תורה מן השמים

תורה מן השמים היא אמונה מרכזית ביהדות לפיה משה קיבל את התורה והמצוות מאת האלוהים במעמד הר סיני, העלה אותה על הכתב בצורת ספר תורה ומסרה לשבטי ישראל. האמונה מתייחסת הן לגבי התורה שבכתב, שהועתקה אות באות על ידי משה מפי האלוהים, והן לגבי התורה שבעל פה, כלומר פירושי וביאורי התורה, שניתנו למשה בעל פה כמקשה אחת עם התורה שבכתב והוא לימד אותם לתלמידיו ולעם ישראל במשך ארבעים שנות שהותם במדבר לאחר יציאת מצרים ומתן תורה.

אמונה זו נחשבת לאחת מעיקרי האמונה היהודית וככזו היא זוכה להתייחסות רבה במקורות היהודיים, בדברי חז"ל ובהגות. שמירה על האמונה בעקרון תורה מן השמים היא המאפיין המרכזי של היהדות האורתודוקסית, והפילוג בינה לזרמים אחרים נסוב בראש ובראשונה על כך.

תורה שבכתב

במשנה במסכת סנהדרין נמנה "האומר אין תורה מן השמים" בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, דבר המבטא את חשיבותה הרבה של אמונה זו ביהדות.

חז"ל עסקו בתשובות לאומר "אין תורה מן השמים". דוגמה:

אמר רב חנן בר רבא: השסועה - בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות. וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים.[1]

הסבר: רב חנן בר רבא מפרש את המילה "השסועה" המופיעה בספר דברים, פרק י"ד, פסוק ז' כשם של חיה מיוחדת. עולה השאלה כיצד משה הכיר את החיה הזו, שלא היה צייד (קניגי) ולא רובה-קשת (בליסטרי), והתשובה היא שרק מן השמים יכלו לגלות לו עליה.

הרמב"ם בכותבו על י"ג עיקרי הדת, כתב:

היסוד התשיעי ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".

פירוש המשניות להרמב"ם בהקדמה לפרק חלק

תיאור מותו של משה

למרות המסורת שאת התורה כתב משה מפי האלוהים, מ'בראשית ועד לעיני כל ישראל' ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הפסוקים האחרונים בתורה, בהם מדובר אודות מיתתו של משה עצמו, מי כתבם, כאשר הדעה הסוברת שמשה עצמו כתבם, נשענת על הטענה, שלא ייתכן שספר התורה חסר אות אחת, כדלהלן:

תניא "וימת שם משה עבד ה'", אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה", אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה ואמרי לה (=יש אומרים) ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב "לקוח את ספר התורה הזה", אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו".

מסכת בבא בתרא דף ט"ו ע"א.

רבינו בחיי בפירושו על התורה[2] חולק על אבן עזרא הסובר שיהושע כתב פסוקים אלו בנבואה:

כתב החכם רבי אברהם ז"ל, לפי דעתי כי מזה הפסוק ואילך כתב יהושע כי אחר שהלך משה לא ירד, ובדרך נבואה כתב אותו, והעד ויראהו השם, גם ויאמר השם אליו, גם ויקבור אותו ע"כ, הוצרך לפרש כן לפי שקשה בעיניו שיכתוב משה מיתתו וקבורתו, ואינו אמת ואין פירושו נכון, אבל הנכון להאמין והקבלה האמיתית שיש לנו, כי משה כתב התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל מפי הגבורה, והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחילה ועד סוף אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר שאמר אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכו'.

גם רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על התורה[3] מתייחס לעניין זה, וכתב:

עד היום הזה, הם דברי ה', שהיה אומר ומשה כותב, וכמו כן מאמרים הקודמים לזה, וימת שם משה, ויקבור אותו, וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה. וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (בב טו.) השלימו בדמע.

חריגות נוספות מהגרסה הטוטאלית של אמונת תורה מן השמים

בניגוד לדעה הרווחת לפיה כתב משה רבינו את התורה מראשיתה ועד סופה, היו פרשנים אחדים שסברו כי בתורה ישנם פסוקים שלא כתבם משה. בין אלו, בולט במיוחד פירושו על התורה של רבי אברהם אבן עזרא, שהרחיב את שיטת רבי יהודה וטען שכמה פסוקים נוספים קודם "וימת שם משה" נכתבו אף הם על ידי יהושע. יש שטענו שלדעת האבן עזרא ישנם עוד קטעים שנוספו לאחר חתימת התורה בידי משה, זאת על פי רמזים שלטענתם השאיר האבן עזרא בכתביו.[4]. אך ישנם עוד פרשנים, פחות ידועים, למשל:

  • פירושו על התורה של רבי יהודה החסיד (בנוגע לשירת ישראל על בארה של מרים, או לרשימת שמונת מלכי אדום, או לקטע מסיפור ברכת יעקב למנשה ואפרים).[דרושה הבהרה]
  • ר' יוסף בכור שור מדבר על "בעל הספר" (למשל על "מצבת קבורת רחל עד היום" ועוד) כשכוונתו היא שעל דברי התורה עצמם, הוסיף הכותב או העורך הערת הבהרה וזו נוספה לטקסט שבידינו.
  • רבי שלמה ב"ר שמואל הצרפתי (מתלמידי רבי יהודה החסיד) כותב: "שלא אמר משה זה הפסוק[דרושה הבהרה], אלא אחר כתבו, ואל תתמה… כי יש לו חברים במקרא, כלומר הרבה יש שלא אמר משה רבינו".
  • 'דעת זקנים' לתורה (מבעלי התוספות) פירש שכיבושיו של יאיר בן מנשה הנזכרים בתורה, נכתבו בימי יהושע או השופטים.

תורה שבעל פה

גם בעניין התורה שבעל פה, קיימות מובאות רבות במסורת היהודית, לפיהן היא ניתנה מאת האלוהים למשה, כאשר הוא שהה בהר סיני, ארבעים יום ולילה, בתקופת מתן תורה. בספר יהושע כתוב "לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי, אל תסור ממנו, ימין ושמאל" ובהמשך "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" מהכפילות שבין הפסוקים והשוני ביניהם הסיקו פרשנים כי מדובר על ספר התורה הכתוב ובנוסף אליו על התורה שבעל פה.

הגמרא במסכת סנהדרין מביאה ברייתא המבטאת את העיקרון של תורה מן השמים גם לתורה שבעל פה:

תניא אידך 'כי דבר ה' בזה', זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, זהו כי דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו, זה הוא כי דבר ה' בזה.

מסכת סנהדרין דף צט.

המונח "תורה שבעל פה" עצמו מוזכר לראשונה בספרות חז"ל, בעולם העתיק היה מקובל המונח "חוקים בלתי כתובים". תיאור של התורה שבעל פה נמצא בדברי פילון האלכסנדרוני:

מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה"

פילון, "משה"

על פי הרמב"ם, גם התורה שבעל פה עברה מאלוהים למשה וממנו נמסרה מדור לדור. בהקדמת משנה תורה כתב: "ואלעזר ופנחס ויהושוע שלושתן קבלו ממשה וליהושוע שהוא תלמידו של משה רבנו מסר תורה שבעל פה וצווהו עליה, וכן יהושוע כל ימי חייו למד על פה"

הרמב"ם מוסיף כי כבר בימי יהושע הורחבה התורה שבעל פה מעבר למה שנמסר על ידי אלוהים "ועם מות יהושע מסר לזקנים מה שקיבל מהפירושים. ומה שנתחדש בזמנו."

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס', עמוד ב'
  2. ^ דברים לד, א.
  3. ^ דברים לד, ו
  4. ^ הרב שמריה גרשוני, סוד השנים עשר לראב"ע קובץ PDF
אברהם יהושע השל

אברהם יהושע הֶשל (ביידיש: העשל; ובאנגלית: Abraham Joshua Heschel) (כ"ה בטבת תרס"ז, 11 בינואר 1907 – י"ח בטבת תשל"ג, 23 בדצמבר 1972) היה מההוגים החשובים של יהדות ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, מרצה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף.

אגודת הרבנים

אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה (באנגלית: Union of Orthodox Rabbis; בראשי תיבות: UOR) היא ארגון אורתודוקסי-חרדי שפעל בצפון אמריקה. מטרת הארגון הייתה לאחד את פעולות הדת ולייצג את היהדות האורתודוקסית. הארגון מזוהה עם אגודת ישראל.

הארגון הוקם בשנת 1902 (תרס"ב) כדי לנסות לשמר את ההוויה המסורתית המזרח-אירופאית באמריקה, ומתוך מלחמה בארגונים כמו "איגוד הקהילות היהודית האורתודוקסיות של אמריקה" (OU) שנחשבו בידי מקימי "אגודת הרבנים" כפשרניים מדי. עוד בשנת 1887 (תרמ"ז) הובא מעבר לים הרב יעקב יוסף (חריף) לכהן כרב "בית המדרש הגדול" (הקהילה האורתודוקסית הגדולה בניו יורק) וכ"רב הכולל" של הקהילות האורתודוקסיות, אך הוא לא הצליח בתפקידו ורבנים רבים לא קיבלו את מרותו. האספה הראשונה של הרבנים נקבעה ליום כ"ו בתמוז תרס"ב, אך נדחתה עקב פטירתו של הרב הכולל. לאחר מכן הקימו שבעים רבנים את "אגודת הרבנים" שנועדה לאחד את הרבנים האורתודוקסים ולהתמודד מול הרפורמים. לאגודה נבחר ועד ובו הרבנים שלום אלחנן יפה, בנימין ביינוש זלקינד רבינר, ודובר אברמוביץ מניו יורק, הרב גבריאל זאב מרגליות מבוסטון, הרב אליעזר סילבר, הרב דב אריה לווינטל מפילדלפיה, הרב משה שמעון זיוויץ מפיטסבורג, הרב אברהם יעקב גרשון לסר מסינסינטי והרב זרחי.

בעשור השני של המאה ה-20, החליטו רבני אגודת הרבנים להקים מרכזי אגודת ישראל בצפון אמריקה.

האגודה פעלה נגד הזרמים המודרן-אורתודוקסיים, הקונסרבטיבים והרפורמים. מפעולותיה המפורסמות הייתה ההתארגנות וארגון חוות דעת מרבני אירופה וארץ ישראל נגד רעיון תנאי בנישואין שהועלה על ידי הרב הקונסרבטיבי יהודה לייב אפשטיין.

בנוסף פעלה האגודה לסיוע ליהודי אירופה וארץ ישראל, והקימה את ארגון עזרת תורה לסיוע כלכלי, ובימי השואה את ארגון ועד ההצלה שפעל להציל את יהודי אירופה מהשואה.

לאחר בואו של רבי יואל טייטלבוים לארצות הברית, הקים האחרון ארגון מתחרה בשם התאחדות הרבנים, שאיגד את הרבנים מתנגדי אגודת ישראל בצפון אמריקה, בעיקר מחוגי רבני ואדמו"רי הונגריה וגליציה.

עם התבססות הציבור החרדי בארצות הברית פחת הצורך בארגון והוא מפעיל כיום בית-דין בלבד.

אגודת הרבנים בפולין

אגודת הרבנים במדינת פולין הייתה ארגון הגג העל-מפלגתי שאיגד כאלף מרבני יהדות פולין החרדית בין מלחמות העולם. האגודה הוקמה בשנת 1922 ברישיון שלטונות הרפובליקה הפולנית השנייה ופעלה עד שואת יהודי פולין בראשית שנות ה-40.

האגודה התכנסה מעת לעת, התקיימו בחירות לוועד ההנהגה, הוועד הפועל וועד הביקורת. האגודה הציבה לחבריה הרבנים, יעדים ודברים הדורשים תיקון בחיים הציבוריים היהודיים. כארגון על-מפלגתי הכילה האגודה רבנים מכל קצווי הקשת הפוליטית החרדית, חלקם היו פעילים במקביל גם ב"אגודת ישראל" או "המזרחי", וחלקם בלתי מזוהים פוליטית.

אגודת הרבנים הוציאה לאור מאסף קבוע מפרי עטם של הרבנים ובו חומר לדרשות, ביאורי פסוקים בתנ"ך ובירורי סוגיות הלכתיות שעלו על הפרק. המאסף נקרא בשמות "קובץ דרושים", "קובץ חידושים" ו"קובץ דרושים וחידושים", ונספח אליו "קונטרס עתונאי" שסקר את פעילות האגודה וידיעות חדשותיות שונות שהיה נחוץ להביאן לידיעת הרבנים. עורך המאסף היה הרב מאיר ורשביאק.

אורתודוקסיה מודרנית

יהדות אורתודוקסית מודרנית (באנגלית: Modern Orthodox Judaism) היא זרם ביהדות האורתודוקסית הדוגל בשילוב של יהדות על פי ההלכה עם ערכים ואורחות חיים של העולם המודרני החילוני. האורתודוקסיה המודרנית רווחת בקהילות היהודיות בעולם המערבי, בעיקר בקרב יהדות ארצות הברית, וקשורה בקשר הדוק לחלקים נרחבים מן הציונות הדתית הרווחת בישראל וגם לחלק מהחרדים-המודרניים.

האורתודוקסיה המודרנית חולקת מקורות משותפים עם הנאו-אורתודוקסיה שהתפתחה במרכז אירופה בראשית המאה ה-19, ומשלבת אלמנטים מגישותיהם של מבשריה, הרב שמשון רפאל הירש ("תורה עם דרך ארץ") ורבי עזריאל הילדסהיימר. הרבנים הירש והילדסהיימר פעלו, כל אחד בדרכו, לגישור בין המודרניזציה ליהדות האורתודוקסית כתגובת נגד לצמיחת היהדות הרפורמית בגרמניה באותה עת. עם זאת, ממשיכי הנאו-אורתודוקסיה בני-זמננו בוחרים לבדל עצמם מן האורתודוקסיה המודרנית, ולמצב את גישתם כשמרנית יותר ביחסה אל ההלכה.

האורתודוקסיה המודרנית יונקת בעיקר מפילוסופיית "תורה ומדע" בגישתו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הנחשב מנושאי הנס המובהקים של זרם זה ביהדות האורתודוקסית. הזרם המתון של הציונות הדתית בישראל, להוציא את החרד"ל, נחשב במובנים רבים כמהדורתו הישראלית של הזרם האורתודוקסי המודרני. בהגדרה מצומצמת יותר (ההגדרה המקובלת), המבחינה בין הדגש הלאומי הבולט בציונות הדתית לבין הפתיחות האוניברסלית של האורתודוקסיה המודרנית, מיוצגת האורתודוקסיה המודרנית בישראל בידי חלק צר יותר של הציונות הדתית. בין נציגיו הבולטים ניתן לכלול את זרם ישיבת הר עציון, תנועת מימד, תנועת הקיבוץ הדתי, ותנועת נאמני תורה ועבודה.

מוסד החינוך וההשכלה המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית הוא הישיבה יוניברסיטי בניו יורק, מוסד המהווה סמל לגישה זו ביהדות. האוניברסיטה חרתה על סמלה את המוטו "תורה ומדע".

מרבניה של האורתודוקסיה המודרנית: הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב יהודה עמיטל, הרב יובל שרלו, הרב דוד ביגמן, הרב שלמה ריסקין.

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

התאחדות הרבנים

התאחדות הרבנים דארצות הברית וקנדא (אנגלית: Central Rabbinical Congress of the United States and Canada) הוא ארגון רבני קנאי בארצות הברית ובקנדה. הארגון הוקם בשנת תשט"ו (1955) על ידי רבי יואל טייטלבוים מחסידות סאטמר. כנס הייסוד התקיים בט"ז בטבת (10 בינואר) אותה שנה.מטרת ההתאחדות לרכז את פעולות הדת בארצות הברית ובקנדה ולהחליט החלטות ציבוריות הנוגעות לבני חוגיו מקרב החרדים במדינות אלה. היא מחזיקה בעמדות קנאיות, אנטי-ציוניות ונוקשות. היא מפעילה גם גוף כשרות והיו חברים בה מאות רבנים, רובם הונגרים ומיעוטם גליציאנים.

התאחדות קהלות החרדים

התאחדות קהילות החרדים (באנגלית: Union of Orthodox Hebrew Congregations, בראשי תיבות: UOHC) הוא ארגון חרדי בלונדון, המאגד את הקהילות והמוסדות החרדיים בלונדון. הארגון נוסד בשנת תרפ"ו (1926) על ידי הרב אביגדור שיינפלד, רב בית הכנסת עדת ישראל בלונדון.

הארגון מאגד את הקהילות בשכונות הלונדוניות: סטמפורד היל, גולדרס גרין, הנדון (Hendon) ואדג'ווייר (Edgware). לארגון שני בתי דין, בית הוראה וגוף כשרות בשם "כדתיא" הנחשב להכשר המהודר בבריטניה. כמו כן לארגון בית החלמה ליולדות בשם "בית ברכה", שני ארגוני חברא קדישא (בצפון לונדון ובצפון מערב לונדון).

מנהלי הארגון הם נבחרי ציבור. ראש הקהל הוא רבי דוד פראנד מחבר סדרת הספרים קול דודי על מסכתות הש"ס. סגני ראש הקהל הם בן ציון פרישווסר (מגבירי חסידות באבוב) והרב אברהם פינטר (בנו של שמעלקא פינטר).

חרדים לאומיים

חרדים־לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) כפי שהם מכונים בעיקר בידי אחרים, או תורניים לאומיים, הם קבוצה בציבור הדתי לאומי בישראל אשר הגדרתה סובייקטיבית וישנם ויכוחים על שמה ועל גבולותיה. הקבוצה בעלת מאפיינים שמרניים יותר והקפדה הלכתית הקרובה יותר לציבור החרדי ביחס לשאר הקבוצות בציבור הדתי לאומי. מרבית אנשי הקבוצה מזהים עצמם כציונים נלהבים וחשים כלפי סוגיית ארץ ישראל השלמה מחויבות דתית, בניגוד לציבור החרדי, ואינם רואים את עצמם כחלק מהציבור החרדי.

כולל אברכים

כולל אברכים הוא מרכז לימודים ישיבתי בו לומדים אברכים אחרי הנישואין. בעבר שימש המונח "כולל" לציין קרנות מהם קיבלו יהודי ארץ ישראל את כספי החלוקה מיהודי חוץ לארץ. מכיוון שברוב המקרים האברכים מקבלים מלגה חודשית קבועה בזמן לימודיהם כדי שיוכלו לקיים את משפחתם, הושאל המושג כולל לציון מוסדות לימוד לנשואים.

עולם הכוללים כולל סוגים רבים, ולא לכולם מטרה אחת. ישנם כוללים שמטרתם העיקרית היא עצם הלימוד, "לשמה". כוללים אחרים מיועדים להצמיח רבנים, מורי הוראה, דיינים ועוד.

ליטאים (זרם)

ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן.

הליטאים מכונים כך בשל היותם משמרים במידה רבה את המסורת של ישיבות ליטא. הם מכונים לעיתים גם מתנגדים, בשל התנגדותם לחסידות. ראשיתה של התנגדות זו במערכה שניהלו הגאון מווילנה ותומכיו נגד תנועת החסידות המתעוררת בשלהי המאה ה-18. מאוחר יותר הוקמו במרחב הליטאי מוסד הישיבה המודרני ותנועת המוסר, שנעשו גם הם מזוהים עם ה"ליטאים". המאבקים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בינם לחסידים.

מיכאל אברהם

הרב ד"ר מיכאל דוד (מיכי) אברהם (נולד ב-15 בינואר 1960) הוא ד"ר לפיזיקה עיונית ור"מ במכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר-אילן. עוסק בפילוסופיה, מדע והגות יהודית וכתב ספרים בנושאים אלו.

מרדכי ברויאר

הרב מרדכי בְּרוֹיֶאר (Breuer; ו' באייר ה'תרפ"א – ו' באדר ה'תשס"ז, 14 במאי 1921 – 24 בפברואר 2007) היה חתן פרס ישראל, ההדיר את נוסח המקרא, ופיתח את "שיטת הבחינות" שניסתה להציע פשרה אמונית בין תורה מן השמים לקבלת ממצאי ביקורת המקרא.

נצחיות התורה

נצחיות התורה (או התורה היא נצחית) הוא ביטוי של פרשני התורה שמציין כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות.

האמונה והידיעה כי תורת משה היא נצחית נחשבת כאחת מיסודיה של היהדות.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

ק"ק כנסת ישראל

United Synagogue (מאנגלית: איחוד בתי הכנסת), ובשמו העברי ק"ק (קהילה קדושה) כנסת ישראל, הוא ארגון יהודי-בריטי שנוסד בשנת 1870, באישור הפרלמנט הבריטי. כיום, חברות בארגון זה 62 קהילות יהודיות אורתודוקסיות. כתוצאה מכך, זהו הארגון הדתי היהודי הגדול ביותר בממלכה המאוחדת ולמעשה בכל אירופה. בראש הארגון עומד הרב הראשי של אנגליה, ובית דינו שמשמשים כסמכות הרבנית, לצד הנשיא וחבר הנאמנים הנבחרים בבחירות מדי שלוש שנים.

הארגון עוסק ותומך במפעלי צדקה וחינוך, בנוסף לענייני הדת. ערכי הארגון נובעים מעקרונות התורה וההלכה.

רבי ישמעאל

רבי ישמעאל בן אלישע, מגדולי הדור השלישי של התנאים. בעל הברייתא על המידות שהתורה נדרשת בהן, וחברו של רבי עקיבא.

שמונת מלכי אדום

פרשת שמונת מלכי אדום (נקראת גם פרשת ואלה המלכים או שמונת המלכים) היא פרשיה בתוך פרשת וישלח שבספר בראשית, המספרת על שמונה מלכים שמלכו באדום בתקופה קדומה. בפרשנות המקרא המסורתית קיים קושי בהבנת תקופת הפרשה והקשרה, ובספרות הקבלה מוסבר כי רמוזים בה סודות על סדר ההשתלשלות לפני בריאת העולם. חוקרי המקרא סבורים כי לא ייתכן שהפרשה נכתבה לפני ימי שאול המלך. הפרשה מופיעה בשינויים קלים גם בספר דברי הימים.

שמעון בן צמח דוראן

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; 1361–1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים.

תנועת המוסר

תנועת המוסר היא תנועה שייסד הרב ישראל סלנטר במזרח-אירופה באמצע המאה ה-19 במטרה לפעול באופן ציבורי למען תיקון המידות. הרב סלנטר פעל בקרב הציבור הרחב. תלמידיו הפיצו את משנתה בעיקר בישיבות הליטאיות ואף הקימו ישיבות משלהם. בין התלמידים נוצרו מספר זרמים. בעלי המוסר משמשים כמשגיחים בישיבות עד היום.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.