תוספות

התוספות הן חיבורים קולקטיביים רבים של רבני יהדות אשכנז וצרפת על התלמוד, שעריכתם נפרסה על פני תקופה של כמאתיים שנה. החיבור מכיל קושיות, תירוצים והערות על דברי התלמוד הבבלי. מאז חיבורן בימי הביניים המאוחרים, ריכזו התוספות את עיקר תשומת לבם של המעמיקים בתלמוד.

בדף התלמוד בהדפסתו המסורתית נמצאות התוספות בצדו החיצוני של העמוד. הן מתחילות במובאה קצרה מדברי התלמוד, המכונה "דיבור המתחיל". התוספות הן ביסודן הערות לדברי רש"י, המכונה "הקונטרס", אם כי התפתחו והשתכללו להרבה מעבר לכך.

First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos)
העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד הפנימי (כאן מימין) רש"י ובצד החיצוני (כאן משמאל) בעלי התוספות.

בעלי התוספות

בעלי התוספות המוזכרים בתוספות הם קבוצה של מאות רבנים, ומתוכם מוזכרים 44 בקובצי התוספות המצויים בדפי התלמוד עצמו[1], והמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. בנוסף, יש מהם שכתבו פירושים לתורה ("דעת זקנים"). יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.

יצירת התוספות

התוספות התפתחו בחוג תלמידי רש"י, והרבנים החשובים שהשתתפו ביצירתם ("בעלי התוספות") הם, בין השאר, רשב"ם, רבנו תם, רבי יצחק בן שמואל (בדרך כלל מכונה ר"י), רבי שמשון בן אברהם משאנץ (רשב"א משאנץ), מהר"ם מרוטנברג ועוד אחרים (ושלוש פעמים מובא גם הרמב"ם).

ישנן כמה ואריאציות של תוספות. מחבר התוספות הראשון היה ר"י הזקן.[דרוש מקור] ר"י הזקן ותלמידיו כתבו חיבורי תוספות על מסכתות התלמוד הבבלי, כאשר יש יותר מתוספות אחד על המסכת. המפורסמים מביניהם, רבי אלחנן בן ר"י הזקן, רבי שמשון בן אברהם הר"ש משאנץ שכתב את תוספות שאנץ (על שם העיר Sens), רבי יהודה שירליאון מפריז.

כל דור עיבד הוסיף וערך את חיבורי התוספות מן הדור הקודם. כך חוברו תוספות חכמי איוורא, בידי רבי יצחק ורבי משה בני שניאור מאיוורא, ותוספות חכמי אנגליה. בתקופה מאוחרת יותר נערכו התוספות (בעיקר תוספות שאנץ) בידי רבי אליעזר מטוך[2], רבנו פרץ מקורביל, ורבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש).

נקודת המוצא של בעלי התוספות היא היותו של התלמוד חיבור אחד. מכאן שאין זה רצוי להסביר סתירות פנימיות בסוגיה, וסתירות בין סוגיה לסוגיה במסכתות שונות בתלמוד כ"מחלוקת הסוגיות" וכדומה, אלא כמקור להסקת דינים חדשים, בין השאר על ידי פלפול והעמדות שונות. כן ידועות התוספות ביחסן ל"מנהג ישראל" כמקודש, ורבים מבעלי התוספות יידחקו מאוד בהסבר התלמוד כדי לקיים את המנהג.

אותו יחס שנקטו כותבי התוספות לחכמי התלמוד נוקטים היום בישיבות כלפי בעלי התוספות עצמם, ומדקדקים בדבריהם, מקשים מתוספות לתוספות (אם כי זאת ניתן לעשות למעשה רק כאשר ידוע שכותב התוספות הוא אחד) ומתרצים על ידי חילוק ופלפול. גישה זאת לתוספות אינה חדשה, ומקורה כבר במאות השנים שאחרי חתימתן. בין המפלפלים המפורסמים בדברי התוספות נמצאים המהרש"ל, המהר"ם מלובלין והמהרש"א.

על הפסקים המצויים בתוספות הסתמך בין השאר הרמ"א כאשר כתב את המפה על השולחן ערוך.

התוספות בדפוסי התלמוד

עורכי התוספות שנדפסו בדף התלמוד החל מדפוס בומברג, ונציה רפ"ב (ע"פ ספר בעלי התוספות):

עיוני התוספות

רשימה חלקית של נושאים עקרוניים העולים לדיון בדברי התוספות:

  • סתירה ברורה או משתמעת בין סתם הגמרא או בין דברי אמורא או תנא לדברים במקום אחר. קושיה תתעורר גם בשל סתירה בינם לבין המתחייב על פי ההיגיון. סתירות אלו מהוות את עיקר הדיון בתוספות למיניהן. קושיות שונות עשויות להיות מוסתרות, כשהקטע נפתח בהסבר אלטרנטיבי שמכיל גם את הקושיה.
  • קושיה על ביאור הסוגיה לפי רש"י וניסיון למצוא ביאור אחר.
  • תמיהה על הצגת עניינים בסוגיה כברורים ופשוטים בשעה שאינם כאלו לכאורה.
  • תמיהה מדוע צריך התלמוד לחדש דינים מסוימים, כאשר לדעת התוספות אלו ניתנים להסקה ממקומות אחרים.
  • הסברת טעמים למה שהגמרא לא כתבה (מדוע לא נכתב דין מסוים, מדוע לא הובא תירוץ מסתבר לכאורה).
  • צמצום, הגבלה ועשיית סייגים לדברים הנאמרים בגמרא (הבהרה שהדינים אינם לפי כל הדעות או שאינם תקפים בכל המצבים).
  • תמיהה מן הגמרא על מנהג מקובל, והסבר המנהג באופן שלא יסתור את דברי הגמרא.
  • פירוש פשוט של מילים ועניינים, לעיתים במקום שבו אין הסכמה עם פירוש רש"י. לעיתים במקום שאין הוא מפרשם בעצמו.
  • ענייני דקדוק עברי (למשל בתחילת מסכת קידושין: האם אומרים "אישה נקנית" או "האישה נקנית", "שלוש דרכים" או "שלושה דרכים", ומצוטטות מובאות רבות מהמשנה לבחינת העניין).
  • ענייני גאוגרפיה (למשל בתחילת מסכת גיטין – האם עכו היא בארץ ישראל. שיטתו של רבנו תם שחציה הייתה בארץ ישראל וחציה בחו"ל, ואילו שיטתו של רבי יצחק היא שלא בהכרח יש קשר בין עצם קדושת ארץ ישראל לבין ההיכללות בארץ ישראל לגבי דיני גט מסוימים).

שיטת לימודם של בעלי התוספות

הגמרא – בין תלמוד ירושלמי ובין תלמוד בבלי – בנויה מאוסף אמרות של חכמים שונים (תנאים ואמוראים) ודיונים על אמרות אלו. הדיונים מתקיימים ברובם בארמית, בקיצורי מילים ובמונחים מורכבים שמשמעותם משתנה לאורך הדיונים, ובשל כך פעמים קיים קושי להבין את המשמעות הפשוטה של הגמרא. רש"י היה הראשון שכתב פירוש מקיף על כל הש"ס (לפניו כתב רבנו חננאל פירוש, אך לא הקיף את הש"ס כולו). פירושו של רש"י מתאפיין בעיסוק בסוגיה באופן מקומי. לעומת זאת, בעלי התוספות, מצאצאיו, בוחנים את הסוגיה בהשוואה לסוגיות אחרות בש"ס. אל הש"ס הם מתייחסים כמקור אחיד שחייבת לשרור בו קוהרנטיות.

להלן השוואה בין פירוש רש"י לפירוש רבנו תם, נכדו, מבעלי התוספות:

בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ט, עמוד א'), מופיעה פסיקת הלכה בנוגע לדיני קניין: יהודי החפץ בקניית דבר (בסוגיה מדובר על קרקע), נאסר לעשות זאת אם יהודי אחר כבר מנסה לקנותו. מותר לו לעשות זאת רק במקרה שהיהודי האחר חזר בו מרצונו לקנות. כדי לבסס את הדין הזה הגמרא מצטטת דין דומה: "עני המהפך ב'חררה' (עוגה צלויה, כעין "טוסט") ובא אחר ונטלו, נקרא רשע". רש"י מפרש: "מהפך בחררה - מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית". כלומר, במידה ועני מנסה לזכות במשהו מן ההפקר או בנדבה מבעל הבית, אסור לאחר לקדמו "ולחטוף" את החפץ לפניו.

פירושו של רש"י אמנם תואם את דברי הגמרא כאן, אבל הוא לא תואם סוגיה מקבילה במסכת בבא מציעא. שם מופיע שאם עני מנסה לזכות במציאה (חפץ אבוד שאין בו סימן) ובמקום להרימו (מעשה המעניק למרים זכויות קניין על החפץ, לפי ההלכה) הוא מפיל את עצמו עליו (נפילה על חפץ לא מוכרת כמעשה קניין הלכתי) - רשאי אדם אחר לזכות במציאה. פסיקה דומה מופיעה במסכת פאה, בנוגע לזכויות קניין של העני בשדה.

רבנו תם מפרש שבמסכת קידושין סוגיית "עני המהפך בחררה", שהנוטל ממנו נקרא רשע, נאמרה רק במקרה שהעני מנסה לקנות משהו, ואילו במסכת בבא מציעא מדברת הסוגיא לגבי חפץ של הפקר, כגון מציאה או נדבה, שאז כולם שווים ויכולים להתחרות עליה, עד שאחד זוכה בפועל (ומבצע מעשה קניין). לאחר הסבר זה מביא רבנו תם סוגיות נוספות בש"ס שנראות כסותרות את העיקרון זה, אך הוא מתרץ אותן אחת ואחת, מתוך מחויבות להסברו.

דוגמה זו ממחישה את החיפוש אחר העקביות בכל הסוגיות, ומציאת הסברים המיישבים את כל הסתירות שביניהן. זו, כפי שנכתב למעלה, היא אחת הבעיות המרכזיות שהעסיקו את בעלי התוספות בפירושם לגמרא.

הערכה מודרנית

החוקר ישראל תא שמע כתב על כך: "מפעל התוספות...- הוא מהישגיה הגדולים ביותר של הרוח היוצרת בישראל בימי הביניים, ומהווה גורם עיקרי בהתפתחותה של ההלכה בתקופה ההיא" [3].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תוספות באתר אנציקלופדיה יהודית באתר דעת
  2. ^ הדעות חלוקות בדבר זהות העיר טוך בכינויו של ר' אליעזר, בין העיר Toques בנורמנדיה שבצרפת לבין טוכהיים (Tucheim) בגרמניה
  3. ^ מתוך: הלכה מנהג ומציאות באשכנז 1100- 1350, ישראל מ' תא שמע, מאגנס, ירושלים., תש"ע.
אלבום מוזיקה

אלבום מוזיקה הוא אוסף קטעי מוזיקה, בדרך כלל שירים, היוצאים לאור כיחידה אחת.

מקור המושג אלבום מוזיקה הוא אלבומי תקליטים שהוצאו לאור במחצית הראשונה של המאה ה-20. התקליטים באותה תקופה היו בדרך כלל בקוטר של 10 אינץ' (25 סנטימטר) והסתובבו במהירות של 78 סיבובים לדקה, נתונים אלה הגבילו את תכולתו של צד אחד של תקליט לכשלוש דקות. משך זמן זה הספיק לשיר אחד בלבד, כך שבתקליט אחד היו שני שירים (שיר אחד בכל צד) או שני קטעי מוזיקה. התקליטים נמכרו אז בעטיפות מרובעות מנייר פשוט עם פתח עגול באמצע, על מנת שיראו דרכו את התווית במרכז התקליט שם היה המידע על השיר.

בשנת 1909 חברת התקליטים Odeon הוציאה לאור מארז מעוצב שהכיל את "הסוויטה - מפצח האגוזים" של המלחין צ'ייקובסקי על גבי ארבעה תקליטים בעלי שני צדדים, הכרוכים יחד בכריכה קשה. מארז זה כונה לראשונה בשם "אלבום". פורמט זה אומץ בהדרגה על ידי חברות התקליטים. בכריכה החיצונית והפנימית של האלבום היה מקום לתמונות, עיצוב גרפי, רשימת שירים, וכן מידע על האמן וההפקה. אלבומים אחרים הכילו יצירות ארוכות של מוזיקה קלאסית או אופרות שחולקו למספר תקליטים.

בשנת 1948 הגיע פורמט תקליטים חדש: אריכי הנגן בקוטר של 12 אינץ' (30 סנטימטר) המסתובבים במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה עם חריצים צפופים וצרים יותר. בתקליטים אלה העשויים מויניל היה מקום שהספיק לעשרה או לעשרים שירים בתקליט אחד. עם הופעת אריך הנגן הופסקה ההוצאה לאור של האלבומים מרובי התקליטים והמונח אלבום היגר לתקליט הויניל אריך-הנגן, ומאז הוא נקרא גם כן אלבום. מאז שהתרחב השימוש בתקליטורים המונח אלבום עבר לתקליטור המוזיקה ולמעשה מתאר היום כל אוסף מוזיקלי שמוצא לאור ללא קשר לפורמט ההפצה שלו.

זמן ההשמעה המוגבל לשלוש עד ארבע דקות של התקליטים הישנים השפיע על הרגלי ההאזנה למוזיקה פופולרית, ואף כיום מקובל בתעשיית המוזיקה ליצור שירים ולהיטים לפי המגבלה הזו.

השאלה כמה קטעי מוזיקה זכאים להקרא "אלבום" עודנה פתוחה. יש הגורסים כי חייבים להיות לפחות 8 קטעים, ואילו חוקי המצעדים הבריטים קובעים שבאלבום צריכים להיות לפחות 4 קטעים או 20 דקות של מוזיקה.

להקות וחברות תקליטים נוהגות להוסיף לאלבומים תוספות ומידע ההופכים את אריזת האלבום לפן נוסף של היצירה האומנותית. תוספות כאלה הן:

מילות שירים

מידע על המחברים, המלחינים והנגנים

תמונות והגיגים

אריזות מעוצבות גרפית באופן מיוחד

אריזות העשויות מחומרים בלתי רגילים, כמו עץ או פלסטיק אטוםנכון להיום, אלבום המוזיקה הנמכר ביותר בכל הזמנים עם כ-110 מיליון מכירות הוא Thriller של מייקל ג'קסון. האלבום ידוע כנמכר ביותר עוד משנת 1984 (כשנה אחרי צאת האלבום) ועד היום.

אלפבית פונטי בינלאומי

האלפבית הפונטי הבינלאומי (באנגלית: International Phonetic Alphabet ובר"ת: IPA) הוא מערכת אותיות וסמלים פונטית המבוססת בעיקרה על האלפבית הלטיני. המערכת נבנתה בידי האגודה הבינלאומית לפונטיקה כדי לשמש תקן לייצוג צלילים של שפות מדוברות. ב-IPA משתמשים מורים ולומדי שפות זרות, בלשנים, קלינאי תקשורת, זמרים, שחקנים, מִילונאים, יוצרי שפות מתוכננות ומתורגמנים.

ה-IPA מיועד לייצוג אותם מאפיינים של דיבור הייחודיים לשפה מדוברת: פונמות, אינטונציה והפרדת מילים והברות. כדי לייצג מאפיינים נוספים של דיבור (כגון: חיכוך שיניים, גמגום וצלילים המושמעים בעקבות שפה שסועה) ניתן להשתמש בתוספת של סימנים הנקראת "תוספות ל־IPA".

סמלי ה־IPA מורכבים מיחידה אחת או יותר הלקוחה מאותיות וסימנים דיאקריטיים (סימני הֶבְחֵן). לדוגמה, הצליל של האות האנגלית "t" ניתן לייצוג ב־IPA בעזרת האות האחת [t] או בשילוב של אות וסימן דיאקריטי (t̺ʰ). הדיוק הוא בהתאם לרצון לדייק. לעיתים תכופות משתמשים באות אחת לייצוג מגוון של צלילים בתוך שפה אחת (הדבר תלוי במידת הדיוק הנחוצה למתעתק). לדוגמה, האות "t" שאינה ייחודית לצליל מסוים יכולה לסמן את הצליל [t̺ʰ] או את הצליל [t] בהתאם לשימוש בשפה מסוימת.

האגודה הבינלאומית לפונטיקה מוסיפה, משמיטה או משנה מדי פעם אותיות או סימנים דיאקריטיים. מאז השינוי האחרון בשנת 2005 יש 107 אותיות, 52 סימנים דיאקריטיים ו־4 סימנים פרוזודיים. כל אלה מוצגים באתר ה־IPA.

בנזין

בנזין הוא תערובת נוזלית המופקת מנפט שצבעה צהוב בהיר עד כתום, ומורכבת בעיקר מפחמימנים. הבנזין משמש כדלק למנועי בעירה פנימית.

בעלי התוספות

בעלי התוספות הוא הכינוי למספר רב של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה. ראשונים היו תלמידי רש"י, שכתבו הערות וחידושים לפירושו. במשך הזמן התרחבו וגדלו תוספות אלה, עד שהיו לתוספות לתלמוד.

דיני הראיות

דיני הראיות הם ענף משפטי של הדין הפרוצדורלי העוסק בסדרי הדין, ומכיל את הכללים באשר ל"כשרות", "קבילות" "משקלן של ראיות" ו"דיות ראיות" הבאות להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת, לצורך הכרעה במשפט, בדיון פלילי ובדיון אזרחי.

כללים אלו נועדו לקבוע כיצד מבררים עובדות, להבדיל מברור מחלוקות אחרות בהליכי משפט כמו פרשנות הדין, חומרת המעשה, רמת הענישה, פסיקה קודמת, כוונה פלילית ועוד. מטרתם להסדיר את הסוגיות השונות בהליך פלילי וגם אזרחי בהקשר לברור העובדות, כגון מי כשיר לעדות, אופן הגשת מסמכים הקלטות ותמלילים, מגבלות על עדות קטין או קרוב משפחה, כללים לביצוע חקירה ראשית ונגדית, עד עוין, עד מדינה, עד מומחה, הענקת חיסיון ומכלול הסוגיות המהוות את שגרת בירור העובדות במשפט.

כללי 'כשרות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו סוגי עדים, עדותם פסולה או כשרה בפני בית המשפט.

כללי 'קבילות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו עדויות יתקבלו בבית המשפט, כאשר הכלל הבולט היא כי "עדות שמיעה", לאמור, עדות שלא נתפסה בחושיו של עד אלא זה שמעה או הבינה מאחר פסולה כראיה לאמיתות תוכנה משום שהיא עדות לפי שמועה.

כללי 'משקל' הם מערכת הכללים החלה על ראיות - כשרות וקבילות - והמחייבת משקל מסוים לצורך הכרעה/הרשעה בשלבי המשפט השונים, כגון ראיה חלוטה, ראיה מכרעת או ראיה לכאורה.

כללי 'דיות ראיות' הם כללים בדיני הראיות הקובעים באילו משפטים יהא די בעדות יחידה להכריע את הדין, ואיזו תוספת ראייתית תידרש, אם תידרש.

חומוס

חומוס (מערבית: حُمُّص, להאזנה (מידע • עזרה), תעתיק מדויק: חֻמֻּץ) הוא מאכל העשוי מגרגרי חִמְצָה טחונים המוגש כממרח.

בהרבה מן המקרים המנה תכלול תוספות שונות כגון שמן זית, פטרוזיליה, מיץ לימון וטחינה המכילה שום.

חומוס נפוץ בכל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה, קפריסין, יוון, ארמניה ובמידה פחותה במדינות מערביות כגון אנגליה וארצות הברית. לרוב "מנגבים" אותו עם פיסות לחם, פיתה בדרך-כלל, עם בצל או פיטריות. במדינות ערב, מנת חומוס בצלחת היא ארוחת בוקר בסיסית ונפוצה מאוד, המוגשת על פי רוב במסעדות פועלים קטנות או במסעדות עממיות.

חצוצרה

חצוצרה (נקראת גם "טרומפטה" או "חֲצוֹצֶרֶת") היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. מנעדה הוא הגבוה ביותר מכל כלי הנשיפה ממתכת, גבוה יותר מזה של הטובה, של הטרומבון וקרן היער. אדם המנגן בחצוצרה נקרא חצוצרן או נגן חצוצרה או מחצצר.

החצוצרה הנפוצה ביותר כיום היא החצוצרה בסי במול (Bb): התו שנקרא כדו אמצעי נשמע כסי במול, הפרש של טון. אך יש סוגים רבים אחרים של חצוצרות במשפחת כלי הנגינה הזאת.

בימינו החצוצרה משתתפת כמעט בכל סוגי המוזיקה, ממוזיקה קלאסית, דרך ג'אז, מוזיקת עולם, סקא, Funk, בלוז ועד פופ.

יום-טוב ליפמן הלר

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (ה'של"ט 1579 - ו' באלול ה'תי"ד 1654) - (מכונה "התוספות יום-טוב") היה מגדולי חכמי אשכנז ופולין ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספת יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.

ישעיה די טראני

רבי ישעיה ב"ר מאלי די טראני - רי"ד (1165~ - 1240~). מגדולי ראשוני איטליה, פרשן מקרא, המשנה ומדרשי ההלכה, פרשן התלמוד ופוסק. נודע בעיקר בזכות פירושו המקורי והמקיף לתלמוד.

על מנת ליצור בידול בין שמו ובין שם נכדו - ר' ישעיה ב"ר אליה האחרון (ריא"ז) הוא מכונה בדרך כלל ר' ישעיה הראשון או ר' ישעיה הזקן.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

מרק

מרק הוא תבשיל נוזלי המקבל את טעמו ממרכיבים שונים שהתבשלו בנוזל. את המרק בדרך כלל לוגמים חם והוא מזוהה כמאכל חורפי, אך ישנם מרקים הנלגמים קרים כמאכלי קיץ, בהם גם מרקים מתוקים המוגשים לקינוח. טעמו של המרק נוצר על ידי מיצוי טעמם של המרכיבים המתבשלים בו. בבישול המרק ניתן למצות את טעמם של מאכלים שבצורה אחרת קשה לאכול או למצות אותם, כגון שורשים ופקעות, גבעולים, גרעינים, דגנים, או עור ועצמות. מרקים מוכנים בכל העולם וממגוון רחב מאוד של מרכיבים. המרק נמזג מן הסיר שבו הוא מוכן אל קערת מרק בעזרת כף ייעודית גדולה הנקראת מצקת.

המרק מוגש כמנה ראשונה או כמנה עיקרית בקערה גדולה, דוגמת מרק ה"פו" האסייאתי.

המרק נאכל כבר בימי קדם, עוד לפני שהומצא סיר המתכת המודרני. אז בושל המרק ככל הנראה בתוך בורות שלתוכם הוכנסו אבנים לוהטות ומאוחר יותר בקדירות חרס. בתקופות רבות נחשב המרק ל"אוכל של עניים", כיוון שאף אם המרק היה דל במרכיבים מוצקים, הנוזלים שבו מילאו את הקיבה. כמו כן, המרק לכאורה זול יותר ממאכלים אחרים מפני שרובו הוא מים וניתן להכין אותו משאריות של מאכלים אחרים, גם כאשר הם לא בשיא טריותם.

ניתן לפשט את הכנת המרק באמצעות אבקות המרק המאפשרות הכנה מהירה או תיבול מן המוכן.

ניתן להוסיף למרק תוספות שונות כדוגמת קרוטונים, אטריות (לוקשים), חלה, שקדי מרק, קרעפלאך, קניידלעך ועוד.

ספר דניאל

ספר דָּנִיֵּאל הוא אחד מהספרים בסדר כתובים בתנ"ך.

פלדה

פלדה היא סגסוגת המורכבת ברובה מן המתכת ברזל, ומכילה ריכוז נמוך של האל-מתכת פחמן (0.04%-‏2.25%).

לעיתים מוסיפים לסגסוגת הפלדה יסודות אחרים, כמו צורן, מגנזיום, מנגן, כרום וניקל. בעזרת שינוי של שיעורי תוספות אלה, אפשר להפיק סוגים שונים של פלדות בעלות תכונות מיוחדות, כמו: קשיות, גמישות, עמידות בפני חום ועוד. סוגיה השונים של הפלדה מצטיינים בחוזקה ובגמישות רבה.

אחד מסוגי הפלדה הנפוצים הוא פלדת אל-חלד, המכילה כרום בשיעור של 10.5% לפחות, והיא עמידה בפני חלודה.

כיוון שהפלדה מאופיינת בחוזק מתיחה גבוה ובמחיר נמוך היא משמשת כרכיב עיקרי בייצור מוצרים רבים: מכוניות, גשרים, מסמרים, קפיצים, להבים של סכינים, כלי עבודה, מחטים וכדומה.

הברזל הוא המרכיב העיקרי בפלדה. הברזל מופיע בשני מופעים גבישיים שונים: מבנה קובייתי ממורכז גוף ומבנה קובייתי ממורכז פאה, כתלות בטמפרטורת הסביבה. במבנה קובייתי ממורכז גוף (BCC) ישנו אטום ברזל במרכז ושמונה אטומים בקדקודי התא. במבנה קובייתי ממורכז פאה (FCC) ישנו אטום ברזל במרכז של כל אחת משש פאות המבנה הקובייתי ושמונה אטומים בקדקודי התא. האינטראקציה של אלטרופיות הברזל עם שאר היסודות המסוגסגים בפלדה, בראש ובראשונה הפחמן מאפשרת לפלדה וליצקת הברזל מגוון של תכונות ומאפיינים ייחודיים.

בברזל טהור, המבנה הגבישי מאופיין בהתנגדות קטנה יחסית להחלקה של אטומי ברזל אחד כנגד השני, לכן ברזל בתצורתו הטהורה ניתן לריקוע, רך וניתן לשינוי צורה בקלות. בפלדה, כמות נמוכה של פחמן ויסודות אחרים, תהליכים כמו הקשייה, זיקון וכדומה מונעים תנועה של נקעים המצויים במבנים גבישיים-סריגים של אטומי ברזל.

הפחמן בסגסוגות פלדה אופייניות עשוי להרכיב עד 2.14% ממשקלה. שונות כמויות הפחמן ושאר היסודות, מכתיבה את הקשרים הכימיים ואת המאפיינים הפיזיקליים המאפיינים את הפלדה (או כאלמנטים מומסים או כזרזים בפאזות השונות). מרכיבים אלו מאטים את הנקעים שהופכים את הברזל הטהור לרך, מאפשרים שליטה ובקרה על מאפייני הפלדה וכך משפרים את איכות הפלדה. שיפורים אלו יעילים עבור מגוון רחב של תכונות הפלדה: הקשייה, חישול, חיסום, מאמץ כניעה, חוזק למתיחה. עליית חוזק הפלדה בהשוואה לברזל הטהור מקטינה את משיכות הברזל.

פלדה הופקה באמצעות תנורים אלפי שנים, אך בתפוצה רחבה ובאופן תעשייתי נעשה בה שימוש רק לאחר שתהליכי הייצור נעשו יעילים ומתוחכמים יותר בסביבות המאה ה-17, עם המצאת כבשני בטון ולאחר מכן כורי פלדה. עם המצאת תהליך בסמר (Bessemer process) במחצית המאה ה-19, החל עידן חדש של הפקת פלדה בייצור המוני. תהליך בסלר וייצור הפלדה באמצעות תנורי כבשן פתוח שקדם לו העלו ושיפרו את איכות הפלדה. בעקבות פיתוחים אלו, הפלדה החליפה את יצקת הברזל.

שיפורים נוספים בתהליך הפקת הפלדה, החליפו פרוצדורות קודמות, הוזילו את מחיר ההפקה והעלו את איכות התוצר הסופי. היום, הפלדה היא אחת מהחומרים הנפוצים ביותר מעשה ידי אדם בעולם. 1.6 מיליארד טונות פלדה מיוצרים מדי שנה. פלדה מודרנית מזוהה בדרך כלל על ידי ציונים שונים שהוגדרו על ידי ארגונים ותקנים שונים.

קריקט

קְרִיקֶט (באנגלית: Cricket) הוא משחק ספורט קבוצתי המתנהל בין שתי קבוצות של אחד עשר שחקנים. זהו משחק עם מחבט וכדור, אשר משוחק במגרש מעגלי או אליפטי עם משטח מלבני באמצע הנקרא פִּיץ' (Pitch), עליו מתקיים עיקר המשחק. בשני קצות הפיץ' עומדים מקלות עץ – שלושה עמודי עץ אנכיים (Stumps) ועליהם שתי פיסות עץ אופקיות (Bails) – היוצרים יחד את השער, או וויקט (Wicket) באנגלית.

על הפיץ' נמצאים שלשה שחקנים: שני חובטים (Batsman) מהקבוצה החובטת, ומגיש (Bowler) מקבוצת השדה. המגיש זורק את הכדור מוויקט אחד לכיוון הוויקט האחר. ליד הוויקט השני עומד חובט ומנסה להגן על הוויקט שלו עם מחבט. החובט השני, העומד בקצה האחר של הפיץ' (ליד הוויקט של המגיש), לא פעיל במהלך זה של המשחק. החובט מנסה לחבוט בכדור ולאחר החבטה מחליף מקומות עם החובט השני הנמצא בוויקט השני. חילוף אחד כזה מזכה את קבוצת החובטים בנקודה אחת (Run). החובטים יכולים להחליף מקומות פעמיים או יותר והנקודות שיקבלו תהנה כמספר ההחלפות. אם הם יכולים, החובטים יכולים לרוץ בין הוויקטים גם בלי לחבוט בכדור (ראו תוספות). לאחר שהכדור נחבט, מטרתה של קבוצת השדה היא להפיל את הוויקט. אם נפסל החובט (ראו פסילות), יחליף אותו שחקן אחר מקבוצת החובטים. הסבב ממשיך עד שקבוצת החובטים אינה יכולה לספק שני חובטים למגרש (כלומר, נפסלו 10 חובטים). בשלב זה נגמר סיבוב (Inning), ושתי הקבוצות מחליפות תפקידים.

רא"ש

רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 - ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרֹא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

שמשון משאנץ

רבי שמשון בן אברהם משאנץ (בערך 1150 − 1216 או 1230) היה מחשובי בעלי התוספות במאה ה-12, מחבר תוספות שאנץ ופירוש הר"ש למשנה, ומראשי "עליית בעלי התוספות".

תוספות איוורא

תוספות איוורא הוא קובץ תוספות על התלמוד שנכתב על ידי קבוצת חכמים מהעיר איוורא (כיום אֶוְורֶה - Évreux שבחבל נורמנדי עילית בצפון צרפת), בשלהי המאה ה-13. חכמים אלו היו מאחרוני בעלי התוספות, וחידושיהם שולבו בתוספות הנדפסים עם התלמוד. השם "איוורא" אוית בספרות במגוון של צורות, כגון "אברא", "אוביה", "ייברא" ו"עיברא".

בראש קבוצת חכמי איוורא עמדו שלושה אחים, בניו של רבי שניאור: רבי משה, רבי שמואל ורבי יצחק, המכונים גדולי איוורא. הם למדו במשותף, נשאו ונתנו זה עם זה, ופעמים מוסר האחד את חידושיו של השני. הם כתבו תוספות על מסכתות רבות, אפשר גם שעל כל הש"ס, וחומר רב נשתייר מתורתם על סדר קדשים (חלקו מובא בשיטה מקובצת על סדר זה). תוספותיהם מכונים גם "שיטת איוורא".

זמן פעילותם המדויק אינו ידוע, אך כפי הנראה פעלו בשנים 1224-1295.

תוספות למגילת אסתר

תוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור את הקשיים. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

התוספות נכתבו ככל הנראה במאה ה-1 לפנה"ס ובמאה ה-1 לספירה.

ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספות • ספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנהפרשנות לתלמודשו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.