תור הזהב של האסלאם

תור הזהב של האסלאםערבית: العصر الذهبي للإسلام) הוא כינוי לתקופה שבין המאה ה-8 לספירה ועד למאה ה-13 לספירה, או המאה ה-16 לספירה שבה אימפריות מוסלמיות נהנו משגשוג צבאי, עוצמה כלכלית ופריחה תרבותית בתחומים רבים הכוללים את האמנות, האדריכלות, הפילוסופיה, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה. בתקופה זאת אימפריות מוסלמיות שלטו על כל המזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה וספרד. תחת שליטים מוסלמים נבנו מוסדות לימוד כגון בית החוכמה בבגדד, וכן האוניברסיטאות הראשונות. מלומדים מוסלמים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין), למדו, פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו האלגברה והטריגונומטריה. בתקופה זאת פעלו תחת שלטון אסלאמי מספר רב של אנשי אשכולות שנחשבים לענקי התרבות האנושית והכוללים את אבן סינא הנחשב לאבי הרפואה המודרנית, אבן אל-היית'ם שייסד את האופטיקה המודרנית, עומר ח'יאם, פירדוסי אבן רושד ורבים אחרים.

תיארוך התקופה

את ראשיתו של תור הזהב של האסלאם נהוג לייחס לתחילתה של השושלת העבאסית (שנת 786 לספירה), אך את ניצני תור הזהב אפשר למצוא עוד קודם לכן: לדוגמה, פריחת האדריכלות האסלאמית המוקדמת שהתבטאה בין היתר בבניית כיפת הסלע בירושלים (בשנת 691 לספירה) תחת בית אומיה. נהוג לייחס את סוף תור הזהב לשנת 1258, השנה שבה נכבשה בגדאד בירת האימפריה העבאסית על ידי המונגולים, ואולם חוקרים מציינים שתאריך זה הוא בו זמנית גם מאוחר וגם מוקדם מדי, שכן מצד אחד השושלת העבאסית החלה להתפורר זמן רב לפני המאה ה-13, ומנגד הפריחה התרבותית האיסלאמית המשיכה להתחולל במספר מקומות מחוץ לבגדאד: בקהיר תחת השושלת הפאטמית, באנדלוסיה עד כיבושה בשנת 1492, בהודו תחת האימפריה המוגולית, ובמזרח התיכון תחת האימפריה העות'מאנית שתקופת הזוהר שלה נמשכה עד סוף המאה ה-17.

רקע היסטורי

על פי המסורת המוסלמית בשנת 610 לספירה (על פי האמונה האיסלמית), במערה ליד מכה התגלה לפני מוחמד מלאך וציווה עליו 'קרא!'. מהתגלות זאת נולדה דת חדשה, האסלאם, והציווי 'קרא!' הפך למצווה הראשונה של הקוראן. תחת מוחמד התאגדו שבטים רבים אשר השתלטו על כל החג'אז ובשנים שלאחר מותו בשנת 637 התפשטו מעבר לחג'אז, השתלטו על כל שטחי ההאימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים של האימפריה הביזאנטית ושלטו למעשה על רוב המזרח התיכון, פרס ושטחים נרחבים בצפון אפריקה. בתקופת שלטון בית אומיה עיר הבירה של האימפריה המוסלמית נקבעה בדמשק, ובשיאה האימפריה שלטה גם על כל צפון אפריקה ועל ספרד, והגיע עד לפאתי סין במזרח.

את ראשיתו של תור הזהב נהוג לתארך עם עליית השלטון של השושלת העבאסית, ועם ייסוד העיר בגדאד על ידי הח'ליף אל-מנצור בשנת 762, אשר שימשה בתור בירת האימפריה. הח'ליף אל-מאמון (786-833 לספירה) בנה בבגדאד את "בית החוכמה" שהיה ספריה ומכון תרגום ומחקר. חוקרים ומדענים רבים שלמדו ועבדו בבית החוכמה היו מרקע פרסי או נוצרי-מזרחי.[1] דרך הנוצרים הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים.[2] מלומדים מוסלמים תרו את האימפריה בחיפוש אחר כתביהם של מלומדים פרסיים הודיים ויווניים, אותם הם תירגמו לערבית וכך הפכו לזמינים לנחלת הכלל. המלומדים לא הסתפקו בתרגום אלא המשיכו את המחקר.

מרכזי מחקר מתחרים לבגדאד שכנו בקהיר, במרוקו ובקורדובה, וכן במרכז אסיה בערים כגון בוכרה, ובין מרכזי המחקר המרכזיים ניתן לציין את קהיר ומרוקו. מלומדים מוסלמים הגיעו להישגים יוצאי דופן ברפואה (ובין הרופאים המפורסמים של התקופה ניתן לציין גם את הרמב"ם), כגון המצאת סוגים רבים של ניתוחים. בתקופה זו נעשו התפתחויות חשובות בתחומים כגון האלכימיה, שממנה התפתחה הכימיה המודרנית, ובאלגברה - אבו ג'עפר מוחמד אל-ח'ואריזמי אף זכה לכינוי "מייסד האלגברה", אף שהתבסס גם על יסודות מוקדמים לא מוסלמיים. בפיזיקה המדענים האיסלמיים המציאו את האופטיקה, עשו מחקרים רבים באסטרונומיה ובדינמיקה - וכמו כן נתנו דגש רב ליצירת שיטה מדעית מבוססת ניסוי.

בפילוסופיה

אבן סינה ואבן רושד מילאו תפקיד מרכזי בשימור יצירותיו של אריסטו, שרעיונותיו שלטו בעולם מחשבה הלא-דתי של העולם הנוצרי והמוסלמי. על פי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, תרגום טקסטים פילוסופיים מערבית ללטינית במערב אירופה "הוביל לשינוי בכמעט כל הדיסציפלינות הפילוסופיות בעולם הלטיני של ימי הביניים".[3]

השפעת הפילוסופים האסלאמיים באירופה הייתה חזקה במיוחד בפילוסופיה נטורליסטית, בפסיכולוגיה ובמטאפיזיקה, ואף הייתה להם השפעה על חקר הלוגיקה והאתיקה.

מטאפיזיקה

אבן סינה טען כי ניסויו המחשבתי "האדם הצף" מעלה רעיונות בנוגע למודעות עצמית, שבו אדם המנוע מחוויית חושיות (בכך שהוא מכוסה עיניים) עדיין יהיה מודע לקיומו.

תורת ההכרה

באפיסטמולוגיה כתב ההוגה והרופא הערבי אבן תופייל את הרומן "חי בן מקיץ" ובתגובה אליו כתב הרופא הערבי אבן אל-נפיס את הרומן "Theologus Autodidactus". שניהם התייחסו בספריהם לאוטודידקטיות כפי שהתבטאה בחייו של ילד פרא, שנוצרה באופן ספונטני במערה על אי בודד.

בתאולוגיה

התאולוגיה האסלאמית הקלאסית צמחה מתוך מחלוקת אינטלקטואלית מוקדמת, שהתפתחה מתוך תנועת אהל אל-חדית' בראשותו של אחמד אבן חנבל. תנועה זו ראתה בקוראן ובחדית' האותנטית את הסמכות המקובלת היחידה בענייני אמונה, נגד אסכולת המועתזילה וזרמים תאולוגיים אחרים, שבניגוד לתנועה פיתחו דוקטרינות תאולוגיות באמצעות שיטות רציונליות.

בשנת 833 ניסה הח'ליף אל-מאמון מהשושלת העבאסית לכפות את התאולוגיה המועתזיליות על כל חכמי הדת באמצעות אינקוויזיציה כפיינית, אך הניסיונות לכפות את כתב הח'ליפה בענייני אורתודוקסיה דתית נכשלו בסופו של דבר. מחלוקת זו נמשכה עד שהתאולוג אבו אל-חסן אל-אשערי (874-936) מצא דרך אמצע חדשה לשלב בין רציונליזם מועתזילי מצד אחד וה"ליטרליזם" (ניתוח הפסוקים ופירושם מתוך הבנתם הבסיסית והרגילה) של האסכולה החנבלית (שתיהן אסכולות תאולוגיות שונות בזרם המחשבה הסוני), תוך שימוש בשיטות הרציונליסטיות של המועתזילה שנועדו להגן על העקרונות המהותיים שנהגו על ידי אהל אל-חדית'.

פשרה יריבה בין הרציונליזם והליטרליזם צמחה מעבודתו של ההוגה אבו מנצור אל-מאתורידי, ולמרות שמיעוט של מלומדים נשאר נאמן לאמונת אל-חדית המוקדמת, התאולוגיה של אשערי ומאתורידי שלטה באסלאם הסוני מהמאה ה-10 ואילך.

במשפט

חשיבה משפטית התפתחה בהדרגה בחוגי לימוד שבהם נפגשו חוקרים עצמאיים כדי ללמוד ממומחה "מקומי" ולדון איתו בנושאים דתיים. בהתחלה, הכניסה והחברות במעגלים אלו היו גמישים ונזילים, אך עם הזמן התגבשו קבוצות חוקרים ואסכולות מוגדרות סביב עקרונות מתודולוגיים משותפים. ככל שגבולות האסכולות הפכו להיות מתוחמות, סמכותם של עקרונותיהם הדוקטרינריים באו לידי ביטוי במשפטן מן הזמנים הקדומים, שזוהו מעתה כמייסדי האסכולה. במהלך שלושת המאות הראשונות של האסלאם, כל האסכולות המשפטיות קיבלו את קווי המתאר הרחבים של התאוריה המשפטית הקלאסית, שלפיה החוק האסלאמי צריך להיות מושרש היטב בקוראן ובחדית'.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Hyman and Walsh Philosophy in the Middle Ages Indianapolis, 1973, p. 204' Meri, Josef W. and Jere L. Bacharach, Editors, Medieval Islamic Civilization Vol.1, A - K, Index, 2006, p. 304.
  2. ^ Ferguson, Kitty Pythagoras: His Lives and the Legacy of a Rational Universe Walker Publishing Company, New York, 2008, (page number not available – occurs toward end of Chapter 13, “The Wrap-up of Antiquity”). “It was in the Near and Middle East and North Africa that the old traditions of teaching and learning continued, and where Christian scholars were carefully preserving ancient texts and knowledge of the ancient Greek language.”
  3. ^ Dag Nikolaus Hasse, Influence of Arabic and Islamic Philosophy on the Latin West
אבן אל-היית'ם

אל-חסן בן אל-חסן בן אל-היית'ם אבו עלי (בערבית: الحسن بن الحسن بن الهيثم ابو علي ; בלטינית: Alhacen או Alhazen – גלגול של שמו הפרטי, אלחסן, 965-1040 לספירה) היה מדען ואיש אשכולות מוסלמי ערבי. אל-היית'ם תרם רבות לחקר עקרונות האופטיקה, האנטומיה, האסטרונומיה, ההנדסה, המתמטיקה, הרוקחות, האופתלמולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה, הפסיכולוגיה, התפיסה החזותית, ולחקר מדעי באופן כללי. איבן אל-היית'ם מכונה לעיתים "אל-בסרי" (בערבית: البصري) על שם עיר מולדתו בצרה. הוא אף כונה בשם "תלמי השני", או "הפיזיקאי" של אירופה של ימי הביניים. אל-היית'ם נולד בבצרה, שהייתה אז חלק מפרס (כיום, עיראק) בסביבות שנת 965, והתגורר רוב חייו בקהיר, בה נפטר בגיל 75.

אל-היית'ם נחשב לחלוץ השיטה המדעית המודרנית, ולחלוץ בתחום הפיזיקה הניסויית. המחבר בראדלי סטפנס תיאר אותו כ"המדען הראשון", והיסטוריון המדע ע. סברה ראה בו מייסד הפסיכולוגיה הניסויית, וכחלוץ בפילוסופיה של חקר התופעות - פנומנולוגיה. אל-היית'ם נחשב לאבי האופטיקה המודרנית, בזכות ספרו הנודע "ספר האופטיקה" ("כתאב אלמנאט'ר"), שבו הסביר והוכיח את תאוריית הראייה המודרנית. ספר זה דורג ביחד עם ספרו של אייזק ניוטון, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, כאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה, בכך שהחל מהפכה במדע האופטיקה והתפיסה החזותית.

חיבוריו בתחומי האופטיקה השפיעו על מדענים מערביים רבים, כמו רוג'ר בייקון, ג'ון פיקהם, וויטלו ויוהנס קפלר. חיבוריו החלוציים בתחום תורת המספרים, גאומטריה אנליטית, והחיבור בין האלגברה והגאומטריה, היו בעלי השפעה רבה על משנתו הגאומטרית של רנה דקארט ועל חישוביו של אייזיק ניוטון.

אבן באג'ה

אבו בכר מוחמד בן יחיא בן א-צאיג (בערבית: أبو بكر محمد بن يحيى بن الصائغ, 1085–1138), הידוע יותר בכינויו אבן באג'ה (בערבית: ابن باجة), היה איש אשכולות אנדלוסי ערבי מוסלמי: אסטרונום, לוגיקן, מוזיקאי, פילוסוף, רופא, פיזיקאי, משורר, ומדען. ידוע במערב בשמו הלטיני Avempace. נולד בסרגוסה, כיום בספרד, ומת ב-1138 בפאס שבמרוקו. היה מייסדה של הפילוסופיה האריסטוטלית בספרד, שינקה מאל-פאראבי.

לאחר ששושלת אלמראבטון (المرابطون, ‎Almoravids) כבשה את ספרד, התמנה אבן באג'ה להיות וזיר שלהם. בתחילה שימש כוזיר של אבראהים אבו בכר אבן תיפלאווית', מושלה האלמורוואדי של סרגוסה, ואף כתב לו שירים, והם נהנו יחד ממוזיקה ויין. אחר כך שימש משך כעשרים שנה כוזירו של יחיא בן יוסוף אבן תשפין, אחיו של יוסוף בן תאשפין.

לרעיונותיו הפילוסופיים הייתה השפעה ניכרת על תלמידיו אבן טופייל ואבן רושד, וכן על אלברטוס מגנוס ועל הרמב"ם. למרות השתייכותו האדוקה לזרם האריסטוטלי, והימנעותו מלשלב לתוכה מוטיבים דתיים, בניגוד לאבן סינא, עם כל זאת היה מחדש ושופע רעיונות חדשים ומנוגדים למקובל, אלא שהם נכתבו מנקודת מבט אריסטוטלית מובהקת. אבן רושד מתייחס אליו בכבוד רב למרות הביקורת שהוא מותח כלפיו במספר מקומות, וגם הרמב"ם מכבדו ומצטט אותו. בשל מותו בגיל צעיר לא הספיק להשלים את רעיונותיו ולערוך את חיבוריו, אך הדבר לא הפריע לתפוצת רעיונותיו, ורעיונותיו הועברו לדורות הבאים על ידי אבן רושד והרמב"ם, ואף גלילאו גליליי הושפע מרעיונותיו בתחום האסטרונומיה.

אבן טופייל

אבן טופייל (או בשמו המלא- אבו בכר מוחמד אבן עבד אלמלכ אבן מוחמד אבן טופייל אל-קאיסי אל-אנדלוסי), (בערבית- أبو بكر محمد بن عبد الملك بن محمد بن طفيل القيسي الأندلسي) (1100\1105- 1185) היה איש אשכולות מוסלמי- אנדלוסי, סופר, פילוסוף, תאולוג, רופא ווזיר.

אבן סינא

אבן סינא (שם מלא אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן סינא, בלשונות אירופה אביסנה 1037–980) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון, מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים, כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל הזמנים והמקומות".

אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו. באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה.

אל-בירוני

אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני (בערבית: أبوالريحان محمد بن أحمد بيروني) היה מלומד בעל שם ואיש אשכולות מוסלמי ממוצא פרסי, שפעל במאה ה-11. נולד בשנת 973 בעיר קאת' בירת מחוז ח'ווארזם, ונפטר בשנת 1048 בעיר ע'זני (Ghazni) שבאפגניסטן של ימינו.אל-בירוני נחשב לאחד המלומדים המוסלמיים החשובים בתקופת ימי הביניים, מחקריו עסקו במגוון תחומים כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ומדעי הטבע. בנוסף, הוא נודע כהיסטוריון, כרוניקאי, ובלשן. הוא שלט בפרסית, ערבית, סנסקריט, טורקית, יוונית, עברית, וארמית סורית.

אל-בירוני בילה חלק ניכר מחייו בעיר ע'זני, ובשנת 1017 נדד לתת היבשת ההודית. הוא הפך לפרשן החשוב ביותר לענייני המדע והתרבות ההודית, והיה למתווך בינה לבין העולם המוסלמי ובעקיפין גם לעולם המערבי. הוא הוכתר בתואר "מייסד לימודי הודו" וכן "האנתרופולוג הראשון". אל-בירוני כתב על מנהגים ואמונות של אומות שונות באופן אובייקטיבי. הוא קיבל את השם אל-אוסתאד ("המורה") על תיאורו יוצא הדופן של הודו בראשית המאה ה-11. כמו כן הוא תרם תרומה משמעותית למדעי כדור הארץ, ונודע כ "אבי הגאודזיה" על תרומתו החשובה לשדה המחקר הזה וכן לחקר הגאוגרפיה.

אל-כנדי

אל-כִנדי (בערבית: الكندي ; שמו המלא: أبو يوسف يعقوب بن إسحاق الصبّاح الكندي; תעתיק; אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי) (801–873) היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי. זכה לכינוי "פילוסוף הערבים" ונחשב לאבי הפילוסופיה הערבית והאסלאמית עקב הסינתזה של פילוסופיה זו עם הפילוסופיה היוונית העתיקה והאימוץ של האחרונה למסגרת אסלאמית.

אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני במוצאו. נולד והתחנך בעיר כופה שבעיראק, ולאחר מכן עבר לעיר בגדאד. אל-כנדי נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות. החיבור שלו ל"פילוסופיה של העתיקים" (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטאפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.

המוטיב החוזר בכתיבתו הפילוסופית של אל-כנדי הוא הניסיון להראות את ההתאמה בין פילוסופיה לתאולוגיה ואסלאם. יצירותיו הפילוסופיות עוסקות בנושאים הקלאסיים שעניינו את הפילוסופיה האסלאמית כגון טבעו של אלוהים, נפש האדם וטבעם של הנבואה והידע הנבואי. למרות ששיחק תפקיד חשוב בהפיכת הפילוסופיה היוונית העתיקה למוכרת בעולם האסלאם, היצירה הפילוסופית שלו עצמה לא זכתה להכרה רבה כפי שזכה לה אל-פאראבי, ומעט מיצירותיו הפילוסופיות נשמרו עד ימינו.

אל-כנדי תרם תרומות משמעותיות להתפתחות המדעים והפילוסופיה. ג'ירולמו קרדאנו האיטלקי בן המאה ה-16 החשיב את אל-כנדי כאחד מ-12 המוחות הגדולים של ימי הביניים. על פי הביבליוגרף הערבי בן המאה העשירית אבן אל-נדים, חיבר אל-כנדי 260 חיבורים במהלך חייו, מתוכם 32 בגאומטריה, 22 ברפואה ומספר דומה בפילוסופיה, 9 בלוגיקה, ו-12 בפיזיקה.. אל-כנדי היה הראשון להגדיר ולהשתמש בניתוח תדירויות כשיטה לפענוח הצפנים שהיו בשימוש בדורו.

בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגיה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש... לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה" הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכל פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.

אל-פאראבי

אבו נצר מוחמד אבן מוחמד אל-פאראבי (872- נפטר בין 14 בדצמבר 950 ל-12 בינואר 951; בערבית: أبو نصر محمد الفارابي; ידוע גם בתור אבו נצר מוחמד בן טורכאן בן אוזלג أبو نصر محمد بن محمد بن أوزلغ الفارابي) היה מתמטיקאי, מדען, רופא ופילוסוף מוסלמי. תרומתו רבה גם בתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, קוסמולוגיה, לוגיקה ומוזיקה. נודע בכינוי "הפילוסוף השני", מכיוון שנתפס (בתיאו-פילוסופיה הערבית) כממשיכו של אריסטו[דרוש מקור].

הגותו הפילוסופית הושפעה מכתבי אפלטון ואריסטו. כתב ספרי פירוש והרחבה ל"ספר החוקים" ו"המדינה" של אפלטון, ויצר הגות פילוסופית, תאולוגית ופוליטית המשלבת את שיטת אפלטון ואריסטו עם דת האסלאם.

הוגים יהודיים בימי הביניים הושפעו עמוקות מאל-פאראבי, בהם הרמב"ם, אשר מזכיר אותו רבות בחיבורו "מורה הנבוכים" ואף מכנה אותו "גדול הפילוסופים מאז אריסטו".

אל-ראזי

אבו בכר מוחמד אבן זכריא א־ראזי (865–925) היה פילוסוף פרסי חשוב שכתב בערבית, ואחד מגדולי הרופאים בעולם המוסלמי.

אלתמימי

אבו עבדאללה מחמד אבן סעיד אלתמימי (בערבית: أبو عبداللة محمد بن سعيد التميمي), מוסלמי בן המחצית השנייה של המאה העשירית, שהתפרסם בעולם האסלאם, היה יליד ירושלים ובה רכש את השכלתו הרפואית. לאחר שסיים את התמחותו ברמלה, עבר בשנת 980 לערך למצרים, שם התקרב לווזיר יעקוב אבן כלס (930–991), שפעל בשליחותם של הח'ליפים הפאטמיים אבו תמים מעד אל-מועיז ובנו אלעזיז.

בית החוכמה

בית החוכמה (בערבית بيت الحكمة בית אל־חכמה) היה מוסד שפעל בבגדאד בין המאה ה-9 עד המאה ה-13 לספירה, ושימש מכון לתרגום כתבי יד, ספרייה ומכון מחקר. המוסד היה אחד המוסדות המרכזיים ואחד הסמלים הבולטים של תור הזהב של האסלאם.

בית החוכמה הוקם על ידי הח'ליפה אל-מאמון, משושלת בית עבאס. המלומדים השייכים לבית החוכמה תרו את האימפריה הערבית בחיפוש אחר כתבי היד של חכמי הודו, פרס ויוון העתיקה. ספרים רבים נקנו מקונסטנטינופול בתמורה לכסף רב. הספרים הובאו, תורגמו לערבית, והפכו זמינים לקהל הרחב. חוקרים רבים שלמדו ועבדו בבית החוכמה היו מרקע פרסי או נוצרי מזרחי. ראוי לציון שדרך הנוצרים הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים.בנוסף התבצעה כמות גדולה של מחקר מקורי בבית החוכמה. בין המלומדים שפעלו בבית החוכמה ניתן למנות את אל-ח'ואריזמי, מתמטיקאי חשוב שיצא לו מוניטין של מייסד האלגברה.

בסוף ינואר 1258 המונגולים צרים על העיר בגדאד, ולאחר שהח'ליף אל-מסתעצם סירב להיכנע, נכבשה בגדאד על ידי חילות המונגולים שבפיקודו של הולאגו חאן, נבזזה ונשרפה, ובתוך ההרס נהרס גם בית החוכמה - שלא שוחזר עד עצם היום הזה.

בית עבאס

הח'ליפות העבאסית (בערבית: الدولة العباسية, בתעתיק מדויק: אלדולה אלעבאסיה, מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים - الخلافة العباسية אלח'לאפה אלעבאסיה) הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים במזרח התיכון ובצפון אפריקה בין שנת 750 לשנת 1258. הח'ליפים לבית עבאס הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של בית אומיה בשנת 750, והעבירו את בירת האימפריה מדמשק לבגדאד ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כח'ליפות בגדד. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה כופה ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות לראקה ולסאמרא, בהתאמה בסוריה ובעיראק של ימינו. אחרי נפילת בגדד בידי המונגולים ב-1258 הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית בקהיר בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים הממלוכים של מצרים.

בנו מוסא

בנו מוסא (מילולית: בניו של מוסא) היו שלושה אחים ממוצא פרסי בבגדאד של המאה ה-9 שכתבו חיבורים משותפים חשובים על מתמטיקה ומדעים, והיו ידועים בין הממציאים הגדולים של זמנם.

ג'אבר בן חיאן

אבו מוסה ג'אבר בן חיאן (ערבית: جابر بن حیان, פרסית: جابر بن حیان; ידוע גם בתעתיק הלטיני Geber) היה איש אשכולות בן המאה ה-8 הידוע בעיקר ככימאי ואלכימאי. נחשב לעיתים כאבי הכימיה המוקדמת.

הח'ליפים לבית עבאס

הח'ליפים לבית עבאס היו הח'ליפים שזכו להכרת מרבית העולם האסלאמי בין מחצית המאה ה-8 וראשית המאה ה-16 לספירה. בין 750 ל-1258 שלטו הח'ליפים בעיקר מבגדאד, ולאחר החרבתה בידי המונגולים החל נצר אחר של המשפחה לכהן בקהיר; אך הייתה זו ח'ליפות סמלית בעיקרה, שהמשיכה עד לנפילת העיר בידי הע'תמאנים בשנת 1517. למן המאה ה-10 לספירה ניטלה סמכותה המעשית של הח'ליפות בידי טורקים, בויהים, סלג'וקים, מונגולים ולבסוף ממלוכים, עד לנטילתה מבית עבאס בידי סלים הראשון, מבית ע'תמאן.

מוחמד אבן ג'ריר א-טברי

אבו ג'עפר מוחמד אִבן ג'ריר א-טבּרי (أبو جعفر محمد بن جرير الطبري; 838-923) היה אחד ההיסטוריונים הפרסים והמפרשים הראשונים, הבולטים והנודעים של הקוראן. התפרסם בשל חיבוריו 'תאריח' א-רֻסֻל ואל-מֻלוכּ' ("היסטוריה של הנביאים והמלכים", מוכר גם בשם "תאריח' א-טברי") ו'תפסיר א-טברי' , פירוש לקוראן.

מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי

אבו עבדאללה מוחמד אבן מוסא אל-ח'ווארזמי (בערבית: ابوعبدالله محمد بن موسی خوارزمی, תעתיק מדויק: אבו עבדאללה מחמד בן מוסא ח'וארזמי; 780 בערך - 845 בערך), היה מתמטיקאי, אסטרונום וגאוגרף פרסי.

עומר ח'יאם

ע'יאת' אל דין אבו אל פתח עמר אבן אברהים ח'יאם נישאפורי (בפרסית: غیاث الدین ابو الفتح عمر بن ابراهیم خیام نیشاپوری; מכונה בקצרה עומר ח'יאם (לעיתים גם כיאם ב-כ'), בפרסית: عمر خیام; 18 במאי 1048 – 4 בדצמבר 1131) היה מתמטיקאי, אסטרונום, פילוסוף ומשורר פרסי. משמעות השם ח'יאם היא "עושה אוהלים", וייתכן שמקורו במקצועו של אביו.

פירדוסי

פֿירדוסי (בפרסית: فردوسی; 940–1019 או 1025) הוא הכינוי הספרותי שקיבל המשורר הלאומי הפרסי, חכים אבואלקאסם פרדוסי טוסי (בפרסית: حکیم ابوالقاسم فردوسی طوسی; 934–1020), מחבר האפוס הנודע השאהנאמה.

ת'אבת אבן קורה

ת'אבת אבן קורה (בערבית: ثابت بن قرة بن مروان, תעתיק מדויק: ת'אבִת בִן קֻרַה בִן מַרואן)‏ (826–901), היה מתמטיקאי ואסטרונום ערבי.

ת'אבת נולד בחרן באשור (כיום טורקיה). הוא ותלמידיו עקרו לבגדאד, שהיה אז אחד המרכזים המדעיים החשובים בעולם, ושם למד וחקר אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה, תורת הנסתר ופילוסופיה. הוא למד יוונית ותרגם כתבים יווניים קדומים, בהם כתבי תלמי, אוקלידס וארכימדס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.