תועלתנות

תּוֹעַלְתָּנוּתאנגלית: Utilitarianism - יוּטִילִיטַרְיָאנִיזְם) היא תורה פילוסופית, הנוגעת לתחום האתיקה וקובעת כי ערכה של פעולה נקבע על פי תרומתה לתועלת הכללית. בכך מהווה התועלתנות תורה הבוחנת את המעשים על פי תוצאתם, ולא על פי חשיבותם הערכית, וזאת בניגוד לתורות דאונטולוגיות המתייחסות לחשיבותם הערכית של המעשים כשלעצמם, ורואות טוב או רוע מוסרי במעשים מסוימים, בלי קשר לתוצאתם. על פי התועלתנות, התוצאה מצדיקה את האמצעים. אותה תועלת אותה יש להשיג - הוגדרה במספר דרכים על ידי הוגים שונים. ישנם הוגים כפיטר סינגר, המגדירים את ה"טוב" כהשגת המטרות.

כל מעשה נבחן, על פי התפיסה התועלתנית, באבן הבוחן הבודקת האם הוא "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", אף כי בחינה מסוג זה כרוכה במספר בעיות מוסריות ואחרות. כך, למשל, אם פגיעה אנושה באדם אחד מביאה תועלת רבה לאחרים, הרי שכאבו נבלע, בחישוב הסופי, בעונג הנגרם לאנשים רבים יותר, ובכך מוצדקת הפגיעה בו.

העקרונות התועלתניים, שנוסחו לראשונה לכלל תורה אחידה על ידי ג'רמי בנת'ם בן המאה ה-19, זכו לתשומת לב ולפיתוח פילוסופי על ידי פילוסופים בולטים כג'ון סטיוארט מיל, אך גם לביקורת רבה מכיוונים שונים, הן מכיוון פילוסופים דאונטולוגים כג'ון רולס, והן מפילוסופים כקרל מרקס, פרידריך וילהלם ניטשה ומישל פוקו.

היסטוריה

Jeremy Bentham by Henry William Pickersgill detail
ג'רמי בנת'ם

את מקורותיה הפילוסופיים של הגישה התועלתנית ניתן למצוא כבר בכתבי ההוגים הקדמונים היוונים אריסטיפוס ואפיקורוס. ניתן למצוא את ניצני החשיבה התועלתנית בהגותם של פילוסופים אנגלים בני המאה ה-17 והמאה ה-18, כריצ'רד קמברלנד , ג'וזף פריסטלי, דייוויד יום ותומאס הובס, בהגותם של צ'זארה בקאריה וקלוד אדריאן הלווטיוס, והגותו של פרנסיס האצ'סון כוללת כבר את עיקרי התאוריה, ואת השימוש במשפט "הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים", אך הגישה קיבלה את ניסוחה המוכר ואת ייחודה משיטות חשיבה אחרות על ידי ג'רמי בנת'ם. בספרו "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" (Introduction to the Principles of Morals and Legislation), שיצא לאור ב-1789, קובע בנת'ם כי:

הטבע הניח את בני האנוש תחת ממשלתם של שני אדונים ריבוניים, הכאב והעונג. הם לבדם יצביעו על אשר עלינו לעשות, ויקבעו את אשר נעשה. מצד אחד הטוב והרע, ומן הצד השני שרשרת תוצאות הסיבה והמסובב, מרותקים לכס מלכותם. הם שולטים בכל אשר נעשה, בכל אשר נחשוב: כל מאמץ בו ננקוט להשתחרר מכפיפותנו לאדונים אלו, יביא רק לאישורה ולהוכחתה. במילים יוכל האדם לנסות ולכפור בממשלתם, אך במציאות נישאר כפופים לה כל העת. עקרון התועלת מכיר בכפיפות זו ומניח אותה בבסיס שיטה זו, שמטרתה להציב את מרקם האושר על ידי התבונה והחוק. מערכות שינסו לסתור אותה דנות בקולות ולא בחוש המידה, בגחמה ולא בתבונה, בחושך ולא באור.

על פי בנת'ם, כל מעשה נמדד לפי כמות העונג או הכאב שהוא יוצר, ומספר האנשים שעליהם הוא פועל את פעולתו. העונג (או הכאב) נמדד בכלים מדויקים ומדעיים על פי קריטריונים כעוצמתו, משכו, ודאותו או אי ודאותו, קרבתו או ריחוקו, היותו פורה (הסיכוי שיבואו אחריו תחושות מאותו סוג עצמו) והיותו טהור (הסיכוי שלא יבואו לאחריו תחושות מן הסוג השני). מעשה מביא תועלת אם הוא מביא למקסימום הטוב למספר הרב ביותר של אנשים.

JohnStuartMill
ג'ון סטיוארט מיל

על תלמידיו המובהקים של בנת'ם נמנו הכלכלן דייוויד ריקארדו והפילוסוף ג'יימס מיל, אביו של ג'ון סטיוארט מיל. ג'ון סטיוארט מיל חונך על פי עקרונותיו של בנת'ם, ואף ערך ותמצת את עבודת אביו בעודו בגיל העשרה. מיל הוא שטבע את המונח "תועלתנות", שלטענתו מצא באחד מספרי ג'ון גיי.‏[1] מיל הצעיר עסק בתועלתנות בספרו הנודע "תועלתנות", בו טען שהנאות תרבותיות, אינטלקטואליות ורוחניות הן בעלות ערך רב יותר מהנאות הגוף, כיוון שאלו תהיינה מוערכות באופן גבוה יותר על ידי שופטים "בני סמך". שופטים אלו, על פי מיל, הם אלו שהתנסו הן בחוויות הרוח והן בחוויות הגוף. מיל, כבנת'ם, עוסק בעונג כעיקרון מוסרי מנחה.

בספרו הידוע "על החירות" מבסס מיל עקרונות ליברליים ודמוקרטיים כחופש הביטוי, בין היתר על בסיס תועלתני. כבר בפתיחת הספר הוא כותב:

ראוי שאצהיר כי אני מוותר על כל יתרון שהיה יכול לבוא לעזרת הטיעון שלי מרעיון הזכות המופשטת כדבר שאינו תלוי בתועלת. אני רואה בתועלת ערכאה עליונה בכל שאלות המוסר; אבל זו צריכה להיות תועלת במובנה הרחב ביותר, כזאת המבוססת על האינטרסים הקבועים של האדם כיֵשות של קידמה.

על החירות, תרגום: עֹפר קובר, ספרי עליית הגג

עם זאת, התועלתנות של מיל ב"על החירות" שונה באופן מהותי מזו של בנת'ם, שכן מיל רואה בחירות היחיד משום ממלכה נפרדת, שאינה כפופה לעקרונות של תועלת הרבים. על פי מיל, העילה היחידה בה יכולים הרבים להתערב בענייניו הפרטיים של היחיד היא על מנת למנוע ממנו מלהזיק לאחרים. עיקרון זה, "עקרון הנזק", נחשב לעיקרון מנחה בחשיבה הליברלית והדמוקרטית. במקום בו ראה בנת'ם את היחיד ככפוף לתועלת הרבה יותר של הרבים, מנע מיל את הפגיעה ביחיד בשם תועלת הרבים, וצמצם את תחולת עקרון התועלת.

התועלתנות הקלאסית של בנת'ם ומיל השפיעה על פילוסופים רבים בהתפתחות המושג הרחב יותר של "תוצאתנות" (קונסקואנטיאליזם) (באנגלית: Consequentialism). כתוצאה מכך נוצרו צורות רבות לבחינת ה"טוב" אותו אמור לקדם המעשה התועלתני, ועל כן קיימות פילוסופיות רבות לצד התועלתנות, השייכות לאותו זרם מחשבתי. כך, למשל, פילוסופים מסוימים דוחים את חשיבות העונג או השמחה, וטוענים כי ערכים כידע או אוטונומיה הם הערכים שאותם יש לקדם.

עם הפילוסופים שעסקו בתועלתנות נמנים ויליאם גודווין, הנרי סידג'וויק והרברט ספנסר, ובהמשך ג'יימס רייצ'לס, ר. מ. הייר, פיטר סינגר וטורביורן טנסיו.

לודוויג פון מיזס השתמש בנימוקים תועלתניים לתמיכה באידאולוגיה הליברטריאנית, וכך גם הוגים סוציאליסטים, על אף ביקורתו המפורשת של מרקס על בנת'ם.

סוגי תועלתנות

תועלתנות של המעשה לעומת תועלתנות של הכלל

תועלתנות של המעשה היא ראיית עולם תועלתנית הטוענת כי המעשה הנכון הוא זה שמביא את כמות העונג הגדולה ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות של הכלל, לעומתה, טוענת כי המעשה הנכון הוא זה שאם יפעלו לפיו באופן כללי, ייווצר עונג גדול יותר למספר גדול יותר של אנשים.

למעשה, על פי תועלתנות-מעשה, כאשר מוצגת בפנינו בחירה בין נתיבי פעולה אפשריים, עלינו לשקול קודם לכן את התוצאות האפשריות של כל פעולה, ולבחור בפעולה שאנו מאמינים שתניב את כמות העונג הגדולה ביותר. תועלתנות-כלל תבחר באותו המקרה בחיפוש אחר כלל אוניברסלי, שפעולה עקבית לפיו תניב את כמות העונג הגדולה ביותר. ההבחנה בין תועלתנות-כלל ותועלתנות-מעשה מבוססת, אם כן, על השוני באובייקט של הבחינה התועלתנית - מקרה פרטי או מרבית המקרים.

תועלתנות-כלל ספגה ביקורת בשל כך שאם ינהגו לפיה עלולים להיווצר כללים אוניברסליים שבמקרים מסוימים יקטינו את כמות העונג ולא יגדילו אותה. כך, לא להרוג אדם לעולם יכול להיחשב לכלל טוב, אך הוא יגרום לבעיה במקרים של הגנה עצמית. תועלתן של כלל יוכל לטעון שניתן לחשב לכל כלל את חריגיו, אך למעשה הדבר יביא להפיכת התועלתנות של כלל לתועלתנות של מעשה, והכללים יהיו חסרי משמעות. לכך ישיב תועלתן של כלל כי גם החוקים מסדירים התנהגות על פי כללים וחריגים, והם אינם חסרי משמעות, וכי ישנה הבחנה ברורה בין רצח לבין הריגה מוצדקת בשל הגנה עצמית.

אין לבלבל תועלתנות של כלל עם היוריסטיקה - ניסוחם של כללים האמורים להיות תקפים בכל הזדמנות. רבים מן התועלתנים של כלל יסכימו כי יש לנסח כללים היוריסטיים במקרה בו חישוב התוצאות המדויק הוא קשה, יקר או גוזל זמן. אך במקרים אחרים, אם ניתן לחשב את תוצאות הכלל באופן יחסית ברור וללא ספקות רבים, הרי ניתן להתעלם מהכללים ההיוריסטיים.

תועלתנות דו-שלבית

הפילוסוף ר. מ. הייר פיתח את תורת התועלתנות הדו-שלבית. לפי גישה זו יש להשתמש לרוב בחשיבה מוסרית "אינטואיטיבית" התואמת את התועלתנות של הכלל, ומביאה להשׂאת העונג. עם זאת, ישנם מצבים בהם יש להתייחס לחשיבה גבוהה יותר על מנת להחליט כיצד לפעול, וכאן יש לפעול על פי תועלתנות של המעשה. על פי הייר, לו היינו כולנו מלאכים, היינו פועלים תמיד על פי תועלתנות המעשה, כי היינו יכולים לחזות מראש את תוצאותיו של כל מעשה. אך אנו איננו מלאכים, ואנו נתונים לנְטַאי מסוגים שונים, ואיננו יכולים לחזות את תוצאות מעשינו, ולכן אנו זקוקים לקווי מתאר מוסריים, ולפעולה על פי תועלתנות הכלל. כאשר העקרונות המוסריים על פיהם אנו פועלים מתנגשים, עלינו לחשוב כמלאכים, ולדבוק בתועלתנות המעשה.

תועלתנות שלילית

רוב התורות התועלתניות עוסקות ביצירת הכמות הגדולה ביותר של טוב, למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות שלילית מנסה למנוע את הכמות הגדולה ביותר של הרע מהמספר הגדול ביותר של אנשים. תומכי ראייה זו טוענים כי המדובר בנוסחה יעילה יותר מבחינה אתית, שכן הרוע הגדול ביותר הוא בעל תוצאות רבות יותר מן הטוב הגדול ביותר.

תועלתנות של סכום ותועלתנות של ממוצע

תועלתנות של סכום מודדת את הפעולה על פי כמות התועלת הכללית שהיא מביאה לאוכלוסייה. על פי שיטה זו, פעולה המביאה עונג ברמה של "5" לעשרה אנשים עדיפה על פעולה המביאה עונג ברמה של "6" לשמונה אנשים מכיוון ש-50 (5*10) גדול מ-48 (6*8). הקושי בגישה זו הוא ביצירת פרדוקס, לפיו פעולה המביאה תועלת נמוכה לכמות גדולה מאוד של אנשים, עדיפה על פעולה המביאה תועלת גבוהה יותר לכמות קטנה יותר של אנשים. במצב זה ניתן להגיע לפעולות המביאות תועלת קטנה יותר ויותר למספר גדל והולך של אנשים, ולמעשה להעדיף פעולות חסרות משמעות והמוניות, על פעולות משמעותיות למספר מצומצם של אנשים.

תועלתנות של הממוצע מודדת את הפעולה על פי הממוצע של התועלת שהיא מביאה לאוכלוסייה, וכך היא נמנעת מן הפרדוקס האמור. עם זאת, היא פגיעה לטענה כי בסופו של דבר יועדפו הפעולות המביאות תועלת רבה מאוד למספר מועט של אנשים, וכך אנשים בעלי היכולת לנצל את משאביהם יהיו בעלי יתרון רב על אחרים.

תועלתנות בין-מינית

פיטר סינגר ופעילי זכויות בעלי החיים טוענים, כי בקביעת תועלתן של פעולות יש להתחשב לא רק בבני אדם, אלא בכל בעלי החיים המסוגלים להרגיש כאב או עונג. גרסה שונה מעט של טיעון זה טוענת כי גרימת סבל לחיות סופה לגרום סבל לבני אדם, ולכן גם אם אין מייחסים ערך לתחושות החיה עצמה, הרי שיש לקחת את סבלה בחשבון.

ביקורת התועלתנות

על אף שהתועלתנות זכתה לתומכים רבים ושימשה בסיס לתורות שונות בפילוסופיה של המוסר ובמדע המדינה, היא זכתה גם לביקורת אם ברעיונות הבסיס ואם בשיטה בה היא מיושמת.

ביקורת כללית

Daniel Dennett in Venice 2006
דניאל דנט
  • השוואת העונג - התועלתנות הקלאסית, מבית מדרשו של בנת'ם, מבוססת על השוואה כמעט מתמטית של עונג וכאב, לפי קריטריונים קבועים, כעוצמה, משך וכיוצא באלו. כנגד גישה זו נטען כי העונג או האושר של אנשים שונים אינו ניתן למדידה ולהשוואה, לא רק באופן מעשי אלא גם באופן עקרוני.
  • ניבוי התוצאות - נטען כי ניבוי התוצאות הנדרש על מנת להעריך מעשים בשיטה התועלתנית, הוא בלתי אפשרי. יותר מכך, נראה כי יש אירועים שהם מורכבים מכדי להעריכם בצורה תועלתנית. הפילוסוף דניאל דנט נותן כדוגמה את התקרית המפורסמת באי שלושת המיילים שבה כמעט והותך כור גרעיני. לדעת דנט גם לאחר 28 שנים, לא ניתן לדעת האם הרווח שהתקבל מהאירוע בידע ובמודעות לאסונות גרעיניים רב יותר מהנזק הישיר שנגרם לאנשים ולסביבה.[2]
את הסכנה, בניסיון לנבא את תוצאות המעשים ולהעריכם מראש, חושף ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות". בספר הוא מביע חשש כי הטיעון התועלתני עשוי לשמש כלי בידי מתנגדי חופש הדיבור, להשתקת דעות מסוימות בסיווגן כ"בלתי מועילות", זאת בשעה שאיש אינו יודע ואינו יכול לדעת את התועלת שיש בדעה זו או אחרת:

התועלת שיש בדעה זו או אחרת, גם היא נתונה לשיקול דעת; גם היא שנויה במחלוקת ונותנת מקום לוויכוח, ואף זקוקה לוויכוח לא פחות מן הדעה גופא. דין אחד לתועלת הדעות ולאמיתותן. גם כאן וגם כאן יש צורך בפוסק הלכה שאינו עלול לשגות, אם איננו נותנים לבעלי הדעה הפסולה רשות גמורה להגן עליה.

[3]
  • חשיבות הכוונות - ביקורת התועלתנות מתייחסת גם לכך שאנשים מעריכים לא רק את תוצאות המעשה, אלא גם את כוונות העושה. מעשה שנועד להזיק, אך מביא תועלת בסופו של דבר, לא יישפט כאותו מעשה עצמו שנעשה מתוך כוונה להועיל. התועלתן הנרי סידג'וויק השיב לטיעון זה, בספרו "The Methods of Ethics"‏ (1874) כי גם התועלתנים משתמשים במוסר כמדריך לפעולה, כיוון שלעולם לא ניתן לדעת מראש את תוצאות הפעולה.

ביקורת הנוגעת לזכויות האדם

כיוון שהתועלתנים שופטים את הפעולות על פי יכולתן להשׂיא תוצאות טובות, כל נזק שנגרם ליחיד מפעולה מסוימת, יכול להיות מוצדק על ידי רווח שנגרם לרבים כתוצאה ממנה. זאת גם אם הנזק שנגרם ליחיד הוא גדול, והרווח לרבים הוא זניח. כך, נראה כי התועלתנות מנוגדת לתפיסה שלפיה לכל אדם ישנן זכויות אדם שאינן ניתנות להפרה.

חישוב גודלה של התועלת אינו פשוט. על פי בנת'ם, לא די בכך שהטוב ישפיע על די אנשים, אלא שמידתו תהיה גדולה. התועלת בפעולה מסוימת נמדדת על פי הכמות הכוללת של טוב שהיא מייצרת, ולא על פי מספר האנשים שעליהם היא משפיעה. כך, למשל, אפילו אם אדם אחד נפגע ומאה אנשים מרוויחים מכך, הרי שייתכן שנזקו של האדם הוא כה גדול, והרווח לאחרים כה קטן, שהפעולה תיחשב כבלתי תועלתנית בסופו של דבר.

ראייה זו של התועלתנות, המתעלמת מהיחיד ומזכויותיו, ומכפיפה אותם לדעת הכלל, מנוגדת לתורות שונות במדע המדינה, ובמיוחד לליברליזם, הרואה בזכויות היחיד את הבסיס שעליו יש להשתית את החברה. ג'ון סטיוארט מיל, שהיה אף הוא תועלתן, יצר את "עקרון הנזק", שלפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא במידה שיש בה כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים. בכך "תיקן" את תורתו של בנת'ם, והתאים אותה לשיטות המייחסות חשיבות לזכויות הפרט.

תורתו של בנת'ם, המתייחסת אך לעונג ולכאב ואינה מתייחסת לזכויות אדם, הביאה לניסויים חברתיים באנגליה של המאה ה-19, שתוצאותיהם היו כישלון חברתי. בספרו של בנת'ם "Pauper Arrangements Improved", תיאר בנת'ם שיטה לשיפור מצב העוני, באמצעות עידוד העניים לעבודה יצרנית, ביצירת "בתי עניים" שמרכיב הכאב בשהייה בהם יגרום לעניים לרצות לעבוד, ולו גם בעבודות הגרועות ביותר. שיטה זו, משיושמה, הביאה לתוצאות חברתיות קשות.[4]

מישל פוקו מבקר את בנת'ם ואת תורתו מנקודת ראות שונה. ביצירתו "לפקח ולהעניש", מתאר פוקו את החברה המודרנית כמעין פנאופטיקון. הפנאופטיקון הוא מבנה שהגה בנת'ם, ובעיקרו הוא מגדל המשקיף סביב אל מעגל של תאים שבהם מצויים אסירים, תלמידים, עובדים או חולים. האנשים שבתאים אינם רואים את המשקיף במגדל, אך נמצאים בתחושה שהם נצפים ללא הרף. על-פי פוקו, החברה המודרנית משולה לפנאופטיקון של בנת'ם. האדם בה נשקל ונמדד כל העת על ידי מעין "סוהר" בלתי נראה, המווסת את פעולתו של האדם על ידי מנגנון כפייה חברתי, היוצר מידות מדויקות של כאב ועונג, ושולט בבני האדם באמצעות רצונם להימנע מסבל.

ביקורת דאונטולוגית

Immanuel Kant (painted portrait)
עמנואל קאנט

התועלתנות עומדת בניגוד לתורות מוסר דאונטולוגיות, כגון הצו הקטגורי של קאנט, שכן אלה מייחסות ערך מוסרי למעשים כשלעצמם ולא לתוצאותיהם. קאנט דחה את התועלתנות כמרחיבה באופן לא ראוי את עקרון הבחירה מאדם אחד לחברה בכללותה.

ג'ון רולס טוען כי התועלתנות מנסה להרחיב באופן שגוי את המודל של התנהגות רציונלית של אדם בודד לחברה שלמה, ובכך היא "אינה לוקחת ברצינות את ההבדלים בין יחידים". כתוצאה מכך, היא מצדיקה הקרבת חירותו של מיעוט למען תועלת הרוב.[5] אף על פי שנקודת המוצא של רולס אינה תועלתנית, ניתן לראות ב"כלל המקסימין" הרחבה ראויה של המודל מהפרט לכלל. לפי כלל זה, כאשר נתונות מספר חלופות יש להעדיף את החלופה שתפעל לטובת אלה שמצבם הוא הגרוע ביותר בחברה באופן מקסימלי.

ביקורתו של מרקס

Karl Marx 001
קרל מרקס

בספרו "הקפיטל" כינה קרל מרקס את בנת'ם "אותו ארכיקרתן, נקרן מפוכח, מלמלן בכבדות, ששימש אורים ותומים לשכל הבורגני ההמוני של המאה ה-19". וכתב עליו ועל התועלתנות:

ירמיה בנתאם תופעה אנגלית טיפוסית הוא. גם בלא להוציא מהכלל את הפילוסוף שלנו כריסטיאן וולף - אי אתה מוצא לעולם, בשום זמן ובשום ארץ, שקמחא טחינא מתוצרת בית גרועה ביותר יהא מתרברב כל כך להנאת עצמו. עקרון התועלת לא היה המצאתו של בנתאם. הוא רק חזר וטען, בלא רוח ונפש, את אשר אמרו ברוח ונפש הלווציוס וצרפתים אחרים מן המאה ה-18. אם רוצים, למשל, לדעת: מה הדבר המועיל לו לכלב? הרי צריך תחילה לחקור ולהעלות את טבעו של הכלב. ואי אתה יכול להסיק מתוך "עקרון התועלת" מה בעצם טבעו זה של הכלב. נשתמש בכך לגבי בני אדם: רוצים לחרוץ משפט על כל פעולה, תנועה, יחסים וכו' של בני אדם לפי עקרון התועלת - הרי מדובר תחילה בטבעו של האדם בכלל, ואחר כך בטבע האדם שנשתנה בכל תקופה היסטורית. בנתאם אינו מבחין ואינו מחמיר, במידה יתרה של יובשת ותמימות הוא מניח כי הבורגני התגר שבימינו, ובייחוד הבורגני התגר האנגלי, הוא הוא האדם התקין, ומה שמועיל לו, לאותו אדם תקין מוזר ולעולמו - זה מועיל לחלוטין. לפי אמת מידה זו הוא חורץ משפט על עבר, הווה ועתיד...

[6]

מרקס מבקר את תורתו של בנת'ם משתי נקודות ראות. ראשית, הוא אומר שהתורה התועלתנית נכונה על פי הגדרתה, אך אינה אומרת דבר בעל משמעות. עבור מרקס, חקירה בעלת משמעות תצטרך לבדוק איזה סוג של דברים הם טובים עבור האנשים, על פי תפיסתו, הרואה את הניכור של האדם הפשוט במסגרת השיטה הקפיטליסטית. שנית, מרקס אומר שבנת'ם אינו מתייחס לאופי המשתנה של האדם, ומכאן האופי השונה של "הטוב". ביקורת זו חשובה במיוחד עבור מרקס, שהאמין כי טבע האדם הוא דינמי, והאמין בתהליך היסטורי דטרמיניסטי המבוסס על דיאלקטיקה, כך שתפיסה של טוב אחיד לכל בני האדם בכל עת ובכל מקום היא חד-צדדית ואינה ראויה.

מרקס טוען שהתועלתנות משמשת את הקפיטליסט ביצירת האשליה שוויתורו של העובד על הערך המוסף של עבודתו הוא מרצון. בשוק הקפיטליסטי, טוען מרקס, אין שוררים אלא "חירות, שוויון, קניין ובנת'אם", אך התוצאה הסופית היא כי המעביד יוצא כש"בת צחוק רבת חשיבות על פניו" ואילו העובד "משול לאדם שהוליך לשוק את עורו של עצמו, ועתה שוב אין הוא רואה לפניו ולא כלום בלתי אם פשיטת עורו".[7]

ביקורתו של ניטשה

Nietzsche1882
פרידריך וילהלם ניטשה

על פי ניטשה, "הרצון לעוצמה" הוא המניע העיקרי של "רוח ההיסטוריה". ניטשה ראה בתורות המנסות לבסס את מעשי האדם על בסיס שונה, משום "מוסר עבדים" ובתועלתנות ראה, כמו במוסר הנוצרי או היהודי, חישוב המחפש את ה"טוב" במקום שבו אינו יכול להימצא. וכך כתב ב"גנאלוגיה של המוסר":

'הטובים' עצמם, משמע, נדיבי עם, אדירי עם, רמי המעלה ורמי הדעת, הם עצמם תפסו וקבעו את עצמם ואת מעשיהם כ'טובים' כלומר כראשונים במעלה בניגוד לכל מה שהוא נמוך, שפל דעת, נקלה והמוני! רק מתוך פאתוס זה של המרחק נטלו לעצמם את הרשות ליצור ערכים, לטבוע שמות לערכים. מה להם ולתועלתיות? נביעה לוהטת זאת של משפטי ערך הקובעים דרגות ומעלים דרגות, היא הפוסלת את הראייה התועלתנית כזרה ככל האפשר ופוגמת ביותר. כאן דווקא נתקל הרגש בניגוד זה שבמידת החום הנמוכה שהיא תנאי ראשון לכל שיקול תועלתני, לכל פקחות מחשבנת, ולאו דווקא לשעה קלה, למקרה יוצא דופן כי אם לתמיד. פאתוס האצילות והרחק, כאמור, זו תחושת היסוד הכוללת, המכרעת, של סוג אנשי מעלה שליטים לגבי הסוג הנמוך יותר, לגבי איזה 'מטה' - זהו מקור הניגוד בין 'טוב' ל'רע'.

[8]

ביקורתו של ברנרד ויליאמס

ברנרד ויליאמס, פילוסוף בן המאה ה-20, ידוע אף הוא בביקורתו על התועלתנות. אחד מטיעוניו המפורסמים של ויליאמס נגד התועלתנות מתמקד בג'ים, מדען העורך מחקר במדינה דרום-אמריקאית המונהגת על ידי דיקטטור אכזר. ג'ים מוצא עצמו בכיכר המרכזית של עיירה קטנה, ולנגד עיניו הוא רואה 20 מורדים כפותים. קצין-המשמר שלכד את המורדים אומר לו שאם ימית בעצמו אחד מהם, אזי השאר ישתחררו בזכות מעמדו של ג'ים כאורח, אך אם יסרב, יומתו כולם עד אחרון.[9] על פי התועלתנות כפשוטה, על ג'ים להמית את אחד השבויים במטרה להציל את חיי שאר השבויים. בהתנגדו לכך, טען ויליאמס כי ישנה הבחנה מוסרית מכרעת בין המתת אדם במו ידיי, ובין מותו בידי אדם אחר עקב מעשי שלי. התועלתנות מחמיצה הבחנה חיונית זו, טען, ובכך גוזלת מאִתנו את עובדת היותנו פועֵל-מוסרי נפרד, ומכאן גם את אנושיותנו, בהופכה אותנו לכלים ריקים שדרכם מתרחשים האירועים, במקום לשמור על מעמדנו כסוכנים-מוסריים המקבלים-החלטות ביושרה. על החלטות מוסריות לשמר את יושרתנו ואת זהותנו הפסיכולוגית, כך טען.

הדוגל בתועלתנות ישיב שאין לבטלה בקלות כזאת. למשל, אמרטיה סן, הפילוסוף הכלכלי חתן פרס נובל לכלכלה, טען שהסוכנות-המוסרית (יכולתו של אדם לבצע שיפוטים מוסריים ולפעול בהתאם), ענייני היושרה ונקודות ההשקפה האישיות יכולים להתמזג לתוך תחשיב-הדברים הטלאולוגי; כלומר, ניתן להחשיבם כסיבות ותוצאות לכל דבר ועניין.[10] בתגובה, הציג ויליאמס דוגמה לפיה, כדי לפתור את בעיות החניה בלונדון, ייאלץ התועלתן לבכר איומים בירי על כל מי שיחנה את רכבו באזורים אסורים. לו יירו בשל כך במספר אנשים, תיפסק החניה הבלתי-חוקית בהקדם; הירי יהיה מוצדק, כמובן, על פי תועלתנות מעשה פשוטה, בשל האושר שהיעדר בעיות החניה יסב למיליוני לונדונאים. על כל תאוריה המצדיקה מעשה שכזה, טען ויליאמס, להידחות כלאחר יד, בלא כל תלות במידת התקבלותה על הדעת של התחושה האינטואיטיבית, כי אנו אכן שופטים מעשים אך ורק על פי תוצאותיהם. איננו עושים כן, טען ויליאמס, ואל לנו לעשות כן.

אולם, סן ואחרים טענו שתועלתנות-כלל תבקש ליצור כלל שיפתור את בעיית החניה. אין זה סביר להניח שהכלל "המבצע עבירת חניה - ירׁה יירה", לטווח-הארוך ולאחר שקילת כל השלכותיו, ישׂיא תוצאות טובות. בעבור ויליאמס, מנגד, סוג כזה של טיעונים דווקא נמצא מחזק את טענתו. למעשה, טען, איננו צריכים לחשב האם איום בירי על אנשים בשל עבירות חניה ישׂיא תוצאות טובות. אנו כבר יודעים מראש שאיום בירי על אנשים בשל בעיות חניה הוא מעשה מגונה ופסול, ושכל מערכת שתתבע מאִתנו לבצע חישוב שכזה היא מערכת שעלינו לדחות משום שבהתעלמה מידיעה א-פריורית זו שלנו, היא איננה תופסת כראוי ואף מעוותת את שיקול דעתנו המוסרי.

עמדתו של הראי"ה קוק

הרב קוק אף הוא שלל את המוסר התועלתני:

"הַמּוּסָר אֵינֶנּוּ מִתְרַכֵּז רַק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל הַמּוּבָן הַחֶבְרָתִי בִּלְבַד. הַמּוּסָר הוּא רֵאשִׁית־הַכֹּל תְּכוּנָה פְּנִימִית עֲדִינָה, שׁוֹכֶנֶת בַּנְּשָׁמָה לְבַקֵּשׁ אֶת הַטּוֹב, אֶת הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, לִהְיוֹת בְּעַצְמוֹ טוֹב, לִהְיוֹת דָּבֵק אֶל הַטּוֹב"[11]

לקריאה נוספת

  • Adams, Robert Merrihew (אוגוסט 1976). "Motive Utilitarianism". The Journal of Philosophy 73 (14): 467. JSTOR 2025783. doi:10.2307/2025783.
  • Alican, Necip Fikri (1994). Mill's Principle of Utility: A Defense of John Stuart Mill's Notorious Proof. Amsterdam and Atlanta: Editions Rodopi B.V.. ISBN 978-90-518-3748-3.
  • Anscombe, G. E. M. (ינואר 1958). "Modern Moral Philosophy". Philosophy 33 (124): 1. JSTOR 3749051. doi:10.1017/s0031819100037943.
  • Ashcraft, Richard (1991). John Locke: Critical Assessments. Routledge.
  • Bayles, M. D. (1968). Contemporary Utilitarianism. Anchor Books, Doubleday.
  • Bentham, Jeremy (ינואר 2009). An Introduction to the Principles of Morals and Legislation (Dover Philosophical Classics). Dover Publications Inc.. ISBN 978-0486454528.
  • Bentham, Jeremy (2001). The Works of Jeremy Bentham: Published under the Superintendence of His Executor, John Bowring. Volume 1. Adamant Media Corporation. ISBN 978-1402163937.
  • Bentham, Jeremy; Dumont, Etienne; Hildreth, R (נובמבר 2005). Theory of Legislation: Translated from the French of Etienne Dumont. Adamant Media Corporation. ISBN 978-1402170348.
  • Brandt, Richard B. (1979). A Theory of the Good and the Right. Clarendon Press. ISBN 0-19-824550-5.
  • Bredeson, Dean (2011). "Utilitarianism vgs. Dentological Ethics". Applied Business Ethics: A Skills-Based Approach. Cengage Learning. ISBN 978-0-538-45398-1.
  • Broome, John (1991). Weighing Goods. Oxford: Basil Blackwell.
  • Dancy, Jonathan (2000). "Mill's Puzzling Footnote". Utilitas 12: 219. doi:10.1017/S095382080000279X.
  • Dennett, Daniel (1995). Darwin's Dangerous Idea. Simon & Schuster. ISBN 0-684-82471-X.
  • Feldman, Fred (מאי 1993). "On the Consistency of Act- and Motive-Utilitarianism: A Reply to Robert Adams". Philosophical Studies: An International Journal for Philosophy in the Analytic Tradition 70 (2): 201–12. doi:10.1007/BF00989590.
  • Gauthier, David (1963). Practical Reasoning: The Structure and Foundations of Prudential and Moral Arguments and Their Exemplification in Discourse. Oxford University Press. ISBN 978-0198241904.
  • Gay, John (2002). "Concerning the Fundamental Principle of Virtue or Morality". in Schneewind, J. B. Moral Philosophy from Montaigne to Kant. Cambridge University Press. ISBN 978-0521003049.
  • Goodin, Robert E. (מאי 1995). Utilitarianism as a Public Philosophy. Cambridge University Press. ISBN 978-0521468060.
  • Goodstein, Eban (2011). "Chapter 2: Ethics and Economics". Economics and the Environment. Wiley. ISBN 978-0-470-56109-6.
  • Habib, Allen (2008), Promises, in the Stanford Encyclopedia of Philosophy.
  • Halevy, Elie (1966). The Growth of Philosophic Radicalism. Beacon Press. ISBN 0-19-101020-0.
  • Hall, Everett W. (1949). "The 'Proof' of Utility in Bentham and Mill". Ethics 60: 1–18. JSTOR 2378436. doi:10.1086/290691.
  • Hardin, Russell (מאי 1990). Morality within the Limits of Reason. University Of Chicago Press. ISBN 978-0226316208.
  • Hare, R. M. (1972–1973). "The Presidential Address: Principles". Proceedings of the Aristotelian Society, New Series 73: 1–18. JSTOR 4544830. doi:10.1093/aristotelian/73.1.1.
  • Hare, R. M. (1981). Moral thinking: its levels, method, and point. Oxford New York: Clarendon Press Oxford University Press. ISBN 9780198246602.
  • Harsanyi, John C. (Winter 1977). "Morality and the theory of rational behavior". Social Research, special issue: Rationality, Choice, and Morality (The New School) 44 (4): 623–56. JSTOR 40971169.
Reprinted as: Harsanyi, John C. (1982), "Morality and the theory of rational behaviour", in Sen, Amartya; Williams, Bernard, Utilitarianism and beyond, Cambridge: Cambridge University Press, עמ' 39–62, ISBN 9780511611964.
  • Harsanyi, John C. (יוני 1975). "Can the Maximin Principle Serve as a Basis for Morality? A Critique of John Rawls's Theory of Justice". The American Political Science Review 69 (2): 594. JSTOR 1959090. doi:10.2307/1959090.
  • Hooker, Brad (אוקטובר 2002). Ideal Code, Real World: A Rule-Consequentialist Theory of Morality. Clarendon Press. ISBN 978-0199256570.
  • Hooker, Brad (9 בספטמבר 2011). "Chapter 8: The Demandingness Objection". in Chappell, Timothy. The problem of moral demandingness: new philosophical essays. Palgrave Macmillan. ISBN 9780230219403.
  • Hume, David (2002). "An Enquiry Concerning the Principles of Morals". in Schneewind, J. B. Moral Philosophy from Montaigne to Kant. Cambridge University Press. ISBN 978-0521003049.
  • Hutcheson, Francis (2002). "The Original of Our Ideas of Beauty and Virtue". in Schneewind, J. B. Moral Philosophy from Montaigne to Kant. Cambridge University Press. ISBN 978-0521003049.
  • Kagan, Shelly (אפריל 1991). The Limits of Morality (Oxford Ethics Series). Clarendon Press. ISBN 978-0198239161.
  • Kagan, Shelly (Summer 1984). "Does Consequentialism Demand too Much? Recent Work on the Limits of Obligation". Philosophy & Public Affairs 13 (3). JSTOR 2265413.
  • Lyons, David (נובמבר 1965). Forms and Limits of Utilitarianism. Oxford University Press(UK). ISBN 978-0198241973.
  • McCloskey, H.J. (1963). "A Note on Utilitarian Punishment". Mind 72: 599. JSTOR 2251880. doi:10.1093/mind/LXXII.288.599.
  • McCloskey, H.J. (אוקטובר 1957). "An Examination of Restricted Utilitarianism". The Philosophical Review 66 (4): 466–85. JSTOR 2182745. doi:10.2307/2182745.
  • Mill, John Stuart (1998). Crisp, Roger, ed. Utilitarianism. Oxford University Press. ISBN 0-19-875163-X.
  • Mill, John Stuart (פברואר 2011). A System of Logic, Ratiocinative and Inductive (Classic Reprint). Forgotten Books. ISBN 978-1440090820.
  • Mill, John Stuart (1981). "Autobiography". in Robson, John. Collected Works, volume XXXI. University of Toronto Press. ISBN 0-7100-0718-3.
  • Moore, G.E. (1903). Principia Ethica. Prometheus Books UK. ISBN 0879754982.
  • Nagel, Thomas (2012). The Possibility of Altruism. Princeton University Press, New Ed edition. ISBN 978-0691020020.
  • Norcross, Alastair (2009). "Two Dogmas of Deontology: Aggregation, Rights and the Separateness of Persons". Social Philosophy and Policy 26: 76. doi:10.1017/S0265052509090049. בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2012.
  • Oliphant,, Jill (2007). OCR Religious Ethics for AS and A2. Routledge.
  • Paley, William (2002). "The Principles of Moral and Political Philosophy". in Schneewind, J. B. Moral Philosophy from Montaigne to Kant. Cambridge University Press. ISBN 978-0521003049.
  • Parfit, Derek (ינואר 1986). Reasons and Persons. Oxford Paperbacks. ISBN 978-0198249085.
  • Popkin, Richard H. (אוקטובר 1950). "A Note on the 'Proof' of Utility in J. S. Mill". Ethics 61 (1): 66–68. JSTOR 2379052. doi:10.1086/290751.
  • Popper, Karl (2002). The Open Society and Its Enemies. Routledge. ISBN 0-415-29063-5.
  • Rawls, John (22 במרץ 2005). A Theory of Justice. Harvard University Press; reissue edition. ISBN 978-0674017726.
  • Rosen, Frederick (2003). Classical Utilitarianism from Hume to Mill. Routledge.
  • Ryder, Richard D (2002). Painism: A Modern Morality. Centaur Press.
  • Scheffler, Samuel (אוגוסט 1994). The Rejection of Consequentialism: A Philosophical Investigation of the Considerations Underlying Rival Moral Conceptions, Second Edition. Clarendon Press. ISBN 978-0198235118.
  • Schneewind, J. B. (1977). Sidgwick's Ethics and Victorian Moral Philosophy. Oxford University Press. ISBN 978-0198245520.
  • Shaw, William (נובמבר 1998). Contemporary Ethics: Taking Account of Utilitarianism. Wiley-Blackwell. ISBN 978-0631202943.
  • Sidgwick, Henry (ינואר 1981). Methods of Ethics. Hackett Publishing Co, Inc; 7th Revised edition. ISBN 978-0915145287.
  • Singer, Peter (2001). Animal Liberation. Ecco Press. ISBN 978-0060011574.
  • Singer, Peter (פברואר 2011). Practical Ethics, Third Edition. Cambridge University Press. ISBN 978-0521707688.
  • Slote, Michael (1995). "The Main Issue between Unitarianism and Virtue Ethics". From Morality to Virtue. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-509392-6.
  • Slote, Michael (1984). "Satisficing Consequentialism". Proceedings of the Aristotelian Society, Supplementary Volumes 58: 139–76. JSTOR 4106846. doi:10.1093/aristoteliansupp/58.1.139.
  • Smart, J. J. C.; Williams, Bernard (ינואר 1973). Utilitarianism: For and Against. Cambridge University Press. ISBN 978-0521098229.
  • Smart, J.J.C. (1956). "Extreme and Restricted Utilitarianism". The Philosophical Quarterly VI: 344–54. JSTOR 2216786. doi:10.2307/2216786.
  • Smart, R.N. (אוקטובר 1958). "Negative Utilitarianism". Mind 67 (268): 542–43. JSTOR 2251207. doi:10.1093/mind/LXVII.268.542.
  • Smith, Wilson (יולי 1954). "William Paley's Theological Utilitarianism in America". William and Mary Quarterly. Third Series 11 (3): 402. doi:10.2307/1943313.
  • Soifer, Eldon (2009). Ethical Issues: Perspectives for Canadians. Broadview Press. ISBN 978-1-55111-874-1.
  • Urmson, J.O. (1953). "The Interpretation of the Moral Philosophy of J.S.Mill". The Philosophical Quarterly III: 33–39. JSTOR 2216697. doi:10.2307/2216697.
  • Cornman, James, et al. (1992). Philosophical Problems and Arguments – An Introduction, 4th edition Indianapolis, IN: Hackett Publishing Co.
  • Glover, Jonathan (1977). Causing Death and Saving Lives, Penguin Books. ISBN 9780140220032.
  • Hansas, John (2008). "Utilitarianism". in Hamowy, Ronald. The Encyclopedia of Libertarianism. Thousand Oaks, CA: SAGE; Cato Institute. עמ' 518–19. ISBN 978-1-4129-6580-4. LCCN 2008009151. OCLC 750831024. doi:10.4135/9781412965811.n317.
  • Harwood, Sterling (2009). "Ch. 11. Eleven Objections to Utilitarianism". in Pojman, Louis P.; Tramel, Peter. Moral Philosophy: a reader (מהדורה 4th). Indianapolis, IN: Hackett. ISBN 978-0872209626. OCLC 488531841.
  • Mackie, J. L. (1991). "esp. Chapter 6, Utilitarianism". Ethics: Inventing Right and Wrong. Penguin Books. ISBN 978-0140135589.
  • Martin, Michael (1970). "A Utilitarian Kantian Principle," Philosophical Studies, (with H. Ruf), 21. pp. 90–91.
  • Rachels, James; Rachels, Stuart (2012). "esp. Chapters 7&8, The Utilitarian Approach & The Debate of Utilitarianism". The Elements of Moral Philosophy. McGraw-Hill Higher Education. ISBN 978-0078038242.
  • Scheffler, Samuel (1988). Consequentialism and its Critics. Oxford University Press. ISBN 978-0198750734.
  • Silverstein, Harry S. (1972). A Defence of Cornman's Utilitarian Kantian Principle, Philosophical Studies (Dordrecht u.a.) 23, pp. 212–15.
  • Singer, Peter (1993). "esp. Chapter 19 & 20, Consequentialism & The Utility and the Good". A Companion to Ethics (Blackwell Companions to Philosophy). Wiley-Blackwell. ISBN 978-0631187851.
  • Singer, Peter (1981). The Expanding Circle: Ethics and Sociobiology, New York: Farrar, Straus & Giroux. ISBN 0-374-15112-1
  • Stokes, Eric (1959, plus reprints). The English Utilitarians and India, Clarendon Press.
  • Sumner, L. Wayne. Abortion: A Third Way, Princeton, NJ: Princeton University Press.
  • Vergara, Francisco « Bentham and Mill on the “Quality” of Pleasures », Revue d'études benthamiennes, Paris, 2011.
  • Vergara, Francisco « A Critique of Elie Halévy; refutation of an important distortion of British moral philosophy », Philosophy, Journal of The Royal Institute of Philosophy, London, 1998.
  • Williams, Bernard (1993). "esp. Chapter 10, Utilitarianism". Morality: An Introduction to Ethics. Cambridge University Press. ISBN 978-0521457293.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Borchard, Ruth (1957), John Stuart Mill, The Man. London: Watts.
  2. ^ Dennett, Daniel (1995), Darwin's Dangerous Idea, Simon & Schuster, ISBN 0-684-82471-X.
  3. ^ ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום אריה סימון, הוצאת מאגנס, תש"ו, עמ' 45.
  4. ^ גל גרזון, ליברליזם - קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 53 - 54
  5. ^ יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, (ישראל: משרד הביטחון, 2007), עמ' 94–95
  6. ^ קארל מרקס, הקאפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, ספר ראשון, תהליך הייצור של ההון, תרגם צבי וויסלבסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1953, עמ' 501, הערת שוליים 63.
  7. ^ קארל מרקס, הקאפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, ספר ראשון, תהליך הייצור של ההון, תרגם צבי וויסלבסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1953, עמ' 142.
  8. ^ פרידריך וילהלם ניטשה, מעבר לטוב ולרע, לגנאלוגיה של המוסר, תרגם ישראל אלדד, תל אביב, הוצאת שוקן, 1965, עמ' 231.
  9. ^
    Williams, Bernard. Utilitarianism: For and Against, 1973.
  10. ^
    Sen, Amartya, and Bernard Williams (eds),Utilitarianism and Beyond. Cambridge University Press, 1982.
  11. ^ מאמר 'ערך התחיה' ספר 'אורות', עמ' קלו, מוסד הרב קוק, תשנ"ג
אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

ג'רמי בנת'ם

ג'רמי בנת'ם (אנגלית: Jeremy Bentham;‏ 15 בפברואר 1748 - 6 ביוני 1832) היה פילוסוף מדיני, משפטן ורפורמטור חברתי ומשפטי בריטי. הוא ידוע ביותר כמייסדה של גישת התועלתנות המודרנית.

דיאלקטיקה

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.

דייוויד יום

דייוויד יוּם (באנגלית: David Hume;‏ 7 במאי 1711 - 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי אשר נחשב בעיני רבים לפילוסוף החשוב ביותר שכתב בשפה האנגלית. החקירה הפילוסופית המוכרת והמשפיעה ביותר של יום היא חקירתו את מושג הסיבתיות. לצד זאת, ביצע יום חקירות רבות שנחשבות בעלות חשיבות רבה, ובהן חקירותיו בנושא זהות אישית, העולם החיצון ומשמעותם של שיפוטים מוסריים ושיפוטים אסתטיים.

יום הוא הפילוסוף השלישי והאחרון ברצף של שלושה פילוסופים שנחשבים לאבותיו של הזרם האמפיריציסטי: לוק, ברקלי ויום עצמו. היו מי שטענו (כדוגמת האידיאליסטים הבריטים של תחילת המאה ה-20, ובהם גרין וברדלי), כי יום, כפילוסוף האחרון ברצף, הביא את האמפיריציזם הבריטי של המאות ה-17 וה-18 אל קיצו, וכי המסקנות הספקניות של חקירותיו קעקעו את השאיפה להסביר את הידע האנושי כמבוסס על נתוני החושים בלבד.

יום היווה מקור השראה לפילוסופים רבים, בהם: עמנואל קאנט, שטען כי יום "העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית", אדם סמית', שהיה ידידו הקרוב, וג'רמי בנת'ם. כתביו של יום, ובראשם "מסכת טבע האדם", זוכים לתפוצה נרחבת ולהשפעה רבה עד ימינו.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

הוליזם

הוליזם (מיוונית: όλος; שלם, כולל) הוא הרעיון שתכונות מערכת לא יכולות להיקבע או להיות מוסברות אלא רק על ידי סך כל המרכיבים שלה. המילה, יחד עם התואר הוליסטי, נטבעו על ידי יאן סמאטס בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. במילון אוקספורד, סמאטס מגדיר את ההוליזם כ"נטייה בטבע ליצור שלם שהוא גדול מסכום חלקיו על ידי אבולוציה יצירתית".

הוליזם מוגדר לעיתים כהיפוכו של הרדוקציוניזם, למרות שתומכי הרדוקציוניזם המדעי טוענים כי מוטב להתייחס אליו כאל היפוכו של הרדוקציוניזם התאוותני. אפשר להנגיד אותו גם עם אטומיזם. כמה מבקרים טוענים שהוליזם הוא ניסיון למיזוג בין רעיון הבריאתנות לבין רעיון האבולוציה.

השטח של חשיבת מערכתית התפתח בשנים האחרונות כדי להתמודד עם מספר גדול של נושאים תוך שימוש במושגים הוליסטיים.

הנחה (לוגיקה)

הנחה בתורת ההגיון היא שם כולל לכל הטענות בהיסק שאינן מסקנתו.

בהיסק תקף המסקנה מקיימת יחס של נביעה מן ההנחות: כלומר המסקנה נגזרת מן ההנחות. בהיסק מבוסס המסקנה היא אמיתית משום שההנחות אמיתיות. אך, בניגוד לסברה נפוצה בין הדיוטות, אין כל הכרח שההנחות יהיו אמיתיות על מנת שההיסק יהיה תקף.

בפרט, כל היסק שבין הנחותיו יש סתירה, הוא היסק תקף. עובדה זו מנוצלת היטב בהוכחות בדרך השלילה המבוססות במכוון ובמודע על קיומה של סתירה בהנחות, כלומר על אי אמיתותן. למשל, ההוכחה שאין מספר ראשוני גדול ביותר מבוססת על ההנחה (המתגלית בסוף ההוכחה כשקרית) שיש מספר ראשוני גדול ביותר, ההוכחה שאין לשתיים שורש ראציונאלי מבוססת על ההנחה (המתגלית בסוף ההוכחה כשקרית) שיש לשתיים שורש ראציונאלי וכדומה.

יום הפילוסופיה העולמי

יום הפילוסופיה העולמי (באנגלית: World Philosophy Day) הוא מועד בינלאומי המצוין מדי שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר.

כשל נטורליסטי

'כשל נטורליסטי' הוא מונח שנטבע על ידי הפילוסוף ג.א. מור בספרו "פרינקיפיה אתיקה" (עקרונות האתיקה) משנת 1903. המונח מתייחס לכשל הטמון בהגדרת המונח "טוב" באמצעות התכונות שלו. לעיתים קרובות מבולבל המושג "כשל נטורליסטי" עם מושג דומה - "בעיית הראוי-מצוי".

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

מטאפיזיקה

מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: μετά (מֵטַא) "מעבר", φυσικά "פיזיקה", "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה".

אך במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בדברים אשר הם מעבר לטבע או לעולם הגשמי. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה.

נהנתנות

נֶהֶנְתָנוּת או הֵדוֹנִיזְם (מיוונית: ἡδονισμός, מהמילה הֶדוֹן שפירושה "עונג") היא גישה בתורת המידות בפילוסופיה הגורסת כי תכליתו וסיבתו של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה. כהגדרה העונג הוא התגלמות הטוב, והכאב - התגלמות הרע. לצורך העניין עונג נחשב כסיפוק של כל תשוקה שהיא (גופנית ושאינה גופנית), וכאב - צער או סבל מכל סוג. עם זרם זה נמנים אריסטיפוס, אפיקורוס וג'רמי בנת'ם.

אריסטיפוס מקירנה ייסד את זרם הנהנתנות בפילוסופיה היוונית. בעקבות סוקרטס שאמר כי "האושר מהווה את אחד ממטרותיה של הפעילות המוסרית", גרס אריסטיפוס כי ההנאה מהווה את הטוב העליון. אפיקורוס טען את אותו הטיעון אך הוא העמיד את ההנאה הרוחנית מעל ההנאה החושית שהיא תלויה רבות במקרה ולא ברצון. הוא גם קבע שאין שום הנאה פסולה כשלעצמה. עקרונות אלו של אתיקה מטריאליסטית שימשו כנשק במלחמה נגד מוסר של ויתור, צווי חובה ומְגַנֵּי ההנאה החושנית. זכותו הטבעית של האדם לאושר המתגלם בהנאה, שימשה גם יסוד בתורת האוטיליטריזם (תועלתנות) של בנתם הגורס "מירב ההנאה למירב האנשים". פרויד דן אף הוא ב"עקרון ההנאה" בפסיכואנליזה שלו.

לתפיסה זו מיוחס פרדוקס ההדוניזם (בהתאם), שטוען שאם האדם מחפש באופן עקבי אחר האושר הוא לא ישיג בו, לעומת זאת אם יעשה מעשים שאינם מכוונים לאושר אישי, יגיע לאושר.

בימינו קיים גם פירוש שלילי לכינוי הדוניסט כרודף תענוגות והנאה.

נהנתנות מופיעה גם כניגוד של "התנזרות" או "סגפנות" (אסקטיציזם), והיא מתחברת למשל לבחירת בית מלון ברמה טובה על פני מלון בינוני, והעדפה של אוכל יוקרתי (גורמה) על פני אוכל פשוט וכו'. פעמים רבות היא נתפסת כמנוגדת לתפיסות חברתיות ותרבותיות, כיוון שדוגלת בדאגה לפרט מסוים ולא לחברה.

ניקולו מקיאוולי

נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (איטלקית: Niccolo Machiavelli;‏ 3 במאי 1469 – 21 ביוני 1527) היה מדינאי, פילוסוף פוליטי, סופר ומחזאי, בן העיר פירנצה שבאיטליה. כתאורטיקן, מקיאוולי היה דמות מפתח בתאוריה הפוליטית-ריאלית, והשפיע רבות על המדינאות האירופית בתקופת הרנסאנס והתקופה המודרנית.

ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך", וכן חיבורו ההיסטורי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", נכתבו בתקווה לשפר את התנאים של הנסיכויות הצפון-איטלקיות, אך נעשו לספרי הדרכה כלליים לסגנון חדש בפוליטיקה. "הנסיך" הוא ספר שנכתב בתוך הז'אנר של ספרי הדרכה לנסיכים (מנהיגים) וזכה לאינספור פירושים שונים שעד היום מתקיים עליהם פולמוס אקדמאי ענף. סברה אחת היא שהספר נכתב על מנת לעודד את הופעתו של אדם שיאחד את ערי המדינות האיטלקיות שהיו במצב פוליטי שביר וחלש, ויגן עליהן מפני פלישה מבחוץ. אחת מהתמות המרכזיות של הספר שבזכותן (או בגללן) קיבל מקיאוולי פרסום רב היא הרעיון שעל הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים ובעצם לעשות הפרדה בין המוסר לפוליטיקה. זו הייתה דוגמה מוקדמת של תועלתנות וריאליזם פוליטי.

הצטיין גם כאמן של הפרוזה האיטלקית הקלאסית ושל הקומדיה ("מנדרגולה").

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פוזיטיביזם

פוזיטיביזם - מגמה מחשבתית הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע. לפי הפוזיטיבסטים, חקירה פוזיטיביסטית מתבססת על מה שנראה בעין, על מה שניתן להוכיחו באופן ברור וודאי. הנתונים הפוזיטביסטים נגישים לאדם באמצעות החושים, כלומר המדע עוסק אך ורק במה שהאדם יכול לקלוט בחושיו. וזאת בניגוד לתפיסות מטפיזיות או תאולוגיות, המניחות הנחות שאותן אי אפשר להוכיח בכלים מדעיים.

על פי הפוזיטביסטים החוקר חייב להיות נייטרלי, חופשי מדעה קדומה, ואסור לו להיות מעורב באופן אישי במחקר. אסור שהאישיות תשפיע על תוצאות המחקר.

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

רלטיביזם

רֵלָטִיבִיזם (Relativism; מלשון 'relative', "יחסי") היא תפיסה הגורסת כי לנקודת מבט אין תוקף או אמת מוחלטת, אלא ערך יחסי בלבד הנקבע על-פי הבדלים בתפיסה ובשיקול דעת.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזם • תועלתנות • תערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.