תולדות הטבע

תולדות הטבע[1]לטינית: Naturalis Historia) היא אנציקלופדיה בת 37 כרכים שכתב הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן ושיצאה לאור החל משנת 77 לספירה. האנציקלופדיה נחשבת לאנציקלופדיה הראשונה בהיסטוריה וכן למקיפה ביותר בעולם העתיק, והיא עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות. עם זאת, באנציקלופדיה לא מתוארות עובדות מדעיות בלבד, וניכרת בה השפעה של המסורת ההלניסטית.

Plinyelder
פליניוס הזקן - דיוקן דמיוני מהמאה ה-19
Naturalishistoria
האנציקלופדיה "תולדות הטבע" במהדורה משנת 1669

כתיבת האנציקלופדיה

מסעותיו במסגרת הצבאית אפשרו לפליניוס לחקור ולכתוב על הארצות שבהן שהה. כך למשל חקר במהלך מסעות אלה את מקורות המים החמים של באדן-באדן ואת מקורות נהר הדנובה. הוא כתב על גאליה, היספניה, ומקומות רבים נוספים (בכללם ארץ ישראל[2]).

פליניוס האמין כי:

תהילה אמיתית היא עשיית מה שראוי כי ייכתב, וכתיבת מה שראוי כי ייקרא.

את רשמיו ומסקנותיו ממסעותיו ערך פליניוס בכתביו היחידים ששרדו – תולדות הטבע. הוא הסתמך גם על מקורות נוספים, רומיים ויווניים בעיקר. אחד ממקורותיו העיקריים הוא מרקוס טרנטיוס וארו – מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

בשנת 77 הוציא פליניוס לאור עשרה כרכים, והקדיש את האנציקלופדיה לחברו, טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, לימים הקיסר טיטוס. בשנתיים האחרונות לחייו שקד על שיפור והגהת 27 הכרכים האחרים. מותו הפתאומי בשנת 79 לספירה, שנגרם כתוצאה מהתפרצות הר הגעש וזוב, קטע את עבודתו באיבה. כרכים אלה הוצאו לאור על ידי אחיינו, פליניוס הצעיר. רמת ההגהה בכרכים אלה אינה גבוהה, וניתן למצוא בהם חזרות, סתירות וטעויות לרוב. בסך הכול כוללת האנציקלופדיה כ-20,000 ערכים.

תוכן האנציקלופדיה

Plinius-Historia naturalis – Cover book in Hebrew 1
עטיפת הספר שתורגם לעברית על ידי רוני רייך ועוצב על ידי אברהם פלדות
  • כרך I: מבוא, תוכן העניינים ורשימת המקורות
  • כרך II: תיאור מתמטי ופיזיקלי של העולם
  • כרכים III עד VI - גאוגרפיה ואתנוגרפיה: תיאור של ארצות, עמים, ימים, ערים, הרים ונהרות
  • כרך VII: אנתרופולוגיה ופיזיולוגיה אנושית
  • כרכים VIII עד XI: זואולוגיה
  • כרכים XII עד XXVII: בוטניקה, כולל חקלאות, הורטיקולטורה, ופרמקולוגיה
    • כרך XII: עצים
    • כרך XIII: עצים אקזוטיים
    • כרכים XIV - XV : עצי פרי
    • כרך XVI: עצי יער
    • כרך XVII: עצים מתורבתים
    • כרך XVIII: דגנים
    • כרך XIX:
    • כרך XX:תרופות מעצי נוי
    • כרך XXI:פרחים
    • כרך XXII:מאפייני צמחים ופירות
    • כרך XXIII:תרופות מעצי תרבות
    • כרך XXIV:תרופות מעצי יער
    • כרך XXV:צמחי בר
    • כרך XXVI:צמחי מרפא, מסווגים לפי מחלות
    • כרך XXVII:המשך
  • כרכים XXVIII עד XXXII: פרמקולוגיה
  • כרך XXXIII: מתכות יקרות (זהב, כסף), גילוף בכסף
  • כרך XXXIV: מתכות מצויות (ברונזה, ברזל, עופרת), פיסול בברונזה
  • כרך XXXV: צבענים (פיגמנטים) לציור, תולדות הציור
  • כרך XXXVI: שיש, פיסול בשיש, זכוכית
  • כרך XXXVII: אבני חן

ארץ ישראל והיהודים ב"תולדות הטבע"

הגאוגרפיה של ארץ יהודה

פליניוס מקדיש ליהודה מספר פרקים בספרים הגאוגרפיים של "תולדות הטבע". חוקרים רבים סברו שפליניוס שהה ביהודה ואף כיהן בתפקיד גבוה במנגנון המנהלי הרומי של סוריה. השערה זו התבססה בעיקר על הקשר המוטל בספק של פליניוס לכתובת יוונית שנמצאה בארדוס (Aradus) בשנת 1838, שלאחר מכן נעלמו עקבותיה. הכתובת מפרטת את התקדמותו המקצועית של איש רומי, ממפקד להקת פרשים ועד הפרוקוראטור הפיננסי של סוריה ומפקד לגיון במצרים. בין כהונותיו נזכר בכתובת גם תפקיד ממלא מקום לטיבריוס יוליוס אלכסנדר, ראש המטה של טיטוס במצור על ירושלים בשנת 70. שמו של האיש נשתמר באופן מקוטע, ותאודור מומזן הציע להשלים אותו ל"גאיוס פליניוס סקונדוס" ומכאן לזהותו עם פליניוס הזקן. השערה זו זכתה אמנם לתומכים רבים, אולם חוקרים אחרים שללו אותה,[3] מאחר שבכל "תולדות הטבע" אין שום דבר המצביע על כך שהוא הכיר את ארץ יהודה באופן אישי.[4]

בספר 5 (פרקים 66–73), פליניוס מתאר את סוריה וסוקר את חלקה המערבי מדרום לצפון: "החלק הסמוך לערב,[5] שנקרא בעבר פלשתינה, ויהודה, וחילת סוריה, ואז פיניקיה". הוא מציין שיהודה היא חלק מהחוף הסורי וש"כל הים השוכן מול החוף נקרא הים הפיניקי". הוא מבחין את יהודה מהחוף של פלשתינה, אבל לא בצורה ברורה.[4] הוא משתמש בשם "יהודה" (Iudaea) בשני מובנים שונים: אחד זהה לשימוש המנהלי הרשמי באותה תקופה, שכלל את חלקה העיקרי של ארץ ישראל, ואילו השני מתייחס לחבלי הארץ שהיו מיושבים בסוף תקופת בית שני על ידי רוב יהודי מכריע: יהודה גופא, עבר הירדן והגליל. בשם "פלשתינה" הוא משתמש במשמעות הקדומה של חוף הים של ארץ ישראל.[6] פליניוס מפרט את הערים לאורך החוף של פלשתינה: "העיר החופשית אשקלון, אזוטוס (אשדוד), שתי הערים הנקראות ימנאה, אחת של פנים הארץ (יבנה ויבנה-ים), והעיר הפיניקית יפו". ייחוס יפו לפיניקים אינו תואם את המצב במאה ה-1 לספירה והוא סותר גם את הנאמר בהמשך, שם פליניוס כולל את הטופארכיה של יפו כחלק מיהודה.[7] הוא מספר ש"נאמר עליה שהייתה קיימת עוד לפני המבול; היא ממוקמת על גבעה, ומולה יש סלע עליו הם מראים סימנים שנעשו על ידי השרשראות שבהן נקשרה אנדרומדה".[8] המבול הנזכר מתייחס לשיטפון בסיפור על דאוקליון במיתולוגיה היוונית.[9] פליניוס מוסיף כי "בים הפיניקי מול יפו" נמצאת העיר פאריה, ש"נאמר שהיא המקום בו אנדרומדה הופקרה למפלצת".[10] לא ידוע לנו כמעט דבר על המקום הזה, אך ייתכן והיה בזמן כלשהו מקום יישוב על הסלעים מול יפו.[11] הוא אף מספר כי שלד המפלצת "הובא על ידי מרקוס סקאורוס מהעיר יפו ביהודה והוצג ברומא בין שאר הפלאים".[12] במקום אחר בספרו, בין פלאים ימיים רבים, פליניוס מציין גם נחל ביהודה, המתייבש בכל שבת.[13] ניתן לקשר בין אזכור הנחל הזה לבין המסורת היהודית המאוחרת יותר על נהר הסמבטיון. גם פלביוס יוספוס מתאר נהר-שבת, אולם לא ביהודה, אלא בסוריה, ואצלו מדובר על ערוץ יבש במשך שישה ימים ורק ביום השביעי ישנו זרם שופע. בחוף השרון פליניוס מזכיר את אפולוניה ומגדל סטרטון, ומציין שנקראה גם קיסריה, ש"נוסדה על ידי המלך הורדוס, אולם כיום הקולוניה ששמה פרימה פלאביה שנוסדה על ידי הקיסר אספסיאנוס". הוא קובע ש"זהו גבול פלשתינה" וצפונה משם זוהי פיניקיה.

פליניוס הוא הסופר הלטיני הראשון הידוע לנו שהזכיר באופן מפורש את הגליל.[4] הוא רומז לחלוקה הידועה של האוכלוסייה היהודית בין שלושת חבלי הארץ המרכיבים את הטריטוריה שלה: "מעבר לאדומיאה (אדום) וסמאריה (שומרון), משתרע שטחה הרחב של יהודה. החלק של יהודה הסמוך לסוריה נקרא הגליל, וזה שליד ערב ומצרים, פראה. פראה מכוסה הרים מסולעים, ונפרדת מחלקיה האחרים של יהודה על ידי נהר הירדן. יהודה הנותרת מחולקת לעשר טופארכיות". פליניוס מפרט את הטופארכיות של חבל יהודה, ובהן: "מחוז יריחו, בעל מטעי דקל רבים ומעיינות מים", אמאוס, לוד, יפו, עקרבים, גופנה, תמנההרודיון, עם העיר המפורסמת בעלת אותו שם". תיאורו את החלוקה המנהלית של יהודה גופא הוא היחיד שמפורט כמו זה שסיפק יוסף בן מתתיהו.[4] אולם כנגד עשר הטופארכיות של פליניוס, יוספוס מחלק את הארץ ל-11 טופארכיות. ההבדל העיקרי בין שתי הרשימות הוא שפליניוס משמיט את אדום ועין גדי אך כולל את יפו.[14] את ירושלים (Hierosolymis) פליניוס מציין בלשון עבר וקובע שהיא "המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח ולא של יהודה בלבד".

פליניוס מזכיר מספר פעמים את ים המלח ואת הביטומן המופק ממנו.[15] הוא מכנה את הים "אגם האספלט" (בלטינית: Asphaltites) ו"האגם של יהודה". הוא מספר שגופיהן של החיות אינם שוקעים במים של ים המלח, ואפילו פרים וגמלים צפים בו, וטוען שעובדה זו הביאה לדיווח ששום דבר לא יכול לשקוע בהם.[16] נראה כי במקרה זה למשל, פליניוס או המקור שבו השתמש, לא הבין את משמעות המקור הראשוני.[17] פליניוס אינו חף מטעויות. בתיאורו את אזור ים המלח, הוא מציין ש"במזרח ניצבת מולו ערב של הנוודים", אך בטעות ממקם מדרום לו (במקום ממזרח) את "מכוור, שהיה לפנים המבצר השני במעלה של יהודה לאחר ירושלים". הוא גם מציין את "הר ארגאריס" (הר גריזים) ואת "אזור סמאריה" (שומרון) בין הערים השוכנות בחוף הדרומי, ואת גמלא בין ערי השומרון.

פליניוס מציין שמקורו של נהר הירדן הוא מעיין פניאס, שממנו קיסריה פיליפי "קיבלה את שמה השני", ומתאר את הנהר: "זהו נחל נעים, המתפתל הרחק ככל שצורת המקום מאפשרת, ומראה עצמו לאנשים המתגוררים לגדותיו, כאילו הוא זורם באי רצון לקראת האגם הקודר, אספלטיטס, שבסופו של דבר בולע אותו, מימיו המהוללים מתערבבים במים הקטלניים של האגם והולכים לאיבוד. מסיבה זו בהזדמנות הראשונה הניתנת על ידי צורתם של העמקים הוא מתרחב אל תוך אגם שנקרא בדרך כלל גנסרה" (ים גינוסר). הוא מציין את הערים הסובבות את הכנרת: "הערים הנחמדות יוליאס והיפוס במזרח, טריכי בדרום (את שמו של המקום חלק מהאנשים נותנים גם לאגם), וטבריה עם מעיינותיה החמים המבריאים במערב". יוליאס נוסדה על ידי פיליפוס בעבר הירדן, והיפוס הייתה אחת מערי הדקפוליס, ממזרח לכנרת. נראה כי פליניוס מבלבל בין טבריה וטריכי, מאחר שטבריה היא זו שלעיתים נתנה את שמה לאגם.[18]

בתיאורו את אזור ים המלח, פליניוס מספר על האיסיים (בלטינית: Esseni). תיאור זה הפך מרכזי בזיהויה של כת המגילות הגנוזות, ומאוחר יותר בפולמוס על זיהויה:[19] "בצדו המערבי של ים המלח, מחוץ לתחום האדים המזיקים של החוף, מתגוררת העדה הבודדת של האיסיים, המופלאה מכל הכתות שבעולם, שכן אין בה נשים, אנשיה מוותרים על תאוות מין, ועל הכסף, ומסתופפים בצל הדקלים. מספרם אינו פוחת והולך, כי מדי יום ביומו מצטרפים אליהם אנשים רבים לסגל לעצמם את מנהגיהם. וכך במשך אלפי דורות ממשיכה העדה את קיומה לנצח, אף על פי – לא יאומן כי יסופר – שאין חבריה נולדים בקרבה. עייפותם של אחרים מן החיים היא, אפוא, יתרונם".[20] פליניוס ודיו כריסוסטומוס (אצל סינסיוס , Vita Dionis) הם שני המקורות היחידים הבלתי תלויים זה בזה, המקשרים את האיסיים לים המלח. הסופרים היהודים ביוונית, פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, אינם מתייחסים לקשר כזה, והרושם מכתביהם הוא שחבריה מפוזרים בחלקים רבים ביהודה. על פי ניסוחו של פליניוס, ניתן לחשוב שהאיסיים היו עם אחר, נפרד מהאומה היהודית, שרק ישב בתחומה הגאוגרפי של יהודה. ייתכן והשקפה זו מהדהדת על ידי יוספוס,[21] שרואה צורך להדגיש כי האיסיים "הם יהודים במוצאם".[22] לאחר תיאורו את האיסיים, פליניוס ממשיך ומתאר את חלקו הדרומי של מדבר יהודה: "מתחת למקום שבתם (של האיסיים) הייתה בעבר העיר עין גדי, שרק ירושלים עלתה עליה בפוריות אדמתה ובוסתני דקליה, אך עתה אין גם היא, כירושלים, אלא ערמת אפר. אחריה נמצאת מצדה, מצודת סלע, אף היא בקרבת ים המלח. זהו גבול יהודה".[20] חוקרים רבים סוברים כי המשפט בלטינית "מתחת להם עין גדי" (infra hos Engada), המתייחס למקומה של עין גדי ביחס לאיסיים, מספק הוכחה לזיהוי האיסיים עם הכת של קומראן, בהנחה ש"מתחת" משמעותה דרומית להם. תיאור הפוריות ומטעי הדקלים אינו מתאים לירושלים, אלא ליריחו. תיאורה כערימת אפר לעומת זאת, כן מתאים לה. נראה כי פליניוס מתייחס בחוסר תשומת לב לשתי הערים במשפט אחד.[23]

פליניוס מזכיר את ארץ יהודה ועריה גם במקומות נוספים בחיבורו,[24] וגם מזכיר את מסע המלחמה של פומפיוס "באזורים הסמוכים ליהודה" ואת חגיגת ניצחונו על היהודים בשנת 63 לפנה"ס.[25]

הצומח של יהודה

פליניוס עוסק בעליונותו של הבלסם מעל כל הצמחים הארומטיים ומדגיש כי "הארץ היחידה לה הוענק צמח זה היא יהודה". לטענתו, עם כיבוש יהודה בזמן המרד הגדול, "היהודים פרקו את זעמם על הצמח הזה כפי שעשו גם על חייהם, אולם הרומאים הגנו עליו כנגדם, ונערכו קרבות עזים על הגנת שיח". הוא מתייחס אליו כאל שבוי מלחמה, ומציין שהוצג בתהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס, ועתה "מעלה מס יחד עם האומה לו הוא שייך". הוא מדגיש כי "הוא שונה לגמרי בטבעו מהתיאורים שניתנו לו על ידי סופרים רומאים וזרים" ומתאר אותו לפרטים.[26]

פליניוס טוען כי עוד יותר מהבלסם, יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה. הוא מציין שהתמרים המפורסמים ביותר מזן הקריוטי (caryotae) נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו, אולם גם אלה הגדלים בעמקים של ארכילאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים. ארכילאיס שכנה בבקעת הירדן, צפונית ליריחו, ופצאליס שכנה מצפון לה (גם יוספוס מתייחס לדקלים שלהן[27]), ואילו ליוויאס היא יוליאס, שנקראה על שמה של אשת הקיסר אוגוסטוס ושכנה בעבר הירדן. פליניוס מציין לשבח גם את מתיקותו של "תמר ניקולאוס", ש"בטעמו הוא 'אחותו' של הקריוטי ועקב כך נקרא ביוונית 'התמר האחות'". תמר ניקולאוס נקרא על שם ניקולאוס איש דמשק, שעל פי אתנאיוס, אוגוסטוס קרא אותו על שמו, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[28] מבין התמרים היבשים יותר, הוא מציין את תמר-האצבע: "תמר צר וארוך מאד, לעיתים בעל צורה מעוקלת. מינו של הסוג הזה, שאותו אנו מציעים כמנחה לאלים נקרא 'כידאוס' (chydaeus) על ידי היהודים". עוד הוא מציין, ש"הסוגים הטובים ביותר לשימור הם אלה הגדלים בקרקעות מלוחות וחוליות, למשל ביהודה".[29]

בתוך דבריו על התמרים של יהודה, פליניוס מעיר כי היהודים הם "אומה המצטיינת ביחס המעליב שלה כלפי האלים". זוהי ההתייחסות היחידה שלו ליהודים שיש לה נימה אנטישמית ברורה.[30]

מלבד הבלסם והתמרים, פליניוס מציין פריטים בולטים נוספים מהצומח של ארץ ישראל: הוא מציין שעץ הקיפרוס (גומא) "השני הטוב ביותר גדל באשקלון שביהודה",[31] ומציין גם את "השרף של יהודה",[32] את "הבצל האשקלוני, שנקרא על שם העיר של יהודה",[33] ואת קני הסוף הגדלים ביהודה, המשמשים לבשמים ומישחות.[34] בתיאורו את הסקמוניום, שהמיץ שלו שימש כסם משלשל, פליניוס מציין שסקמוניום מזויף "מיוצר בדרך כלל ביהודה",[35] ומספר ש"היו שדיווחו שביהודה מעבר לירושלים ניתן למצוא צמחי אלווי מינרליים. אולם זה הוא הסוג הנחות מכולם, ואין כהה ולח ממנו".[36] נראה שב"מעבר לירושלים" פליניוס מתייחס לאספלט של ים המלח.[37] האלווי של יהודה נזכר גם בברית החדשה.[38] הוא מציין גם סוג של גארום, ש"מוקדש להימנעות ממין מתוך אמונה טפלה ולטקסים יהודיים, ונעשה מדג ללא קשקשים".[39] משפט זה נראה מוזר בהתחשב בעובדה שאכילת דגים ללא קשקשים אסורה בתורה במפורש.[40]

משה

בהרצאתו על תולדות המאגיה, פליניוס מציין שבין האסכולות "ישנו עוד פלג של מאגיה, שמקורו במשה, יאנס, לוטאפס והיהודים".[41] מאחר שפליניוס מציב את יאנס (Iannes) ולוטאפס (Lotapes) לאחר משה ולפני היהודים, מתקבל הרושם שהוא חשב אותם ליהודים. אלא שמקורות אחרים המתייחסים ליאנס, מכירים אותו כקוסם מצרי וכיריב של משה, והוא בדרך כלל נזכר בצוותא עם קוסם מצרי אחר, יאמברס (Iambres). השם לוטאפס, לעומת זאת, נשאר בגדר תעלומה.[42]

תרגומים לעברית

  • פליניוס, חקר הטבע (נטוראליס היסטוריה), ספרים 37-33, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, המתכות ואבני החן, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט, 410 עמ'.

לקריאה נוספת

  • Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXVIII. Pliny the Elder, pp. 465-501
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991; תיאור ארץ-ישראל בידי פליניוס הזקן וחלוקתה האדמיניסטראטיבית של יהודה בסוף ימי בית שני, עמ' 260-246.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי בצלאל בר כוכבא יש לתרגם את שם הספר ל"חקר הטבע", ראו "האיסיים, היו גם היו", בצלאל בר־כוכבא, תרביץ – רבעון למדעי היהדות, כרך פ, חוברת ב, תשע"ב, עמ' 286
  2. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרקים 17-14 (באנגלית).
  3. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 247.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 465-466
  5. ^ בתולדות הטבע, ספר 12, 100 הוא מציין שערב "מפרידה בין יהודה ומצרים".
  6. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 250.
  7. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 473
  8. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 69.
  9. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 474
  10. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 128.
  11. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 482
  12. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 9, פרק 11.
  13. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  14. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 474-475
  15. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 2, פרק 226; ספר 5, פרקים 72-73; ספר 7, פרק 65; ספר 28, פרק 80; ספר 35, פרק 178.
  16. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 72.
  17. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 467
  18. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 478
  19. ^ זאב גלילי, מי באמת כתב את מגילות מדבר יהודה, ראיון עם פרופסור עדנה אולמן-מרגלית בסדרת הרצאות עממיות באוניברסיטה העברית. הרצאה של פרופסור עדנה אולמן-מרגלית מוצגת באתר יוטיוב ברשות האוניברסיטה.
  20. ^ 20.0 20.1 תרגום הקטע על האיסיים הוא על פי הרצאתה של פרופ' עדנה אולמן מרגלית.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ח, פסקה ב, סעיף 119.
  22. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 479-480
  23. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 480-481
  24. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 6, פרק 213; ספר 12, פרק 64.
  25. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 7, פרק 98; ספר 33, פרק 136.
  26. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, פרק 54.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 31.
  28. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A; Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  29. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 13, פרקים 49-26.
  30. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 495
  31. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, פרק 109.
  32. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 14, פרק 122.
  33. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 19, פרק 101.
  34. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 24, פרק 85.
  35. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 26, פרק 60.
  36. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 27, פרק 15.
  37. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 497-498
  38. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ט, פסוק 39.
  39. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 95.
  40. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 500
  41. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 30, פרק 11.
  42. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 499
אורניתולוגיה

אוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה (מיוונית: אורניס (ὄρνις) - עוף, לוגיה (λογία) - "תורה") היא תחום בזואולוגיה העוסק בחקר העופות.

מדע האורניתולוגיה בעל היסטוריה ארוכה ועשירה ומחקרי העופות סייעו לפתח כמה מושגי מפתח אודות האבולוציה, התנהגות ואקולוגיה כגון הגדרת המינים, תהליך ההתמיינות, נטייה טבעית, למידה, גומחה אקולוגית, גילדה, ביוגאוגרפיה של איים, פילוגאוגרפיה ושימור. בזמן שאורניתולוגים מוקדמים היו עסוקים בעיקר בתיאור ותפוצת המינים, אורניתולוגים של היום עסוקים בחיפוש אחר תשובות לשאלות מאוד ספציפיות ולעיתים תכופות משתמשים בעופות כבמודלים לבחון בהם היפותיזות או נבואות המבוססות על תאוריות. רוב התאוריות הביולוגיות המודרניות מתייחסות לקבוצות טקסונומיות ומספר המדענים המקצועיים המזהים עצמם כ"אורניתולוגים" יורד בהתאם. כיום משתמשים בטכניקות וכלים רבים באורניתולוגיה וחידושים בתחום הוא עניין שבשיגרה.

היבטים שונים של אורניתולוגיה נבדלים זה מזה בתחומם. אחת הסיבות היא החוויה הוויזואלית והאסתטית מהעופות. דוגמה בולטת ביותר היא היקף המחקרים שלוקחים על עצמם חובבים העובדים במסגרת פרמטרים של מתודולוגיה קפדנית. הפעילות של תצפיות על עופות בטבע ותיעודם נקראת צפרות.

אנציקלופדיה

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה (באנגלית: encyclopaedia או encyclopedia) היא מאגר כתוב של הידע האנושי הקיים, בתחום מסוים או בכל תחומי הידע, שנאסף כדי להנחיל אותו לאחרים ולדורות הבאים.

ארגמון קהה קוצים

ארגמון קהה קוצים (שם מדעי: Hexaplex trunculus) הוא חילזון ימי טורף ממשפחת הארגמוניים. לחילזון חשיבות מבחינה היסטורית והלכתית מכיוון שבמחקר מיוחס לו שימוש להפקת צבע התכלת (בעוד שארגמון חד-קוצים מזוהה עם הפקת ארגמן). בנוסף, החילזון משמש למאכל באיטליה, ספרד, יוון ופורטוגל.

ברדה (נהר)

ברדה (בערבית: بردى) הוא הנהר המרכזי שחוצה את דמשק, בירת סוריה.

הנהר מוזכר בתנ"ך בשם אמנה או אבנה כמקום בו חשב נעמן להתרפא מצרעתו. פליניוס הזקן מזכיר את הנהר בחיבורו תולדות הטבע. שם הנהר נקרא חיזרו-ראה שפירושו ביוונית הוא זרם הזהב.

דיודורוס סיקולוס

דיודורוס סיקולוס (ביוונית: דיודורוס סיקליוטס, Διόδωρος Σικελιώτης; בלטינית: Diodorus Siculus; ‏90 – 21 לפנה"ס לערך) היה היסטוריון יווני מאגיריום (אגירה) שבסיציליה.

דקאפוליס

דקאפוליס (מיוונית: Δεκάπολις - עשר הערים; deka - עשר; polis - עיר) הייתה קבוצה של עשר ערים, רובן מהתקופה ההלניסטית (למעט דמשק), שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. הערים נתנו את שמן גם לחבל הארץ בו שכנו. עם הערים ברשימה נמנות סקיתופוליס (בית שאן), שהייתה העיר הראשית בחבל, דמשק, ופילדלפיה (היא עמאן).

זהר עמר

זֹהר עמר הלוי (נולד בשנת 1960) הוא פרופסור במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אשר תחומי התמחותו הם: תולדות הטבע בעת העתיקה, זיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל; תרבות חומרית, ריאליה וחיי יום-יום בתקופת ימי הביניים כפי שבאה לידי ביטוי בחקלאות ובמסחר; תולדות הרפואה ואתנופרמקולוגיה. המחקר המשלב דיסציפלינות שונות, מתחום ענפי מדעי הטבע, היסטוריה וארכאולוגיה עם בלשנות ותחומי מחקר מעולם היהדות.

מחקרים בולטים שערך בשנים האחרונות היו: תעודות הגניזה הקהירית כמקור להכרת הרפואה המעשית במזרח התיכון בימי הביניים, מחקר צבענים שבטקסטילים עתיקים ונייר עתיק, כנימת האלון כמקור לצבע ("תולעת השני"), צבע הארגמן, צמח האפרסמון, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל ותיעוד מסורות כשרות בעלי החיים.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

ידיעת הטבע

ידיעת הטבע או תולדות הטבע (באנגלית: Natural History) היא שיטה מדעית לחקר הצומח ובעלי החיים. בשיטה זו נוהגים לרוב לחקור את הטבע בעזרת תצפיות ופחות בעזרת תהליכים ניסויים. אדם העוסק בידיעת הטבע נקרא חוקר טבע. במובן הרחב, מונח זה משמש גם לתחום הנגשת הידע על הטבע לקהל הרחב באמצעות מוזיאוני טבע, ספרי עיון ומדע פופולרי, הרצאות, צילום טבע, סרטי ותוכניות טבע, טיולים מודרכים ועוד.

עד אמצע המאה ה-19 נהגו אנשי המדע האירופאים לחלק את הידע לשני תחומים עיקריים. מדעי הרוח (שכללו גם את הפילוסופיה של הדת) ומדעי הטבע. מדעי הטבע נחלקו לידיעת הטבע שעסקה בתיאור הטבע ופילוסופיית הטבע שעסקה בחקר הטבע בצורה ניסויית. במונחים מודרניים ניתן להשוות בצורה גסה את ידיעת הטבע לביולוגיה וגאולוגיה ואת פילוסופיית הטבע לכימיה ופיזיקה. שני התחומים היו קשורים אחד לשני ולכן לרוב הפרסומים המדעיים נקראו על ידי אנשי מדע משני התחומים והמפגשים המדעיים היו לעיתים משותפים.

חוקרי הטבע נהגו לצאת למסעות ברחבי העולם בחיפוש אחר צמחים ובעלי חיים שאינם ידועים למדע. מסעות אלו תרמו בצורה ניכרת גם להכרת העולם ולרוב חוקרי טבע מפורסמים ידועים גם כמגלי ארצות והיו הראשונים לתיאור אזורים טרופיים באמזונאס ואפריקה. אחד מחוקרי הטבע המפורסמים ביותר היה צ'ארלס דרווין ואחד מהראשונים שביקרו בארץ ישראל הוא פרדריק הסלקוויסט.

ברחבי העולם נפוצים מוזיאוני טבע המכונים לרוב Museum of Natural History, שמתורגם בעברית לרוב כ"מוזיאון להיסטוריה של הטבע". מוזיאונים אלו כוללים פריטים רבים של בעלי חיים, צמחים, מאובנים ומינרלים (בגדולים שבהם האוספים מונים מיליוני פריטים) וכן מוצגים סינתטיים שמטרתם להמחיש נושאים בחקר הטבע (למשל: מיניאטורות ודגמים). במוזיאונים אלו ניתן למצוא דיורמות, פוחלצים של בעלי חיים, שלדי דינוזאורים, אוסף סלעים ומינרלים ועוד.

בישראל קיים מחקר ידיעת טבע מפותח שכולל שיתוף פעולה של פרופסורים לביולוגיה, חוקרים באקדמיה, מדענים מקצועיים, פעילי שימור טבע והגנת הסביבה כגון אנשי החברה להגנת הטבע, יערנים ופקחים של רשות הטבע והגנים, צלמי טבע וחובבי טבע. בין קהילת החוקרים לקהילת חובבי הטבע קיים שיתוף פעולה הדדי שכולל מחד חינוך והנגשת ידיעת הטבע לקהל הרחב, ומנגד הסתייעות בקהילת חובבי הטבע לביצוע מחקרים הדורשים תצפיות רבות (כגון שימוש במתנדבים לספירת עטלפים וטיבוע עופות).

נחליאלי

נחליאלי (שם מדעי: Motacilla) הוא סוג של ציפורי שיר ממשפחת הנחליאליים. הנחליאלי הוא ציפור שיר דקת-גו ודקת מקור. נוצות זנבה נעות ללא הרף. גודלו כגודלו של דרור, אך זנבו ורגליו ארוכות יותר משל הדרור. הנחליאלי מתעופף בקלילות. פירוש השם המדעי - "זנב-נוע", ואכן, הנחליאלי מנענע בזנבו הארוך תוך כדי הליכתו. השם העברי נחליאלי ניתן על ידי מנדלי מוכר ספרים, בספרו "תולדות הטבע" משנת 1886, זאת מכיוון שהוא מקנן על גדות נחלים.

הנחליאלי מקנן בקנים הבנויים על הקרקע. אלו עשויים מחומר צמחי ומרופדים בשיער ובנוצות. נקבת הנחליאלי מטילה כארבע עד שבע ביצים אפרפרות בכל הטלה. הדגירה נמשכת כשבועיים. שבועיים נוספים לאחר מכן הנקבה מאכילה את גוזליה עד שהם עפים מן הקן והופכים עצמאיים.

סטיבן ג'יי גולד

סטיבן ג'יי גוּלד (באנגלית: Stephen Jay Gould; ‏10 בספטמבר 1941 - 20 במאי 2002) היה פלאונטולוג אמריקאי יהודי, וכן ביולוג אבולוציוני, היסטוריון של המדע ומחברם של ספרי מדע ומדע פופולרי רבים.

גולד שימש כפרופסור לגאולוגיה, זואולוגיה ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת הרווארד, ואת מרבית עבודתו המדעית עשה במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק.

גולד היה אחד הפופולריזטורים החשובים של מדעי החיים, ופרסם סדרת ספרים, רובם אסופות של מאמרים שהופיעו במגזין "Natural History", תחת הכותרת "השקפה זו של החיים". כתיבתו הפופולרית עוסקת בדרך כלל בנושא האבולוציה, תוך הגנה על הבסיס היסודי של תורתו של צ'ארלס דרווין, אל מול חסידי הבריאתנות. כתיבתו קולחת, ולרוב מביאה דוגמאות מאוצר רחב של ידע בתחומים שונים, מהיסטוריה ועד בייסבול.

גולד היה הומניסט והקדיש חלק ניכר מזמנו ומעיסוקו האינטלקטואלי לסתירתן של תאוריות המבדילות בין גזעים שונים ובין אנשים ממוצא אתני שונה על בסיס גנטי כביכול, תאוריות אותן כינה "דטרמיניזם ביולוגי". כהומניסט, ראה את תפקידו כפופולריזטור של מדעי הטבע כשליחות, ומילא תפקיד זה במסירות על אף מחלת הסרטן שבה חלה.

תרומתו העיקרית למדע היא תאוריית "שיווי המשקל המקוטע" שפיתח בשלב מוקדם של הקריירה שלו יחד עם ניילס אלדריג'. לפי תאוריה זו מינים נמצאים במשך מיליוני שנים בשיווי משקל עם סביבתם ולכן כמעט ואינם משתנים, אך בעת אירועי ספציאציה הם עשויים להשתנות ולהתפתח למינים חדשים בקצב מהיר יחסית (אלפי או עשרות אלפי שנים "בלבד"). התאוריה נועדה להסביר תופעות שונות בממצאי המאובנים, ותרומתה חשובה בכל הקשור לקצב האמיתי שבו מתרחשים שינויים אבולוציוניים. עם מתנגדיו החשובים בנקודה זו נמנה ריצ'רד דוקינס.

סלמנדרה (מיתולוגיה)

סלמנדרה מופיעה במיתולוגיות השונות כבעל חיים בעל תכונות הקשורות באש. משמעות המילה בפרסית היא "בתוך אש". הסלמנדרה מופיעה במיתולוגיה היוונית והרומית ואף נזכרת בתלמוד.

פולגורה

פוּלגוֹרה (בלטינית: Fulgora) הייתה – על פי המיתולוגיה הרומית – אלת הברק והסופות. מחד הייתה האנשה של הברק ומאידך הייתה האלה המגינה על הבית מפני ברקים וסופות.

משמעות שמה בלטינית - "הבזק" או "ברק".

נותרו אזכורים מועטים של פולחן אלה זה. אוגוסטינוס הקדוש בספרו "עיר האלוהים" מצטט כתב יד של הפילוסוף הרומאי סנקה בו מוזכרת האלה. בכתב יד זה של סנקה (אשר נוסחו המקורי המלא אבד ונותר רק הציטוט) מצוין כי בניגוד לאלים אחרים המזווגים יחד (כגון מרס ובלונה, וולקן וונוס, נפטון וסלקיה), לפולגורה (כמו גם לשלוש אלות אחרות: פופולוניה ורומינה) לא היו בני זוג או מחזרים.

ברומא העתיקה לא התגלו מקדשים לפולגורה, וזאת, ככל הנראה לאור המשמעות שניתנה לברק בדת האטרוסקית או הדת הרומאית - הברק סימל הודעה מהאלים, אשר הכוהנים פירשו. כמביאת הודעות מהאלים לא נדרשה פולגורה לפולחן בפני עצמה. פליניוס בספרו "תולדות הטבע" רואה בברק תופעה ולא אלה, ומציין כי יש תשעה אלים המסוגלים לשלוח ברקים (יופיטר, יונו, וולקן, מינרווה, מרס, סטורנוס ופלוטו), וכי יש 11 סוגי ברקים מאחר שיופטר ידע לשלוח שלושה סוגי ברקים.

פולחנה של פולגורה הסתכם ככל הנראה בטקסים למניעת פגיעת ברק במבנה או בשדה.

בצבא איטליה הפאשיסטית נקראה דיוויזיית עילית של צנחנים על שמה של פולגורה.

פלוסיום

פלוסיום (ביוונית: Πηλούσιον) הייתה עיר בקצה המזרחי של הדלתא של הנילוס, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר המודרנית פורט סעיד. במהלך ההיסטוריה ניתנו לעיר שמות שונים. בעת מצרים העתיקה נודעה העיר תחת השם סינה או פר-אמון (מקדש-אמון), בעברית ידועה העיר בשם סין וכיום, בערבית ידוע האתר בשם תל אל-פראמא. (בערבית: الفرما). התרגום הירושלמי (שמות, פרק א', פסוק י"א) מזהה את פילוסין עם רעמסס המקראית. גם האגיפטולוג האנגלי אלן גרדינר, העלה השערה שבפלוסיום שכנה עיר הבירה פר-רעמסס שבנה רעמסס השני.

פלוסיום הייתה העיר הגדולה במזרח מצרים התחתונה, ועם בנייתה שימשה כנמל על גדות הזרוע הפלוסית, הזרוע המזרחית של דלתת הנילוס. שמה הקדום נגזר מהמילה המצרית לבוץ. החל מהמאה הראשונה נסתם הנמל בסחף של חול מהדלתה וקו החוף התרחק מהעיר ובמאה השלישית כבר הייתה העיר מרוחקת כ-4 מייל מהים התיכון. מיקומה האסטרטגי של פלוסיום הציב אותה כמבצר גבול השומר על הכניסה למצרים ממזרח, מכוון הסהר הפורה, והעיר הייתה לזירת קרבות מול אויבים שניסו לפלוש למצרים בדרך היבשה. בעת העתיקה התבססה כלכלת העיר וסביבתה על הפשתן שהיה מוצר מבוקש וסיביו, זרעיו וחלקים אחרים שימשו לייצור בד, צבע, נייר, רשתות דייג וסבון. הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן כותב על פשתן פלוסיום בספרו תולדות הטבע (בלטינית: Historia Naturalis) ואף נתן לו את השם הלטיני linum Pelusiacum. במשנה נאמר שהכהן הגדול היה לובש ביום הכיפורים בגדי פשתן יקרים ומשובחים מפילוסין.

בשנת 525 לפנה"ס נכבשה פלוסיום על ידי הצבא הפרסי בראשותו של המלך כנבוזי השני לאחר קרב מכריע הידוע בשם קרב פלוסיום בו הוכה הצבא המצרי וחיל המצב של פלוסיום שוק על ירך, המבצר נכנע והדרך למצרים נפתחה. על פי הרודוטוס, התנהג כנבוזי באכזריות רבה בהיותו במצרים. הוא הוציא להורג את פרעה פסמתיך השלישי, בנו של יעחמס השני (ביוונית - אמסיס) יחד עם אצילים נוספים, התעלל בשבויים, והרג נשים וילדים. בזז את המקדשים וחילל את קדשי המצרים.

בשנת 333 לפנה"ס פתחה פלוסיום את שערייה בפני אלכסנדר הגדול.

במהלך המלחמה הקואלה-סורית השישית שימשה פלוסיום זירת קרבות עזים בין הצבא הסלאוקי לבית תלמי. במהלך הראשון של המלחמה נפגשו הצבאות ליד פלוסיום, בשנת 169 לפנה"ס והקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לצבא המצרי. המצודה נכנעה לפני הצבא הסורי ובעקבות כניעתה נפתחה הדלת ללב הממלכה התלמית.

בשנת 48 לפנה"ס נרצח גנאיוס פומפיוס מגנוס בפלוסיום. פומפיוס, מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, ויריבו במלחמת אזרחים במסגרת מאבקי הטריאומווירט הראשון נאלץ לברוח מרומא ולאחר תבוסתו בקרב פארסלוס, בשנת 48 לפנה"ס נאלץ לנוס על חייו למצרים. בפלוסיום נתפס על ידי המלך תלמי ה-13 וביקש ממנו מקלט מדיני. אנשי תלמי ערפו את ראשו, והגישו כמתנה לקיסר, אשר הגיע לעיר כמה ימים לאחר מכן. מסופר כי למרות יריבותם, ביכה קיסר על אובדן שותפו משכבר, קונסול של רומא, והוציא להורג את הרוצח.

בחודש דצמבר 639 יצא עמר אבן אל-עאץ המצביא המוסלמי מאל עריש, דרך מדבר סיני לכבוש את מצרים עם גדוד של 4,000 חיילים ערבים, וככל הנראה כוח כוח נוסף של חיילים ביזנטים ופרסים שהתאסלמו. בתחילת 640 הופיעו המוסלמים מול חומות פלוסיום. לאחר מצור של כחודשים וחצי נכבשה העיר בהסתערות על החומות, חומות העיר, כנסיות, הנמל והספינות שעגנו בו נשרפו. שורות הצבא המוסלמי שהדלדלו במהלך המצור התמלאו על ידי בדואים תושבי חצי האי סיני שהשמועה על כיבוש פלוסיום והתקווה לבזוז את אוצרות מצרים העבירו את נאמנותם לצד המוסלמי.

בשנת 1117 נכבשה פלוסיום על ידי הצלבנים בראשות בלדווין הראשון, מלך ירושלים שהחריב את העיר. מאז לא שוקמו ביצוריה והאתר שקע בתהום הנשיה ונעלם לחלוטין מדפי ההיסטוריה.

פליניוס הזקן

גאיוס פליניוס סקונדוס (בלטינית: Gaius Plinius Secundus; שנת 23 לספירה – 25 באוגוסט 79), המוכר בשם פליניוס הזקן, היה סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי.

פלמינגואים

פלמינגואים (שם מדעי :Phoenicopteriformes; ביחיד פלמינגו או בעברית שקיטן) היא סדרה במחלקת העופות הכוללת משפחה אחת פלמינגויים (Phoenicopteridae) ובה 3 סוגים: פלמינגו (Phoenicopterus), המין היחידי פלמינגו זוטר (Phoeniconaias minor) ופלמינגו צהוב-מקור (Phoenicoparrus) - ובהם שישה מינים.

פסל לאוקואון

פסל לאוקואון או פסל לאוקואון ובניו הוא פסל המתאר את מותו של לאוקואון, כהן העיר טרויה. בפסל מוצגים לאוקואון ושני בניו במאבקם בנחשי הים שנשלחו להרוג אותם, כנקמה על אזהרתו של לאוקואון מפני מתנת סוס העץ שקיבלה העיר טרויה מידי היוונים. זהות יוצר הפסל אינה ידועה. הפסל עשוי שיש וגובהו 242 ס"מ. הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה. הוא מוצג בוותיקן, במוזיאון פיו-קלמנטין.

הפסל נמצא ליד מעיינות טיטוס בפרברי רומא ב-16 בינואר 1506, בידי איכר איטלקי. את הפסל זיהו האדריכל ג'וליאנו דה סנגלו ומיכלאנג'לו, כפסל לאוקואון, אותו תיאר פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע. האפיפיור יוליוס השני רכש את הפסל מיד לאחר גילויו, והוא נחשב לאחד הפסלים הראשונים שהוצבו במוזיאון הוותיקן.

הפסל משמש לאמנים ולתאורטיקנים של האמנות כגון גוטהולד אפרים לסינג וקלמנט גרינברג כאמת מידה לפיסול ולאמנות מאז גילויו.

בספרו "סוף הדרך" מזכיר הסופר ג'ון בארת' את פסל לאוקואון פעמים רבות. הגיבור בספר זה, ג'ייק הורנר, מטלטל עמו בכל מעבר דירה את פסל הלאוקואון שלו, ומציין כי במבט בפניו של לאוקואון יכול היה פעמים רבות לזהות את מצב רוחו שלו עצמו.

תוכן העניינים

תוכן העניינים הוא חלק בלתי נפרד מכל ספר עיון, ומופיע לעיתים גם בספרי סיפורת. מקומו של תוכן העניינים הוא בראש הספר, משום שהוא מהווה מעין מפה להמשך ההתמצאות בספר, אך לעיתים הוא ממוקם דווקא בסוף הספר.

תוכן העניינים מכיל את רשימת כל הפרקים שבספר (כולל רכיבים פותחים ורכיבים מסיימים, אך ללא תוכן העניינים עצמו), ומספר העמוד שבו מתחיל כל פרק. את הרווח המפריד בין שם הפרק (המיושר לימין, בעברית), ובין מספר העמוד (הרשום בקצה השמאלי של העמוד), מקובל למלא בשורת נקודות, כדי להנחות את עין הקורא אל המספר הנכון, ולמנוע ממנו טעות.

מלבד חלוקה לפרקים ייתכנו בספר רמות הקבצה גדולות יותר, כגון הקבצה לחלקים, ובמקרה זה מופיעים גם השמות של רמות הקבצה אלה בתוכן העניינים.

תוכן עניינים לספר הוא המצאה קדומה. כבר לספריו של יוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים עם הרומאים נוסף תוכן עניינים, כמו גם לאנציקלופדיה המקיפה תולדות הטבע (או חקר הטבע) פרי עטו של פליניוס הזקן, שניהם במאה הראשונה לספירה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.