תחותמס השלישי

תחותמס השלישי 1450-1490 לפנה"ס, בן השושלת ה־18, אחד ממלכי מצרים העתיקה הבולטים. בימיו גבולות הממלכה השתרעו מסודאן עד לנהר הפרת, והוא הקים מקדשים רבים.

תחותמס השלישי
Thutmosis III wien front
מדינה הממלכה החדשה של מצרים
שושלת השושלת ה-18
TuthmosisIII
פסל של תחותימס ה-3, במוזיאון בלוקסור

עלייתו למלכות

תחותמס השלישי נולד לתחותמס השני מפילגש נחותה בשם איסיס, אך עם מות המלך היה בעל הדרישה הכי מכובדת לכתר וכך הוכתר כמלך על מצרים בגיל 10 (שנת 1479 לפנה"ס). הוא אורס לאחותו למחצה; ואמה, חתשפסות, לקחה לידיה את ענייני ניהול הממלכה. רק לאחר מותה חזר תחותמס לשלוט במצרים.

תחותמס התייחס לתקופת מלכותה של חתשפסות כשלטון בלתי חוקי. הוא מחק את שמותיה המלכותיים והציב את שמותיו במקומם. בנוסף מנה את שנות שלטונו ממותו של תחותמס השני והוסיפן לשנות שלטונו.

בתקופת חתשפסות, התרופפה השליטה על שטחי האימפריה. חתשפסות לא יצאה למסעות צבאיים. כאשר עלה תחותמס השלישי לשלטון החל לצאת למסעות צבאיים. בשנת 1482 לפנה"ס יצא תחותמס השלישי למסעו הראשון לאחר שהתייצבה מולו ברית נרחבת של מלכי כנען בראשות מלך העיר קדש. המרד נתמך על ידי ממלכת מיתני. תחותמס עצמו כתב שהמרד התפשט על פני כנען כולה "מן העיר ירזה ועד קצות תבל". (יֻרְזָה שכנה כנראה בתל גמה של היום).[1] תחותמס ערך בסך הכול 16 מסעות צבאיים. במסעו השמיני ניצח את מיתני אך לא הצליח לבסס את שלטונו בסוריה. בכנען, לעומת זאת, עבר השלטון במלואו למצרים.

כיבוש מגידו

Egypt.KV34.04
סצנה מתוך אמדואט קברו של תחותמס השלישי KV34

בתגובה למרד, הצעיד תחותמס את צבאו לעבר מגידו (1457-1458 לפנה"ס). בדרך עצר בעזה ששמרה על נאמנותה. הקרב במגידו היה לקרב המתואר הראשון בהיסטוריה. תיאורו חרוט על אחד המקדשים בכרנך שבמצרים. על פי התיאור שנתפס כאמין למדי, עלה תחותמס בדרך הים, אל עבר מגידו עד שהגיע ליחם, דרומית לגת (הכפר ג'ת של היום, דרומית לחדרה).

ביחם עמדו בפניו שלוש דרכים להגיע למגידו והלאה למיתני.

תחותמס, לפי תיאורו, עצר באזור חדרה דהיום וכינס ישיבה עם יועציו לבחירת הדרך. יועציו הציעו לו לבחור בוואדי מילק שכן ואדי ערה מוביל הישר אל מגידו, ובוודאי יצפה מלך מגידו מהלך זה. בנוסף טענו היועצים כי ואדי ערה צר בהרבה, וקל יותר להשתמש בו לצורכי מארב. תחותמס סירב לעצת יועציו. הוא גרס כי אם יועציו הבינו את הפוטנציאל בוואדי ערה, בוודאי הבין זאת גם מלך מגידו, ועל כן המארב יהיה בוואדי מילק.

תחותמס עבר דרך ואדי ערה והפתיע את הצבא הכנעני שאכן חיכה בפתח ואדי מילק (בסביבות יקנעם עילית של ימינו). תחותמס הציב את צבאו בין הצבא הכנעני לעיר מגידו. כך תיאר המלך את הקרב:

אז התגבר הוד מלכותו בראש צבאו והם ראו שהוד מלכותו אמנם מתגבר והם ברחו בחיפזון למגידו בפנים מבוהלות. הם עזבו את בתיהם ואת מרכבות הזהב והכסף שלהם. הרי האנשים ממגידו כבר סגרו את העיר בפניהם וכדי למשוך אותם למעלה הורידו להם חבל עשוי בגדים. לולא נתנו החיילים את תשומת לבם לחפצים אשר השאירו היו שוללים בכיבוש את מגידו.

על פי התיאור הביס כליל צבא תחותמס את צבא מגידו. תחותמס הוסיף תיאור מזלזל מעט בצבא אויבו, על חיילים הנמלטים ומועלים לחומת מגידו בחבלים מאולתרים מבגדים. הוא ציין לבסוף שהסיבה שלא כבש את מגידו היא שחייליו החלו לעסוק בביזה, ובכך נתנו זמן לצבא מגידו להיכנס ולהסתגר בעיר. בתום מצור בן שבעה חודשים נפלה מגידו וברית המלכים הכנענים איתה.

תוצאות המלחמה

בכתובת בכרנך מסופר שלאחר הקרב תפס תחותמס 2238 סוסים, ולאחר כיבוש מגידו הובלו דרומה, כס זהב, בקר וחיטה רבים (בכתובת מצוינים 207,300 כור חיטין שהם כ־800,000 ליטר). המספרים מוגזמים ככל הנראה, והכמות האמיתית עמדה, כנראה, על מחצית או שליש מהשלל שתואר.

בעקבות ניצחונו הקים תחותמס השלישי מערך מנהלי-שלטוני בכנען. הוא השאיר את השלטון הישיר על הערים בידי השלטים המקומיים, אולם מספר ערים הופקעו והוקמו בהם מרכזים שלטוניים ישירים של מצרים. העיר ששימשה כמרכז השלטון המצרי בכנען הייתה עזה, במקביל הופקעו ערים נוספות ביניהן: יפו, בית שאן, ינועם בעבר הירדן, כומידו בבקעת הלבנון, ובחוף הפיניקי צומור ואולזה.[2]

המשך כיבושי תחותמס

כעבור מספר שנים פנה תחותמס להכנעת מיתני ואף נחל הצלחה, מערכתו האחרונה הייתה כנגד נוביה, שם הכניע שבטים מקומיים רבים, שמאוחר יותר העביד במכרותיו, שהיו לבסיס הכלכלה המצרית מימיו והלאה. לאחר ניצחונותיו הרבים, המיסים והמתנות שנשלחו אליו בידי עמי העולם העתיק העשירו את קופת הממלכה והוא פנה לבניין מקדשים מפוארים. כאשר נפטר בשנת 1426 לפנה"ס נקבר בעמק המלכים ובנו, אמנחותפ השני, ירש את אביו.

הערות שוליים

  1. ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 106
  2. ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 99
הקודם:
חתשפסות
פרעוני מצרים הבא:
אמנחותפ השני
1430-1439 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1439 - 1430 לפני הספירה

1440-1449 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1449 - 1440 לפני הספירה

אמדואט

אמדואט (פירוש מילולי "הנמצא בעולם שאחרי" תורגם גם כ"כתב הלשכה הנסתרת אשר בשאול" וגם "ספר מה קיים בשאול") הוא כתב קבורה מצרי עתיק חשוב, של הממלכה החדשה. כמו כתבי קבורה מצריים רבים, הם נמצאים כתובים בחלקם הפנימי של קברי הפרעונים. בניגוד לכתבי קבורה אחרים, לעומת זאת, היה הכתב שמור רק לפרעונים (עד השושלת ה-21 כמעט באופן בלעדי) או לבני אצולה בדרגה גבוהה.

הכתב מספר אודות רע, אל השמש המצרי שעובר דרך העולם התחתון, מהזמן שבו השמש שוקעת במערב, עד הזמן בו היא מופיעה שוב במזרח. נכתב בו הפרעונים שמתים, נלקחים למסע דומה, אשר בסופו מתאחדים הם עם רע וחיים יחדיו לנצח.

העולם התחתון מחולק ל 12 שעות הלילה, שכל אחת מייצגת בעלי ברית ואויבים שונים, הפוגשים את פרעה ואל השמש. אמדואט מכיל את שמות כל האלים והמפלצות האלה, כשמטרת הספר העיקרית היא לידע את הפרעונים המתים את שמותיהם, כך שיוכלו לקרוא להם לעזרה, או להשתמש בשמם כדי להביס אותם.

בנוסף למניית ומתן שמות לתושבי דואט (עולם המתים) השליליים והחיוביים, איוריו של אמדואט מראים את טופוגרפית העולם התחתון. גרסתו המלאה המוקדמת של הכתב נמצאת ב-KV34, קברו של תחותמס השלישי בעמק המלכים.

אמנחותפ השני

אמנחותפ השני פרעה מצרי מתקופת הממלכה החדשה המלך השביעי של השושלת ה-18. היה בנו של תחותמס השלישי. יצא למספר מסעות מלחמה לכנען וסוריה. בתקופתו נוצר איזון בין ממלכת מיתני ומצרים לגבי אזורי השליטה של שתי האימפריות. תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1450 – 1425 לפנה"ס (על פי הכרונולוגיה המצרית הגבוהה).

גת רימון (נחלת דן)

גת רימון הייתה עיר לויים בנחלת שבט דן.

גת רימון מוזכרת בנחלת דן על פי הפסוקים בספר יהושע:

"לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק וְגַת-רִמּוֹן".

בהמשך, מוזכרת גת רימון ברשימת ערי הלויים:

"וממטה-דן--את-אלתקא, ואת-מגרשיה; את-גיבתון, ואת-מגרשיה. את-איילון, ואת-מגרשיה, את-גת-רימון ואת-מגרשיה: ערים, ארבע.".

יש המזהים את גת רימון עם העיר גת (במצרית: כנת) המוזכרת ברשימת תחותמס השלישי בסמיכות ליפו, לוד, אונו ואפק. יש הסוברים שהיא מוזכרת בשם Gamteti במכתבי אל-עמרנה.

החוקר הקתולי, האב פליקס-מארי אבל, זיהה את גת רימון בתל אבו זיתון שבפרדס כץ. בנימין מזר שלל זיהוי זה בגלל שתל אבו זיתון הוא קטן מידי, לטענתו, ועל כן הציע לזהות את גת רימון בתל נפוליאון. בייאר הציע לזהות את גת רימון באזור סלמה. החופרים בתל אבו זיתון בסוף 1957, אשר מצאו בו ממצאים מימי שבי ציון המעידים על התיישבות במקום, הביעו תמיכה בזיהוי תל אבו זיתון כגת רימון. אולם שאלת מיקומו של גת רימון לא הוכרעה.

דיר אל-בחרי

דיר אל-בחרי או דיר אל-בחארי (בערבית الدير البحري, פירושו: המנזר הימי, בשל קרבתו לנהר הנילוס) הוא מתחם של מקדשי קבורה וקברים שנמצא בנקרופוליס של תבאי, בגדה המערבית של הנילוס, מול העיר לוקסור שבמצרים.

האנדרטה הראשונה שנבנתה במקום היא מקדש הקבורה של מנתחותפ השני מהשושלת ה-11. בתקופת השושלת ה-18 הרחיבו אמנחותפ הראשון וחתשפסות את הבנייה באתר.

האתר הארכאולוגי נחפר לראשונה בשנת 1858 על ידי הארכאולוג הצרפתי אוגוסט מארייט. חפירותיו שעיקרן היה חיפוש ממצאים ייחודיים, היו חסרות סדר ושיטה. חלק מהממצאים הוא השאיר בתוך ערימות פסולת. הארכאולוגים שהגיעו אחריו לחפור במקום, עבדו שנים כדי למיין את הממצאים.

המאה ה-15 לפנה"ס

המאה ה-15 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1500 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1401 לפני הספירה. זוהי המאה ה-15 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

חתשפסות

חַתְּשֶׁפְּסוּת (1508-1458 לפנה"ס בקירוב) הייתה המלכה החמישית בשושלת ה-18 של מצרים העתיקה, מהחשובות שבפרעוני מצרים. היא הייתה האישה הראשונה שכיהנה כפרעה. במשך שנותיה של מצרים העתיקה כיהנו עוד מספר נשים בתפקיד זה, אך משך שלטונן היה קצר יותר. מינוייה ואופן שלטונה מעידים על עוצמתן של הנשים במצרים העתיקה, לפחות בקרב המעמד העליון. האגיפטולוג ג'יימס הנרי ברסטד תיאר אותה בתור "האישה הגדולה הראשונה בהיסטוריה המתועדת". משמעות השם חתשפסות הוא "הבכירה שבנשות האצולה".

מיתני

מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.

במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.

מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".

המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.

מקדש לוקסור

מקדש לוקסור (בערבית: معبد الاقصر) הוא מקדש מצרי קדום הממוקם בגדה המזרחית של נהר הנילוס, בעיר לוקסור (תבאי העתיקה) שהוקמה בשנת 1400 לפנה"ס וידועה בשפה המצרית כ"המקלט הדרומי". המקדש נבנה עבור שלישיית האלים הנערצת, אמון, אשתו מות ובנם ח'נום. ונבנה בתקופת הממלכה החדשה במצרים. בשנת 1979 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.

נחל עירון

נַחַל עִירוֹן (בערבית: وادي عارة; תעתיק: ואדי עארה) הוא נחל באזור רמות מנשה והשרון הצפוני בארץ ישראל, באורך 20 קילומטרים, הממוקם בקווי המפגש של השומרון, רמות מנשה, והשרון. הנחל הוא אחד מיובלי נחל חדרה.

ראשיתו של נחל עירון בהר אלכסנדר שליד אום אל־פחם, משם הוא יורד לכיוון דרום-מערב, במקביל לקו התחום בין רכס אום אל־פחם לקער רמות מנשה. כקילומטר ממערב לצומת משמר הגבול יוצא הנחל אל מישור השרון הצפוני, ומתחבר לנחל חדרה מדרום למושב תלמי אלעזר.

בעמק הנחל ועל גדותיו מספר גדול של יישובים. בחלקו המזרחי, ההררי, היישובים הערביים (ממזרח למערב) מושריפה, מוצמוץ, עין איברהים, אום אל פחם, ערערה, עארה וכפר קרע אום אל קוטוף, חור צקר, דאר אל חנון, אל עריאן, ביאדה, עין אבראהים וואדי אל קצב, מערבה משם, לאורך חלקו המישורי, היישובים היהודיים ברקאי, עין עירון, עין שמר, מענית, גבעת חביבה, שער מנשה ותלמי אלעזר. צמוד לאפיקו עובר כביש מספר 65, המכונה כביש ואדי עארה, המחבר בין צומת משמר הגבול לצומת מגידו, ומשמש כעורק תחבורה חשוב במדינת ישראל.

פרעה

פַּרְעֹה הוא תוארם של מלכי מצרים העתיקה, שנחשבו לאלים. מקור השם מהמילה המצרית פָר-עָה, שמשמעותה "בית גדול", או פר-רע ביתו של רע אל השמש.

המילה שימשה לתיאור ארמון המלך, ובמהלך השנים שונתה משמעותה לתיאור המלך עצמו. הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במונח פרעה לציון מלך מצרים הייתה בתקופת תחותמס השלישי, שמלך בתקופת השושלת ה-18 (1539 - 1292 לפנה"ס). החל מתקופת השושלת ה-22 (945 - 720 לפנה"ס), נוסף תואר הכבוד פרעה לכל אחד משליטי השושלת.

המקרא, לרבות ספר שמות, משתמש בתואר פרעה כשם עיקרי למלך מצרים, ובעקבותיו הפך השם פרעה בקרב העולם המערבי כשם נרדף למלך מצרים, וכך מתייחסים למלכי מצרים כאל "פרעונים", גם כאשר מדובר בתקופה שבה התואר עדיין לא היה נהוג.

קדש (ארנת)

קֶדֶש ("כּינסַה" בהגייה החתית), הייתה עיר חורית עתיקה ששכנה על גדות נהר האורונטס בשטח מערב סוריה של היום. חורבותיה נמצאות בתל נבי מִנד, 24 ק"מ דרומית מערבית לחומס. החורבות זוהו על ידי קנת קיצ'ן (Kenneth Kitchen).

האתר של קדש יושב לראשונה בתקופה הכלקוליתית. בתקופת הברונזה המאוחרת, העיר הייתה עיר חשובה, והייתה יעד למסעי קרבות של חלק ממלכי השושלת ה-18 והשושלת ה-19 של מצרים. העיר שכנה בשטח ממלכת אמורו, בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר.

תחותמס הראשון שמלך בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס יצא בשנת מלכותו השנייה למסע מלחמה כנגד ברית ממלכות בראשה עמדה מיתני, וכללה גם את החתים, ארם וקדש.

בשנת 1482 לפנה"ס יצא תחותמס השלישי למסע המלחמה הראשון, לאחר שהתייצבה מולו ברית נרחבת של מלכי כנען בראשות מלך העיר קדש. המרד נתמך על ידי ממלכת מיתני. תחותמס עצמו כתב שהמרד התפשט על פני כנען כולה "מן העיר ירזה ועד קצות תבל" (יֻרְזָה שכנה כנראה בתל גמה של היום). מרד זה הוכרע בקרב מגידו. רק במסעו השישי הצליח לכבוש אותה. במאה ה-14 לפנה"ס עברה העיר להיות תחת השפעה חתית.

העיר קדש מופיעה בתשעה מכתבים במכתבי אל-עמארנה. במכתב 189 מופיעה התכתבות בין מלך קדש "אִיתַגַמַה", שמלך באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, למלך מצרים. במכתב הוא מתלונן על ביריאווזה מלך דמשק שמשמיץ אותו. איתגמה מופיע ב-11 מתוך 382 מכתבי אל עמרנה, מתוכם 4 מכתבים העוסקים בארץ "עמקו" ששכנה בדרום עמק הבקאע שבלבנון. במכתבים מופיעים שמות של שני מלכים נוספים של קדש "סוטרנה" ו"ארי-טשוב".

בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס יצא סתי הראשון למסעו השלישי שמטרתו הייתה להילחם בחתים, הוא הצליח להכותם בקדש, לזכר ניצחונו הציב מצבת ניצחון שנמצאה במקום בחפירות ארכאולוגיות.

בימי רעמסס השני נערך בקרבת העיר קרב קדש כנגד האימפריה החתית שבראשה עמדו מוותליש השני וחתושיליש השלישי. הקרב נערך על השליטה באזורי כנען, סוריה ולבנון. בתחילת הקרב הייתה יד החתים על העליונה אולם המצרים, בהנהגתו של רעמסס, התעשתו וגרמו לחתים אבידות כבדות. הקרב הסתיים בתיקו טקטי, אולם הניצחון האסטרטגי במלחמה היה בידי החתים, כש-16 שנים מאוחר יותר, הגיע המאבק לסיומו עם חתימת הסכם שלום בין שתי המעצמות. על פי הסכם זה קדש נשארה בידי החתים והגבול בין הממלכות עבר באזור בקעת הלבנון.

קדש נהרסה ונעלמה מעל דפי ההיסטוריה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, בעקבות פלישת גויי הים. בשכבה העליונה שבתל נמצאו שרידים מהתקופה ההלניסטית. שרידים אלה מעידים שהעיר הייתה מיושבת בתקופה זו. למרגלות התל נמצאו שרידים מהתקופה הביזנטית.

קרב מגידו (המאה ה-15 לפנה"ס)

קרב מגידו הוא קרב שנערך במאה ה-15 לפנה"ס בין תחותמס השלישי פרעה מצרים וברית של ערי-מדינה כנעניות בלבנט בראשות מלך קדש, אשר שכנה על גדות נהר האורונטס, ובתמיכת ממלכת מיתני. למרות שהדיווח ההיסטורי היחיד שבידינו הוא זה של הצד המצרי, כפי שמופיע במספר כתובות: כתובת שנחקקה על גבי מקדש אמון בכרנך ואסטלה שנתגלתה בג'בל ברקל שבנוביה, קרב זה נחשב לעימות המתועד המהימן הראשון בהיסטוריה.

רשימת המלכים מכרנך

רשימת המלכים מכרנך רשימה של מלכי מצרים מכרנך. הרשימה כללה במקורה 61 שמות של מלכים. הרשימה שכנה בעבר על קיר ב"אולם הפסטיבל של תחותמס השלישי" במתחם אמון-רע בכרנך שבמצרים העליונה. הרשימה נוצרה בתקופתו של תחותמס השלישי מלך מצרים מהשושלת ה-18, שמלך במאה ה-15 לפנה"ס בתקופת הממלכה החדשה. הרשימה החלה מהמלך סנפרו מהשושלת הרביעית, מתקופת הממלכה הקדומה שמלך במאה ה-26 לפנה"ס. מהרשימה המקורית שרדו 39 שמות קריאים של מלכים. שם של מלך אחד לא נכתב בכרטוש. הרשימה נמצאת היום במוזיאון הלובר בפריז.

הרשימה המקורית לא כללה את כל המלכים, מלכים נוספים היו ידועים ממקורות עתיקים אחרים, חשיבותה הנוספת של הרשימה נובעת מכך שהיא כללה רשימות של מלכים מתקופת הביניים הראשונה והשנייה שנעדרו מהרשימות האחרות.

הרשימה תוארה לראשונה על ידי האגיפטולוג הבריטי ג'יימס ברטון (James Burton) בשנת 1825. בשנת 1843 גנבה ההרפתקנית הצרפתייה מילי פריס (Emile Prisse) את האבנים בקיר שהכילו שמות של מלכים. במקביל לפעילותה, משלחת גרמנית ברשותו של האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס (Karl Richard Lepsius), עשתה את דרכה לאורך הנילוס לכיוון כרנך. פריס שרצתה להבטיח את הממצא לצרפתים, הזדרזה ופרקה את אבני הקיר ושלחה אותם לצרפת. חלק מהאבנים ניזוקו. במקדש בכרנך מוצג העתק של הרשימה.

רשימה זו ביחד עם רשימות מלכים אחרות שנמצאו אבן פלרמו, רשימת המלכים מטורינו, רשימת המלכים מאבידוס ספרו של מנתון "אגיפטיקה" ועוד שימשו את האגיפטולוגים במחקרם ליצירת רשימה של מלכי מצרים בעת העתיקה, וכתיבת הכרונולוגיה המצרית, תוך הצלבת המידע מהמקורות השונים.

תל יקנעם

תֵּל יָקְנְעָם הוא תל גדול ואתר ארכאולוגי הנמצא בין העיר יקנעם עילית למושבה יקנעם של ימינו. בערבית ולאורך רוב ההיסטוריה המאוחרת של האתר התל נודע בשם הדומה לקמון או קיימון. מקור שם זה כנראה בעיוות של השם העברי. האתר משתרע על שטח של כ40 דונם וגובהו 60 מטרים. עם מספר הפסקות קצרות, תל יקנעם היה מיושב במשך 4,000 שנים מאז תקופת הברונזה הקדומה ועד ימי הסולטנות הממלוכית.

תל יקנעם ממוקם בסמוך לאחת מהדרכים החשובות ביותר בעת העתיקה אשר עברה בוואדי מילק וקישרה בין דרך הים (ויאה מריס) והדרך המובילה צפונה לעיר צור. נקודה זאת הקנתה ליקנעם העתיקה ערך אסטרטגי וכלכלי רב.

האזכור הראשון של יקנעם הוא "ענקנעם", ברשימת הערים אותן כבש תחותמס השלישי מלך מצרים העתיקה באזור ארץ ישראל של ימינו. לאחר מכן מוזכרת העיר בתנ"ך כעיר שהובסה על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון. העיר יושבה על ידי בני שבט לוי. העיר מוזכרת פעמיים במקורות רומיים ושרידים של כנסייה ביזנטית נמצאים בראש התל. בתקופת הצלבנים שמה של העיר היה קיימונט ולמשך תקופה קצרה, העיר הייתה מרכזה של סניוריה קטנה. במאה ה13 לספירה נכבשה העיר על ידי הממלוכים. בראש התל קיים מבצר אשר נבנה על פי דעת חוקרים על ידי דאהר אל-עומר ששלט בגליל בימי ההתקופה העות'מאנית בארץ ישראל במאה ה-18.

תל יקנעם נחפר כחלק מפרויקט של חפירה אזורית יחד עם תל קשיש ותל קירי.

תל מגידו

תל מגידו (ערבית تل المتسلم תל אל-מֻתַסַלִם - "תל המושלים") הוא מהאתרים הארכאולוגיים הראשונים שנחפרו בארץ ישראל. ראשית ההתיישבות בו החלה באלף הרביעי לפנה"ס.

האתר פתוח לקהל משנות ה-50 של המאה ה-20. בתקופה בו נחפר האתר לא היו מודעים לבעיות השימור. לאורך השנים לא נעשו באתר פעולות שימור מקיפות. בשנת 2005 הוכר האתר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, ובשנת 2006, לאחר ההכרה, הוכנה תוכנית שימור מקיפה לאתר.

תל שרוחן

תל שָׁרוּחֶן (תַל אל-פַארִעַה (דרום)), הוא תל בנגב הצפוני על גדתו המערבית של נחל הבשור. הזיהוי של התל עם "שרוחן" (עיר כנענית קדומה) אינו ודאי. התל נמצא בסמוך למושב עין הבשור ולמרות שגובהו הוא רק כ-20 מטר מעל סביבתו, הוא בולט למרחוק באזור המישורי בו הוא נמצא. שטח התל הוא 66 דונם ועובי השכבות הארכאולוגיות בו הוא כ-14 מטר. צדדיו המזרחיים והצפוניים של התל נמצאים מעל ואדיות והם תלולים. הצד המערבי מתון מאוד וגם הצד הדרומי מאפשר גישה אל התל. בתל נתגלו שרידי יישוב מתקופות שונות והארכאולוגים סוברים, כי היישוב בתל התקיים ברציפות בין תקופת הברונזה התיכונה ובין התקופה הרומית.

ממצאים חקסוסיים מהאתר מעידים לטענת מספר חוקרים, על היותו 'שרוחן'. העיר נזכרה שלוש פעמים ברשומות המצריות: סיפור גירוש החיקסוס בידי יעחמס הראשון אשר צר על שרוחן במשך שלוש שנים עד אשר הכניעה, מסע מלחמתו של תחותמס השלישי וזה של שושנק. התל שוכן בסמוך לדרך לחצי האי ערב, וכן דרך הים.

התל שימש כמצודת גבול וכתחנת דרכים וסימן באלף השני והאלף הראשון לפני הספירה את גבולו הדרום מזרחי של האזור שמרכזו היה באזור עזה. בנוסף, שימש האתר כמקום מפגש בין האוכלוסיות החקלאיות ששכנו ממערב לו ובין אלו ששכנו ממזרח לו בשטח בעל האופי המדברי.

ניתן להגיע אל התל באמצעות דרך הבשור העוברת למרגלות צידו המערבי של התל.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.