תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות[1], אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה[2], ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור[3]. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח[4]. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

השתלשלות ההלכה
PikiWiki Israel 29371 Religion in Israel
פירוט המסכתות בששה סדרי המשנה על רקע מעמד הר סיני, על פי מסורת חז"ל.

סוגי התורה שבעל-פה

התורה שבעל-פה נחלקת לשלושה סוגים. למרות השוני המהותי ביניהם, כולם תלויים בחכמי התורה שבעל פה, ולכן ההלכות הנובעות משלושתם קרויות בפי חז"ל בשם המשותף דברי סופרים[5].

הלכות מקובלות

ANP Gush Halav R10370001
שרידי בית כנסת מתקופת התלמוד בגוש חלב שבגליל העליון - בתי הכנסת הקדומים שימשו לפיתוח ושימור התורה שבעל-פה.

הלכות מקובלות הן פירושי מצוות התורה שהתקבלו, על פי מסורת חכמים, מפה לפה מימות משה. מרבית הפירושים הללו ניתנים להסקה במידות שהתורה נדרשת בהן, והפירושים שאינם ניתנים להסקה מהתורה כלל, מכונים בשם הלכה למשה מסיני. חלק ממצוות אלו, כגון ברית מילה, נהגו אף לפני כן, אולם החובה ההלכתית לקיימם כיום נובעת מכלילתם בתורה.

לדוגמה, עיקר מצוות תפילין מפורשת בתורה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:" ... "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:"[6] פרטי המצווה, לעומת זאת, לא נתפרשו בתורה, ולפיכך נקראים דברי סופרים. להלכה הרבנית שצידם החיצוני של רצועות התפילין צריך להיות שחור, אין כל מקור בתורה, ולפיכך הוא בכלל הלכה למשה מסיני[7]. אך לכך שבתוך התפילין כתובות ארבע מפרשיות התורה, הציגו התנאים[8] מקור בתורה, בדרך דרש.

אך לעומת זאת, יש שמפרשים את המילה "טוטפות" ל"זיכרון" כלומר, שהציווי "לטוטפות בין עיניך" אומר שצריך לזכור את אלוהים במחשבות שלנו[9].

בהתייחסו להלכות המקובלות, טוען ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי[10], שהתורה שבע"פ ממלאת תפקיד חיוני, מכיוון שהתורה שבכתב סתומה ברובה. כך למשל התורה מצווה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא פרק כ"ג פסוק מ"ב), אך אינה מגדירה מהי סוכה ומה כלול בחובה לשבת בה.

לפי הרמב"ם[11], בהלכות מקובלות לא תמצא מחלוקת בין החכמים, "אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח." אך הקראים, שאותם הרמב"ם לא החשיב בין החכמים, דחו את הקבלה הרבנית, ובמקומה מסתמכים על סבל הירושה, שהוא אוסף המנהגים הקדומים המגדירים את אופן קיום מצוות התורה, בהם הכירו. הקראים טוענים שמשה קיבל מאלהים את חמשת חומשי תורה בלבד, אך מסכימים שמצוות מסוימות, כגון מצות שחיטה וברית מילה, שלא הוגדרו בתורה, יש לקיים באופן בו היו המעשים מתקיימים טרם מתן תורה.

דרש היקש וסברה

בשביל למלא את מקומן של הלכות מקובלות שנשכחו, ובעיקר בשביל לתת מענה לשאלות חדשות המתעוררות מעת לעת, רשאים החכמים לחדש הלכות. עושים זאת ישירות מהתורה באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן, או מתוך הלכות ידועות, באמצעות ניתוח הסברות עליהן מבוססת ההלכה ודימוי השאלה החדשה לשאלות שהתשובה עליהן ידועה. כיון שגישה זו תלויה בהבנה מעמיקה של המקורות הקדומים, היא אינה מאפשרת הבאת ראיות מוחלטות. חכם הפונה לדרך פסיקה זו, רשאי להסתמך על מסקנות הלכתיות קדומות של חכמים אחרים, ואם הוא חושב שהם ראויים לכך, אף לבטל את דעתו מפני דעתם. לפי המשנה[12]: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות".

לדוגמה, בתלמוד[13] מובאת מחלוקת בדין ספרי תורה תפילין ומזוזות שנכתבו בידי גוי עובד אלילים. לדעה אחת יש לשורפם, לפי שמן הסתם נכתבו לשם האלילים. לדעה שנייה אין לשורפם, אך הם פסולים לשימוש, לפי הדרשה: "וקשרתם... וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

הקראים מכירים בסמכות החכמים לחדש הלכות, אך שוללים את ההסתמכות על דרשות מעין זו. מאז חתימת התלמוד, גם חכמי היהדות הרבנית נוהגים להימנע מחידוש דרשות.

גזירות ותקנות

החכמים רשאים לגזור גזירות, כלומר לטמא את הטהור או לאסור את המותר, כסייג לשמירה על חוקי התורה. בנוסף רשאים החכמים לתקן תקנות, הקובעות אופי מחייב למעשים ונורמות התנהגות מסוימות, בשביל לקדם את מטרות התורה. תוקף הגזירות והתקנות מותנה בהיות החכמים מקובלים בציבור, וגם אז, תקנה שהעם פיקפק בה, ומלכתחילה לא נתקבלה ברוב הציבור, בטלה[14]. הסמכות לבטל תקנה קדומה מותנית בהיות הגורם המבטל גדול בחכמה ובמנין (של חברי בית הדין או התלמידים) מהגורם המתקן.

לדוגמה, חכמים אסרו לצבוע את צידם הפנימי של רצועות התפילין בצבע אדום, "מפני גנאי ודבר אחר"[15]. לעיתים השתמשו החכמים בתקנותיהם בשביל לבצע הרחבה של ממש במצוות התורה, כמו בעניין חובת התפילה למשל. במקרה של תקנת הפרוזבול פנו לכיוון ההפוך, ועיקרו את מצות שמיטת החובות מעיקר תוכנה הכלכלי.

מסורת מול חידוש

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה בהר סיני, עם פירוש מצוותיה[2]. הרמב"ם, בתחילת הקדמתו למשנה, מבאר שמשה הנחיל פירוש זה לחכמים ולהמון העם.

במדרשי האגדה ישנן גישות מנוגדות להיקפה של התורה שניתנה בידי משה. לפי דברי רבי יהושע בן לוי המובאים במדרש ויקרא רבה[16], "מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני". אולם, מדרש שמות רבה[17] מביא את דברי רבי אבהו, לפיו הכוונה לכללים בלבד: " ...משהשלים מ' יום, נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: ויתן אל משה. וכי כל התורה למד משה?! כתיב בתורה (איוב יא): ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה.". מאידך לפי דברי רב המובאים בתלמוד[18], משה בעצמו לא הכיר את כל דרכי המדרש ששימשו את חז"ל. אולם, פרשני התלמוד המסורתיים הבינו את דבריו בצורה שונה[19]. המחלוקת הרעיונית בין הגישות נמשכת עד היום[20].

ספרות התורה שבעל-פה

Hadran on Tractate Berakhot
קטע ממסכת ברכות בתלמוד הבבלי. התלמוד נחשב לטקסט המייצג ביותר את תרבות השיח הרבני.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

ספרות השו"ת

שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהפעילויות הענפות והפוריות בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים.

לימוד תורה שבעל-פה

לנשים

התלמוד לומד בדרשה, שנשים אינן חייבות בלימוד תורה: "ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם" (בבלי קידושין כט:).

בעניין זה מחלק הרמב"ם בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה:

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

כיום מקובל ללמד ילדות ונערות מקרא בבתי הספר, ובחינוך הדתי גם תושב"ע, בחינוך הכללי האחרון הוא מקצוע בחירה לשני המגדרים.

בתשלום

מעיקר הדין, אוסרת ההלכה ללמד תורה שבעל פה בתשלום, אך בימינו נהוג ללמדה בתשלום, על סמך היתרים שונים[21].

שימושים אחרים למונח

המונח "תורה שבעל פה" נשאל לעיתים כדי לתאר מערכות דומות של פרשנות לכתבי קודש אלמנטאריים, בזרמים אחרים ביהדות, או אף בנוגע לדתות אחרות. כך למשל, שיטת הפרשנות הקראית והספרות המתבססת עליה מכונים לעיתים[דרוש מקור] בקרב בני העדה ומחוץ לה, "תורה שבעל פה של הקראים"[22]. גם ספרות החדית' (ומספר חיבורים מוסלמיים נוספים כגון הסירת ראסול אללה) מכונים לעיתים "תורה שבעל פה של האסלאם", שכן הם כוללים מידע על הנביא מוחמד שהשתמר דרך מסורות בעל פה שהועברו מדור לדור מתקופתו של מוחמד ועד שהועלו על הכתב. בנצרות (הלא-פרוטסטנטית) שכבות הפרשנות שהוספו מדור לדור מכונות 'המסורה הקדושה'.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מבוא לתורה שבעל-פה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  • פירוש המשנה לרמב"ם, בהקדמה לסדר זרעים
  • הרב אהרן לוי, לא בשמים היא - על אמיתותה ורציפותה של התורה שבעל פה, הוצאת ערכים - התנועה להפצת ערכי היהדות
  • אברהם קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבעל פה, בהוצאת משפחת המחבר
  • הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה סקירה כללית על השתלשלות מימות אנשי כנסת הגדולה עד חתימתה, ותוכנית סדורה, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ן
  • הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה - סמכותה ודרכיה, בהוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ה
  • הרב שמואל אריאל, נטע בתוכנו - פרקים ביסודות תורה שבעל פה (עד כה ראו אור שני כרכים), בהוצאת גילוי, תשע"ח

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נח עמינח, על התקופות בתולדות התורה שבעל-פה, בשדה חמד, כסליו תשל"ט.
  2. ^ 2.0 2.1 "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')
  3. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א': "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"; ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן... ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' אלהי ישראל".
  4. ^ "כתוב אחד אומר "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל." (בבלי תמורה יד:)
  5. ^ פירוש המשנה לרמב"ם כלים יז' יב':"כל מה שלא נתבאר בלשון התורה, מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות."
  6. ^ דברים ו' 6, 8
  7. ^ משנה תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג' יד'
  8. ^ רבי ישמעאל ורבי עקיבא בבבלי סנהדרין ד:
  9. ^ פרשנות זו הגיעה מהדמיון שיש בין ציווי הטוטפות שמופיע בספר בדברים, פרק ו', פסוק ח', לבין הציווי שמופיע עוד לפני כן בספר שמות, פרק יג', פסוק ט': "לְאוֹת עַל-יָדְךָ 'וּלְזִכָּרוֹן' בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג:ט) - "לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ 'לְטֹטָפֹת' בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו:ח).
  10. ^ מאמר שלישי פסקאות לד-מא
  11. ^ בהקדמתו למשנה
  12. ^ סנהדרין ז א
  13. ^ בבלי גיטין מה:
  14. ^ משנה תורה הלכות ממרים ב' ב'
  15. ^ בבלי מנחות לה.
  16. ^ אחרי מות כב'
  17. ^ תצוה, פ' מ"א ס' ו'
  18. ^ "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו." (מנחות כט:)
  19. ^ פרשני התלמוד העלו פרשנויות רבות כיצד להבין את אגדתא תלמודית זו. יש שפירשו שהנבואה שה' הראה למשה הייתה עם עלייתו להר סיני, לפני שה' לימד אותו את כל התורה. אך באמת גם משה היה עתיד ללמוד את הדברים שלימד רבי עקיבא - רש"י שם, ד"ה "נתיישבה דעתו": "של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה" -משמע שהוא עתיד לקבלה בעצמו. וכן פירש "מלאכת יום טוב" בדעת רש"י, ואלו דבריו: "נראה דכוונת רש"י דמפרש שבזה התיישבה דעתו, שהתורה נקראת על שמו מאז - קודם שקיבלה. שהרי אומר שהיה הלכה למשה מסיני, וזה היה לו קודם קבלה מסיני שהיה קושר כתרים ואותיות של תורה שעתידה להתקבל על ידו". משמע, המעשה היה קודם לנתינת התורה. שהרי המושג "הלכה למשה מסיני", כוונתו - הלכה שהגיע מימי משה עצמו ללא שינויים. ולכן התיישבה דעתו של משה - שידע שהתורה תינתן על ידו אפילו קודם שקיבלה ממש. "אור החיים" בספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ז מציג הבנה שונה לפירוש האגדתא, וכך כותב: "וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויקרא-רבה כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה מסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדבר-רבה יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והכל שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ חיים. וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידען משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה בעיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם". כלומר, משה קיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה מופרדות לגמרי. אך ה' רמז את כל הלכות התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב, על ידי תגים, אותיות ומילים מיותרות כביכול. וזה הדבר שלא ידע משה - היכן רמוזים הלכות אלה בתוך התורה שבכתב. כשמשה רבנו שמע את רבי עקיבא דורש את התורה, הוא לא הבין מה הם אומרים, שהרי דבר זה לא ניתן לו בעצמו, ולכן תשש כוחו - שחשש שהתורה שנתן השתנתה. אך לאחר ששמע שרבי עקיבא תולה את דבריו ב"הלכה למשה מסיני" - התיישבה דעתו, שהבין שכל מה שעשה רבי עקיבא זה למצוא את מקורות ההלכות של התורה שבעל פה שקיבל מסיני - בתורה שבכתב. וכן פירש ה"עץ יוסף" בעין יעקב (מנחות כט,ב). וכן כתב הרב חיים ויטאל - תלמידו המובהק של האר"י וכותב ספריו (פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד, כוונת קריאת המשנה). לפרשנויות נוספות: עיינו בפירוש "צאן קדשים" של הרב חיים שור, ובפירוש "בן יהוידע" של הרב יוסף חיים מבגדאד, וב"מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר חלק א' עמ' 223 בפרק "תורה בפנים ובחוץ: יחס המחקר השכלי והדבקות", ובחידושי הגרי"ז.
  20. ^ סיכום של השיטות המבוססות על מסורת חז"ל, הובא בסעיף על 'רצף מסירת התורה שבעל פה' במאמר תולדות ההלכה והחיים המודרניים.
  21. ^ "מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה מוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי." (שולחן ערוך יו"ד הלכות תלמוד תורה רמו' ה')
  22. ^ הקראים עצמם אינם מתנגדים לרעיון התורה שבעל פה כמכלול הפרשנויות לכתוב אלא רק לטענה כי צורה יסודית של תורה כזאת ניתנה במעמד הר סיני.
דאורייתא ודרבנן

דְּאוֹרָיְתָא (או: מִדְּאוֹרָיְתָא; בעברית: "של התורה") וּדְרַבָּנָן (או: מִדְּרַבָּנָן; בעברית: "של רבותינו") הן שתי הגדרות של שני מקורות אפשריים להוראות הלכתיות ביהדות. ההלכות מדאורייתא הן אלו שנחשבות לחלק ממערכת החוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה או אלו שחכמים למדו לפי הכללים שאמר אלוהים למשה, לעומת ההלכות מדרבנן שנחשבות לחוקים שחכמים הוסיפו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים"). להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה.

המכללה האקדמית הרצוג

המכללה האקדמית הרצוג מיסודן של מכללת ליפשיץ ומכללת הרצוג היא מכללה להכשרת מורים המקושרת לישיבת הר עציון. המכללה הוקמה בשנת 1973. היא קרויה על שם הדיפלומט יעקב הרצוג. בראשה עומד הרב פרופסור יהודה ברנדס.

נכון ל-2017, המכללה מעניקה תואר ראשון (B.Ed) ותואר שני (M.Ed), שניהם בהוראה. הלימודים לתואר הראשון מתקיימים בקמפוס הגברים באלון שבות ובקמפוס הנשים במגדל עוז. הלימודים לתואר שני מתקיימים בהיכל שלמה בירושלים.

יהדות קראית

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת בראשית המאה ה-21, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

יעקב בלידשטיין

יעקב (ג'רלד) בלידשטיין (נולד ב-1938) הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ו (2006) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת תשס"ז (2007).

מוסד הרב קוק

מוסד הרב קוק הוא מוסד הוצאה לאור, הממוקם בכניסה לעיר ירושלים בשכונת קריית משה.

המוסד הוקם בשנת 1936 על ידי הרב יהודה לייב מימון, ממנהיגי המזרחי ולימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.

מסורת (יהדות)

המסורת היהודית היא מערכת של תרבות – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, תורה שבעל פה, מנהגים קדומים, מנהגים דתיים, חוקים שנמסרו מאב לבן, נוהג חוזר, ערכים וכללי התנהגות שנמסרו מדור לדור ביהדות. בנוסף לדברים אלה המשותפים עם שאר המסורות, כוללת היהדות גם את כתבי הקודש: התורה, הנביאים והכתובים והתורה שבעל פה. בתנ"ך, המעמד המכונן של התהוות עם ישראל הוא מתן תורה, כשלפניו ואחריו אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים: יציאת מצרים וכיבוש הארץ. הכינוי הנפוץ לעם ישראל הוא "עם הספר" (שמקורו בקוראן), מבטא את הייחודיות שבמסורת היהודית המושתתת בעיקרה סביב התנ"ך.

משנה תורה

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי, שכתב הרמב"ם בין השנים 1168-1177. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה.

החיבור פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים לחבר חיבורים אודות מקורותיו המשוערים של הרמב"ם לפסקיו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.

משנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים - "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכל 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים.

נצחיות התורה

נצחיות התורה (או התורה היא נצחית) הוא ביטוי של פרשני התורה שמציין כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות.

האמונה והידיעה כי תורת משה היא נצחית נחשבת כאחת מיסודיה של היהדות.

ספרות תורנית

ספרות תורנית היא מכלול הספרים העוסקים בכל היבטיה השונים של תורת ישראל. ספרי היסוד של הספרות התורנית הם כתבי הקודש היהודיים, הקרויים גם תורה שבכתב וידועים בראשי התיבות תנ"ך.

לתורה שבכתב התווספו ספרי יסוד שהעלו על הכתב את התורה שבעל-פה - המשנה, התלמוד, ובעקבותיהם פירושי רש"י ופרשנים נוספים, משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך. ספרים תורניים רבים מספור נכתבו לאורך הדורות, וכולם נלמדים עד היום ומהווים חלק מרכזי בעולמו התרבותי של הציבור היהודי הדתי.

הספרות התורנית היא מרכיב עיקרי של ארון הספרים היהודי, הכולל גם ספרות בעלת זיקה הדוקה ליהדות שאיננה בגדר ספרות תורנית.

פרושים

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

פרנסה מלימוד תורה

שאלת הפרנסה מלימוד תורה היא שאלה השנויה במחלוקת בין חכמי ההלכה: האם מותר לאדם לקבל שכר בתמורה ללימוד התורה או להוראתה? היו בקרב חז"ל מי שהתנגדו לא רק לכך שאדם יתפרנס ישירות מעיסוקו בתורה, אלא גם לכך שיפיק ממנו תועלת חומרית אחרת. מסופר שרבי טרפון הציל את חייו על ידי אזכור מעמדו כתלמיד חכם, והצטער על כך עד סוף חייו, כי היה יכול להינצל על ידי כופר כספי ולא בזכות תורתו. תחומי האיסור רחבים יותר משאלת הפרנסה בלבד, ולכן הוא מכונה בספרות התורנית איסור הנאה מדברי תורה.

עם זאת, ברבות השנים ניתנו נימוקים שונים המתירים להתפרנס מלימוד תורה, וכיום הגישה המקובלת בעולם ההלכה היא לראות בהתפרנסות מלימוד תורה היתר גמור.

בתלמוד קיימת הבחנה בין קבלה תועלת יזומה מלימוד תורה לבין חובה להושיט עזרה לתלמיד חכם על ידי זולתו. כך, לדוגמה, חכמים משבחים את מי שנותן זכות קדימה לתלמידי חכמים במכירת סחורתם, ובכך מאפשר להם להקדיש את זמנם ללימוד תורה.

פתיחת אליהו הנביא

פתיחת אליהו הנביא הוא מאמר מתוך ספר הזוהר, המופיע בהקדמה לתיקוני הזוהר, ועוסק בעיקרו בעשר הספירות ובדרך הנהגתו של אלוהים את העולם.

כיום ידוע המאמר כתפילה הנאמרת כפתיח לפני תפילת שחרית ותפילת מנחה בבתי כנסת ספרדיים, או אחרים הנוהגים על פי האר"י הקדוש. התפילה נקראת "פתח אליהו" כלשון הביטוי המופיע בראשיתה.

צדוק הכהן מלובלין

רבי צדוק הכהן רבינוביץ' - רובינשטיין מלובלין (כ"ג בשבט ה'תקפ"ג - ט' באלול ה'תר"ס; 4 בפברואר 1823 - 3 בספטמבר 1900). אחד מהיוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. הגותו מאופיינת בשילוב של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איזביצה ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר, אם כי הושפע גם מספרי חסידות ברסלב וחסידות חב"ד. מלבד עיסוקו בתורה עסק גם באסטרונומיה, הנדסה ואלגברה. במחקר ימינו נתפס רבי צדוק כהוגה אשר אחז ברעיונות שהקדימו בשנים רבות את החשיבה של הפוסטמודרניזם[דרוש מקור].

רבי יוסי צידוניא

רבי יוסי צידוניא. היה מאמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. נקרא צידוניא משום שמוצאו היה מהעיר צידון.

היה תלמידו של רבי ירמיה ושנה לפניו ברייתות.

מסר דברי תורה שבעל פה בשם רבי יוחנן.

שכר בטלה

שכר בטלה הוא מונח המתאר תשלום הניתן לאדם עבור ביטול זמנו הפרטי למען עניין ציבורי.

המונח מקובל במשפט העברי ובמשפט הפרוצדורלי של מדינת ישראל.

במשפט העברי תשלום שכר בטלה לדיינים ועדים מותנה בכך שהתשלום אינו עולה על השכר שמקבל התשלום יכול היה להשתכר בזמן שהתבטל לו. אם מתברר שהתשלום חורג מכך, עדותו או דינו בטלים מאחר שאסור לדרוש שכר על קיום מצווה (ולא בגלל חשש להטיית משפט). גם עבור לימוד תורה שבעל פה מותר ליטול שכר בטלה, אולם כאשר אין למלמד מקור פרנסה אחר, מותר לו ליטול שכר על עבודתו.מונח דומה הוא "פועל בטל", המחייב אדם שמנע מחברו עבודה, לשלם לו משכורת של זמן בטלתו, אך בשכר נמוך המשולם עבור הימנעות מעבודה.

שלשלת הקבלה

שלשלת הקבלה הוא מונח תורני שמתייחס לחכמי הדורות שקיבלו והעבירו את התורה שבעל-פה, בעיקר החלק שבה שמפרש ומבאר את הדברים שבמקרא וההלכות הרבות שנוגעים לעיקרי המצוות שמבוארים בתורה בקיצור ולפעמים ברמז בלבד, מדור לדור.

המונח מתייחס בדרך כלל לדורות שבין דור המדבר (משה רבנו) ועד לדורו של האמורא רב אשי, חותם התלמוד בבלי. אחרי דור זה, כאשר הועלתה התורה שבעל-פה כולה על הכתב, השתנה במקצת סדר ההעברה של המסורות מדור לדור.

תורה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

תורה מן השמים

תורה מן השמים היא אמונה מרכזית ביהדות לפיה משה קיבל את התורה והמצוות מאת האלוהים במעמד הר סיני, העלה אותה על הכתב בצורת ספר תורה ומסרה לשבטי ישראל. האמונה מתייחסת הן לגבי התורה שבכתב, שהועתקה אות באות על ידי משה מפי האלוהים, והן לגבי התורה שבעל פה, כלומר פירושי וביאורי התורה, שניתנו למשה בעל פה כמקשה אחת עם התורה שבכתב והוא לימד אותם לתלמידיו ולעם ישראל במשך ארבעים שנות שהותם במדבר לאחר יציאת מצרים ומתן תורה.

אמונה זו נחשבת לאחת מעיקרי האמונה היהודית וככזו היא זוכה להתייחסות רבה במקורות היהודיים, בדברי חז"ל ובהגות. שמירה על האמונה בעקרון תורה מן השמים היא המאפיין המרכזי של היהדות האורתודוקסית, והפילוג בינה לזרמים אחרים נסוב בראש ובראשונה על כך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.