תום שגב

תּוֹם שֶׂגֶב (נולד ב-1 במרץ 1945) הוא עיתונאי והיסטוריון ישראלי. נחשב לאחד מ"ההיסטוריונים החדשים". היה בעל טור שבועי בעיתון "הארץ".

תום שגב
Tom Segev (2011)
ענף מדעי היסטוריה
מדינה ישראל
תרומות עיקריות
חוקר תולדות מדינת ישראל

ביוגרפיה

שגב נולד בירושלים וגדל ברחוב הנביאים. הוריו, ילידי גרמניה, בוגרי בית הספר "באוהאוס" בדסאו, נרדפו עם עליית הנאצים לשלטון בשל היותם קומוניסטים, ועלו לארץ ישראל ב-1935. אביו, היינץ שוורין, היה אדריכל שבישראל התפרנס כיצרן צעצועים, ואמו, ריקרדה שוורין, הייתה צלמת ידועה בירושלים. ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, כששגב היה בן שלוש, נהרג אביו,[1] ואמם היא שגידלה אותו ואת אחותו הגדולה, יוטה. אמם למדה רק עברית בסיסית.[2] שפתו הראשונה הייתה גרמנית ואילו עברית למד רק בגיל שלוש. את לימודי התיכון עשה בתיכון ליד האוניברסיטה.[3]

לשגב תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת בוסטון. שימש מרצה אורח באוניברסיטת רטגרס, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטת נורת'איסטרן (בה העביר קורס על תולדות השואה).

Tom Segev
תום שגב ביריד הספרים בלייפציג, 2005

קודם לתחילת עבודתו בעיתון "הארץ" ב-1979, כתב שגב בעיתון "על המשמר", ערך והגיש את "היום הזה" ב"קול ישראל" והיה כתב "מעריב" בבון. כמו כן שימש ראש לשכת ראש העיר טדי קולק בירושלים. בין השנים 1983-1987 ערך יחד עם נחום ברנע את השבועון "כותרת ראשית".

ספריו, העוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל והשואה (יצאו לאור בהוצאת כתר ובהוצאת דומינו) הפכו ברובם לרבי-מכר ופורסמו בארבע-עשרה שפות.

שגב נחשב בעיני רבים כאיש קבוצת ההיסטוריונים החדשים וכפוסט ציוני. עם זאת, על פי תפיסתו הפוסט ציונות איננה אידאולוגיה אלא מצב שבו האידאולוגיה הציונית הגשימה את עצמה, ובמדינת ישראל "אנשים מואסים באידאולוגיה ובקולקטיב ורוצים לחיות את חייהם שלהם כאינדיווידואלים".[4] מנגד, שגב ביטא פעמים רבות את הסכמתו - לעיתים נלהבת - לשיוך לקבוצת ההיסטוריונים החדשים. הטור השבועי של שגב במוסף השבועי של הארץ כתוב במסורת ה"היסטוריה החדשה", והוא אכן עוסק באופן שיטתי וכמעט בלעדי באלמנטים בעייתיים בהיסטוריה הציונית. אלא שבספרו "הציונים החדשים" (2001) הוא טוען כי קבוצת "ההיסטוריונים החדשים" מתוארת כך בטעות:

"לדעתי נכון יותר לתאר אותם כהיסטוריונים ראשונים. כי בשנים הראשונות לקיום המדינה לא הייתה בישראל היסטוריוגרפיה. הייתה מיתולוגיה. הייתה אידאולוגיה. הייתה הרבה אינדוקטרינציה. ההיסטוריונים הראשונים שהורשו בראשית שנות השמונים לעיין בתיקים אשר היו חסויים עד אז מצאו עצמם שוב ושוב אוחזים במצחם בהשתאות אין קץ. לא זה מה שלימדו אותם בבית הספר, אמרו לעצמם שוב ושוב והתכוננו למתקפה הבאה: מה לכם המנפצים מיתוסים, אומרים להם, מי שׂמכם. יש הזקוקים למיתוסים; זה לגיטימי. אך יש האומרים שאסור לבחון מיתוסים כי אין זה פטריוטי. זו דרכו של כל פטריוט: לעולם יֵדע מי פטריוט ומי לא".[5]

שגב הנחה את התוכנית "היו ימים" בערוץ הכנסת. הוא אב לבן מאומץ מאתיופיה.[6]

ביקורת

לצד שבחים רבים בישראל ובחו"ל, ספג שגב התקפות רבות מצד גורמים שונים בזירה האקדמית. ההתקפה העזה ביותר על שגב הייתה במאמרם של הפרופסורים יהודה באואר וטוביה פרילינג "לא תום ולא שגב",[7] שנכתב כתגובה לספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה". טענות דומות הועלו על ידי פרופ' יהושע פורת לגבי הספר "ימי הכלניות"[8] כמו גם ההיסטוריון שלמה אהרונסון[9]. הניו יורק טיימס, לעומת זאת, כלל את הספר בין עשרת ספרי השנה של 2002.

ספריו בעברית ובאנגלית

  • 1949 - הישראלים הראשונים, הוצאת דומינו-כתר, תל אביב, 1984
  • Soldiers of Evil: The Commandants of the Nazi Concentration Camps, 1988 (ISBN 0-07-056058-7)
  • One Palestine, Complete: Jews and Arabs Under the British Mandate, 2000 (ISBN 0-316-64859-0)
  • Elvis in Jerusalem: Post-Zionism and the Americanization of Israel, 2003 (ISBN 0-8050-7288-8)
  • 1967: Israel, the War and the Year That Transformed the Middle East, Metropolitan Books, 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חלק ראשון מראיון עם תום שגב.
  2. ^ לימים יכתוב שגב: "הנה פרדוקס ישראלי, מפתח להבנת הספקנות המייחדת את יחסם של ישראלים כה רבים אל המדינה: קשה להם להשתחרר מהתחושה שבבואם לחיות בישראל - החמיצו משהו. בין היקים הייתה התחושה הזאת מרכיב עיקרי בין מרכיבי זהותם" (תום שגב, אני וכל היהודים, באתר הארץ, 15 ביוני 2005).
  3. ^ תום שגב, הציונים החדשים, הקדמה, עמ' 7: אברהם ב. יהושע היה המורה שלו לספרות.
  4. ^ נרי ליבנהעלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2001.
  5. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 9–10.
  6. ^ "היו ימים" עם ראובן מרחב, ערוץ הכנסת, 26 בפברואר 2009.
  7. ^ יהודה באואר וטוביה פרילינג, 'לא תום ולא שגב: שליחות יואל ברנד ו"המיליון השביעי"', עתון 77 160–161 (מאי–יוני 1993, תשנ"ג), 24–28.
  8. ^ יהושע פורת, המנדט המפוקפק של תום שגב, תכלת 9, אביב 2000.
  9. ^ שלמה אהרונסון, סקירת ספרים, היסטוריה מדומה לעומת היסטוריה ראויה לשמה : תחכומה של פשטנות, עמ' 678–687.
  10. ^ ביקורת: טוביה פרילינג, המיליון השביעי כמצעד האיוולת והרשעות של התנועה הציונית, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 367-317
  11. ^ ביקורת: יהושע פורת, ‏המנדט המפוקפק של תום שגב, תכלת 9, 2000, עמ' 166-158 ; בני מוריס, ‏הזמן האדום, ישראל אביב תשס"ב, עמ' 148-143
  12. ^ ביקורת: גדי טאוב, האם העבר היהודי הוא העתיד האמריקני?, אופקים חדשים 20, 2005
  13. ^ ביקורת: יצחק לאורעוד איש גדול מבוצ'אץ', באתר הארץ, 1 באוקטובר 2010
אקסודוס (אוניית מעפילים)

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז היא של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

ההיסטוריונים החדשים

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

הטלאי הצהוב

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

הנוקמים

הנוקמים הוא שם כולל לקבוצות של יהודים ניצולי השואה, הפרטיזנים, ואנשי הבריגדה היהודית, שהתארגנו בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, לבצע מעשי נקם בנאצים. הרקע להתארגנות הוא הרצון של חלק מיהודי אירופה לבוא חשבון עם הנאצים על השמדת רוב יהודי אירופה בשואה. במסגרת התארגנויות אלו הוקמה בקרב אנשי הבריגדה היהודית "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה מאיטליה, וחבריה הרגו עשרות אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בולטת בקיצוניותה הייתה קבוצה "הנקם" אשר תיכננה הרעלה המונית, ופגעה בשבויים מן האס אס. שתי הקבוצות שתפו פעולה ביניהן. בנוסף להן, עסקו גם יחידים בפעולות נקם פרטיות.

טבח חברון

טבח חברון בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביהודי העיר בשבת, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט בארץ ישראל. בטבח נרצחו 67 יהודים, והוא הוביל לחיסול היישוב היהודי בחברון, שהתקיים ברציפות מאות שנים. בחברון התגוררו אז כ-20,000 נפש, מתוכם כ-800 יהודים.

טבח כפר קאסם

טבח כַּפְר קָאסִם היה מעשה טבח בתושבי היישוב הערבי-ישראלי כפר קאסם שבוצע על ידי יחידה של משמר הגבול ב-29 באוקטובר 1956, היום הראשון למבצע קדש, ובמהלכו נורו למוות 43 מתושבי הכפר: גברים, נשים וילדים; עוד 4 מתושבי הכפר נהרגו בנפרד באותו ערב.

יחיאל די-נור

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909 – 17 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים. די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז") ושימש כעד במשפט אייכמן.

יחסי אוסטריה–ישראל

בין מדינת ישראל והרפובליקה של אוסטריה קיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, וכן שיתוף פעולה ידידותי בנושאים שונים, הקשורים לשתי המדינות. עם זאת, ביחסי שתי המדינות לאורך השנים התרחשו עליות ומורדות, כאשר האירועים המרכזיים שפגעו ביחסים ההדדיים היו כהונתו של קורט ולדהיים כנשיא אוסטריה בין השנים 1992-1986, וכן עליית כוחה של מפלגת החירות האוסטרית בראשות מנהיגה יורג היידר, החל מראשית שנות ה-2000. נוסף על כך, קיימת ביקורת ישראלית אודות התחזקותו של הימין הקיצוני באוסטריה במהלך השנים האחרונות, והתפשטותן של תפיסות סלחניות אודות פשעי המלחמה שבוצעו על ידי הנאצים בתקופה השואה.נכון לשנת 2013, לאוסטריה שגרירות בתל אביב ו-3 קונסוליות כבוד (באילת, בחיפה ובירושלים). במקביל יש לישראל שגרירות בווינה.

יחסי גרמניה–ישראל

יחסי גרמניה-ישראל הם יחסים יוצאי דופן וטעונים, המבוססים על אמונה משותפת, ערכים מערביים ושילוב של נקודות מבט היסטוריות. גורם מעצב המשפיע על יחסים אלה מראשיתם הוא רצח העם היהודי, השואה, שביצעה גרמניה הנאצית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה הפשירו היחסים בהדרגה כאשר גרמניה המערבית הציעה לשלם פיצויים לישראל ב-1952 והקשרים הדיפלומטיים המלאים נוצרו ב-1965.

מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה, לבין הרצון לקיים קשר עם גרמניה על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות וכן מתוך אמונה בכך שלאחר נפילת הנאצים קמה במערב גרמניה מדינה דמוקרטית. בדרכון שהוציאה ישראל בשנותיה הראשונות היה כתוב כי הוא תקף לכל מדינות העולם פרט לגרמניה, אם כי מי שהיה מעוניין היה יכול לבקש מהשלטונות למחוק הגבלה זו.

ישראל קסטנר

ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (בהונגרית: Kasztner Rezső;‏ אפריל 1906 – 15 במרץ 1957) היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, בהן "רכבת קסטנר".

בעקבות טענה שהעלה ב-1952 עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, הגיש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה. משפטו של גרינוולד, שעורר עניין ציבורי רב, הפך לבירור רחב יריעה של שואת יהודי הונגריה ופעילותו של קסטנר במהלכה, ונודע כ"משפט קסטנר". ביוני 1955 זיכה בית המשפט המחוזי את גרינוולד מרוב ההאשמות, והשופט בנימין הלוי כתב בפסק דינו כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". בעקבות המשפט נרצח קסטנר בתל אביב. המדינה ערערה, ופסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר הרצח, טיהר את קסטנר, ברוב דעות, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים; אך הוסכם בו פה אחד ש"קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי" את פושע המלחמה הנאצי קורט בכר מעונש המוות שציפה לו בנירנברג. השופט שמעון אגרנט כתב בפסק דינו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".

מאורעות תר"פ

מאורעות תר"פ הוא כינוי להתקפות מצד ערבים על יישובים עבריים בגליל - מאורעות תל חי ועל שכונות של יהודים בירושלים שאירעו בסתיו ובאביב של שנת תר"פ, 1921-1920.

מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט (1929, בפי הערבים ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, בתרגום לעברית: "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי על פי אחת המסורות הערביות) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ל-29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו.

מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים כחלק מדיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם .

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד.

מפתח העניינים

מפתח העניינים ובקיצור מפתח (או אינדקס) מופיע בסופו של ספר עיון, כך שניתן לאתר בקלות נושאים עיקריים בספר: אנשים, מקומות, מושגים, תהליכים וכדומה. למפתח חשיבות גדולה, משום שהוא מהווה כלי עיקרי לגישה ישירה לתוכן הספר.

הצעת חוק שהגיש במאה התשע-עשרה הלורד קמבל, ולפיה ייאסר פרסום ספר חסר מפתח, לא אושרה, אך גם ללא חוק זה, פרסום ספר עיון חסר מפתח הוא מעשה חריג בימנו, הפוגע מאוד באיכות הספר. המחשה לכך מופיעה בביקורתו הנזעמת של תום שגב על המהדורה הראשונה של הספר "יובל לישראל":

המו"ל (הוצאת זמיר-בר-לב) אכן נחפז לתקן את טעותו במהדורה השנייה, וברוח הצעתו של תום שגב הציע לרוכשי המהדורה הראשונה לקבל את האינדקס ללא תשלום.

משפט אייכמן

משפט אייכמן הוא משפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, ובשואת יהודי הונגריה כמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ברח לארגנטינה, וחי שָׁם בשֵׁם הבדוי "ריקרדו קלמנט", עד אשר הוא נלכד ב-1960 על ידי המוסד והובא לישראל.

חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא בכך שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

על המשמר

על המשמר היה ביטאונה של תנועת "השומר הצעיר", שהופיע בין השנים 1943–1995.

פוסט-ציונות

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן.

לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי, והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במירכאות".שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".

תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

פי האתון

פי האתון הוא כתב עת המיועד לאוכלוסיית הסטודנטים בירושלים.

"פי האתון" הוא עיתון הסטודנטים הוותיק ביותר בישראל. הוא החל לצאת לאור בשנת 1958 על ידי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בראשותם של יוסי ליבוביץ' וראובן מרחב. שם העיתון מבוסס על סיפור אתונו של בלעם, על פי הצעת אביו של יוסי ליבוביץ', פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שטען שהסטודנטים בישראל הם אקדמאים חסרי השכלה ודימה אותם ל"חמורים נושאי ספרים". באמצע שנות ה-60 שונה שמו של כתב העת, לשנים אחדות, לשם "ניצוץ".

עם עורכי וכותבי העיתון לאורך השנים נמנו כאלה שהפכו לעיתונאים וכותבים בולטים, ביניהם יגאל עילם, נחום ברנע, תום שגב, חנוך מרמרי, ב. מיכאל, אפרים סידון, גדעון קוץ, ברוך לשם, שאול צדקא, דני זקן, יעקב רוטבליט ודן אלמגור, והקריקטוריסטים יעקב שילה ומשה לין החלו דרכם בו.

רונלד סטורס

סר רונלד הנרי אמהרסט סטורס (Ronald Henry Amherst Storrs;‏ 19 בנובמבר 1881 - 1 בנובמבר 1955) היה פקיד קולוניאלי בריטי בכיר. המושל הבריטי השני של ירושלים מ-28 בדצמבר 1917 ועד נובמבר 1920.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.