תורת הספרות

תורת-הספרות הוא שם כולל לתאוריות שונות על אודות הספרות, אופני הפרשנות שלה ואופיה האונטולוגי.

התפתחות תורת הספרות

תורת הספרות קיימת לכל המאוחר מימי ה"פואטיקה" של אריסטו דרך ה"ארס פואטיקה" של הוראציוס עד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקרפטיביות, ועסקו יותר בשאלה כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה.

המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה של תורת הספרות.

אסכולות בתורת הספרות

נהוג ליחס את תחילתה של תורת הספרות המודרנית לפורמליסטים הרוסים, שפעלו בתחילת המאה ה - 20 וניסו להעמיד תאוריה מדעית של הספרות. במקביל לפורמליסטים קמה באנגליה הביקורת החדשה, שניסתה גם היא לייצר תאוריה של הספרות. הן הפורמליסטים והן הביקורת החדשה ניסו לאפיין את הספרות, ולו כדי לתחום את אזור המחקר שלהם. הפורמליסטים הרוסים טענו שהמייחד את הספרות הוא מנגנון ההזרה (ובשלבים מאוחרים יותר, טען רומן יאקובסון כי המייחד את הפואטיקה הוא תבניות אנלוגיות והתייחסות או "ריפרור" לעצמה), ואילו הביקורת-החדשה יצאה מנקודת הנחה כי המייחד את הספרות הוא דחיסות סמאנטית, רב משמעות.

לקראת אמצע המאה העשרים התפתחו אסכולות חדשות לחקר הספרות, ובהן הסטרוקטורליסטים - קבוצה רבת השפעה, שניסתה אף היא לתאר את הספרות באופן מדעי. ההבדל העיקרי בינם לבין הפורמליסטים הרוסים היה ניסיונם למצוא מבני עומק שמתקיימים בכל מערכת סימון, ולא רק בטקסטים ספרותיים. הסטרוקטורליזם יצא מתאוריות של הבלשן השווייצרי פרדינן דה סוסיר.

דה סוסיר הבדיל בין הלאנג לפארול. כלומר, בין הכללים המייצרים את המשפטים (חוקי תחביר, לקסיקון מנטאלי) לבין המשפטים עצמם. הסטרוקטורליסטים השתמשו בעקרונות אלה על מנת לתאר את המבנים שמנביעים את יצירות הספרות, כמו תופעות תרבותיות נוספות (מאגדות עם ועד לתפריטי מסעדות). רבים טוענים כי תרומתו הגדולה של הסטרוקטורליזם היא בפיתוח הנרטולוגיה והסמיוטיקה.

רולאן בארת, ממכונני הסטרוקטורליזם, פנה מאוחר יותר כנגד זרם זה. בארת טען עתה בזכות דיון בטקסטים ספציפיים, במקום בעקרונות כלליים, והעלה על נס את ההבדלים שבין הטקסטים (המפנה היה, ביסודו של דבר, מחיפוש אחר המאחד לחיפוש אחר המייחד טקסטים). נהוג לכנות את האסכולה שיצר רולאן בארת בשם פוסט-סטרוקטורליזם. אסכולה זו התפתחה מאוחר יותר לאסכולות שונות, למין הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ופול דה מאן ועד לפוסט-קולוניאליזם, שראשיתו באדוארד סעיד ומישל פוקו.

מרבית הגישות מאמצע המאה העשרים משויכות על-פי-רוב לפוסט-מודרניזם ("תיאוריה וביקורת" בשם אחר), והן מאופיינות או בדגש פילוסופי וסמיוטי רב-חשיבות או בדגש פוליטי חזק.

רשימת אסכולות ואישים בולטים בהן

      • ג'פרי זלצמן

הבדלים בין אסכולות

במקרים רבים ההבדלים בין אסכולה אחת לשנייה הם כה רבים עד כי בלתי ניתן כמעט למצוא מאפיין משותף ביניהן. אף שכל האסכולות עוסקות בחקר הספרות, הן יוצאות לא רק ממטרות שונות אלא אף מהנחות שונות לגבי אופי הטקסט הספרותי ואופי הסימנים עצמם. אפילו אסכולות קרובות זו לזו ברוחן כמו הסטרוקטורליזם והפורמליזם הרוסי נבדלות זו מזו באופן בו הן מתייחסות לטקסטים ספרותיים. בעוד הפורמליזם ניסה למצוא את המאפיין העיקרי של הספרות, הסטרוקטורליזם בדק במקרים רבים את המשותף ליצירות ספרותיות עם תופעות תרבותיות אחרות. בין הסטרוקטורליזם לבין הפוסט סטרוקטורליזם ישנם גם כן הבדלים רבים, למרות מספר הנחות יסוד משותפות. הסטרוקטורליזם ניסה לתאר את הספרות במונחים מדעיים, וגייס לשם כך אף את תחומי המתמטיקה והסטטיסטיקה. הפוסט סטרוקטורליזם, לעומת זאת, יצא כנגד הניסיון הסטרוקטורלי לייצר הכללות, וטען בזכות אפשרויות קריאה שונות לאותו טקסט עצמו. רולאן בארת במאמרו, מות המחבר, טען שעלינו "להרוג" את המחבר כדי שהקורא יוכל להוולד. משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט היסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שיפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות.

גם בין אסכולות מהמחצית השנייה של המאה העשרים יש הבדלים ניכרים. ההבדל העיקרי ביניהן, ניתן לטעון, הוא במידת החשיבות שהן מקנות לצד הפוליטי שביצירה. בעוד אסכולות כדוגמת הדקונסטרוקציה מנתחות טקסטים בהתעלם מהצד הפוליטי שבהם (מתוך הנחת היסוד שלא קיימת קריאה נכונה של טקסט, מאחר שהטקסט פרוץ לכל רוח, וכל סימן בו "מהדהד" סימנים קודמים עד אינסוף), הרי שהפוסט קולוניאליזם, נאו מרקסיזם והפמיניזם "מקבעים" את משמעות הטקסטים, בטענה שטקסטים ספרותיים לעיתים קרובות מייצרים דימויים מפלים של בני מיעוטים (פוסט קולוניאליזם, פמיניזם) או מקבעים הגמוניה פוליטית שלטת (נאו מרקסיזם).

מהו טקסט ספרותי? כיצד יש לפרש יצירת ספרות? מהו טבע השפה? מהו הערך הפוליטי של טקסט? אלו הן חלק מהשאלות העיקריות שעליהן חלוקות אסכולות שונות בתורת הספרות. לעיתים קרובות תשובה לשאלה אחת גוררת אחריה סוג תשובות מסוים לשאלות אחרות. האופן בו הדקונסטרוקציה רואה את השפה, לדוגמה, מוביל אותה לזהות טקסטים ספרותיים כטקסטים שאינם אוטונומיים וסגורים, אלא מקיימים יחסים אינטרטקסטואליים עם טקסטים אחרים, שאינם יצירות ספרות בהכרח.

תחומים בחקר הספרות

תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים של חקר הספרות, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה:

ראו גם

קישורים חיצוניים

אנטי-גיבור

אנטי גיבור הוא מושג בשיח התרבותי הפוסט מודרני בתורת הספרות המודרנית, בקולנוע, בפוליטיקה ובמוסר. קווי דמותו של האנטי גיבור מנוגדים לאלה הארכיטיפים של הגיבור הקלאסי, שהיה דמות נערצת שמייצגת את האידיאלים והערכים של התקופה. אי לכך, הגיבור הוא בדרך כלל, איש המצטיין באומץ לב וגבורה, בכריזמה ובהופעה מרשימה. הוא מעורר את אהדת הקוראים או הצופים, שמזדהה איתו ועם ערכיו. דמות קלאסית של הגיבור הוא אודיסאוס – דמות נעלה שתכונותיה הרואיות וסימלו את האידיאלים של תקופתו, ועל כן הוא פיקח, בעל תושייה, חזק, אמיץ ומנהיג דגול.האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה. דמותו התמהונית של מארסו ב"הזר", ספרו של אלבר קאמי, אופיינית לטיפוסי האנטי-גיבור.

אנלוגיה

אָנָלוֹגְיָה (מלעז; בעברית: היקש, הֶקֵּשׁ) היא יחס של דמיון, השוואה בין שני דברים ויותר. אנו משתמשים באנלוגיות בחלקים נרחבים של חיינו, מאחר שהן כלי חשיבה והבנה בסיסי. כל יצירת מושג חדש (קטגוריזציה) פירושה מתיחת קשר אנלוגי בין כמה דברים שונים. המונח ציפורים, לדוגמה, מאגד תחתיו סוגי ציפורים שונים על בסיס קשרי דמיון מסוימים ביניהם.

גם אנלוגיות ניגודיות, המבליטות את ההבדלים בין שני אלמנטים ויותר, מתבססות על קשר אנלוגי ראשוני. הניגודים טוב ורוע, למשל, נתפסים כשני קצוות של סקאלה מוסרית, סקאלה זו אינה אלא קשר אנלוגי. "טוב" ו"רע" מנוגדים על בסיס אתי.

דקונסטרוקציה

בפילוסופיה קונטיננטלית ובביקורת הספרות, דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה (במינוח האקדמיה ללשון העברית: פֵּרוּק) היא שיטה (או, יש הטוענים, "מאורע") פילוסופית וספרותית פוסט סטרוקטורליסטית, שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה. בניסוח כללי, דקונסטרוקציה היא פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית של טקסטים בשיטה הדומה לזו של דרידה. מתודה זו חותרת תחת מבנים של משמעות בטקסט עצמו, כדי לפורר כל משמעות יציבה או אפשרית בקרבו. על פי רוב, דקונסטרוקציה נחשבת תנועה ליברלית אקדמית, ואחד מעמודי התווך הפילוסופיים של הפוסטמודרניזם.

הגזמה

הַגְזָמָה (הִיפֶּרְבּוֹלָה) היא אמצעי פיגורטיבי (ציור לשוני), ואמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.

הגזמה אינה קריקטורה: מטרתה אינה ליצור רושם מגוחך או משעשע, אלא להדגיש את האובייקט או את עמדתו של הדובר. לצורך זה היא משמשת גם במסגרת הרטוריקה (אמנות הנאום) ובשפת הדיבור, במשפטים כגון "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם..." או "עמנו, הקיים לנצח נצחים..."

ניתן לממש את ההגזמה באמצעות מטונימיה, על ידי החלפת מושג מדויק במושג קרוב אליו אך גדול ממנו, כמו בדוגמת "אמרתי לך מיליון פעם" לעיל או בשורה "אותו רגע וברחובות עמדה מלכת כל האנושות" (אמיר גלבוע). לחלופין, ניתן לממש אמצעי זה גם באמצעות מטפורה או דימוי, על ידי השוואה המאדירה את האובייקט ("מנשרים קלו, מאריות גברו").

הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה באל היווני הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חווית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

זרם התודעה

זרם התודעה הוא כינוי, שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה שבה מצוטטות מחשבותיו של הדובר והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. את המונח טבע ויליאם ג'יימס ב"עקרונות הפסיכולוגיה". סגנון הכתיבה החל להתעצב בספרות המודרנית, עם שימת הדגש של ספרות זו על נפש הדמויות.

העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה.

אף על פי שהדבר אינו הכרחי, ברוב המכריע של המקרים הדובר ברומאנים מסוג זה (להלן אינפורמנט) אינו מודע לנמען. כתוצאה מכך, הגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. מסיבה זו ניתן פעמים רבות למצוא דאיקטים רבים (כינויי גוף, זמן וכדומה) שאינם מפורשים. בעוד הדמות חושבת על "הוא", ויודעת למי כוונתה, על הקורא להסיק זאת בעצמו. כמו כן, האינפורמנט מרשה לעצמו לחשוב מחשבות אישיות, שכן הוא אינו יודע שאותן מחשבות "נשמעות" על ידי הקורא.

כאמור, הטקסט מגיע מתוך תודעת האינפורמנט, והיא זו שקובעת את חוקיו. לפעמים נמסר הסיפור גם מתוך תודעות משנה, של גיבורי משנה, או מתוך תודעות משנה של דמויות שהתפצלו מתודעת המספר.

דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא המונולוג של מולי בלום בפרק החותם את "יוליסס" לג'יימס ג'ויס (כפי שתורגם על ידי יעל רנן). להלן קטע קצר:

"...או אולי נצא לפיקניק נגיד שכל אחד ייתן 5 שילינג ו או שהוא ישלם ונזמין בשבילו בת זוג אבל את מי גברת פלמינג העוזרת וניסע לפניקס פארק או לגן עם ערוגות התותים רק שהוא לא יתחיל לבדוק קודם כל ציפורן ברגל של הסוסים כמו שהוא עושה עם מכתבים לא לא אם בוילאן יהיה שם כן עם סנדוויצ'ים של פסטרמה וחתיכות האם יש שם בתים קטנים למטה על יד הנהר במיוחד בשביל אבל אפשר להיצלות שם כמו בעזאזל ככה הוא אומר לא ביום חופש של כולם מה שלא יהיה אני לא יכולה לסבול את האווזות האלה שמתלבשות כמו ליצניות..."

טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

מחבר

מחבר של יצירה ספרותית הוא האדם שכתב אותה, הסופר. המונח מחבר נוצר בתורת הספרות כדי להבחין בינה ובין המספר, שהוא פרסונה ספרותית המשמשת בתוך עלילת הסיפור או השיר (בשירה המספר קרוי "דובר").

מנחם פרי

מנחם פֶּרִי (נולד ב-1942) הוא חוקר תורת הספרות, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ועורך ספרותי.

מנחם פרי נולד בבנימינה בשנת 1942, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים.

עבודת הדוקטור שלו הוגשה בשנת 1976 באוניברסיטת תל אביב, וכותרתה: "תמורות דראסטיות ברצף הסמאנטי של השיר - עקרונות יסוד בשירת ביאליק".

מאז שנת 1966 מתגורר בתל אביב.

מצג

מִקְדָּם (או מַצָּג, הֶצֵּג, אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה בלעז) ביצירת ספרות כולל את כל המידע הקודם לסצנה הראשונה של הסיפור. המצג נותן, למעשה, רקע להתרחשויות העלילה בסיפור.

המידע הניתן במצג כולל פרטים כלליים על הזמן והמקום שהעלילה מתרחשת בהם ומידע ספציפי על הביוגרפיה, הקודמת לסצנה הראשונה, של דמויות המשחקות תפקיד בעלילה.

המידע במצג, כמו גם אופן מסירתו, עשויים לרמוז רמזים מטרימים החיוניים להבנת המשך הסיפור.

מצג עשוי להימסר במרוכז (מצג בגוש אחד) או במפוזר, לאורך הסיפור כולו, וכן עשוי להימסר לפני הסצנה הראשונה (מצג תחילי, הנמסר בראש הסיפור) או אחרי הסצנה הראשונה (בשלב כלשהו בהמשך הסיפור). גם מצג תחילי בגוש אחד, דוגמת המצג של הרומן אבא גוריו משאיר פריטי מצג רבים (הקודמים לסצנה הראשונה של הסיפור) ומוסרם בהמשך הסיפור (למשל על מנת ליצור מתח או הפתעה).

פריטי מצג מפוזר ניתן ללקט ממשפטים רבים במהלך הסיפור - כל פריט מידע שמספר על דבר מה שאירע לפני הסצנה המובחנת הראשונה של הסיפור, הוא פריט מצג.

לדוגמה: בסיפורו של ש"י עגנון, "הרופא וגרושתו", משפט הפתיחה הוא "כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות רחמניה בחורה בלונדינית, שהייתה אהובה על הכל וכל החולים סיפרו בשבחה". במשפט זה כמה פריטי מצג. הוא מציג את הדמויות העיקריות בסיפור: המספר והאחות (שלדעתה מייחס המספר משקל רב). הוא מציג את בית החולים, שמתרחש בו חלק נכבד מעלילת הסיפור. עוד נרמז זמן ההתרחשות ("כשנכנסתי לשמש בבית החולים").

נרטולוגיה

נרטולוגיה היא חקר נרטיבים, כלומר מחקר העוסק בסיפורים והאופן בו הם בנויים. ניתן לומר כי נרטולוגיה החלה עוד בפואטיקה

של אריסטו, שטען כי התכונה המהותית לסיפור היא מימזיס, חיקוי פעולות. מכאן נובע שסיפור אינו פעולות המתרחשות בעולם, אלא פעולות בעולם מיוצג. בפשטות, על סיפור להיות מסופר בדרך כלשהי.

את אחת התרומות המשמעותיות לנרטולוגיה הרים ולדימיר פרופ (Владимир Яковлевич Пропп), שניסח ב-1928 את הכללים המשותפים לאגדות עם רוסיות בחיבורו "מורפולוגיה של המעשייה". הכללים שניסח ולדימיר פרופ הורחבו ונבדקו מחדש על ידי הסטרוקטורליסטים, ומהם יצאה התרומה העיקרית לתחום זה. מאז ועד היום עוסקת הנרטולוגיה בניסיון לחשוף ולתאר את הכללים העומדים בבסיס סיפורים באשר הם סיפורים, ואת האופן בו סיפורים מיוצגים בתחומים שונים.

סטרוקטורליזם

סְטרוּקְטוּרָליזם (על פי האקדמיה ללשון: תורת המִבניות) הוא זרם מחשבה אינטלקטואלי שהגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בצרפת. ניתן לסמן את תחילת הסטרוקטורליזם כבר בשנות ה-20, כאשר חוקר השפה רומן יאקובסון שייסד את "אסכולת פראג", קרא לחבריה "סטרוקטורליסטים". בין הראשונים להשתמש במודל הסטרוקטורליסטי לעבודות בתחומים אחרים היו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס ומבקר הספרות רולאן בארת.

על פי הסטרוקטורליזם, לא ניתן לתת משמעות לתופעות או אובייקטים ללא התייחסות למבנים (סטרוקטורות) שבתוכם תופעות אלה קורות או אובייקטים אלה נוצרים ומתפקדים. כל אובייקט, תופעה או אירוע שייכים למכלול שכל אלמנט בו מקיים יחס כלשהו עם האלמנטים האחרים. כל אלמנט חסר משמעות כשלעצמו - הוא מוגדר רק ביחס לאלמנטים אחרים במערכת ורק מתוקף מערכת יחסים זו נקבעת משמעותו. מבנים, או מכלולים אלה, נוצרים על ידי התודעה האנושית ומותנים בדרך בה היא קולטת את העולם ומארגנת את התנסותה בו. מכאן נובע שהמשמעות אינה מהות הטבועה בתוך הדברים, אלא מיוחסת להם על ידי התודעה האנושית. בכל תחום ידע הסטרוקטורליסטים מנסים לתפוס ולתאר את המבנה העומד בבסיסו ואת השינויים שיכולים להתחולל בו. הסטרוקטורליזם מניח כי קיים מבנה משותף הן לחוקר והן למושאי מחקרו, מבנה המאפשר לחוקר להחיל את שיטת העבודה הסטרוקטורליסטית על תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות.

סיפורי התנ"ך

סיפורי התנ"ך הם טקסטים סיפוריים הכלולים בתנ"ך, בעיקר בתורה ובנביאים ראשונים.

חלק מהסיפורים נראים כמיתיים, ובהם כאלה שיש להם מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. בין הסיפורים האלה אפשר למנות את סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד.

סיפורים אחרים הכלולים בתנ"ך הם סיפורי עלילה הכתובים בפרוזה (למשל: סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר או ספר שופטים, ספר שמואל ומגילת רות), לצד תיאור ענייני של תקופות שונות בהיסטוריה האנושית והישראלית, כפי שאלו נתפסות במסורת העברית, למשל: תיאור שושלות של אישים ומלכים ופירוט של מִפקדים.

סמיוטיקה

סמיוטיקה היא חקר הסימנים ומערכות סימנים. העיסוק המקורי של הסמיוטיקה התמקד בשפות טבעיות. עם הזמן הסמיוטיקה החלה לכלול מערכות סמלים נוספות כמו שפת תכנות, שפה פורמלית ומערכות סמלים (כמו קוד מורס או כתב ברייל).

בהמשך הסמיוטיקה התרחבה גם למערכות טבעיות שונות אשר יצרו תתי תחומים כמו ביו-סמיוטיקה, סוציו-סמיוטיקה, אתנו-סמיוטיקה וסמיוטיקה אבסטרקטית.

"סימיוזה" היא תהליך הפירוש של סימן או התהליך של יצירת משמעות.

ספרות

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש הסבורים כי גם התנ"ך, למשל, הוא יצירה ספרותית.

ספרות משווה

ספרות משווה או ספרות השוואתית היא שדה מחקר אקדמי בין-תחומי של הספרות, או ביטויים תרבותיים אחרים של האדם, כמו מוזיקה וציור, ללא מגבלות של שפה, לאום או מקום. ספרות משווה יוצאת מנקודת הנחה שחקר הספרות חייב להיות בינלאומי במהותו ואינו מוגבל לארץ, שפה או תרבות מסוימות. המחקר בתחום זה עוסק, למעשה, בהקניית כלים לניתוח אקדמי של ספרות עולמית.

פלשבק

פלשבק (מאנגלית: היבט לאחור; בעברית: מַעְתָּק לֶעָבָר) הוא מושג בנרטולוגיה (חקר הדרך בה בנויים ומסופרים סיפורים) המשמש במיוחד בתסריטאות והמתאר אירוע בעלילה הקודם לאירוע שאליו הגיעה העלילה בסצנה הקודמת, המראה את ה"עבר" שקדם לאותה הסצנה. הפלשבק קרוי גם "אנלפסיס" (analepsis), והיפוכו הוא ה"פרולפסיס" (prolepsis; מַעְתָּק לֶעָתִיד, או הַטְרָמָה) המראה את ה"עתיד" הרחוק יותר של הזמן בו מתרחשת העלילה, מתוך כוונה לשוב לרצף הזמן לאחר סיום הסצנה.

טכניקות כתיבה אלו, כשהן מיושמות בקולנוע מאפשרות מתן מידע על עתידן ועברן של הדמויות, דבר שהוא הכרחי בתסריט, שבו המידע שאנו מקבלים הוא רק המידע המופיע על המסך. כך, למשל, כאשר מופיעה בסרט דמות השתיין הזקן בבאר, אין לנו דרך לדעת כי השתיין הזקן היה פעם מיליונר שאיבד את רכושו, אלא אם כן ייראה לנו עבר זה באמצעות הפלשבק. אפשרות אחרת, "שתילת" המידע בדיאלוג עלולה לגרום לדיאלוג להיראות מלאכותי וארכני שלא לצורך. עם זאת, רבים הספרים המשתמשים בטכניקת ה"פלשבק" כאשר דוגמה בולטת לכך היא ספרו של תורנטון ויילדר "הגשר של סן לואיס ריי" הפותח בתיאור התמוטטות של גשר, וחוזר בזמן אל מעשיהם של הקורבנות לאסון, ותיאור הפעולות שהביאו אותם אל הגשר ביום ובשעה בה התמוטט.

הפלשבק יכול להראות אירוע שחל לפני תחילת הסיפור, על מנת לתת מידע חשוב הנוגע לפעולות בעבר, כך, למשל, סצנות הפלשבק ב"קזבלנקה" נותנות לצופה מידע על סיפור האהבה בין ריק ואילזה (המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן) המתרחש בזמן הפלישה הנאצית לפריז בשנת 1940, כאשר ה"הווה" הסיפורי מתרחש בשנת 1942. פלשבק יכול להראות אירוע שהוצג כבר מנקודת ראות אחרת, על מנת להבהיר אירוע שנותר עד עתה סתום. כך למשל, בסרטי הבלשים מסוג "מי עשה זאת" (whodunit) מקובל מאוד, לאחר שהבלש מגלה מיהו האשם, להראות את הפשע שהוצג קודם מבלי להציג את המבצע, בסצנת פלשבק נוספת, המראה, זו הפעם, מיהו שביצע את הפשע.

אפשרות נוספת היא שימוש בסיפור מסגרת שבו מתחיל התסריט ב"עתיד" העלילתי וחוזר לנקודת התחלה בעבר, ממנה הוא מתקדם עד שהוא שב לנקודה שהוצגה בסצנה הראשונה. כך למשל, הסרט "שדרות סאנסט" (1950) מתחיל בהתמקדות בגווייה הצפה בבריכה. קולו של השחקן ויליאם הולדן המשחק את הגיבור בסרט, מזמין את קהל הצופים לראות כיצד הוא הגיע למצב עגום זה, והסרט חוזר אחורה בזמן אל האירועים שקדמו לרצח, והובילו אליו. חלוץ השימוש בטכניקה זו הוא הסרט האקספרסיוניסטי הגרמני משנת 1919 "הקבינט של ד"ר קליגרי".

סצנת הפלשבק יכולה לארוך שניות ספורות, דקות אחדות, או כבמקרה של "סיפור המסגרת" - לאורך רוב הסרט. לעיתים נראה סצינות של "פלשבק בתוך פלשבק", כלי תסריטאי שבו יש להשתמש בזהירות על מנת לשמור על העניין וההבנה של הצופה במתרחש על המסך.

שימוש מעניין ב"פלשבק" וב"פלשפורוורד" יש בסרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה" (1994). הסרט כולו מציג שלושה סיפורים, עם דמויות שחלקן משותפות ומתרחשים סביב אירועים שחלקם משותפים, אחד מהם עוסק בשוד במסעדה והשני ברצח כפול בעת גביית חובות סחר בסמים. אולם הסיפורים אינם מצויים בתוך סיפור מסגרת. מקצת הסצינות קודמות לשוד במסעדה, ומקצתן מאוחרות לו, וחלקן מראות את אותו האירוע עצמו מזוויות ראיה שונות. כך למשל, הסצנה בה המתאגרף (ברוס ויליס) מקבל מן החייל את שעונו של אביו, היא פלשבק לשנות ה-50, מתוך רצף עלילתי (סיפור המתאגרף שסירב למכור את הקרב) הנמצא כ-48 שעות מאוחר יותר לסיפור המסגרת העוסק בשוד במסעדה, ומהווה "פלשפורוורד" לסיפור המסגרת.

פרק

פרק (בלועזית: אפיזודה - פרק מסדרת טלוויזיה, או צ'פטר - פרק מספר) הוא חלק מובחן של העלילה בסיפור, בין אם הוא מיוצג בספרות, בסדרת טלוויזיה או בתסכית רדיו.

אף על פי שבמקרים רבים הפרק חופף לאירוע עלילתי מסוים, שמתחיל ומסתיים, אין לבלבל ביניהם. בסדרות טלוויזיה רבות, למשל, נהוג לסיים פרק ברגע שבו הסיבוך העלילתי עדיין לא נפתר. המצב ההפוך שכיח אף הוא, פרקים יכולים להתחיל באמצע האירועים, כלומר ייצוג העלילה אינו מתחיל ברגע ההתחלה האמיתי שלה.

פירוש הדבר הוא שניתן לסמן התחלה וסיום של פרק לא רק באמצעות העלילה, אלא גם באמצעים נוספים. מלבד ההתחלה והסיום של הטקסט (במובנו הרחב, גם אם הוא "טקסט קולנועי"), ניתן לסמן את גבולות הפרק באמצעות תמה, מוטיב חוזר, מעבר מסיטואציה מסוימת לסיטואציה אחרת, וכן הלאה.

במובנו העברי פרק משמש גם לחלוקת ספר למקטעים מובחנים מסיבות שונות.

תאוריה

תֵּאוֹרְיָה היא חשיבה רציונלית שמייצרת כללים והפשטות, או התוצר של חשיבה כזו. במדע, תאוריה היא מערך שלם ושיטתי של רעיונות המתאר ומסביר תופעה מסוימת או קבוצת תופעות בעלות קשר. תאוריה מכילה, הרבה פעמים, הגדרות בסיסיות, מספר חוקי טבע בסיסיים והגדרה של שיטה לגזור מחוקים אלה קביעות והסברים רבים על התופעות הנחקרות. ככול שתאוריה מתאימה יותר למסקנות העולות מניסויים ומתצפיות, כך היא אמינה יותר ולרוב גם שימושית יותר.

תאוריות קיימות בכל ענפי המדע. דוגמאות: בפיזיקה - תורת היחסות הכללית והתאוריה הקינטית של הגזים, בביולוגיה - האבולוציה ותורת התא, בגאולוגיה - טקטוניקת הלוחות ובפסיכולוגיה - הפסיכואנליזה.

המילה תורה מתארת לעיתים תאוריה אחת ולעיתים מקבץ של תאוריות בעלות נושא משותף. דוגמאות: תורת הכבידה, תורת הספרות או תורת האישיות.

בשפת היומיום הפכה משמעותה של המילה "תאוריה" למה שנקרא בשפה המדעית "השערה" (היפותזה) - הסבר לתופעה מסוימת שטרם נוסה ואושש.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוגמצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיבייםטכניקות ספרותיותנקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטי • רומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעהקהלמחבר • תורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.