תחביר עברי

התחביר העברי הוא מערכת כללי התחביר (בניית משפטים) של השפה העברית. כללים אלה קובעים איזה רצף מילים מהווה משפט עברי תקין.

בעברית לכל חלק בעל תפקיד במשפט יש שם.

המשפט הפשוט וחלקיו

המשפט הפשוט מוגדר כמשפט שיש בו רק נשוא אחד. כל שאר סוגי המשפטים הם צירופים של משפטים פשוטים אחדים.

נושא

הנושא הוא החלק המרכזי במשפט, בין אם מדובר במשפט שמני ובין אם מדובר במשפט פועלי. אין משפט ללא נושא. הנושא הוא הדבר המרכזי שעליו המשפט מדבר. דוגמה: במשפט הקודם המילה "הנושא" היא נושא המשפט.

נושא סתמי

סוג מיוחד של נושא הוא הנושא הסתמי. נושא סתמי הוא נושא שאינו מוגדר, כאשר איננו יודעים בדיוק מהו נושא המשפט. בדרך כלל הנושא הסתמי בא ביחד עם הנשוא, בפועל בגוף שלישי רבים, במשפטים מהסוג: "אומרים ש..." או "הודיעו ש..." ניתן לומר שהנושא הסתמי מקביל לשם הגוף הגרמני man.

נשוא

הנשוא הוא החלק השני במרכזיותו במשפט. מבחינים בין נשוא פועלי (שהוא פועל) לבין נשוא שמני (שהוא שם עצם, שם תואר, או צירוף מהסוג מילת יחס+שם עצם). בכל המקרים, הנשוא מדבר על הנושא, ומתאר משהו שקשור אליו. במשפטים פועליים הפועל הוא הנשוא. במשפטים שמניים הנשוא הוא מה שהמשפט מחדש לנו, ואם לא ניתן לעשות הבחנה, אז הנשוא הוא שם העצם המרכזי השני בסדר (הראשון יהיה הנושא). לדוגמה: במשפט "הטיגריס האסייתי הוא בעל חיים טרופי מסוכן ביותר" המילים המרכזיות הן "הטיגריס" ו"בעל חיים". מכיוון שהמילה "בעל חיים" באה אחרי המילה "הטיגריס", היא תהיה הנשוא (אם כי במקרה הזה היא הנשוא גם משום שהיא אינה מיודעת, ו"הטיגריס" היא מילה מיודעת).

נשוא מורחב

סוג מסוים של נשוא הוא הנשוא המורחב. הנשוא המורחב מכיל יותר ממילה אחת, אך הוא מתאר פעולה אחת. לרוב נמצא את הנשוא המורחב במשפט הפועלי.

ישנם שלושה סוגים של נשואים מורחבים:

  • צירוף מהסוג פועל+שם פועל, כמו: "רצה ללכת".
  • ניב או ביטוי. ניבים המכילים פועל יכולים לשמש כנשוא מורחב.
  • צירוף קבוע של שני פעלים המחוברים ביניהם בו"ו החיבור, כמו: "הלך והחריף".

לא כל צירוף של פועל+שם פועל הוא נשוא מורחב. כך, הצירוף "אסור לעשן" הוא משפט בפני עצמו ומנותח כך: "אסור" - נשוא, "לעשן" - נושא, וזאת משום שיש להפכו קודם ל"העישון אסור".

כמו כן, אם קיים קשר של תכלית בין הפועל לשם הפועל לא מדובר בנשוא מורחב. לדוגמה, "יצאתי לקנות ירקות" איננו נשוא מורחב, כיוון שניתן לומר "יצאתי כדי לקנות ירקות".

אוגד

האוגד מופיע אך ורק במשפטים שמניים (קרי, במשפטים שאין בהם פועל). האוגד הוא לרוב: הטיה של השורש הי"י - היה, היו; שם גוף - הם, הן; וכן פועל שמציין מעבר - נהיה, נהפך. המילה "אין" משמשת כאוגד כשהיא משמשת כשוללת שם-תואר ולא כשוללת קיום. "אין" ששוללת קיום, כמו במשפט "אין לי כלב" היא נשוא, וכך גם המילה "יש".

מושא

המושא הוא השלמה מוצרכת לנשוא הפועלי. זהו בעצם הדבר שעליו מתבצעת הפעולה שמובעת בפועל. הדוגמה הטריוויאלית ביותר למושא היא המשפט "יוסי אכל תפוח". אם נשמיט את המילה "תפוח", ייווצר אצלנו הרושם כאילו המשפט חסר דבר-מה. אנחנו נרצה לדעת את מה בדיוק יוסי אכל. לכן, המילה "תפוח" היא מושא. גם דוגמה זו אינה מדויקת, משום שבמקרים מסוימים (במיוחד אם המשפט הוא חלק מקטע ארוך יותר), המשפט "יוסי אכל" יכול להוות משפט שלם - אם הוא מתאר את תהליך האכילה כשלעצמו, לדוגמה.

מבחינים בין שני סוגי מושאים:

  • מושא ישיר הוא מושא המצטרף לנשוא ישירות, או באמצעות המילית "את". לדוגמה:
    • "יוסי בנה בית",
    • "יוסי בנה את הבית".
  • מושא עקיף הוא מושא המצטרף לנשוא באמצעות "מילת יחס מוצרכת", כלומר מילת היחס היחידה שיכולה לבוא עם פועל זה, או כזו שמשפיעה על משמעותו. לדוגמה:
    • "יוסי הקשיב למוזיקה",
    • "יוסי הודה לחברו",
    • "יוסי הודה במעשה" .

תיאור

התיאור הוא השלמה של הנשוא הפועלי, שאינה מוצרכת. מבחינים בין תשעה סוגי תיאורים:

  • תיאור זמן: אכלנו במסעדה אתמול.
  • תיאור מקום: אכלנו במסעדה אתמול.
  • תיאור מידה (כמות): איש זה תרם רבות למפעל ההתיישבות.
  • תיאור סיבה: החלונות נשברו מפאת הסערה.
  • תיאור תכלית: הלכתי למשרד כדי לתרום.
  • תיאור תנאי: בלי קמח לא תהיה עוגה.
  • תיאור ויתור: למרות איומי ההסתדרות בשביתה, התוכנית הכלכלית יצאה לפועל.
  • תיאור מצב: "חזרנו מהטיול עייפים" ניתן גם לומר: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים".
  • תיאור אופן: אכלנו בחופזה את הדג.

לוואי

כל תוספת לא-מוצרכת לשם עצם היא לוואי. מבחינים בין סוגי לוואים שונים, כגון לוואי מידה, לוואי תואר, וכו'. שרשרת הלוואים המצטרפים אחד לשני יכולה להיות ארוכה ביותר. לוואי גם משמש לתיאור שם העצם אליו הוא מתקשר בכל בנייני הלשון.

לוואי תמורה

התמורה היא סוג של לוואי. ככזו היא מהווה משלים לשם העצם.

לתמורה הקלאסית יש שלוש תכונות:

  • יחס של זהות בין התמורה לבין השם אותו היא ממירה.
  • ניתן להחליף את מיקומה עם מיקום שם עצם.
  • ניתן להשמיטה מבלי לפגוע במשמעות המשפט.

לפי כללי הפיסוק החדשים של האקדמיה ללשון, יש להפריד את התמורה משאר המשפט בפסיק אחד או בזוג פסיקים. כמו כן, ניתן להפריד את התמורה בזוג קווים מפרידים, בעיקר כאשר מדובר בתמורה מפרטת באמצע משפט. עם זאת, כאשר התמורה קצרה או צמודה במהודק לשם העצם היא לא תופרד בפסיקים.

דוגמה: "ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שב אתמול מביקור בארצות הברית". במשפט זה "בנימין נתניהו" הוא תמורה ל"ראש ממשלת ישראל", כיוון ששניהם מציינים את אותו הדבר.

זוטות

בנוסף לכל אלה, במשפט ישנם עוד מספר חלקים זוטרים.

  • מילת קריאה - כשמה כן היא. דוגמה למילת קריאה: "הידד!"
  • פנייה - פנייה לאדם בתוך משפט. הפנייה מופרדת משאר המשפט בפסיקים.
  • הסגר (מאמר מוסגר) - הערה קטנה במשפט, המופרדת בשני פסיקים. דוגמאות להסגרים: "דני, כמובן, מאד חכם".

הרחבות של המשפט הפשוט

המשפט הכולל

המשפט הכולל הוא משפט פשוט שיש בו חלקים כוללים. חלק כולל הוא מרכיב במשפט הפשוט, אשר במקום שיהיה מוצב בו איבר אחד, מוצבים בו מספר איברים בקשר של הוספה, ניגוד או שניהם. אם מופיעה מילת יחס או אות שימוש לפני חלק כולל, יש לחזור עליה לפני כל אחד מאיבריו. לדוגמה, יש לכתוב "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם", ולא "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים, הארץ וכל צבאם".

דוגמאות

  • משפט עם נושא כולל: "לא דני ויוסי, אלא גדי שבר את הצלחת." כאן "לא דני ויוסי, אלא גדי" הוא הנושא הכולל, כאשר איברי הנושא הכולל מחוברים הן בקשר של הוספה והן בקשר של ניגוד.
  • משפט שמני עם נשוא כולל: "האוטו שלנו גדול וירוק." "גדול וירוק" הוא במקרה זה נשוא (שמני) כולל, כיוון שלכל אחד שמות התואר הללו תפקיד תחבירי זהה - שניהם מתארים את הנושא (האוטו שלנו).
  • משפט עם מושא כולל: "ביקרתי אצל דודתי ואצל סבתי." המשפט "נסעתי מתל אביב לחיפה" אינו משפט עם מושא כולל, משום ש"תל אביב" ו"חיפה" תופסים עמדות שונות במשפט. "תל אביב" מציין את נקודת ההתחלה, ו"חיפה" - את נקודת הסוף. על-מנת שבמשפט עם פועל שדורש שני מושאים יהיה מושא כולל, אנו צריכים להכניס שני מושאים באותו התפקיד. אם ניקח את הפועל נסע, המשפט "נסעתי לצפת ולטבריה" ייחשב משפט כולל, משום שהן צפת והן טבריה מציינים את מטרת הנסיעה.
  • משפט עם תיאור כולל: "מדפנה ומחניתה אל המגדל הביטה". במקרה זה מדובר בתיאור מקום כולל.

משפט ייחוד

משפט ייחוד הוא משפט פשוט, שאחד מחלקיו מופרד משאר המשפט ונקרא "חלק הייחוד", וגוף המשפט מתייחס אליו באמצעות מילת יחס מוטית, כינוי מושא או כינוי קניין, הנקראים "כינוי מוסב".

דוגמאות

  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא המושא: "הגורם - בו יש להילחם."
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא לוואי: "החכם - עיניו בראשו"
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא תיאור: "ירושלים - הרים סביב לה." בדוגמה זו המשפט המקורי היה: "[יש] הרים סביב לירושלים." "סביב לירושלים" הוא במקרה זה תיאור מקום.

משפט חסר

ככלל, לכל משפט יש נושא ונשוא. בלעדי אחד מהם, אין משפט. אך לעיתים יש מצב, במיוחד במשפט מחובר, שבהם באחד מהמשפטים המשניים חסר הנושא או הנשוא, והמשפט בכל זאת שלם. זה קורה כאשר הנושא או הנשוא של המשפט החסר נרמז במשפט הקודם. דוגמה קלאסית למקרה כזה היא המשפט המחובר "הדלת תיסוב על צירה, ועצל - על מיטתו". בצלע השנייה של המשפט חסר הנשוא, אך הוא ידוע לנו מהמשפט הקודם - בשתי הצלעות הנשוא הוא "תיסוב / ייסוב". בהתאם לכך יש לנתח את הצלע השנייה: "עצל" - נושא, "על מיטתו" - תיאור מקום.

המשפט המורכב

המשפט המורכב הוא משפט פשוט, שאחד או יותר מחלקיו מורחב לכדי משפט שלם, עם נשוא ונושא משלו. החלק המורחב נקרא "פסוקית" או "משפט טפל", ושאר המשפט נקרא "החלק העיקרי" או "משפט עיקרי". הפסוקית מתחילה לרוב במילת שעבוד, והיא מסווגת לפי התפקיד התחבירי שלה. לדוגמה: "פסוקית נושא" מרחיבה את הנושא במשפט המורכב, "פסוקית נשוא" מרחיבה את הנשוא וכן הלאה.

לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין הכרח לרשום פסיק לאחר משפט משועבד. עם זאת, לאחר משפט משועבד ארוך יבוא בדרך כלל פסיק. כמו כן, משפט ארוך במיוחד יופרד בשני פסיקים - אחד בתחילתו ואחד בסופו.

המשפט המחובר

המשפט המחובר הוא משפט, שמורכב ממספר משפטים שחוברו יחדיו. כל חלקי המשפט המחובר הם עצמאיים ושווים אחד ביחס לשני (בעוד שבמשפט המורכב, הפסוקית משועבדת למשפט העיקרי). החיבור בין חלקיו של משפט מחובר יכול להיות חיבור של הוספה, ניגוד, ברירה או סיבה-ותוצאה.

דוגמאות

  • דוגמה ראשונה: סיבה ותוצאה
    • אביעד נתקל באבן ברחוב
    • אביעד נפל בעוצמה

ניתן לשים לב שהמשפט השני הוא תוצאה של המשפט הראשון כך שאם מאחים מקבלים: "אביעד נתקל באבן ברחוב, ולכן נפל בעוצמה."

  • דוגמה שנייה:
    • האם שותה קפה בשעות הצהריים
    • הילדים משחקים בצעצועיהם

אין קשר בין המשפטים ולכן חיבור ביניהם הוא הדרך היחידה לאחות את המשפט: "האם שותה קפה בשעות הצהריים, והילדים משחקים."

  • דוגמה שלישית:
    • ישראל נמצאת במזרח התיכון
    • ארצות הברית נמצאת באמריקה

הקשר בין שני המשפטים הוא קשר של ניגוד כפי שניתן לראות "המזרח התיכון - אמריקה" וכך ניתן לאחות את המשפט עם מילת ניגוד: " ישראל נמצאת במזרח התיכון, ואילו ארצות הברית באמריקה."

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

איבר (תחביר)

איבר הוא משפט עצמאי המהווה חלק מהמשפט המאוחה (או משפט מחובר, ראו: תחביר עברי).

לדוגמה, במשפט:"דני הלך לים, ויוסי הלך לבית-הספר." שני איברים:"דני הלך לים" ו-"ויוסי הלך לבית-הספר."

בכל משפט מאוחה יש שני איברים או יותר ונהוג לסמן אותם באותיות הא"ב, כלומר איבר א', איבר ב', איבר ג' וכדומה.

בין האיברים במשפט המאוחה יבוא בדרך כלל פסיק (,) אלא-אם -כן האיברים קצרים.

בין האיברים קיים קשר לוגי המובע באמצעות מילות קישור או מובן לפי ההקשר הנסיבתי.

אין לבלבל בין איבר לבין פסוקית, הגם ששניהם מכונים באנגלית "clause".

בניינים בארמית בבלית

צורת הפועל בארמית בבלית היא שמית מאוד ודומה לצורת הפועל העברי. לפועל שישה בניינים, שלושה פעילים ושלושה סבילים בהתאמה:

פְּעַל (מקביל לבניין קל בעברית)

פַּעֵל (מקביל לבניין פִּעֵל בעברית)

אַפְעֵל (מקביל לבניין הפעיל בעברית)

אִתְפְּעֵל (מקביל לבניין נִפְעַל בעברית)

אִתַפְעַל (מקביל לבניין הָפְעַל בעברית)

אִתְפַּעַל (מקביל לבניין נִתְפַּעַל בעברית)

בניינים בעברית

בדומה לדקדוק של שפות שמיות אחרות, בדקדוק העברי, בניין הוא מערכת נטייה של הפועל: כל בניין של פועל הוא קבוצה של תבניות לשוניות קבועות; בשפה העברית כדי ליצור פועל משבצים שורש מסוים בהתאם לזמן ולגוף בתוך התבנית של הבניין.

בעברית לכל תקופותיה נוהגים למנות שבעה מבנים עיקריים של בנייני הפועל, שאליהם נוספו עוד כמה בניינים נדירים. שמם של בנייני הפועל בעברית נקבע על פי צורת היסוד השכיחה שלהם, שהיא בזמן עבר ובגוף נסתר (הוא). הסיבה לכך היא שלצורת העבר הנסתר אין מוספיות לפני צורת היסוד ואחריה. שבעת הבניינים העיקריים בעברית הם: פָּעַל (מכונה גם "קל"), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל.

הצירוף בנייני הפועל הוא צורת סמיכות, המורכבת משני שמות עצם בדרך של השאלה.

מערכת הבניינים בעברית אינה סימטרית. שבעת בנייני הפועל מתחלקים לשלוש קבוצות: הבניינים קל ונפעל, הבניינים הפעיל והופעל, ומערכת הבניינים הכבדים - פיעל, פוּעל והתפעל. לחלק מהבניינים הפעילים קיימים בניינים מקבילים, המשמשים להם סבילים פנימיים. בנייני הסביל הפנימי נבדלים מהבניינים המקוריים רק בתנועות, והשינוי הזה גורם משמעות סבילה ביחס לבניין המקורי. בעברית מתאפיינים הסבילים הפנימיים בתנועת u: בניין הֻפְעַל (להִפְעִיל) ובניין פֻּעַל (לפִּעֵל). בלשון המקרא היה קיים סביל פנימי גם לבניין קל.

הערה: צורות הפועל המוצגות כאן מתאימות לגזרת השלמים. לשאר הגזרות ישנן צורות נטייה שונות, לפי המאפיינים המיוחדים של כל גזרה.

דקדוק עברי

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָסוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. עם זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, בנטיית מילות היחס, ביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, ובצורת הרבים של שמות עצם ושל תארים.

תחביר

תחביר (מיוונית: σύνταξις) הוא מערכת הכללים של שפה, הקובעים איזה רצף מילים מהווה משפט תקין. לתחביר יש קשרים הדוקים עם סמנטיקה, מכיוון שמשמעות המשפט תלויה במבנה התחבירי.

לדוגמה: המשפט "דני אכל את התפוח" שונה משמעותית מהמשפט "התפוח אכל את דני". מיקום המילה "דני" במשפט זה הופך אותו לנושא המשפט; מכיוון שהפועל "אכל" הוא כזה שבו הנושא הוא מבצע הפעולה, נובע שבמשפט זה "דני" מתפרש כמבצע הפעולה. עם זאת, לא בכל משפט הנושא הוא מבצע הפעולה; במשפט סביל כמו "התפוח נאכל", הנושא הוא התפוח, שאינו מבצע הפעולה.

דוגמה נוספת: המשפט "יוסי נסע לאופיר מתל אביב" הוא משפט דו-משמעי תחבירית. אפשר להבין אותו בשתי דרכים:

יוסי נסע מתל אביב אל אופיר

יוסי נסע אל אופיר, הגר בתל אביבשתי משמעויות המשפט נובעות מהתחביר, וביתר דיוק, מהעובדה כי צירוף היחס, "מתל אביב", יכול להיחשב כמתאר הן את יוסי והן את אופיר.

משפטים דו-משמעיים מסוג זה מצביעים על כך שכללים תחביריים הם כללים היררכיים, ולא די לבחון את סדר המילים לבדו. במובן הראשון של המשפט, צירוף היחס "מתל אביב" היה כבול לצירוף הפועל "נסע...". במובן השני של המשפט, אותו צירוף יחס היה כבול לצירוף שם העצם "אופיר". טענה זו, וטענות אחרות, הובילו את נועם חומסקי לתקוף ניסיונות שרווחו עד שנות החמישים, לתאר תחביר באופן ליניארי ולא היררכי. התאוריה התחבירית שהציע חומסקי, הידועה בשם בלשנות גנרטיבית, שואפת לתאר באופן מדויק ושיטתי את המבנה ההיררכי ואת המגבלות האוניברסליות המגדירות מהו משפט אפשרי בשפה טבעית.

בעוד שהתחביר הוא הבסיס שממנו נגזרת הסמנטיקה של המשפט כולו, הסמנטיקה הלכסיקלית (כלומר, משמעותן של מילים בודדות) משפיעה על התחביר. לדוגמה: המשפט "גדי הפיל" ("הפיל" מהשורש נ.פ.ל.) אינו תקני בעברית, משום שהמילה "הפיל" (פועל יוצא) דורשת מושא. כדי שהמשפט יהא שלם עלינו לדעת את מי (או את מה) הפיל גדי.

ערכו של הניתוח התחבירי אינו רק תאורטי אלא גם מעשי. בתחום הבלשנות החישובית, ניתוח מבנה המשפט הוא אמצעי עזר יעיל, ולעיתים אף מהווה תנאי הכרחי לביצוע משימות דוגמת בדיקת דקדוק (במעבדי תמלילים), תרגום ממוחשב, אחזור מידע אוטומטי מטקסט בשפה טבעית, ממשק משתמש בשפה טבעית ועוד. בתחום הפסיכו-בלשנות אפשר להיעזר בידע תחבירי לאבחון בעיות הקשורות בשפה ולטיפול בהן, כמו דיסלקסיה ופגיעות מוחיות מסוימות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.