תוספתא

הַתּוֹסֶפְתָּאארמית: "תוספת") היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.

היחס בין המשנה והתוספתא

לאור נקודות היחס המובאות להלן, אין חולק שישנו קשר ברור בין קובץ המשנה ובין קובץ התוספתא.

יחס תוכני

התוספתא מתייחסת למשנה. יש שהיא משמיטה ממנה או חולקת עליה, ויש שהיא מוסיפה עליה.

ישנם כמה מיני תוספות שלה על המשנה:

  1. תוספת של ביאורים, ראיות, טעמים, מקורות, או דוגמאות מקרים ומשלים.
  2. תוספת של פרטים, כגון הבאת דעות חולקות, וצירוף הלכות הקשורות בעניין והן דומות או שונות.
  3. תוספת של רקע היסטורי להלכות השנויות במשנה.
  4. הרחבות של דיאלוגים ומחלוקות שבין התנאים שהובאו במשנה בקצרה.
  5. קשירת דברי המשנה עם הלכות קרובות, או דיון בנושאים הקשורים לאלה שנידונו במשנה.
  6. הבאת נוסח שונה מזה שבמשנה - נוסח חולק או בעל הקשר שונה.
  7. לעיתים מביאה התוספתא את ההלכה המקורית ששימשה מקור לעריכתו של רבי את משנתנו.

יחס מבני

בשתיהן אותם ששה סדרים, ואותן שישים מסכתות [למעט מסכתות אבות, מידות, קינים ותמיד שאין עליהן תוספתא אלא רק משנה]. שתיהן מחולקות לפרקים. ישנם כמה הבדלים ביניהן:

  1. אין הקבלה בחלוקת הפרקים.
  2. סדר ההלכות אינו תמיד תואם.
  3. יש שהמקבילה למשנה, נמצאת בתוספתא במסכת אחרת.
  4. יש שהתוספתא מביאה מקבילות למשנה, המובאות במשנה במסכת אחרת.
  5. יש משניות בעלות תוספות כפולות (כלומר בשני מקומות) בתוספתא.
  6. יש משניות ללא מקבילות בתוספתא.
  7. יש תוספות העומדות בפני עצמן בלי המאמר שעליו הן מוסבות.

עריכת התוספתא במחקר

* יעקב נחום אפשטיין חנוך אלבק אברהם גולדברג עזרא ציון מלמד
מקורותיו של עורך התוספתא עורך התוספתא שלנו השתמש בתוספתא ישנה של רבי נחמיה למשנת רבי עקיבא (סדר הפרקים שבה תאם את סדר הפרקים במשנה הראשונה - משנת רבי עקיבא, שהיה שונה מסדר הפרקים במשנת רבי יהודה הנשיא). מקורותיו של עורך התוספתא היו מבתי מדרש שונים. תוספתא קדומה שכללה רבדים קדומים שלא נכללו במשנת רבי יהודה הנשיא, חידושי רבי יהודה הנשיא ודורו על המשנה שלא נכנסו למשנת רבי יהודה הנשיא, חידושי ר' חייא ובני דורו, מעט מחידושי דורו של ר' אושעיא. כאפשטיין. נוסף לכך: בהלכות מקובצי משניות אחרים (משנת בר קפרא ותלמידיו, משנת ר' חייא ור' אושעיא, וכמובן משנתנו), והלכות של תנאים מדורות אחרונים.
שיטת עריכת התוספתא שינויים בתוספתא הישנה, מתוך מטרה לקושרה ולהתאימה למשנת רבי. עם זאת בכמה מקומות הוא השאיר את ההלכות כמו שהיו מתאימות למשנה הקדומה, וכך נשארו בה שרידים של הסדר הישן בצד הסדר החדש. בצד התוספתא הישנה הכניס העורך חומר ממקורות אחרים שאותם סידר כרצונו, בהתאמה גמורה למשנתנו. הסדר בהלכות שבמקורות לא תאם תמיד את הסדר במשנת רבי. בעריכתו נקט את דרכו של רבי בעריכת המשנה, והקפיד שלא לשנות את הלשון והסדר במקורותיו. ר' חייא תלמידו של רבי - עורכה הראשון של התוספתא, הוסיף לשכבה הקודמת שנערכה - למשנת רבי - את חידושי רבי ובני דורו. כמו כן הוא הכניס מתוספתא קדומה שכבות מאוחרות יחסית של לימוד התנאים, שרבי לא הכניס למשנתו בשל ריבוי הלכות מדורות קודמים. ר' אושעיא הוסיף לה את חידושי ר' חייא, ומעט מדורו שלו. עורך התוספתא שלנו הניח כיסוד חיבורו את התוספתא של רבי נחמיה למשנת רבי עקיבא, ועליה הוסיף את ההלכות האחרות שהיו לפניו.
הסיבה לאי ההתאמות בינה ובין משנתנו המקור השונה שהונח ביסוד העריכה, הוא הגורם העיקרי לאי ההתאמות בין משנתנו ובין התוספתא. שיטת העריכה הדומה, הביאה לכך שהשימוש במקורות שונים גרם לאי ההתאמות. שיטת העריכה הדומה, הביאה לכך שההתחשבות ברובד נוסף של חידושים, כמו גם בתוספתא הקדומה, גרם לאי ההתאמות. מגמת התוספתא היא פירוש, וכל סטייה מן הסדר במשנה היא לצורך פירוש המשנה. המקור השונה שהונח ליסוד העריכה, והשימוש בשאר המקורות הנוספים, הם הגורמים לאי ההתאמות בין משנתנו ובין התוספתא.(פעמים סדר ההלכות בתוספתא הגיוני יותר, אך נימוקי עריכה וחלופי מקורות, גרמו לשינוי סדר ההלכות במשנתנו.)

מהדורות התוספתא

כתבי היד ומהדורות מוקדמות

שני כתבי יד ידועים של התוספתא קיימים כיום, האחד הוא כתב יד אֶרפוּרט (ערפורט) – כתב יד חלקי על התוספתא מן המאה ה-12 המכיל את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים[1]). וכתב יד וינה, כתב יד המכיל את כל נוסח התוספתא, אולם הוא מאוחר יותר מארפורט, וזמנו הוא מראשית המאה ה-14 לספירה. כתב יד נוסף מאוחר יותר, הוא כתב יד לונדון מן המאה ה-15, המכיל את סדר מועד ומסכת חולין בלבד.

בנוסף קיימים קטעים בודדים מן הגניזה הקהירית ומגניזות אחרות.[2]

מהדורות מודפסות

מהדורת הדפוס הראשונה לתוספתא נערכה בוונציה בשנת ה'רפ"א (15211522), על פי כתב יד שאינו מצוי כיום. במהדורה זו הודפסה התוספתא של כל מסכת ומסכת בסוף הספר, לאחר דפי הרי"ף, וסדר זה הושאר עד לימינו בכל מהדורות הדפוס.

בדפוס וילנא, שהודפס החל משנת 1860, נוספה השוואה חלקית עם נוסח התוספתא לפי כתב יד וינה, ובנוסף הודפסו מספר פירושים והערות לתוספתא.

בשנת 1876 הוציא לאור לראשונה משה שמואל צוקרמנדל מהדורה מדעית של התוספתא, בהתבסס על כתב יד אֶרפוּרט, מן המאה ה-13, אך מאחר שכתב יד זה מכיל רק את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים[3]), הסתמך המהדיר בשני הסדרים הנותרים על כתב יד וינה.[4] "מהדורת צוקרמאנדל" יצאה לאור שוב בשנת תרצ"ז ונוסף למהדורה זו "תשלום תוספתא" – ליקוט קטעי תוספתא שאינם קיימים בכתבי היד מתוך דברי הראשונים בעריכת הרב שאול ליברמן.

מהדורה מדעית אחרת יצאה לאור בשנת 1955 על ידי הרב שאול ליברמן, לסדרים זרעים, מועד ונשים וכן למסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. התוספתא במהדורה זו מתבססת על כתב יד וינה מהמאה ה-14 (ושינויי נוסחאות מכתב יד ארפורט, קטעים מן הגניזה ודפוס ונציה רפ"א), בצירוף מסורת התוספתא ופרוש קצר.

משנת תשס"ט 2009 יצאו לאור על ידי הרב חיים פריימן, סדרי קדשים וטהרות, והחלק השני של סדר נזיקין, לפי כתב יד וינה ושינויי נוסחאות מדפוס ראשון וקטעי גניזה, עם פירוש הר"ש משאנץ מלוקט מתוך פירושו למשנה.

פירושים לתוספתא

לאורך הדורות התוספתא זכתה ליחס משני לעומת המשנה והתלמוד. אמנם רב שרירא גאון כתב באגרתו וגם ליברמן טען שבישיבות בבל עסקו בתוספתא באופן סדיר במקביל ללימוד המשנה, אולם כבר בתקופת הראשונים הוזנח מעמדה ומעטים עסקו בה.

רבי שמשון משאנץ בפירושיו לסדר זרעים וסדר טהרות מרבה לצטט מן התוספתא ולפרש אותה, ופירושיו הם מאבני היסוד הן לפרשנות התוספתא והן לקביעת נוסחה. גם הרמב"ם מרבה להביא בספרו משנה תורה הלכות שמקורן בתוספתא, על אף שלא הוזכרו בתלמודים.

בדורות האחרונים חוברו מספר פירושים חשובים לתוספתא, בהם: "חסדי דוד" מאת רבי דוד פרדו (תקל"ו) - תקציר חלקי של הפירוש נדפס בתוספתא המצורפת לש"ס וילנה, "מנחת ביכורים" מאת רבי שמואל אביגדור תוספאה, "חזון יחזקאל" מאת הרב יחזקאל אברמסקי ועוד. כמו כן נתפרסמו "הגהות הגר"א" מאת הגאון מווילנה וכן הגהות של מחברים נוספים.

פירוש חשוב נעשה על ידי הרב פרופ' שאול ליברמן בסדרת ספריו "תוספתא כפשוטה", שיצא לאור יחד עם המהדורה הביקורתית שלו. הוא הספיק לחבר את פירושו על סדרי זרעים מועד ונשים ושלוש הבבות מסדר נזיקין. פירוש זה של התוספתא נחשב נכס צאן ברזל של המחקר התלמודי. הוא גם חיבר כהכנה לפירושו את "תוספת ראשונים" על כל התוספתא, והיא עוסקת בעיקר בציטוט ראשונים שהזכירו את התוספתא.[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מהדורות התוספתא

התוספתא - כתבי יד

מידע

הערות שוליים

  1. ^ עד פרק ה משנה ה
  2. ^ לפירוט, ראו כאן.
  3. ^ עד פרק ה משנה ה.
  4. ^ ליברמן במבוא לספרו "תוספת ראשונים" חלק שני, ירושלים תפרח"י-1938, מתח ביקורת על צוקרמנדל, וטען שבניגוד לדברי צוקרמנדל במבוא למהדורתו, הוא לא העתיק את נוסח כתב יד וינה אלא את נוסח דפוס ראם וילנא.
  5. ^ למעט סדר טהרות, הכולל גם פירוש למקומות רבים בתוספתא שלא נתפרשו על ידי הראשונים, וזאת בשל העדר פירוש לסדר זה בתוספתא (באותה עת עדיין לא נדפס חסדי דוד על סדר טהרות).
אכזיב

אַכְזִיב (כזיב במקורות חז"ל) היה יישוב מרכזי קדום לחופי הים התיכון בגליל המערבי, שמיקומו בסמוך מדרום לרכס סולם צור וראש הנקרה וכ-5 קילומטר צפונית לנהריה. היישוב נזכר רבות במקורות היהודיים, בעיקר בשל מיקומו והיותו בתקופות רבות, מתקופת המקרא ועד תקופת התלמוד, עיר גבול בין הגליל היהודי ובין תחום צור הפניקי.

באכזיב גן לאומי, שתי שמורות טבע (שמורת חוף אכזיב ושמורה ימית), בית ספר שדה ושרידים של הכפר הערבי א-זיב שהיה במקום ותושביו ברחו ממנו במהלך מלחמת העצמאות.

מסכת

מַסֶּכֶת היא ספר המרכיב את המשנה והתלמוד, כאשר המשנה והתלמוד מחולקים לנושאים שונים ובכל מסכת נידון נושא אחד או שניים.

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

מסכת זבחים

מסכת זבחים היא המסכת הראשונה בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. למסכת זו תוספתא ותלמוד בבלי. נושא המסכת הוא דיני הקורבנות הבאים מן החי (בהמה ועוף). בלשון הראשונים נקראת לעיתים שחיטת קדשים, ולהבדיל ממסכת חולין הנקראת "שחיטת חולין".

מסכת זו עוסקת בעיקר בדיני הקורבנות הבאים מן החי (בהמה ועוף), וכן בדינים שונים הנוגעים לבית המקדש. קורבנות הבאים מן הצומח נידונים במסכת מנחות.

בין הנושאים הנדונים במסכת: הכוונה והמחשבה הראויה בשעת ההקרבה, והכוונה העלולה לפסול את הקורבן; דיני ההקרבה עצמה; האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש, ועוד. פרק חמישי ממסכת זבחים (פרק "איזהו מקומן") מפורסם מפני שיש הנוהגים לומר אותו לפני תפילת שחרית. פרק זה מסכם את סוגי הקורבנות ומקומן. בגמרא, זה הפרק בעל מספר המחלוקות הקטן ביותר. למעט הלכות פסח בפרק זה נפסק כולו להלכה ביד החזקה לרמב"ם.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 119 דפים.

מסכת זבים

מסכת זבים היא המסכת התשיעית בסדר טהרות. יש לה תוספתא בלבד. מסכת זו עוסקת בדיני טומאת זב וזבה ומפרטת את האופנים שבהם הזב נטמא ומטמא.

מסכת טבול יום

מסכת טבול יום היא המסכת העשירית בסדר טהרות. על מסכת זו יש תוספתא ואין עליה תלמוד, לא בבלי ולא ירושלמי. המסכת עוסקת בדינו של אדם טמא שטבל לטהרתו ועדיין לא שקעה השמש. אדם זה נקרא טבול יום: טומאתו העיקרית כבר פקעה, ועדיין אינו טהור לגמרי עד שתשקע השמש. המסכת מפרטת את הדברים שאותם הוא עדיין מטמא במגעו.

חלק גדול מן המסכת עוסקת בענייני "חיבור" דוגמה לכך היא מאכל תרומה הנוגע במאכל תרומה אחר או במאכל חולין, ונגע "טבול יום" באחד מהם - האם נטמא מאכל התרומה או המאכל המחובר לו משום שאלו נחשבים "חיבור" או לא.

מסכת מגילה

מַסֶּכֶת מְגִלָּה היא המסכת העשירית בסדר מועד שבמשנה, בתלמוד ובתוספתא. במסכת זו ארבעה פרקים אשר עוסקים בפרטי ההלכות של קריאת המגילה בפורים, בקריאת התורה וההפטרות בשבתות, חגים ושאר זמני הקריאה, וכן דיני קדושת ומכירת בית הכנסת ותשמישי קדושה שונים.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו כ-31 דפים והוא מרובה בדברי אגדה, בעיקר על סיפור מגילת אסתר.

מסכת מידות

מַסֶּכֶת מִדּוֹת היא המסכת העשירית בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה, ויש בה חמישה פרקים. אין על מסכת זו תוספתא או גמרא.

המסכת מתארת את צורת בית המקדש השני והעזרות שסביבו לפרטיהם (דהיינו מידותיהם, בנייניהם, שעריהם, לשכותיהם ותאיהם).

על פי המסורת וכפי הנובע מנוסח המסכת, מי ששנה אותה היה רבי אליעזר בן יעקב, שמוצאו מצד אמו היה מהכוהנים; ומה שרבי אליעזר שכח, השלים אבא שאול.

מסכת עדיות

מַסֶּכֶת עֵדֻיּוֹת (נקראת גם 'בחירתא' או 'מסכת בחירתא') היא המסכת השביעית בסדר נזיקין במשנה. במסכת זו שמונה פרקים.

מסכת זו שונה מכל המסכתות האחרות במשנה מכיוון שהיא אינה עוסקת בנושא מרכזי אחד, אלא מובאות בה הלכות בעניינים שונים.

מסכת עדויות נערכה וסודרה על ידי החכמים ב'כרם ביבנה' - בזמן שהסנהדרין שכנה ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני. גם סידור המשניות בתוך המסכת אינו לפי עניין או תוכן, אלא לפי שמות התנאים ששנו אותן או העידו עליהן.

במסכת זו נמצאות כמה הלכות יסודיות וחשובות שנמסרו על ידי תלמידים מפי רבותיהם.

לפי הגמרא כל המסכת נשנתה ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקום רבן גמליאל. למעשה, כל מקום שנאמר במשנה "בו ביום", פירושו: ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא בישיבה ביבנה. כל זמן שרבן גמליאל היה הנשיא, הוא היה מכריז ואומר: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אל ייכנס לבית המדרש", וכשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס לבית המדרש, ומתוך שרבו התלמידים, רב החידוד והפלפול, ולא הייתה הלכה תלויה בספק בבית המדרש.

למסכת עדויות יש תוספתא, אך אין לה תלמוד ירושלמי או בבלי.

רבי שלמה סיריליו ערך מעין גמרא על מסכת עדויות, שלוקטה מסוגיות שונות בבבלי ובירושלמי הנוגעות למסכת זו. ה"גמרא" בשלמותה יצאה לאור לראשונה בשנת תשע"ד על ידי מכון אהבת שלום בעריכת הרב בצלאל דבליצקי.

מסכת פאה

מסכת פֵּאָה היא המסכת השנייה בסדר זרעים לאחר מסכת ברכות. המסכת עוסקת במצוות פאה (הקצאת חלק מהקמה בשדה (עוד לפני הקציר) עבור עניי העם), לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, מעשר עני ושאר מתנות עניים.

במסכת מפורטות ההלכות הקשורות במצווה, כמו למי מותר לקחת מהפאה, מה גדלו של החלק שצריכים להקצות לפאה, מתי מותר לעניים לקחת מהפאה, וכדומה.

ככל המסכתות בסדר זרעים (למעט מסכת ברכות) על מסכת זו אין תלמוד בבלי אלא רק משנה, תוספתא ותלמוד ירושלמי. בתלמוד הירושלמי, הפרק הראשון של מסכת זו כולל בתוכו הלכות תלמוד תורה ולשון הרע ועיקרו כולל דברי מוסר.

מסכת קינים

מַסֶּכֶת קִנִּים היא המסכת האחת-עשרה והאחרונה בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. יש בה שלושה פרקים, העוסקים בקינים - זוגות של עופות המיועדים לקרבן - שנתערבו זה בזה.

למסכת זו אין תוספתא, תלמוד בבלי או תלמוד ירושלמי, אך היא מודפסת ברוב המהדורות של התלמוד הבבלי עם מסכתות מעילה, תמיד ומידות.

משנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (גם צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

רבה תוספאה

רבה (רבא) תוספאה - אמורא בבלי בדור השמיני, בשלהי תקופת האמוראים. לפי דברי רב שרירא גאון באיגרתו, היה רבה תוספאה ראש ישיבת סורא אחרי מר בר רב אשי במשך כשש שנים, בשנים ד'רכ"ח-ד'רל"ד (467-474). מעורכי התלמוד.

בפשר הכינוי "תוספאה" כתב בעל "דורות הראשונים", שבתקופתו היה התלמוד בגמר עריכתו והוא השתתף בעריכתו והוסיף עליו, ולכן כינוהו רבה תוספאה. טעם אחר שנזכר בעניין זה, שרבה תוספאה היה בקי בברייתות ובתוספתא, קובצי משניות שנשארו מחוץ לשישה סדרי משנה. לדעת אפשטיין, סברות אלו בטעות יסודן, והוא נקרא 'תוספאה' על שם מקומו.

רבי חנינא בן אנטיגנוס

רבי חנינא בן אנטיגנוס (או חנניה בן אנטגנס) היה תנא בן המאה הראשונה או השנייה לספירה, שחי בסמוך לחורבן בית המקדש השני. רבי חנינא היה כהן, ולאחר חורבן המקדש הרבה להעיד על פרטים שונים שהיו בו. נודע כמקפיד על דיני טומאה וטהרה, וכמו כן התמחה בבדיקת בעלי חיים ממום. ידוע שהיה לו בן, אף הוא חכם ובקי בטומאה וטהרה.

רבי שמעון בן יהודה

רבי שמעון בן יהודה היה תנא בדור החמישי (המחצית השנייה של המאה ה-2). תלמידו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי, וכמעט כל מאמריו הם בשמו, פעמים - בניגוד למסורות אחרות בשם רשב"י. גם כאשר הוא ורבי אלעזר בן רבי שמעון מוסרים יחדו בשם רבי שמעון - הוזכר רבי שמעון בן יהודה לפני רבי אלעזר (בבלי, שבועות יט, ב). מסר גם בשם רבי יוסי בן חלפתא (משנה, מעשר שני ג, ו) ואף בשם רבי עקיבא (תוספתא, בבא קמא ו, כא) ורבי ישמעאל (בבלי, כתובות עג, ב). הוזכר ארבע פעמים במשנה (מעשר שני ג, ו; מכות ג, ו; שבועות א, ה; נגעים י, ח), וכמאה פעמים בספרות חז"ל בכללה.

היה תושב כפר עכו הסמוך לעיר עכו, ובמספר מקומות הובא בשמו המלא: "רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו" (לעיתים בצורות כתיב אחרות: עמוס, אמוס, איבוס, עכוס, עכום, עיכום).

במקומות ספורים אמר דברים שלא בשם חכם אחר, כולם בענייני אגדה (תוספתא סנהדרין יג, יב; מכילתא בשלח פרשה ג; מכילתא דרשב"י פרק יט, יא; ספרי דברים פיסקא שט).

כנגד הדעה שבית מנוגע "לא היה ולא עתיד להיות" סיפר רבי שמעון בן יהודה על מקום בגליל שנמסר עליו שיש בו אבנים מנוגעות (תוספתא נגעים ו, א; ושם מסורת דומה של רבי אלעזר בן רבי שמעון על חורבה מנוגעת מעזה).

מצאנו שהתנא רבי זכאי מוסר בשמו (בבלי, שבת עט, ב).

מסופר על הוראות שונות שנתן לאריסו בענייני כלאים (ירושלמי דמאי פ"ב ה"ג), ומן הסיפור משתמע שהתפרנס מחקלאות.

רב שרירא גאון באיגרתו הידועה מונה את ר"ש בן יהודה בין חכמי דורו של רבן שמעון בן גמליאל.

בתוספתא (כלאים א, יב) הוזכר חכם בשם "רבי יהודה בן אגרא איש כפר עכו" (ובמקבילה בבבלי סוטה מג,ב: "בן גמדא"), ויש משערים שהוא אביו של רבי שמעון בן יהודה (אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, בערכו). הוזכר גם "יהודה איש כפר עכו" כמי ששאל שאלה את רבן גמליאל (מכילתא, יתרו), ואפשר שהוא אבי רבי שמעון.

בעל ספר יוחסין השלם (מאמר ראשון, אות ש') משער שהוא בנו של רבי יהודה בר אלעאי. השערה זו מתמיהה, שכן לא מצאנו שמסר משהו בשם אביו, ואף לא נקרא "רבי שמעון ברבי יהודה", כפי שמצאנו רבות אצל רבי יוסי ברבי יהודה (במקומות ספורים הוזכר במפרשים בכתיב "ברבי" או "בר'", כנראה בטעות).

ריש לקיש

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (בר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל.

פעל בטבריה בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

תולדות תנאים ואמוראים

הספר תולדות תנאים ואמוראים הוא ספר בן שלושה כרכים, הכולל בעיקר את תולדותיהם של התנאים והאמוראים.

הספר חובר על ידי הרב והחוקר אהרון היימן, והודפס בלונדון בשנת ה'תר"ע (1910). בספר כלולים תולדות התנאים והאמוראים, המלכים וגדולי אומות העולם, ואף הנשים המוזכרות בתלמוד הבבלי והירושלמי, תוספתא, מכילתא ספרא ספרי מסכתות קטנות, מדרש רבה, מדרש תנחומא וכל מפרשיהם, הזוהר, זוהר חדש ילקוט שמעוני, וספרי הקדמונים.

החכמים המוזכרים בספר הם החכמים שחיו בין התקופה של שמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה עד אחרוני הסבוראים, וכולל את קורות ימי חייהם הפרטיים, משפחתם ובני ביתם, רבותיהם, תלמידיהם, תקנותיהם והלכותיהם.

ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנה • תוספתא • תלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.