תוניס

תוניסערבית: تونس, תעתיק מדויק: תוּנִס; בברברית: ⵜⵓⵏⴻⵙ) היא עיר הבירה של תוניסיה. בשנת 2007 התגוררו בעיר 693,486 איש, אם כי לפי הערכה לא-רשמית מתקרבת אוכלוסייתה למיליון תושבים ואוכלוסיית השטח המטרופוליטני עומדת על כ-2 מיליון איש. רובע המָדינה של תוניס הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1979 והעיר שימשה כבירת התרבות הערבית בשנת 1997.

תוניס
تونس
Panoramique du centre de Tunis (3197369985) (cropped)
מדינה תוניסיה  תוניסיה
ראש העיר סעאד עבד אלרחים
תאריך ייסוד המאה ה-5 לפנה"ס
שטח 212.63 קמ"ר
גובה 4 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 1,200,000 (נכון ל־2008)
 ‑ במטרופולין 2,000,000 (2007)
 ‑ צפיפות 3,425.90 נפש לקמ"ר (2007)
קואורדינטות 36°49′N 10°10′E / 36.81°N 10.16°E
אזור זמן UTC +1
http://www.commune-tunis.gov.tn

אטימולוגיה

בשפות ברבריות משמעותה של המילה "תוניס" היא "לשכב" או "להיות שכוב", ובהשאלה "להעביר את הלילה (בשכיבה/מנוחה/בשינה)". נראה כי המונח התפתח ורכש משמעות של "חניית לילה" או "עצירה", ושמותיהן ערים נוספות ברחבי ארצות הרי האטלס, הממוקמות ללא יוצא מן הכלל לאורכן של דרכים רומיות, התפתחו משורש זה. משמה של העיר התפתח מאוחר יותר שמה של המדינה, "תוניסיה", ובערבית אין הבחנה בין שני השמות.

גאוגרפיה

Tunus sattelite HEB
תמונת לווין של תוניס

תוניס שוכנת בצפון-מזרח המדינה ומרכזה העתיק ממוקם על מצר יבשה צר בין שני אגמים. מצר היבשה גבעי ועשוי אבן גיר וסלעי משקע, ומכונה "כיפת תוניס" (dôme de Tunis). ממזרח לו שוכן אגם תוניס (بحيرة تونس או "האגם" - البحيرة) הרדוד, המשתרע על שטח של 37 קמ"ר וחוצץ בין מרכז העיר לבין מפרץ תוניס שבים התיכון. תעלה באורך של 11 ק"מ חוצה את האגם ומחברת את העיר אל הים. לאורך התעלה עובר סכר שמקורו בתקופה הרומית ועליו עוברים כיום כביש ומסילת רכבת המוליכים אל ערי החוף לה גולט (La Goulette), לה מארסה (La Marsa) וסידי בו סעיד (Sidi Bou Said).

ממערב למרכז העיר, שוכן אגם סבחת סג'ומי (sebkha Séjoumi) ומצפון-מזרח לו אגם סבחת אריאנה (sebkha Ariana) התוחם את העיר מצפון. מצר-היבשה של תוניס שימש מאז העת העתיקה כגשר יבשתי דרכו עברו מספר דרכים חשובות שקישרו בין קרתגו למצרים במזרח ולארצות הרי האטלס במערב. עתיקות העיר קרתגו שוכנות על חופו של מפרץ תוניס ממזרח לעיר ולאגם תוניס.

כיום משתרעת העיר על שטח גדול בהרבה משטח מצר היבשה עליו הוקמה, והיא מקיפה את אגם תוניס מכל צדדיו ומשתרעת לאורך חלק ניכר מחופיהם של שני האגמים האחרים.

אקלים

אקלים העיר הוא ים תיכוני עם חורף מתון ולח וקיץ חם ויבש. רוח ימית מצננת את האוויר בחודשי הקיץ החמים, אך רוחות שירוקו מדבריות מהסהרה מביאות להיפוך המגמה ולהתחממות ניכרת. בחודשי הקיץ, מיולי עד ספטמבר, עולה הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת מעבר ל-30°C, וערכים מעל 40°C אינם נדירים. החורף מתון בהרבה וטמפרטורת המינימום הממוצעת יורדת מתחת ל-10°C, ואף נרשמו מקרים של ערכים מתחת ל-0°C. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 411 מ"מ היורדים ב-35 ימים גשומים בשנה בסך הכל.

אקלים בתוניס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 14 16 18 21 24 29 32 33 31 25 20 16 23
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6 7 8 11 13 17 20 21 19 15 11 7 13
משקעים ממוצעים (מ"מ) 67 49 38 30 19 6 1 8 33 41 48 71 411
מקור: מקור meteo france

היסטוריה

העת העתיקה

העדויות הראשונות להתיישבות בתוניס הן מהמאה ה-5 לפנה"ס, וזו נהנתה ממיקומה של העיר על גבעות בין שני גופי מים ובצומת דרכי תחבורה. קרתגו הממוקמת קילומטרים ספורים ממזרח לעיר ואשר נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס, השתלטה על האתר עליו יושבת תוניס בשלב מוקדם, והאתר נזכר מספר פעמים בדברי ימיה של קרתגו. לפי סטראבון החריבו הרומאים את תוניס במלחמה הפונית השלישית באמצע המאה ה-2 לפנה"ס, אך היא שוקמה במהירות, שנים רבות לפני שהרומאים שבו לקרתגו וקוממו את הריסותיה. העיר נזכרה במפת פויטינגר מהמאה ה-3, בה היא מופיעה כ-Thuni, אך היא נותרה בגדר יישוב משני כל עוד התקיימה לצידה של קרתגו, אשר שימשה כבירת הפרובינקיה אפריקה.

השלטון הערבי

Faïence médina palais orient tunis
אריחים מצוירים במרפסת ארמון המזרח (Palais d'Orient)

האזור נכבש בידי הערבים במאה ה-7, ובשל מיקומה האסטרטגי של תוניס והיותה היישוב המשמעותי היחיד מול מצר סיציליה הקימו בה האחרונים מעוז צבאי. במאה ה-8 הייתה העיר לנמל הצבאי המרכזי של הערבים באגן המערבי של הים התיכון, ועד מהרה תפסה את מקומה כעיר השנייה בחשיבותה בממלכת האע'לבים. בשנת 902 העבירו האע'לבים את בירתם מקירואן לתוניס, אך ממלכתם באה אל סופה בשנת 909, כאשר השושלת הפאטמית השיעית המצרית תפסה את מקומם, וקירואן שבה והייתה לבירתם. בשנת 945 תפסו מורדים בני כת הח'וארג' את העיר והרסוה, אך היא שוקמה. ב-1048 הונהגה הסונה באזור, דבר שהביא למאבק עקוב מדם בין הפלגים היריבים, וב-1057 חרבה הבירה קירואן עד היסוד. למזלה של תוניס, היא הייתה אחת הערים שלא נפגעו במהלך מאבק זה, אך הבירה עברה לעיר מהאדיה. תוניס מצידה הייתה לבירתה של ממלכת החורסנידים העצמאית, עד שמאה שנה לאחר מכן, ב-1159, עשה עבד אלמומין שליט שושלת אלמוואחידון את העיר לבירתו. ב-1228 נוסדה השושלת החאפיזית ותוניס הייתה לבירת ממלכתה שהשתרעה מטריפולי שבלוב במזרח ועד פאס במרוקו במערב. העיר הייתה אחד מיעדיו של מסע הצלב השמיני, אך הצלבנים שהשתלטו בקלות על קרתגו, נפלו קורבן למגפת דיזנטריה והעיר ניצלה.

השלטון העות'מאני

Braun hogenberg tunis 1535
תוניס ב-1535

בשנת 1534 כבשו העות'מאנים את העיר, אך קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לקח אותה מידיהם שנה לאחר מכן והשיב את השלטון בה לידי החאפיזים. העות'מאנים שבו לתוניס ב-1569 אך נהדפו ממנה בידי הספרדים לאחר קרב לפנטו ב-1571. אולם השלטון הספרדי היה קצר ימים והעות'מאנים השתלטו על העיר בשלישית בשנת 1574, והפעם נמשך שלטונם, לפחות באופן רשמי, עד שנת 1881. בשנותיו המוקדמות של השלטון העות'מאני ידעה העיר שיגשוג ופריחה, אך ב-1591 התמרד חיל היאניצ'רים המקומי, והחליף את השליט מטעם הסולטאן בשליט מטעמו שכונה דיי. הדיי שלט בחופה של תוניסיה, כביכול מטעמו של השלטון העות'מאני המרכזי, ובפנים הארץ שלט ביי. תוניסיה כולה הפכה זירה למאבקים בין הדיי, הביי, שבטי הברברים, תושבי ערי החוף, ושודדי הים שהקימו בה מעין אוטונומיה. בשנת 1705 השתלט ביי חוסיין אבן-עלי על כל שטחה של המדינה, והיה לביי הראשון של תוניסיה. להלכה, המשיכה תוניסיה להיות ואסאל של האימפריה העות'מאנית, הדרשות בתפילות יום השישי הזכירו את שמו של הסולטאן, המטבעות הוטבעו בשמו, ואחת לשנה הופיע בחצר הסולטאן שליח מתוניסיה שהעניק לו מתנות. במציאות הייתה תוניסיה מדינה עצמאית לחלוטין, ובירתה שוב ידעה שנות פריחה והתפתחות.

בעקבות מחלוקות פנימיות, כבשו האלג'יראים את העיר ב-1756, אך בתחילת המאה ה-19 הצליח הביי חמודא להשתחרר מחסותם ואף הדף התקפה של הצי הונציאני. העיר המשיכה להתרחב, וב-1860 החלה הריסת החומה שהקיפה אותה. שערי החומה נפתחו ב-1870 ובתי העיר התפשטו סביב למדינה ההיסטורית והגיעו עד לגדותיו של אגם תוניס. ב-1860 החלה בנייתה של מערכת לאספקת מים, ב-1872 החל השימוש בתאורת גז ושנה לאחר מכן הונהג פינוי אשפה.

השלטון הצרפתי

Passage 1950
הפסאז' (Passage) בעיר המודרנית ב-1950

קונגרס ברלין ב-1878 העניק לצרפתים את השלטון בתוניסיה, ואלה מימשו את זכותם ב-1881, לאחר שהאיטלקים רכשו את מסילת הרכבת בין תוניס ללה גולט. כוחות צרפתיים פלשו לתוניסיה בתואנה שחיילים תוניסאים חצו את הגבול לאלג'יריה, ותוניסיה הייתה למדינת חסות צרפתית. בתקופה זו חלו בעיר תמורות קיצוניות. לצד העיר העתיקה, שבה התגוררה בעיקר אוכלוסייה ערבית ותיקה, נוסדה עיר חדשה שבה התיישבו תושבים חדשים, חלקם הגדול צרפתים ואירופים, ואשר פיתחו כלכלה מודרנית לפי הדגם הקולוניאלי. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדו ערי הלוויין הראשונות סביב לעיר, והחלה מתפתחת בה תעשייה מודרנית ממוכנת.

מאז עצמאות תוניסיה

לאחר עצמאותה של תוניסיה בשנת 1956 הייתה תוניס לבירת המדינה, וחוקת המדינה מ-1959 אישרה את מעמדה. שינויי המשטר הביאו לעזיבה רחבת היקף של תושביה האירופים של העיר, ואת מקומם תפסו תושבים שהגיעו מחלקיה האחרים של המדינה, ואשר טשטשו את ההבדלים בין שני חלקי העיר. ב-12 ביוני 1979, לאחר חתימת הסכמי קמפ דייוויד, ירשה תוניס את מקומה של קהיר כמקום מושבה של הליגה הערבית, והיא נשאה בתפקיד זה עד 1989. ב-1979 הוכרזה המֶדינה בתוניס כאתר מורשת עולמית.

המֶדינה בתוניס

המדינה בתוניס
تونس
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Terrasses de la médina de Tunis
רובע המדינה בתוניס
מדינה תוניסיה  תוניסיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 2, 3, 5
קואורדינטות 36°48′03″N 10°10′48″E / 36.800833333333°N 10.18°E

Plan tunis 1890 1914-he

תכנון ותוואי

Tunis remparts portes
מפת חומות המדינה ושעריה

המדינה בתוניס נוסדה בשנת 689[1] על "כיפת תוניס" בין אגם תוניס ממזרח ואגם סבחת סג'ומי ממערב. היא התפתחה במהלך ימי הביניים לכיוון צפון (רובע באב סוויקה - Bab Souika) ודרום (רובע באב אלג'זירה - Bab El Jazira). המֶדינה משתרעת על שטח של כשלושה קמ"ר ומדורגת מבחינת שטחה במקום השישי בין רבעי העיר. מתגוררים בה למעלה מ-100,000 איש, שהם כעשירית מתושבי תוניס.

לכאורה הרובע נעדר תוכנית תכנונית ועל כן תואר פעמים רבות על ידי הצרפתים כ"כאוטי", "אנרכי" ואף "מסוכן", אולם מחקרים שהחלו בשנות השלושים של המאה ה-20 הצביעו על תכנון סוציו-תרבותי ועל הקשרים תכנוניים בין המבנים לבין עצמם ובינם לבין השטחים הציבוריים. הקשרים אלה הושפעו מייעודם של המבנים למגורים או לצרכים ציבוריים, לשימושים מסחריים או למגורים ולייעוד דתי בניגוד לחילוני. בנוסף, יש במדינה רשת רחובות הנמשכים מצפון לדרום, גם אם אלה אינם ישרים לחלוטין, כאשר הם נפגשים עם ציריים רוחביים המובילים ממזרח למערב.

במרכזה של המדינה ניצב מסגד זייתונה (جامع الزيتونة, Mosquée Zitouna - "מסגד הזיתים"), המכונה גם "המסגד הגדול" והנחשב למסגד המרכזי והגדול בתוניס. המסגד הוקם בשנת 732 ונבנה שוב מחדש ב-834. אורכו 75 מטר ורוחבו 60 מטר, ולאורך החצר הפנימית שלו ניצבת ארקדה עתיקה ובה 184 עמודים. החצר משתרעת על שטח של 1,344 מ"ר ומסוגלת להכיל כ-2000 איש.

מבנה חשוב נוסף במדינה הוא מדרסת סלימניה (المدرسة السليمانية, Médersa Slimania) הצמודה למסגד זייתונה. המדרסה הוקמה ב-1754 בסגנון עות'מאני על ידי עלי הראשון ביי לזכר בנו סולימאן. לאחר הכרזת עצמאותה של תוניס, הוקמה במקום אוניברסיטת אז-זיתונה.

סביב למסגד ולמדרסה ממוקמים שווקיה של המדינה שמחולקים לפי ייעודם - בדים, בשמים, פירות יבשים, ספרים, תכשיטים וצמר בקרבת המסגד, ואילו חרשי הברזל, הקדרים ומוכרי הדגים מרוחקים ממנו מעט. עוד בסמוך למסגד נמצאת כיכר אשר שימשה כשוק עבדים עד אמצע המאה ה-19.

חומות המֶדינה ושעריה

Tunis Bab El Bhar
שער באב באחר (שער הים), המכונה גם "שער צרפת" (Porte de France)

מאז הקמתה נחשבה המדינה לא רק כמקום יישוב, אלא גם כמעוז צבאי, ובמאה ה-9 אישר הגאוגרף וההיסטוריון אחמד אל-יעקובי כי תוניס הייתה מוקפת חומת לבנים, למעט בצידה הפונה אל הים בו הייתה החומה עשויה אבנים. החומה נפגמה או אף נהרסה לחלוטין מספר פעמים במהלך ימי הביניים, אולם היא נבנתה מחדש ושמרה על תוואי קבוע.

בחומה נקבעו מספר שערים. העתיק שבשערי החומה הדרומית הוא ככל הנראה באב אל ג'זירה (باب االجزيرة, Bab El Jazira - "שער האי") שהוביל לדרום תוניסיה ולבירתה ההיסטורית קירואן. באב קרתג'נה (Bab Cartagena - "שער קרתגו") הוביל מזרחה לקרתגו אשר ממנה הובאו חומרי בנייה לביניין העיר. באב סוויקה (باب سويقة, Bab Souika - "שער השוק הקטן") ניצב בפינה הצפונית של המדינה עד שנת 1861 עת נהרס. באב מנרה (باب منارة, Bab Menara) קיבל את שמו בשל מנורת שמן (منارة או Fanal) שנקבעה בו כדי להאיר את דרכם של העוברים דרכו.

אולם השער הידוע ביותר בחומות המדינה ניצב במרכז החומה המזרחית ומכונה באב באחר (باب بحر- "שער הים") או Porte de France ("שער צרפת"). לפי האגדה זכה השער לשמו מכיוון שמי הים הגיעו עד אליו, אך אגדה זו כמובן אינה נכונה והשער קיבל את שמו מכיוון שהוא פונה אל הים התיכון ואל הגדה המערבית של אגם תוניס. השער ניצב על תילו עד היום והוא אחד המראות הידועים של המדינה ושל תוניס בכלל. מכל שעריה של המדינה נשתמרו רק שלושה - באב באחר, באב אלחאדרה ובאב סעדון. במרכז החומה המערבית יש כיום פתח גדול המוביל אל הקסבה של תוניס.

Suuq (Market) (348982404)

סימטה בשוק במדינה

100 5571

חצר פנימית בבית בורגני במדינה

Madrassa in tunis

מדרסת סילמניה

Mosquée Zitouna Kassus-2

מסגד זייתונה

אוכלוסייה

אוכלוסיית תוניס גדלה באופן משמעותי במהלך המאה ה-20 והכפילה את עצמה בין 1946 ל-1975, ובמהלך המאה ה-20 כולה גדלה פי 14. מגמה זו נמשכה ואף התחזקה עם קבלת עצמאותה של תוניסיה ב-1956 ואת מקומם של הזרים אשר עזבו את העיר תפסו מהגרים מרחבי המדינה. מספר תושבי העיר מוערך ביותר מיליון איש, ואוכלוסיית המטרופולין כולה מוערכת בכ-2 מיליון תושבים. חרף מעמדה המרכזי של העיר בתחומי הכלכלה והחינוך, עומד שיעור האבטלה בקרב תושבי העיר בגילאי 18 עד 24 על כ-35% ושיעור האנאלפביתיות נותר גבוה (12% בקרב גברים ו-27% בקרב נשים)[2].

שנה העיר מטרופולין
1891 114,121 -
1901 146,276 -
1911 162,479 -
1921 171,676 192,994
1926 185,996 210,240
1931 202,405 235,230
1936 219,578 258,113
1946 364,593 449,820
1956 410,000 561,117
1966 468,997 679,603
1975 550,404 873,515
מקור: Paul Sebag, Tunis. Histoire d'une ville, éd. L’Harmattan, 1998

כלכלה

מראה בקסבה של תוניס
מראה בקסבה של תוניס

תוניס היא המרכז השלטוני, הפיננסי, הכלכלי, התעשייתי והתרבותי של תוניסיה. בעיר מרוכזים כ-65% מהפעילות הכלכלית וכ-85% מהתעשייה במדינה. השטחים שסביב לעיר מעובדים באופן אינטנסיבי וכוללים גידולי דורום, גפן, זית, פירות וירקות. בנוסף תופסת גם התיירות מקום חשוב בכלכלת העיר.

תחבורה

Tunismetro1
הרכבת הקלה בתוניס

מערכת התחבורה הציבורית של העיר מופעלת על ידי "החברה לתחבורה של תוניס" (Société des transports de Tunis או STT) המפעילה למעלה ממאתיים קווי אוטובוס וחמישה קווי רכבת קלה קבועים אליהם מצטרפים שני קווים נוספים בשעות העומס. הקמתו של קו הרכבת הקלה הראשון החלה ב-1981 והוא החל לפעול ב-1985. מאז הקמת המערכת מתבצעות עבודות להארכת הקווים הקיימים ומאז 2005 נערכות עבודות להקמת קו רכבת קלה שישי.

TGM goulette 2001
רכבת הפרברים בלה גולט

בתוניס פועל קו רכבת פרברים המוביל מאז 1905 לאורך 19 ק"מ ממרכז העיר אל חוף הים. קו זה המכונה קו "תוניס-גולט-מרסה" (Tunis-Goulette-Marsa או TGM) חוצה את אגם תוניס לאורכו של הסכר העובר דרכו, ומשך הנסיעה בו הוא כ-45 דקות.

פרויקט ה"רשת המסילתית המהירה" (Réseau ferroviaire rapide או RFR) רחב ההיקף, להקמת מערכת הסעת המונים על בסיס מסילות הרכבת הקיימות, נמצא בתכנון ואמור להתחיל לפעול בשנת 2009.

Carthageairportaerial
מראה אווירי של נמל התעופה בסמוך לאגם תוניס. בית הנתיבות החדש משמאל

נמל התעופה הבינלאומי תוניס-קרתגו ממנו יוצאות טיסות לאפריקה, למזרח התיכון, לאירופה ולאמריקה. (Aéroport international de Tunis-Carthage או مطار تونس قرطاج الدولي) ממקום לחופו הצפוני של אגם תוניס כ-8 ק"מ צפונית-מזרחית למרכז העיר. השדה החל לפעול בשנת 1940 בשם תוניס-אל אעוינה (Tunis-El Aouina) ומאוחר יותר הוסב שמו על שמה של קרתגו שחורבותיה נמצאות על חוף הים ממזרח לו. השדה הוא מרכז פעילותן של מספר חברות תעופה תוניסאיות ובהן חברת הדגל תוניסאייר (Tunisair). בשדה שני מסלולי המראה ונחיתה ובית הנתיבות הפעיל החל לפעול בשנת 1972 והורחב ב-1997. השדה מסוגל לטפל בתנועה של 4.4 מיליון נוסעים בשנה ועבודות להרחבתו אמורות להגדיל את קיבולתו השנתית ל-6 מיליון נוסעים. בשנת 2006 נחנך בית נתיבות נוסף המשמש לטיסות שכר.

בעיר רשת צפופה של כבישים הנמצאת בהרחבה מתמדת ומשרתת תנועה של כ-700,000 מכוניות ביום. שלושה כבישים מהירים יוצאים מהעיר ומחברים אותה אל פרבריה, ובכלל זה כביש מהיר A1 המוביל מהעיר דרומה אל העיר סוסה.

גלריה

Municipalite de Tunis-Kassus

עיריית תוניס

Collège Sadiki-Kassus

מכללת סדיקי

Tunis Place de la Victoire

כיכר הניצחון (Place de la Victoire)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ החברה לשימור המדינה בתוניס
  2. ^ אתר עיריית תוניס
ביזרטה

ביזרטה או בנסרט (בערבית: بنزرت) היא העיר הצפונית ביותר ביבשת אפריקה. העיר נמצאת בחופה הצפוני של תוניסיה, במרחק 140 קילומטר מסיציליה. העיר חולשת מדרום על המעבר מהחלק המזרחי של הים התיכון אל חלקו המערבי, ומשום כך הפכו אותה הצרפתים למבצר ולנמל ימי וצבאי גדול.

ג'רבה

ג'רבה או ז'רבה (בערבית: جربة) הוא אי בים התיכון ליד חופי צפון אפריקה, המשתייך לתוניסיה. הוא ממוקם במפרץ גאבס, בדרומה של המדינה, מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום, ושטחו 510 קמ"ר. באי כ-164,000 תושבים (אומדן 2014).

גביע אפריקה לאומות 1994

גביע אפריקה לאומות 1994 היה הטורניר ה-19 של גביע אפריקה לאומות בכדורגל. הטורניר התקיים בין ה-26 במרץ ל-10 באפריל 1994 בתוניסיה, שהחליפה את זאיר, שתוכננה במקור לארח את הטורניר.

בטורניר השתתפו 12 נבחרות, שחולקו לארבעה בתים, מהן העפילו שתי הראשונות בכל בית לשלב רבע הגמר.

ניגריה זכתה בתואר בפעם השנייה בתולדותיה, לאחר שחזרה מפיגור וגברה 2–1 במשחק הגמר על זמביה, מצמד שערים של עמנואל אמוניקה. הזמבים התייצבו לטורניר עם נבחרת חדשה כמעט לחלוטין, שנה לאחר התרסקות המטוס שהוביל את הנבחרת למשחק במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994. באותו האסון נספו 25 שחקנים ואנשי צוות.

ד' בכסלו

ד' בכסלו הוא היום הרביעי בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הרביעי בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

הד ארצי

הד ארצי היא חברת מוזיקה, העוסקת בהפקת מוזיקה, בייבוא אלבומים מחו"ל ובהפצת מוזיקה ישראלית ולועזית. הד ארצי יחד עם סי.בי.אס היו משנות ה-60 שתי יצרניות התקליטים הגדולות בישראל. בדצמבר 2008, עקב קשיים כלכליים, נרכשה הד ארצי על ידי מתחרתה NMC United.

מלבד מעורבותה בתחום המוזיקה, עוסקת החברה בייבוא ובהפצה של מוצרי מולטימדיה שונים, כגון משחקי מחשב וקלטות וידאו. רשת טאוור רקורדס בישראל הייתה בבעלות הד ארצי, לפני שסניפיה נסגרו.

טרוגונופיים

טרוגונופיים (שם מדעי: Trogonophidae, מכונים גם לטאות טבעת מדבריות), הם משפחה של לטאות דמויי תולעים מתת-סדרת הטבעונים, חסרי גפיים טורפים.

הטרוגונופיים נבדלים מהמשפחות האחרות של הטבעונים במבנה השיניים האקרודונטי שלהם. הם מצויים בסומליה, חצי האי ערב, איראן וסוקוטרה, ומין אחד שלהם נמצא במרוקו, תוניס ואלג'יריה.

במשפחת הטרוגונופיים ארבעה סוגים הכוללים ששה מינים:

משפחת טרוגונופיים (Trogonophidae)

מין יחיד Diplometopon zarudnyi

סוג ומין יחיד Pachycalamus brevis

סוג ומין יחיד Trogonophis wiegmanni

סוג Agamodon

מין Agamodon anguliceps

מין Agamodon arabicus

י"ח בטבת

י"ח בטבת הוא היום השמונה עשר בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמונה עשר בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ח טבת היא

ברב השנים פרשת שמות. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת ויחי.

י' בכסלו

י' בכסלו הוא היום העשירי בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשירי בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יהדות תוניסיה

יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. כיום יש בתוניסיה כ-1,800 יהודים. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות וביישובי הדרום, בהם באר שבע, אופקים, תלמים, איתן, זמרת, גילת, שרשרת, בית הגדי וברכיה.

יהודי המזרח בארץ ישראל (ספר)

יהודי המזרח בארץ ישראל (או יהודי המזרח בא"י) הוא ספר עברי מאת ההיסטוריון והסופר משה דוד גאון, אשר ראה אור בירושלים בשני חלקים בשנים תרפ"ח (1928) ותרצ"ח (1938), ומביא את תולדות חייהם של יהודי ספרד ועדות המזרח מאז ומעולם, ובעיקר של אלו שפעלו ביישוב הישן וביישוב היהודי בארץ ישראל בין המאה ה-18 למאה ה-20. הספר מהווה מקור חשוב לקורות יהודי ספרד והמזרח בתקופות אלו.

הספר מביא את תמצית תולדות חייהם של יהודי המזרח הידועים, בהם בעיקר רבנים, אישי ציבור, חלוצים, אנשי רוח, הוגים ומדינאים בעיקר מהיישוב היהודי בירושלים, בצפת, בחברון, בטבריה, בחיפה, שמוצאם בארצות אוזבקיסטן, איטליה, אלג'יריה, בולגריה, בוסניה, גאורגיה, טורקיה, יוון, לוב, מצרים, מרוקו, סוריה, ספרד, סרביה, עיראק, רומניה, תוניס, תימן ועוד.

כ"ט בניסן

כ"ט בניסן הוא היום העשרים ותשעה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ותשעה בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. כ"ט בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

מבצע הצגת תכלית

מבצע הצגת תכלית היה מבצע צבאי שבוצע בתוניסיה על ידי צבא הגנה לישראל ב-16 באפריל 1988, כפעולה משולבת של כוחות שונים כגון סיירת מטכ"ל, שייטת 13, חיל האוויר ושייטת ספינות הטילים ובשיתוף פעולה עם "המוסד". במהלך המבצע התנקשו לוחמי הסיירת בחיי ח'ליל אל-וזיר (בערבית: خليل الوزير), המוכר בכוניה אבו גִ'האד (ابو جهاد על שם בנו הבכור ג'יהאד) (10 באוקטובר 1935 - 16 באפריל 1988), שהיה ממייסדי תנועת פת"ח וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, ושימש כסגנו של יאסר ערפאת.

סוסה (עיר)

סוסה (בערבית: سوسة, "סוסה" - במקורות היהודיים, בצרפתית: Sousse), היא העיר השלישית בגודלה בתוניסיה. סוסה שוכנת בסאהל התוניסאי, לחופי מפרץ חממת בים התיכון, כ-140 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא מכונה באופן לא רשמי "בירת הסאהל של תוניסיה". בשנת 2004 התגוררו בעיר 173,047 תושבים, ובאזור האורבאני שלה התגוררו באותה עת 432,171 איש. שם העיר הוא ככל הנראה ממקור ברברי, וערים בעלות שמות דומים נמצאות בלוב ובמרוקו. בשנת 1988 הכריז ארגון אונסק"ו על רובע המדינה בעיר כעל אתר מורשת עולמית.

קירואן

קירואן (בערבית: القيروان מבוטא: Qeirwān (מידע • עזרה), בצרפתית: Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לאחת מהערים הקדושות לאסלאם, בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, ובדומה למכה, אל-מדינה וירושלים היא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670, ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

בשנת 2004 התגוררו בקירואן כ-118,000 תושבים, שהם כחמישית מתושבי המחוז, והעיר ידועה בתעשיית השטיחים שלה. כלכלתה נסמכת על החקלאות ועל התיירות, ומאז 1984 פועלת בעיר אוניברסיטה ובה פקולטות לאנגלית, ערבית, צרפתית, פילוסופיה ולארכאולוגיה. במוסד לומדים כ-5,750 תלמידים. ב-1988 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, ונבחרה לשמש כבירת התרבות המוסלמית בשנת 2009.

קרתגו

קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ (בפיניקית: 𐤒𐤓𐤕 𐤇𐤃𐤔𐤕, "קרת חדשה" או "עיר חדשה"; בלטינית: Carthago; יוונית: Καρχηδών, תעתיק: קארכדון) הייתה עיר ומעצמה בנומידיה, בשטחה הנוכחי של תוניסיה. היא נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על ידי מתיישבים פיניקים מהעיר צור. העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. קרתגו נהרסה שוב ולא שוקמה כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטים ומוסלמים.

חורבות העיר קרתגו הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.

קרתגו (עיר)

שרידי העיר קרתגו (יוונית Καρχηδών; לטינית Carthago; מהשפה הפיניקית קרת חדשת, שמשמעותה "עיר חדשה"; ערבית قرطاج או قرطاجة) שוכנים לחופו של הים התיכון בשטח העירוני הבנוי של העיר תוניס, בירת תוניסיה. אתרי העיר מהתקופה הפונית לא השתמרו בצורה טובה, בין היתר בשל ההרס הרומי השיטתי לאחר המלחמה הפונית השלישית, אך ממצאים רבים יותר נשתמרו מתקופת היישוב הרומי, אשר המשיך והתקיים גם לאחר שהרומאים נדחקו מצפון אפריקה. בשל חשיבותו ההיסטורית והתרבותית מוכרז המקום כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1979.

מקובל שהעיר נוסדה על ידי הפיניקים במאה ה-9 לפנה"ס על חצי אי קטן לחופיו הדרומיים של מצר סיציליה המפריד בין אגנו המזרחי ואגנו המערבי של הים התיכון. העיר הוקפה בחומה באורך של 37 ק"מ, שבוצרה וחוזקה בעיקר לאורך קטע בן חמישה קילומטרים בצידה המערבי הפונה אל מצר היבשה, והגיעה לשיאה החל במאה ה-5 לפנה"ס. היא נחרבה עד היסוד בשנת 146 לפנה"ס על ידי הרומאים, שמאוחר יותר הקימו באתר עיר משגשגת משלהם. סופה המוחלט של קרתגו בא לה מידי הערבים בסוף המאה ה-7, והיא נבלעה על ידי המטרופולין של תוניס הסמוכה במהלך המאה ה-20.

תוניסיה

הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיֵּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne) היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

בירות מדינות אפריקה
אוגנדה: קמפלהאלג'יריה: אלג'יראנגולה: לואנדהאסוואטיני: מבבנה, לובמבהאריתריאה: אסמרהאתיופיה: אדיס אבבהבורונדי: גיטגהבורקינה פאסו: ואגאדוגובוטסואנה: גאבורוןבנין: פורטו נובוגבון: ליברווילגאנה: אקרהג'יבוטי: ג'יבוטיגינאה: קונאקריגינאה ביסאו: ביסאוגינאה המשוונית: מלאבוגמביה: בנג'ולדרום אפריקה: קייפטאון, פרטוריה, בלומפונטייןדרום סודאן: ג'ובההרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: קינשאסההרפובליקה המרכז אפריקאית: בנגיהרפובליקה של קונגו: ברזווילזימבבואה: הארארהזמביה: לוסקהחוף השנהב: יאמוסוקרו, אבידג'אןטוגו: לומהטנזניה: דודומה, דאר א-סלאםכף ורדה: פראיהלוב: טריפוליליבריה: מונרוביהלסוטו: מסרומאוריטניה: נואקשוטמאוריציוס: פור לואימאלי: במקומדגסקר: אנטננריבומוזמביק: מפוטומלאווי: לילונגווהמצרים: קהירמרוקו: רבאטניז'ר: ניאמייניגריה: אבוג'הנמיביה: וינדהוקסאו טומה ופרינסיפה: סאו טומהסודאן: ח'רטוםסומליה: מוגדישוסיישל: ויקטוריהסיירה לאון: פריטאוןסנגל: דקרצ'אד: נג'מנהקומורו: מורוניקמרון: יאונדהקניה: ניירובירואנדה: קיגאליתוניסיה: תוניס

שטחי חסות: הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי: דייגו גרסיהמיוט: מאמודזוסהרה המערבית: לעיוןסנט הלנה: ג'יימסטאוןראוניון: סן-דני

אפריקה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.