תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

PikiWiki Israel 16919 Raising the Sefer Torah
הגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים את ספר התורה לפני קריאת התורה או לאחריה ולהראותו למתפללים, שעונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. על פי ה׳ ביד משה".

חומשי התורה

בראשית, עקידת יצחק
ויקרא, מות בניו של אהרון

חמשת הספרים הבאים מרכיבים את התורה:

  1. בראשית: בריאת העולם, חיי שלושת האבות, ירידת שבטי ישראל למצרים.
  2. שמות: עבדות ויציאת מצרים, מתן תורה וחטא העגל, פירוט בנין המשכן ועבודת הכהנים, השלמת המשכן.
  3. ויקרא: פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל.
  4. במדבר: נדודי בני ישראל במדבר, חטאיהם של בני ישראל במהלך המסע, הכנה לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים.
  5. דברים: נאום משה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען - סקירה היסטורית, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר - ולבסוף מות משה.

בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים:

  1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים[1].
  2. ספר שמות מכונה ספר השני, על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית.
  3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי[2].
  4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים שנערכו במדבר[3].
  5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים[1].

לפי המסורת המקובלת בחמשת חומשי התורה יש יחד 54 פרשיות, 5,846 פסוקים, 79,976 מילים ו-304,805 אותיות[4].

מעמד התורה בדתות האברהמיות

על פי היהדות, הנצרות והאסלאם, התורה (מלשון הוראה) נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני, לקוד ההתנהגותי האישי שכל אדם[5] חייב לציית לו.

במסורת היהודית

התורה במסורת היהודית נחשבת למהות מקודשת, שניתנה מידי האל, כדי לתקן את האדם ולהביאו לחיי העולם הבא. התורה כוללת בתוכה תרי"ג (613) מצוות[6], כגון: האיסור לשקר בדין, איסור על גניבת דעת, כיבוד הורים, השבת אבידה, האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לעשוק, החובה להקים מערכת משפט לעשיית צדק, אמונה באלוהים ועוד.

הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת בכותבו: "הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה."[7] אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: "אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות."[8]

בהמשך, מזכיר הריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: "אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות."[9]

פרשנות התורה בזרמי היהדות

ישנן מספר גישות יהודיות להבנת הכתוב בספר התורה. אלו הן בעיקר השלושה המוצגות מטה:

  • הגישה האורתודוקסית: הגישה הנפוצה ביותר. לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההגיון אלא דרך התורה שבעל-פה אשר ניתנה לשיטתו של פלג זה, במעמד הר סיני, כמסורת לשונית. גישה זו טוענת להשתלשלות קבלת בסיס התורה שבעל פה ללא נתק בין רב לתלמיד עד למסירתה בתחילה על ידי משה רבינו (אבות א,א; הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
  • הגישה הרפורמית: לפיה כל התורה נכתבה בידי בני אנוש ואינה פרי הכתבה של האל, אלא נוצרה בהשראתו. משנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להופיע בקרב הקונסרבטיבים, שהתנגדו לכך בתחילה, דעות דומות. הרקונסטרוקטיבים, לעומת הרפורמים, כלל לא מאמינים בהשפעה אלוהית על כותבי התורה אלא רואים בה מסמך אנושי לחלוטין.
  • הגישה הקראית: לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה נאות, בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור, להוסיף עליו.

בנצרות ובאסלאם

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם. על פי הנצרות חוקי התורה שניתנו על ידי משה הם הברית הישנה, שהתבטלה אחרי הצליבה. התורה כלולה בכתבי הקודש הנוצריים. סיפורי החלק הראשון של בראשית, וסיפור יציאת מצרים הם מן המשפיעים על התאולוגיה הנוצרית. יציאת מצרים היא ארכיטיפ לסיפור הגאולה והשחרור שנחשב למקדים לסיפור הגאולה בידיו של ישו.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא הספר הראשון שניתן לאנושות בהתגלות, וכלל את מצוותיו של האל, אך הטקסט המקורי שניתן נתעוות עם השנים בידי היהודים.

חוקי התורה

Moses and Aaron with the Tablets of the Law - Google Art Project
עשרת הדיברות, מופיעות בקיצור על לוחות הברית בידיהם של משה ואהרון.

חלק גדול מן התורה מוקדש לפירוט מערכת חוקים, המכונים "מצוות", שבה נצטוו בני ישראל מפי אלוהים. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את החוקים בהתאם לתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי, המבקשות להיצמד ככל הניתן לפשט הכתוב.

חוקי התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהחוקים חברתיים באופיים, ונקראים "מצוות שבין אדם לחברו", וחלקם נוגעים לפולחן דתי ולעיקרי האמונה, ונקראים "מצוות שבין אדם למקום". על פי רוב הפרשנויות, עשרת הדיברות נחשבים לחוקי היסוד של התורה.

חיבור התורה

במסורת היהודית

התורה התקדשה ועברה קאנוניזציה לפני שאר המקרא. הדים ראשונים לקאנוניזציה שלה ניתן לראות כבר בתורה עצמה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד." (ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים כ"ד-כ"ו)

EhyehAsherEhyeh1
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר." ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו

שלושה קטעים נוספים בתורה מיוחסים למשה במפורש:

בנוסף רוב תוכנו של ספר דברים מיוחס לנאום שנשא משה בעל פה בפני העם.

בספרות הנביאים הקדומה, נמצאים אזכורים למחבר התורה בספר יהושע ובספר מלכים, שם מיוחסים למשה קטעים נוספים מהתורה, בעיקרם מספר דברים[10]. בספרות המקרא המאוחרת, המתוארכת לימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות התורה גם מחוץ לספר דברים[11], מכך ניתן ללמוד שהתורה לכל הפחות בחלקיה המשפטיים יוחסה אז למשה.

גם במקורות מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי התורה למשה. "חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה."[12] הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה "ומי כתבן? משה כתב ספרו..." (יד ב - טו א) כשהמשמעות הפשוטה העולה מן הדברים שמשה הוא זה שכתב את חמשת ספרי התורה. מסורת זו מקובלת ביהדות ובעקבותיה בנצרות, לפיה מייחסים את חיבור התורה למשה. ברם בתלמוד הבבלי עצמו בהמשך לדברי הבריתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.

פרשני מקרא והוגים ידועים מאסכולת ביקורת המקרא נתנו את דעתם לכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק ל"ו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלך יהושפט. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחרים לא נכתבו על ידי משה: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין - תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע"[13]. גם בפירושו של רבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז הוא נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה.

בהגות המודרנית

בראשית העת החדשה שד"ל, רנ"ק ושפינוזה טענו שהתורה לא נכתבה בשלמותה על ידי משה. בתקופות אלו הבעת ספק ביחס לכותבי התנ"ך נהייתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי-היהודי והנוצרי. ברוך שפינוזה כתב בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" מהמאה ה-17 "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". לפי מסקנתו, התורה וספרי הנביאים הראשונים נכתבו בידי עזרא. עבודתו זו נאסרה לקריאה על ידי אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (הרשימה בוטלה באופן רשמי ב-1966) ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית, אך ב-1943 התיר האפיפיור פיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב החוקר ריצ'רד אליוט פרידמן בספרו "מי כתב את התנ"ך?": "קשה למצוא חוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו."

תורת התעודות

Modern document hypothesis
השערת התעודות
Documentary Hypothesis Sources Distribution English
אנליזה של ספרי המקרא לפי ארבעת המקורות

בנוסף לאיחור חיבור התורה, ייחסו לה חוקרים סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים לכאורה: שני סיפורי בריאה, וסיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות או יותר, כמו סיפור המבול וסיפור קורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים (תורת התעודות), שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו, לדעתו, בתקופת הפילוג בין ממלכת ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב המחבר. כך למשל, בסיפור שנטען שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי של יהושע בן נון בסיפור שנטען כי מקורו בממלכת ישראל. וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני - הוא מזוהה כבן שבט אפרים, ולפי חלק אחד סיפורו (יהושע פרק כד) הוא נותן לעם "חוק ומשפט" בשכם - ומכאן שהוא נותן התורה, לא משה.

ריבוי הסתירות והכפילויות הקיימות לכאורה בין ספרי החומש, הבדלי הניסוח והסגנון, ואף הבדלי השקפה לכאורה הובילו את החוקרים למסקנה שלא ייתכן שהספרים חוברו על ידי אותו מחבר. הם העלו מספר תאוריות כיצד התהווה חיבור התורה, על ידי ארבעה מקורות ראשיים (המקור הכהני P, היהווסיטי J, האלוהימי E והדברימי D), או בהתפתחות ממסורות שבעל פה. על פי השערת התעודות, ארבעת מקורות אלו מתוארכים לטווח של 500-950 לפנה"ס. במהלך המאה ה-20 הפכה מקובלת אצל מרבית החוקרים ההשקפה לפיה הועלו מרבית הטקסטים על הכתב מאותם ארבעה מקורות עיקריים.

לפי מרבית מבקרי המקרא של העשורים האחרונים, תחילתו של זמן הכתיבה והעריכה של ספר דברים מיוחסת למהפכה של יאשיהו (שלהי המאה ה-7 לפנה"ס)[14][15][16][17], המשכו במהלך גלות בבל לצד עריכה ופיתוח של הספרים הנוספים, ורובו הושלם בימי שיבת ציון בסוף המאה ה-6 לפני הספירה יחד עם שאר ספרי המקרא, שנערכו בהדרגה לגרסה אחידה במהלך התקופה הפרסית[18][19][20][15][21][22].

התנגדויות לתורת התעודות

כנגד תורת התעודות הועלו סייגים וטענות רבים, שלא הצליחו לשנות את הדעה המקובלת במחקר על קיומן של התעודות. ראשית נטען כי מעולם לא נמצא אף לא אחד מאותם ארבע מקורות וקיומם הוא השערה בלבד; שנית, תורת התעודות היא חסרת עקביות במקומות מסוימים; ולבסוף, מספר הבעיות שהיא יוצרת גדול לפעמים מאלו שהיא באה לפתור וכן העובדה שפעמים וישנן סתירות כה בולטות (כגון בהבדל בין נוסח עשרת הדיברות בספר שמות לבין הנוסח המצוי בספר דברים) עד שקשה מאוד להניח שהעורך (redactor) הסופי היה מאפשר להם להישאר בנוסח הערוך[23]. עם זאת, על אף המחלוקות בעניין התעודות, דעת רוב ההיסטוריונים והארכאולוגים שהתורה לא נכתבה בידי משה ושקדמו לה מקורות שונים[24], שמעולם לא נמצאו גם הם, ולפי דעתם אין ביסוס ראייתי לאמונה הדתית בתורה בכלל ובכתיבתה בידי משה בפרט.

גישה ייחודית לשילוב תזת ביקורת המקרא והאמונה הדתית הציג הרב מרדכי ברויאר. לגישתו, לה קרא "תורת הבחינות", תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה שתכלול איפיונים שונים ואף מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ כאילו אנשים שונים עסקו בכתיבת התורה, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. ביחס לספרי הנביאים והכתובים, לא התנגד הרב ברויאר לאימוץ השערת התעודות כפשוטה. במאמרו "תורת התעודות של השאגת אריה" אף כתב שהיו גם פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.

חלוקת התורה

Penteteuch
התחלה של עשרת הדיברות בתורה

היחס אל תורה ביתר המקרא ובמקורות מאוחרים אחרים בדרך כלל היא באופן בסיסי כאל ספר אחד.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מצוינת לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר, י', ל"ה-ל"ו (פרשת "ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה המקובלת היום מקורה מקורה בשיטה שפיתח הארכיבישוף סטיבן לנגטון במאה 13. ביהדות התפתחו חלוקות אחרות. עם זאת החלוקה לפרקים שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות הפתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154 פרשות (ולפי מסורת נוספת ל-167 פרשות) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות, והיא משמשת לפעמים בסיס לקריאת התורה בבתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמיים[דרוש מקור].

קריאת התורה בבתי הכנסת

ReadingOfTheTorah
קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביב.

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הוא מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

  • בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
  • קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
  • סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
  • חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
  • חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתיים שתיים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל יהדות
פורטל תנ"ך

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מסכת עבודה זרה, דף כ"ה, עמוד א'.
  2. ^ שיר השירים רבה, פרשה ה', פסקה כ'.
  3. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ז', משנה א'.
  4. ^ Gadi Eidelheit, סטטיסטיקה בתורה
  5. ^ תרי"ג (613) מצוות ליהודים ו-ז' (7) לבני נח (שאר בני העולם).
  6. ^ ישנה חלוקה פנימית לרמ"ח (248) מצוות "עשׂה" ושס"ה (365) מצוות "לא תעשׂה".
  7. ^ הלכות תשובה פרק ט' הלכה ד'.
  8. ^ ספר הכוזרי מאמר ראשון אות קג.
  9. ^ ספר הכוזרי מאמר שני אות סג - סד.
  10. ^ יהושע, ח', ל"א-ל"ב, מזכיר את "תורת משה" בהקשר לטקס הר גריזים והר עיבל המתואר בדברים, כ"ז. יהושע, כ"ג, ו' מתייחס לנאמר בשמות, כ"ג או לדברים, ו', ז'. מלכים א', ב', ג', מציין את "תורת משה" בסגנון דומה לציווים הנאמרים בדברים, י"א, א', ובכ"ט, ח'. מלכים ב', י"ד, ו', מצטט כמעט מילולית פסוק מדברים, כ"ד, ט"ז, ונוקט "ככתוב בספר תורת משה". ובמלכים ב', כ"ג, כ"ה נאמר על מעשי יאשיהו שהם כפי הכתוב ב"תורת משה" כאשר ניתן לייחס זאת לנאמר בדברים, ו', ה' או לויקרא, י"ז
  11. ^ ספרי המקרא האחרונים הם עזרא, נחמיה ודברי הימים. נחמיה, ח', ו' מזכיר את "תורת משה" בהקשר למצוות הסוכות וארבעת המינים (נחמיה, ח', י"ג-י"ח) שמקורה ככל הנראה בספר ויקרא (כ"ג, ל"ט-מ"ד), עזרא, ג', ב', ודברי הימים ב', כ"ג, י"ח, ו-ל', ט"ו, מתייחסים בכינוי "תורת משה" לתורת הקרבנות שמקורה אף היא בויקרא.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח.
  13. ^ על הפסוק "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית, י"ב, ו') כותב האבן עזרא: "ייתכן שארץ כנען - תפסה כנען מיד אחר. ואם אינו כן, יש לו סוד, והמשכיל ידום" (פירושו לבראשית, י"ב, ו'). ובפירושו לספר דברים, הוא מונה מספר פסוקים הרומזים כולם לעריכה מאוחרת, ומסכם: "ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' יראה, גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת." (פירושו לדברים, א', ב'. ראה בעניין זה בהרחבה בספרו של שמעון ברנפלד, מבוא לכתבי-הקודש, כרך א', עמ' 6- 7.)
  14. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  15. ^ 15.0 15.1 לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  16. ^ עושים תנ"ך יאשיהו וגילוי ספר התורה: הקונספירציה ששינתה את תולדות העם היהודי (חלק 2)
  17. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
  18. ^ תמלול הפרק: יאשיהו וגילוי ספר התורה (חלק ב')
  19. ^ מלכים ונביאים
  20. ^ The Late Persian Formation of the Torah: Observations on Deuteronomy 34
  21. ^ Introduction to the Pentateuch
  22. ^ Divine Substitution: Humanity as the Manifestation of Deity in the Hebrew Bible and the Ancient Near East (עמ' 94)
  23. ^ טענות נוספות אפשר למצוא בספרו של משה דוד קאסוטו "תורת התעודות" שמסביר את פשר כפילות הסיפורים באופי המספר הכנעני הכופל את דבריו, בספרו של משה צבי סגל "מסורת וביקורת" וכן בספרו של יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" בו מתפלא קויפמן על כך שהחוקרים כמעט ולא מתייחסים לטיעונים הקיימים כנגד השקפה זו
  24. ^ ראו למשל דבריו של קאסוטו בפירושו לספר שמות
אלקטרומגנטיות

אֱלֶקְטְרוֹמַגְנֵטִיּוּת היא הענף בפיזיקה העוסק בתופעות שקשורות למטען חשמלי. אלקטרומגנטיות עוסקת בשדות חשמליים ומגנטיים, כמו גם באור וקרינה אלקטרומגנטית. שדה כוח אלקטרומגנטי מורכב משדה חשמלי ושדה מגנטי מצומדים, כלומר מתפשטים יחד ומשפיעים זה על זה.

הכוח האלקטרומגנטי הוא הכוח המעורב בתגובות כימיות, ונמצא בבסיס התאוריה הקוונטית המסבירה את מבנה הקליפות האלקטרוניות באטומים. אור הוא קרינה אלקטרומגנטית בתחום תדרים מסוים. תדרים אחרים יוצרים סוגי קרינה אחרים, כפי שמתאר הספקטרום האלקטרומגנטי. בפיזיקת החלקיקים, אלקטרומגנטיות מוסברת כנישאת על ידי חלקיק הפוטון.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. בידי בית הדין הסמכות להעניש, לעשות צדק ממוני, ואפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (סנהדרין) ישנה גם סמכות חקיקה.

דתיים

דתיים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי זיקה חזקה לדת ומקיימים את מצוותיה. בקרב היהודים בישראל, התווית "דתי" היא אחת משלוש ההגדרות העצמיות העיקריות בתחום היחס לדת לצד מסורתיים וחילונים. בישראל, הכינוי "דתי" יכול להתייחס באופן ספציפי לאדם המשתייך למגזר הדתי לאומי. המינוח "דתיים" משתייך כמעט באופן מוחלט ליהדות האורתודוקסית.כאשר מדברים על יהודים דתיים בישראל בדורות האחרונים, מתייחסים בדרך כלל ליהודים המשתייכים לאחת מהקבוצות הבאות:

חרדים: דוגלים על פי רוב בהסתגרות בקהילות משלהם, ומזוהים בלבוש האופייני להם.

דתיים לאומיים: דוגלים על פי רוב בהשתתפות מלאה בחברה הכללית ופתיחות כלפיה.

טכנולוגיה

טכנולוגיה (מיוונית: טכנו (Τεχνο) = אומנות, לוגיה (Λογία) = תורה; כלומר: תורת האומנות) היא תחום דעת העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול חידושי המדע. טכנולוגיה קשורה במקרים רבים לייצור כלים.

יהדות חרדית

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בפסוקים בספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ" (סו ה), ובספר עזרא: "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" (י ג). על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי". החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה, בבריטניה ובצרפת. בשנת 2015, על פי הגדרה עצמית היוו החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20.

ישיבה

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. כל גדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

מסכת אבות

מַסֶּכֶת אָבוֹת (ידועה גם בשם פִּרְקֵי אָבוֹת) הוא שמה של המסכת התשיעית בסדר נזיקין במשנה. בניגוד לשאר מסכתות המשנה העוסקות בדינים ובהלכות, מסכת זו עוסקת בענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ. במקורה, היו במסכת חמישה פרקים, אך במשך השנים התווספו למסכת קטעים שונים. הארוך מבין קטעים אלו נוסף כפרק שישי למסכת, ומכונה פרק קניין תורה. שינויי הנוסח בפרק זה (ובמשניות שנוספו בפרק הקודם) רבים, ככל הנראה בשל העובדה שהם נוספו למשנה רק בשלב מאוחר יותר.

למסכת אבות לא חובר פירוש בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי, וגם אין לה מסכת מקבילה בתוספתא. עם זאת, החיבור אבות דרבי נתן מושתת בעיקרו על חיבור זה, ומהווה הרחבה שלו. כמו כן, פירושים רבים חוברו למסכת במרוצת הדורות על ידי רבנים מתקופת הראשונים והאחרונים, וכך גם לפרק קניין תורה.

מפלגת ש"ס

מפלגת ש"ס (או בשמה הרשמי: התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה) היא מפלגה חרדית-ספרדית בישראל, שהוקמה בשנת 1982 ועומדת לבחירה ברמה הארצית החל מהבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984.

משנה תורה

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי, שכתב הרמב"ם בין השנים 1168-1177. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה.

החיבור פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים לחבר חיבורים אודות מקורותיו המשוערים של הרמב"ם לפסקיו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.

משנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים - "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכל 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים.

ספר תורה

ספר תורה הוא מגילת קלף שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

פרשת השבוע

פרשת השבוע היא אחת מתוך 54 "פרשות" אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה מדי שנה בדיוק.

נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

שמחת תורה

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות, אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה, ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת אלפיים שנה.

בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורה • תנ"ךמשנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.