תולדות האמנות

תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. למרות שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות.

לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד.

על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.

David Teniers d. J. 008
אוסף התמונות של הארכידוכס ליאופולד, ציור של דוד טניירס הבן מן המחצית השנייה של המאה ה-17

ההיסטוריה של תולדות האמנות

תקדימים היסטוריים להתפתחות התחום

תחום תולדות האמנות הוא תחום מודרני בעקרו, למרות שמקורותיו מגיעים עד לעת העתיקה. הטקסט המשמעותי הראשון אשר תיאר בהרחבה את האמנות בת זמנו היה האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, אשר מנתה 37 כרכים ונחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק. היא הושפעה בתחום הזה על ידי כתבי הפסל היווני קסנוקרטס מאתונה (או קסנוקרטב מסיקיון) שלא שרדו.

חיבורים ראשונים אשר דנו בביוגרפיה של אמנים הופיעו בפרובנס במאה ה-13 לספירה. היו אלו חיבורים שנושאם היה טרובדורים. על פי משה ברש, ייתכן כי היה זה מעמדו של טרובדור כחופשי מגילדות ואיגודים אחרים, אשר הפכה את דמותם של הטרובדורים לאב טיפוס לייצוג אמנים ולתיאור חייהם.[1]

הרנסאנס וראשית תולדות האמנות

Vite
כריכת ספרו של ג'ורג'ו ואזארי

השינוי המרכזי במעמדה של האמנות והפיכתה למושא של תיאור ומחקר התרחש בתקופת הרנסאנס. תפיסת המציאות של אנשי הרנסאנס כחזרה אל העבר ו"תחייתו" מחדש, הכילה בתוכה גם עלייה במעמדה של האמנות. פרנצ'סקו פטרארקה ובייחוד תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו השתמשו במונח "תחייה" לתיאור גם של אמנות ואמנים.[2] העלאת מעמדה של האמנות הביאה לאפשרות ליצירת היסטוריה של התחום. מן הראשונים שעשו זאת היה פיליפו וילאני (Filippo Villani), אשר בכרוניקה שחבר אודות העיר פירנצה, הכניס לראשונה פרק קצר הדן בביוגרפיה של ציירים כגון ג'וטו וצ'ימבואה (Cimabue), תוך התמקדות כמעט בלעדית בביוגרפיה שלהם.

מהלך משמעותי עוד יותר ניתן למצוא בחיבורו של הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי - "פירושים" (Commentarii). חידושו של חיבור זה היה בגיבוש ראשוני של תפיסה היסטורית של האמנות, כלומר כרצף בעל מימד כרונולוגי, בהתאם לרוח הרנסאנס. גיברטי חיבר את כתב היד בין השנים 14521455, שנות חייו האחרונות והוא ספוג בהשפעה של הכתבים ה"קלאסיים" כגון זה של פליניוס. על עובדה זו מעיד גם כותרתו של החיבור שנכתבה תוך ששימוש בתעתיק הלטינית של המונח. החיבור הורכב מפרק אשר עסק בסקירה היסטורית של האמנות ורעיונות אסתטיים שונים; פרק אשר הכיל מדעים הדרושים לאמנים לשם עבודתם וכן פרק ובו אוטוביוגרפיה ראשונה של אמן פלאסטי. בפרק זה, תיאר גיברטי את האמנים הטוסקנים אשר הקדימו אותו והשפיעו על עבודתו.

למרות תקדימים היסטוריים אלו, נתפש ההיסטוריון האיטלקי ג'ורג'ו ואזארי כאבי תחום תולדות האמנות. עבודתו המרכזית של ואזארי, אשר שימש גם ארכיטקט וצייר בעל סגנון מניאריסטיט, הייתה חיבור בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" (Le Vite delle più eccellenti pittori, scultori, ed architettori) ובו תיאר את חייהם של אמנים. הספר פורסם בשנת 1550 ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת 1568.

כתיבתו של ואזארי, אשר התמקדה באופן בלעדי בתיאור ביוגרפיות של אמנים, הציבה את האמנות כתחום הראוי לסקירה היסטורית עצמאית. יתר על כן, בכתיבתו התמקד ואזארי לא בכתיבת "כרוניקות" של אמנים, כי אם ניסה לנסח מתוך חיי האמנים את עיסוקם במהותה של האמנות. ואזארי ניסה לפרש, בו זמנית, את האמנות כתופעה ביחס לרצף ההיסטורי וכתוצר יחידני בעל ערך מוחלט הגלום בהם.[3] יחד עם זאת, תפיסות אסתטיות מתקופתו, לא איפשרו לואזארי להתייחס בצורה מלאה אל הנסיבות בהן נוצרה היצירה, אלא לחפש את מיקומה של היצירה בהתאם להתקדמות האבולוציונית של האמנות אל עבר 'הכלל המושלם של האמנות' (perfetta regola dell' art). .[4]

החיפוש אחר ביטויו של הכלל המושלם באמנות מעידה כי ואזארי לא יצר הפרדה בין תחום האסתטיקה לבין תחום תולדות האמנות, אלא ראה בהם תחום אחד. תפיסה זו מציגה את כינון ה"רנסאנס", מונח אשר הופיע לראשונה בדפוס ביצירה זו, כביטוי ההיסטורי הדטרמניסטי של תהליך זה.

ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת 1672. בלורי אשר היה מחבר פורה עסק בפרשנות אודות עתיקות מן התקופה הקלאסית ואף מונה על ידי האפיפיור קלמנס העשירי לתפקיד "שומר העתיקות של רומא", יצר את החיבור הזה כהמשך ישיר לחיבורו של ואזארי. הוא הציג את הביוגרפיות של 12 אמנים אשר פעלו לאחר תקופתו של ואזארי כגון ניקולא פוסן וקאראווג'ו. בביוגרפיות אלו לא הציג את האמנות כבעלת יעוד אחיד וברור אלא תיאר ופירש את קשת ההשקפות המנוגדות אודות האמנות בתקופתו.[5]

תולדות האמנות כתחום מודרני

Johann Joachim Winckelmann (Anton von Maron 1768)
יוהאן יואכים וינקלמן, דיוקן משנת 1768 מאת אנטון פון מרון (von Maron)

במאה ה-18 טען יוהאן יואכים וינקלמן (1717-1768) כי הדגש בכתיבת ההיסטוריה של האמנות צריכה להיות המשמעות בעיני הצופה ולא המשמעות בעיני האמן. בכך ביקר את התיאור הביוגרפי שהיה העיקר בעבודתו של ואזארי. חיבוריו הידועים ביותר היו "הגיונות על החיקוי של יצירות יווניות ורומיות" (1750), חיבור אשר נודעה לו השפעה רבה בתרבות של המאה ה-18, וכן "תולדות האמנות של העת העתיקה" (1764), ספר אשר בו הופיע לראשונה המונח "תולדות האמנות".

וינקלמן תפס את האמנות הקלאסית כיחידה שלמה והרמטית שאינה ניתנת לחלוקה או לערעור. כתיבתו ב"תולדות האמנות" שילבה על כן גם כתיבה אסתטית, בתארו את האמנות היוונית כאידיאל היופי. בכתיבתו ההיסטורית, תיאר וינקלמן את המרחק מן האידיאל של האמנות הנעלה.

יוהאן גוטפריד הרדר (J. G. Herder 1744-1803), אשר הושפע מאוד מכתיבתו של וינקלמן, הציג שינוי בגישה אל האמנות היוונית. בתארו אותה חידד הרדר את ההקשר ההיסטורי, הדתי והגאוגרפי בעיצוב דמותה של האמנות, הקשרים אשר היו מובלעים בכתיבתו של וינקלמן. שאלת קליטתה של האמנות הייתה מרכזית בעיניו. 'כושר ההכרה' אשר שותף לקליטתה של האמנות אינו תבוני בבסיסו כי אם נובע מן החושים. הרדר תיאר גישה זו כ"תבונה של היד" ובכך שם את הדגש על הצופה המתבונן ביצירה, אספקט שוינקלמן התעלם ממנו.

יעקב בורקהרדט (Jacob Burckhardt 1818–1897), השווה את הכתיבה אודות האמנות לכתיבת ההיסטוריונים. הוא תיאר את האמנות מתוך הקשרה ההיסטורי, כמבטאת בעל קול ייחודי של 'רוח התקופה'. בכך סלל בורקהארט את הדרך לניתוח אמנותי שיטתי של קבוצות יצירות מתוך השוואה היסטורית ותרבותית. חיבורו הידוע ביותר הוא "תרבות הריניסאנס באיטליה" (1860) בו תיאר את תרבות הרנסאנס מתוך התופעות החברתיות שלה.

בגישה אותה הגדיר כ"תולדות האמנות לפי נושאים ומשימות" (Kunstgeschichte mach Theman and Aufgaben) ניתח בורקהארט נושאים שונים בתרבות האנושית מתוך התבוננות ב'תולדות האמנות' כגון 'תמונות מזבח', 'דיוקנאות' ו'אספנים' וכו' מתוך ההנחה כי אלו הם נושאים בעלי סטרוקטורה בולטת ומשמעותית הניתנת לתיאור.

אלויס ריגל (Alois Riegl 1858-1905), הציע בעבודתו הפרשנית להתמקד בבעיית הסגנון של האמנות. מעקב אחר התפתחותם של סגנונות אמנותיים ודרכי עיצובם של אובייקטים על פני רצף היסטורי. התמורות החלות ב'סגנון' אינן מתרחשות, על פיו, עקב סטייה או 'יציאה' מן הרצף ההיסטורי של ההיסטוריה האמנותית, אלה משמרת בתוכה את 'רציית האמנות'.

במושג 'רציית האמנות', אותו מפתח ריגל בספרו "מלאכת-המחשבת הרומית המאוחרת", "משווה ריגל את מגמות הסגנון האופייניות של היצירה האמנותית [...] אל כיווניה העיקריים של המחשבה הפילוסופית באותה תקופה" (משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 6). אולם לא רק הסגנון האמנותי מתעצב מתוך ההקשר ההיסטורי אלה אף מהותה של האמנות עצמה. מהות זו הכוללת בתוכה גם הקשרים איקונוגרפיים והשוואה סגנונית והיא נבחנת אצל ריגל במסורת הפילוסופיה של הפוזיטיביזם.

מהלכיהם של בורקהארט וריגל חידדו את אופני ההסתכלות ביצירת האמנות מתוך מסורות היצירה שלה. אולם היה זה היינריך ולפלין (Heinrich Wölfflin 1864–1945), יורשו של בורקהארט בקתדרה לאמנות של בזל, אשר חידד את ההתבוננות באספקטים החזותיים של יצירת האמנות מתוך כלי ניתוח פסיכולוגיים ופילוסופיים.

"באמנות קיימת התפתחות פנימית של הצורה. אף על פי שראויים לשבח המאמצים להזקיק את שינוי הצורה הבלתי פוסק אל שינוי התנאים של העולם הסובב [...] הרי אסור לנו שנתעלם, כי לאמנות - או מוטב שנומר: לדמיון הצורה המעצב - חיים משל עצמה והתפתחות משל עצמה [...] מתוך כוחות עצמיים, צמיחה מתוך הפנים החוצה, והתפרטות-התממשות חוקית של מה שנתון"

תרגום מתוך: משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 7.

גרשם קורט פרייער (1885-1973) הציע תאוריה מרקסיסטית של תולדות האמנות, בה התבסס על קביעתו של קרל מרקס "ההוויה היא הקובעת את התודעה", ועל עקרון המטריאליזם ההיסטורי, וקבע כי האמנות בכל תקופה משקפת את תודעת אנשי התקופה כפרטים וכחברה, ומכאן גם את ההוויה שיצרה את התודעה הזו. שינויים באמצעי הייצור, כגון המעבר מפאודליזם לקפיטליזם והתפתחות הבורגנות, באים לביטוי באופני הייצוג האמנותי. לדבריו, האמנות יכולה להצביע על שינויים בתודעה החברתית, לעיתים עוד בטרם חלחלה ההכרה בשינויים אלו בתודעת ההמונים והשלטון. חווית האמנות יכולה לעורר תגובות אצל הצופים ולהניע את התהליך הדיאלקטי הבונה את החברה ומשנה אותה. האמנות, לפיכך, לא רק משקפת את החברה שבה נוצרה, אלא אף משפיעה על התפתחותה.

היסטוריונים ידועים בתחום תולדות האמנות:

היסטוריונים ישראלים בתחום תולדות האמנות:

חלוקה היסטורית של האמנות

El Greco 035
לוק האוונגליסט (1608), ציור מאת אל גרקו. על פי המסורת הנוצרית נחשב לוק האוונגליסט לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם ישו.
Louvre-peinture-francaise-p1020324
מראה דמיוני של חורבות הגלריה הגדולה (1796) מאת איבר רובר (Robert). רובר, שהיה האוצר הראשון של מוזיאון הלובר יצר שני ציורים של המוזאון. האחד מראה הצעה לשיפוץ שלו ואילו השני מראה אותו במצב של חורבן.
Johann Georg Hainz - Cabinet of Curiosities - WGA11425
אוספי האמנות הראשונים היו אוספים פרטיים שהוצגו ב"חדר פלאות" (Wunderkammer) שהיו מסודרים לפי עקרונות שרירותיים כמו דמיון ויזואלי וללא הפרדה בין פריטי אמנות, מוצגים מן הטבע וכדומה. בתמונה- ציור מאת יוהאן גאורג היינץ (Johann Georg Hainz) משנת 1666 המציג אוסף אקלקטי של פריטים. שיטות הסידור הראשונות נבעו משיטת המיון של קארלוס ליניאוס (Linnaean system) אשר חילקה מוצגים למשפחות לפי שיטות שונות.
Sala de Tiziano en el Museo del Prado
תיירים מתבוננים ביצירות של טיציאן, מוזיאון פראדו, מדריד. המוזאונים הציבוריים הם תופעה שהחלה החל מן המאה ה-18. תופעה זו לוותה בנטייה להתמקצעות דיסציפלינארית סביב בניית אוסף, קיטלוגו והצגתו. מיון אוסף המוזאון לאמנות נעשה לפי סדר כרונולוגי ובהתאם לחלוקה גאוגרפית של המוצגים. כמו כן קיימות מחלקות לסוגי מדיה שונות בהתאם לשיטת השימור שלהם (כגון מחלקה לציור, מחלקה להדפסים, מחלקה לקולנוע וכדומה).
Mona-lisa-through-glass
תיירים מתבוננים במונה ליזה.

את חקר תולדות האמנות נהוג לחלק לתקופות משנה, בדרך כלל בעקבות שינויים היסטוריים מרכזיים כגון 'אמנות מצרים העתיקה'. לעיתים מנתחים יצירות אמנות לפי סגנון אמנותי כגון 'אימפרסיוניזם'. באמנות המודרנית נהוג לעיתים להציע גם נושאי חתך שונים כגון 'אמנות יהודית' או 'אמנות פמיניסטית'. גישות מודרניסטיות נוספות מנסות להתייחס אל האמנות מתוך אופני יצירתה כגון חקר אמנות המיצג.

חלוקה פנימית מקובלת בתולדות האמנות:

אמנות פרהיסטורית ואמנות המזרח הקדום

אמנות קלאסית

אמנות ימי הביניים

תולדות האמנות מן הרנסאנס ועד לתקופה המודרנית

אמנות קדם מודרנית

אמנות מודרנית

אמנות במאה העשרים

המחצית השנייה של המאה העשרים

אמנות לפי מדינות ואזורים גאוגרפיים

אמנות בארץ ישראל

אמנות בארצות הברית

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל האמנות הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של האמנות. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האמנות, יצירות ואמנים בעלי חשיבות, מושגים ומונחים ומסגרות עם קישורים לתחומי המשנה של האמנות בהם פיסול, צילום, אדריכלות, עיצוב, אמנויות הבמה ועוד.

לקריאה נוספת

ביבליוגרפיה ורשימת קריאה על תולדות האמנות כדיסציפלינה מחקרית

  • ברש, משה, מחשבת האמנות בדורות האחרונים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1977.
  • דובב, לאה (עורכת), סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 133, מאי-יוני 2002. (גיליון בנושא "אמון באמנות")
  • ולפלין, הינריך, מושגי יסוד בתולדות האמנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.
  • לסינג, גוטהולד אפרים, לאוקון, או על גבולי הציור והשירה, סדרת טעמים, תל אביב, תשמ"ג.
  • גרשם קורט פרייער, האמנות, התהוותה והתפתחותה, הוצאת ספרית פועלים, 1953, ואמנות המופת ותמונת העולם, הוצאת ספרית פועלים, 1957

ספרים פופולריים בתולדות האמנות

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ברש, משה, "כתיבת ההיסטוריה של האמנות", מבוא לאמנות הריניסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"א, עמ' 152
  2. ^ שם, עמ' 154-156
  3. ^ שם, עמ' 169
  4. ^ שם, עמ' 169-170
  5. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנס, ירושלים, 1989, עמ' 177-178.
Union List of Artist Names

ה-Union List of Artist Names (רשימה מאוחדת לשמות אמנים, ULAN) הוא בסיס נתונים חינמי אינטרנטי המנוהל על ידי מכון המחקר גטי (Getty), המחזיק רשימה של שמות כ-300,000 אמנים, בווריאציות שונות (שמות נעורים, שמות קודמים וכו').

למרות שמו המרמז כי זו היא רשימה, למעשה זהו אגרון עבור שמות נרדפים לאמנים. לכל אמן ניתן מזהה חד-חד ערכי מספרי, ואליו מקושרים כל פריטי המידע הרלוונטיים (תאריכי ומקומות לידה ופטירה).

הרשימה מתמקדת באמנים מתחום האמנות החזותית ואדריכלות. אמנים כשחקנים, רקדנים לרוב אינם כלולים ברשימה זו.

בנוסף לאמנים, הרשימה מכילה גם קבוצות אמנים העובדים יחד, כאשר כל קבוצה מכילה הפניות לאנשים אותם היא כוללת.

אבא אלחנני

אַבָּא אֶלְחָנָנִי (26 בינואר 1918 – 2 ביולי 2008) היה אדריכל ישראלי, עורך כתב עת לאדריכלות ועיצוב, מבקר והיסטוריון של האדריכלות הישראלית.

אויגן קולב

אוֹיְגֶן קוֹלְבּ (Eugene Kolb; בהונגרית: Kolb Jenő;‏ 21 בפברואר 1898 – 14 בספטמבר 1959) היה מבקר אמנות, תאורטיקן של האמנות, ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות משנת 1952 ועד מותו ב-1959.

אוריינטליזם

אוריינטליזם היא הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות. בחקר תולדות האמנות התייחס המושג ליצירות של אמנים צרפתיים שתיארו את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. פרסום ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם" העניק למושג זה גוון חדש, ביקורתי בעיקרו, המדגיש את יחסו המתנשא לכאורה של המערב לתרבות המזרח, כפי שעוצב על ידי האימפריאליזם האירופי.

איקונוגרפיה

איקונוגרפיה (הַסְמָלָה חָזוּתִית על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית) (מיוונית: εικόνα - דימוי, דמות; γραφή - כתיבה) הוא מחקר הסמלים, הדימויים ואופני התיאור באמנויות השונות בתקופה מסוימת. לעיתים מתמקד המחקר בסמלים של אמן יחידני. האיקונוגרפיה מהווה חלק מרכזי בחקר תולדות האמנות ומהווה את אחת השיטות לניתוח יצירה אמנותית ולתאור ההיסטוריה של אמנות. חקר האיקונוגרפיה מתבצע לרוב אל מול מקורות אחרים כגון ספרות, או מקורות היסטוריים.

האיקונוגרפיה הנוצרית כוללת מילון חזותי של סמלים המציינים אישים ומאורעות שונים מכתבי הקודש ומן המסורת. לפי מילון זה לכל דמות יש אטריבוט אחד או יותר, כלומר מנח גופני מסוים (כריעה, הנפת יד), חפץ מסוים (פרח, צלב, טבעת, חרב, גולגולת וכדומה) או דמות-לווי (מלאך, ילד, קבצן) המאפיינים את הדמות או את ההקשר הספרותי ומאפשרים לזהות אותם באופן מיידי. כך יכולים גם אנלפביתים "לקרוא" ציורים ולהבין את הסיפור אותו הם מתארים.

באמנות ימי הביניים למשל, מהווים תאורים מן הברית החדשה מקור איקונוגרפי ליצירות אמנות שונות. גם תיאור דמות באמצעות אופן תיאורו של בגד או אביזר ביצירה הם חלק מתחום האיקונוגרפיה כך לדוגמה באמנות הנוצרית, מסמל הבגד הכחול והאדום של מריה, אם ישו, את השילוב בין רוחניות לבין גשמיות. דוגמה נוספת למחקר איקונולוגי ניתן למצוא בסוגת הציור ואניטאס. לשם הבנת סוגה זו יש להבין את המקורות התאולוגיים הנוצריים שעיצבו את היחס אל המוות בתרבות הנוצרית.

אליק מישורי

ד"ר אלכסנדר (אָלִיק) מישורי (Alec Mishory) (נולד ב-28 במאי 1946) הוא היסטוריון, אוצר, מבקר אמנות וחוקר אמנות ישראלי.

אמנות יפנית

יצירות אמנות נוצרו ביפן מראשית ההתיישבות בה (כעשרת אלפים שנה לפנה"ס) ועד לימינו. במשך הדורות התפתחה אמנות יפנית בעלת מאפיינים ייחודיים. ההיסטוריה היפנית שזורה בפרקי זמן קצרים שבמהלכם חדרו אל הארץ השפעות תרבותיות זרות לרוב, וביניהן תקופות ארוכות של ניתוק וחוסר קשר עם העולם החיצוני.

עם הזמן למדו היפנים לחקות ולהטמיע את היסודות הזרים שחלחלו אל ארצם ואלו השתלבו בתרבות האסתטית של יפן (ראו אסתטיקה יפנית). האמנות היפנית המורכבת המוקדמת ביותר נוצרה במאה ה-7 וה-8 והיא ספוגה בהשפעות בודהיסטיות. במאה ה-9, עת צימצמו היפנים את הזיקה לסין והחלו לפתח תרבות עצמאית, גדלה חשיבותן של האמנויות החילוניות, אם כי גם האמנות הדתית לא נזנחה עד המאה ה-15. לאחר מלחמת אונין (1467-1477) נכנסה יפן לתקופת תוהו ובוהו פוליטי, חברתי וכלכלי שנמשך כמעט מאה שנים. במדינה, כפי שהתעצבה תחת הנהגתם של שוגוני הטוקוגאווה, היה לדת המאורגנת תפקיד פחות בהרבה בחיי העם, והאמנויות ששרדו היו בעיקר חילוניות.

ציור הוא הביטוי האמנותי המועדף ביפן, ועוסקים בו החובבן והמקצוען גם יחד. עד לתקופה המודרנית כתבו היפנים במכחול ולא בעט. המודעות לטכניקות המכחול הביאה עמה רגישות רבה לדקויות הציור. עם עליית התרבות הפופולרית בתקופת אדו, נעשו הדפסי עץ הקרויים "אוקיו-אה" לאמנות חשובה. הטכניקה בתחום זה השתפרה בהדרגה. ההדפסים הצבעוניים שימשו למטרות מגוונות: מחדשות יומיות ועד לספרי לימוד ופורנוגרפיה. פיסול היה פופולרי הרבה פחות ביפן. הוא קושר עם נושאים דתיים, וככל שירדה קרנו של הבודהיזם התמעטה חשיבותה של צורת ביטוי אמנותית זו. הקרמיקה היפנית היא מהטובות ביותר בעולם, והיצירות הראשונות של תרבות יפנית. באדריכלות מבטאים היפנים העדפה לחומרים טבעיים ולחיבור בין החלל החיצוני והפנימי.

האמנות היפנית מאופיינת בשינויים חדים. כבר בקרמיקה של התקופות הפרהיסטוריות ניתן לראות כיצד לאחר תקופה של שפע ופאר הגיע תור האמנות הממושמעת והמעודנת. דוגמה נוספת ניתן להביא משני מבנים מהמאה ה-16, שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: ארמון קצורה הוא דוגמה מובהקת לפשטות. נעשה בו שימוש בחומרים טבעיים לא מהוקצעים, וניכרת בו חיבה ליופי שנוצר ביד המקרה; ואילו המאוזוליאום ניקו טוגשו הוא מבנה סימטרי, וגילופים מכסים כל פיסה בו. האמנות היפנית זכתה להערכה לא רק בשל פשטותה, אלא גם בשל השפע הצבעוני שלה והיא השפיעה רבות על הציור המערבי במאה ה-19 ועל האדריכלות במערב במאה ה-20.

אקספרסיוניזם

אקספרסיוניזם הוא זרם שתחילתו במאה העשרים, המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. המקורות הפילוסופים של הזרם שאובים מתנועת הרומנטיקה. זרם אקספרסיוניסטי מתקיים באֳמָנוּת, בציור, בספרות, במוזיקה ובענפים נוספים. זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה). בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.

ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקספרס= הבעה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה - רגשות שאפיינו את תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות קיימת אקספרסיה שאמנים ביטאו ביצירותיהם, אלא שהאקספרסיה הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו. באקספרסיוניזם מושלך עולמו הפנימי של האמן על האובייקט המצויר. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מרגשות סובייקטיבים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. הציורים האקספרסיוניסטים מנסים לשקף את תחושתו של האמן ולאו דווקא את המציאות האובייקטיבית של העולם הסובב אותו.

מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן, ואן-גוך, ומונק. לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.

את המושג "אקספרסיוניזם" ניתן לצמצם ולהגדירו כתנועה ששלטה באמנות החזותית בגרמניה בין השנים 1905–1925, שאופייניים לה בעיקר ציוריהם של בני חבורת "הגשר", וקבוצת "הפרש הכחול". השימוש במונח "אקספרסיוניזם" נעשה בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון" שבברלין, ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון האמנות הגרמנית.

גדעון עפרת

גדעון עפרת (נולד ב-1945) הוא מבקר אמנות ישראלי, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית. אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים רבים, בעיקר בתחום אמנות ישראל בהם ספרי אמנות, תאוריה של האסתטיקה ופילוסופיה כללית.

גליה בר אור

ד״ר גליה בר אור היא מבכירות אוצרי וחוקרי האמנות בישראל ומרצה בכירה במכללת אורנים. מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד בין השנים 1985-2015 ומנהלת אמנותית של פירמידה - המרכז לאמנות עכשווית בחיפה מ-2017 עד ינואר 2019.

המכון ההולנדי להיסטוריה של האמנות

המכון ההולנדי להיסטוריה של האמנות או ה-RKD (הולנדית: RKD-Nederlands Instituut voor Kunstgeschiedenis) ממוקם בהאג והוא המרכז הגדול ביותר בעולם להיסטוריה של האמנות. המרכז מתמחה בתיעוד, ארכיונים, וספרים העוסקים באמנות מערבית מימי הביניים המאוחרים ועד לזמנים מודרניים. כל אלו פתוחים לציבור, ולחלק נרחב מן האוסף בוצעה דיגיטציה והם מצויים באתר האינטרנט של המכון. המטרה העיקרית של המכון הוא לאסוף, לקטלג, ולהפוך את מחקר האמנות לזמין, בעיקר בתחום תור הזהב של הציירים ההולנדים.

בבעלות הספרייה בערך 450,000 כותרים, מתוכם בקירוב 150,000 הם קטלוגים שנקנו במכירה פומבית. בספרייה יש כ-3,000 כתבי עת, מתוכם 600 הם מנויים פעילים. אף על פי שרוב הטקסט הוא בהולנדית, רשומה סטנדרטית מכילה קישור למאגרי הספרייה ולתמונות של עבודות ידועות, הכוללים שמות באנגלית וגם בהולנדית.

המכון גם מנהל את הגרסה ההולנדית לאגרון האמנות והארכיטקטורה, אגרון עם מידע על אמנות וארכיטקטורה. הגרסה המקורית היא יוזמה של מכון המחקר גטי שבלוס אנג'לס, קליפורניה.

לימודי מגדר

זהות מגדרית הייתה מאז ומתמיד נושא לדיון פילוסופי, ואף משמשת מושא מחקר מרכזי של הפסיכולוגיה מראשיתה. בעוד שהפסיכולוגיה חוקרת בעיקר את המכניזמים הנוגעים להתפתחות אישית בהקשר של זהות מגדר, תפקידי מגדר, ונטיות מגדריות, הרי שבעשורים האחרונים התפתח תחום מחקר חדש, "לימודי מגדר", המתמקד בהיבטים החברתיים והתרבותיים של הזהות המגדרית (בפרט של נשים) אך פחות במכניזמים הללו. לימודי המגדר הם רב-תחומיים במהותם, משום שהם מבקשים לבחון את השפעתם של חלוקת התפקידים המגדרית, של זהויות מגדריות ושל ייצוגיהן על תחומי פעולה וידע שונים בחברות האנושיות. כיום פועלות במוסדות אקדמיים רבים ברחבי העולם מחלקות ללימודי מגדר, אשר משלבות הוראה ופעילות מחקרית בתחומים שונים, בהם היסטוריה (והיסטוריה של מגדר), סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, משפטים, תולדות האמנות, מדע המדינה ופסיכולוגיה.

להבדיל מלימודי פסיכולוגיה (למשל, לימודי תואר שני בפסיכולוגיה במחלקה למגדר ומיניות) שנלמדים במידה רבה מנקודת ראות של נוירופסיכולוגיה ופסיכואנליזה, לימודי המגדר נלמדים בעיקר מנקודת ראות פוסט-מודרנית ופמיניסטית, דבר הגורר אחריו ביקורת ציבורית רחבה שטוענת כי לימודים אלו הם יותר בגדר תעמולה מאשר מדע חברתי ממשי. הביקורת אף התבטאה בצעד מעשי, כאשר באוגוסט 2018 הודיעה ממשלתה הימנית של הונגריה על סגירת החוגים ללימודי מגדר במדינה, בטענה כי "מדובר באידאולוגיה ולא במדע". בנוסף התייחסו לחוסר הכדאיות הכלכלית, לטענתם, בלימודי התחום. בישראל קיימים חוגי מגדר בכל האוניברסיטאות חוץ מהטכניון. ככל הידוע, באוניברסיטת אריאל אין חוג מגדר של ממש אך מתקיימים קורסים למגדר.

מיכאל אבי-יונה

מיכאל אבי-יונה (בּוּכְשׁטַבּ; 26 בספטמבר 1904, תרס"ה, לבוב – 26 במרץ 1974, ירושלים) היה מבכירי הארכאולוגים, הגאוגרפים וחוקרי התרבות והאמנות הקלאסית בארץ ישראל.

מנייריזם

מנייריזם הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס (במיוחד בצפון איטליה), מסוף "שיא הרנסאנס" (בסביבות 1520) ועד תחילת הבארוק (בסביבות 1600). הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות ומושפע מפיסול רומי. האידיאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ. השם נגזר מהגדרתו של ג'ורג'ו וזארי את סגנונם של הציירים בדור שאחרי לאונרדו דה וינצ'י כ"מניירה מודרנה". להגדרה זו לא נלווה בתחילה טון ביקורתי. מאוחר יותר, מתוך רצון לגנות את אמני המחצית השנייה של המאה ה-16, נלווה להגדרתם כ"מנייריסטים", טון ביקורתי.

המונח מנייריזם שימש היסטוריונים גרמניים של תולדות האמנות בתחילת המאה ה-20, לקטלג אמנות איטלקית מהמאה ה-16 שלא התאימה לאסתטיקה של שיא הרנסאנס (דהיינו רציונליות והרמוניה). מאוחר יותר, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים.

המונח מנייריזם מופיע לראשונה בספרו של ג'ורג'יו וזארי - "חייהם של האמנים" - מהמאה ה-16. כשוזארי משתמש במילה 'מניירה' הוא מתכוון ל'סגנון'. כשהוא כותב שלאמן כלשהו יש מניירה, הוא מתכוון שיש לו סגנון מושלם.

מרדכי עומר

מרדכי (מוטי) עומר (אפריל 1941 - 10 ביוני 2011) היה מנכ"ל ואוצר ראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות ופרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב, יוזם, מקים ומנהל הגלריה האוניברסיטאית לאמנות.

משה ברש

משה ברש (10 באוקטובר 1920 - 7 ביולי 2004) היה היסטוריון ישראלי ומייסד תחום חקר תולדות האמנות בישראל. חתן פרס ישראל בתחום חקר תולדות האמנות. תחום המחקר העיקרי שלו היה אמנות הרנסאנס.

פיסול יווני

חקר האמנות היוונית מבוסס על מחקר ארכאולוגי נרחב הכולל יצירות מקור יווניות, העתקים רבים של יצירות אשר נעשו בידי אמנים רומיים וכן עדויות של סופרים מיוון העתיקה ומרומא, אשר תיארו אמנים ויצירות בכתביהם. על פי תפישתם של חוקרי תולדות האמנות, חשיבותו של הפיסול היווני היא ביצירת סינתזה של מקורות קדומים ופיתוחם לכדי שפה אמנותית מגובשת. שפה זו היוותה מודל לתרבויות שבאו אחריה. בייחוד הדבר בולט באמנות של האימפריה הרומית אשר ציטטה והעתיקה מאמנותם של היוונים.

הפרשנות הרווחת של החוקרים תפשה את האמנות היוונית כמתפתחת על פני רצף זמן וחותרת לכדי סינתזה בין תיאור ריאליסטי בעיצוב האנטומיה, לבין רתימת אותו ריאליזם לשם ביטוי ה"אידיאל" של התקופה. גישה זו התבטאה בעיצובה של התקופה "הקלאסית", כמופת של אידיאל זה. מקורה של תפיסה זו היה ברנסאנס האיטלקי, אך היא קיבלה את ביטויה המובהק בביקורת האמנות של המאה ה-18, בכתביהם של יוהאן יואכים וינקלמן ויוהאן גוטפריד הרדר. כתבים אלו התבססו על ידיעות חלקיות ועל תפישות מוטעות ביחס לאמנות והפיסול היווני. את הביטוי לתפישות מוטעות אלו ניתן למצוא באמנות של הזרם הנאו קלאסיציזם בצרפת של תחילת המאה ה-19.

החל מן העשורים האחרונים של המאה העשרים מתפתחת מגמת תיאור שונה. מגמה זו עדיין לא הגיעה אמנם לכלל בשלות אשר תאפשר תיאור היסטורי אלטרנטיבי, אך היא מנסה לתאר את האמנות היוונית שלא על פי הכרונולוגיה המקובלת אלא על פי בחינה נושאית, תוך השוואה בלתי פוסקת בין "מוקדם" ו"מאוחר".

שילה נה גיג

שילה נה גיג (אנגלית: Sheela na gigs ; אירית: Síle na gcíoch) הן דמויות מפוסלות של נשים ערומות עם פות מודגש, ובדרך כלל פעור. הן סוג של גרוטסקה אדריכלית שמצויה על פני כנסיות, ארמונות, ומבנים אחרים, במיוחד באירלנד ובבריטניה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר ניתן למצוא במגדל העגול בראטו, במחוז קרי, אירלנד. עוד דוגמה ידועה מצויה בקילפק שבאנגליה.

באירלנד יש את המספר הגדול ביותר גילופי שילה נה גיג - 101, כאשר באנגליה שרדו 45.המטרה וההיסטוריה של השילה נה גיג אינן ידועות - השערה מובילה אחת היא שהם כמו גרגוילים וגרוטסקות אחרות האופייניות לכנסיות, שנועדו לשמר מפני רוחות רעות. תאוריות אחרות כוללות שהן דמויות פגניות שמצאו דרכן לתוך האדריכלות והתרבות הנוצרית המקומית, שהן אלות פריון, או אזהרה מפני תאווה מינית של נשים.

שרה ברייטברג-סמל

שרה ברייטברג-סמל היא אוצרת ומבקרת אמנות ישראלית. בעת עבודתה במוזיאון תל אביב בשנות השמונים של המאה ה-20 גיבשה את המסגרת התאורטית של גישת "דלות החומר" באמנות הישראלית. לאחר פרישתה מן המוזיאון ערכה במשך שנים רבות את מגזין האמנות "סטודיו".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.