציון והציונות. השפה העברית גם היא שינתה את פניה עם תחיית הלשון העברית הכתובה והמדוברת, כשבמקביל מתרחשת גם תחיית היידיש ומתקיימת מעין תחרות עמה. הדור הראשון של סופרי תקופת התחייה פעל בעיקר באירופה, ואילו בהמשך התקופה עבר מרכז הכובד של הספרות העברית לארץ ישראל.

יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מסמנת את המעבר מספרות ההשכלה לספרות התחייה. בין הסופרים והמשוררים העבריים הבולטים של התקופה נמצאים ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין והזז.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.