תוכנית T4 - אותנסיה

תוכנית T4 – אותנסיהגרמנית: Aktion T4) היה מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה, ונועד לחיסול כל ה"לא כשירים" ולדאוג ל"טיהור הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האידאולוגיה הנאצית הגזענית ועל עקרונות אאוגניים, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים.[1] שמה של התוכנית, T4, בא מכתובת מטה התוכנית ברח' טירגרטן 4 שבברלין. רעיונות ואמצעים שיושמו בתוכנית זו, שנוהלה על ידי הנאצים, הועתקו בשלב מאוחר יותר למבצע השמדת היהודים.

Aktion T4 (Diakonie Neuendettelsau)
פינוי בעלי מוגבלויות ממוסד בברוקברג גרמניה, 1941
Fort VII Poznań RB8
מבנה בפוזנן ששימש לרצח באמצעות גז בתוכנית T4

רעיונות אאוגניים

רעיונות אאוגניים של היגיינה גזעית לא היו זרים ברוב מדינות המערב, שבהן נעשה ניסיון למניעת התרבותם של אנשים שהוגדרו על-ידה כ"פגומים", כגון חולים כרונים, מוגבלים, חולי נפש, ואחרים, אך רק בגרמניה הנאצית עלה רעיון הרצח ההמוני שלהם.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה תורתו של צ'ארלס דרווין להתפשט ולהיקלט בחוגים רחבים, לעיתים בלוויית פרשנות גזענית בוטה. היה זה המלומד האנגלי פרנסיס גולטון, בן דודו של דרווין, בשנות ה-80 של המאה ה-19, שטבע את המונח אאוגניקה. רעיונות אלו באו לידי ביטוי מעשי במדינת אינדיאנה בארצות הברית כאשר בשנת 1907 התירה עיקור כפוי של אנשים שנראו בלתי רצויים מבחינה אאוגנית. אחריה אימצו חוקים דומים כשלושים מדינות נוספות בארצות הברית. בשנת 1927 הייתה קארי בק, אישה בוגרת בווירג'יניה שילדה תינוקת מחוץ לנישואין, ואמה הוחזקה במוסד, לאישה הראשונה במדינת וירג'יניה שנידונה לביצוע עיקור כפוי. היא פתחה בהליכים משפטיים, שהגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק דין באק נגד בל קבע בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד, כי עיקורה הכפוי של קארי בק הוא חוקי. השופט אוליבר ונדל הולמס קבע כי:[2]

"עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם העתידיים, או לתת להם לרעוב למוות כתוצאה מאווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק, להמשיך ולהרבות את בני מינם. שלשה דורות של אימבצילים הם די והותר."

בעקבות פסיקה זו של בית המשפט העליון עוקרו בארצות הברית עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן הליכים של עיקור כפוי, אך אף אחת לא הרחיקה לכת כגרמניה הנאצית, אשר דגלה לא רק בהגבלת יכולת ההולדה של בעלי מוגבלויות, אלא ברצח מתוכנן שלהם. בגרמניה השתלבו מרכיבים מהתורות האאוגניות, פרי מדרשו של גולטון, עם תאוריות גזעניות ועם חוסר רתיעה ממדיניות השמדת המונים.

האידאולוגיה הנאצית

התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל"טוהר הדם". על-פי תורה זו, במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, שבו ראתה התורה הנאצית את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר. הדברים ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים, שהרי מטרתו המוצהרת של היהודי היא, כביכול, לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים, אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות. עוד ב"מיין קאמפף" כתב היטלר כי:

"יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן."

היטלר וצמרת שלטונו, ובמיוחד היינריך הימלר שהיה מגדל תרנגולות במקצועו, ובעל ראיית עולם "אאוגנית" הנובעת מעיסוק זה בהשבחת הגזע, סברו שעל המדינה לעודד באופן פעיל את השבחת הגזע. וזאת, מחד גיסא, על ידי עידוד התרבותם של הראויים לכך, אם בתוכניות לעידוד הילודה, ואם בתוכניות כדוגמת תוכנית לבנסבורן שבה עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס אס "טהורי גזע". הנערות שהרו, שהו בתקופת ההיריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנולדו כתוצאה מזיווג זה גודלו על חשבון המדינה. מאידך גיסא, הצד השני והאפל של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, או באמצעות רצח המוני.[3]

מעליית הנאצים לשלטון ועד מלחמת העולם השנייה

עם עליית הנאצים לשלטון, החלה פעולה ממוסדת למען "היגיינת הגזע". הפעולה החלה בעיקור כפוי של "לוקים בשכלם", לרבות סכיזופרנים ואפילפטים. על אף שלא היה אלמנט גזעי מובהק בהחלטה על עיקור כפוי, נפגעו ממנה גם כמה מאות נערים ממוצא מעורב, שנולדו מזיווג בין חיילים צרפתים שחורים (ממושבות צרפת באפריקה) ונערות מקומיות, במיוחד בחבל הריין, וכן אוכלוסיית הצוענים, שתויגה ככשירה לעיקור לא על בסיס גזעי אלא בשל היותם, כביכול, "א-סוציאליים". "בתי דין לתורשה" הוקמו על מנת לפקח על המבצע, ואלו החליטו, על סמך מסמכים ורשימות שהוגשו להם, האם המועמד יעוקר, אם לאו. ההערכה היא כי במהלך כל תקופת הרייך השלישי עוקרו כך בין 300,000 ל-400,000 בני אדם.

הצעד הבא, הריגתם של אלו שאינם ראויים לחיות ואינם תואמים את אידיאל האדם הנורדי העליון, לא בוצע באופן ממוסד לפני 1939. התרבות הגרמנית, אף זו ששררה לפני עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה בהמתת החסד ("אותנסיה") משום פשע במקרים מסוימים. על אף שהחוק הפלילי אסר על המתת החסד, ראו עצמם הרופאים הגרמנים כבעלי סמכות מוסרית לבצעה במקרים מסוימים, ולעיתים, ברוח התקופה, בשל שיקולים אאוגניים וגזעניים. אך, כאמור, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה לא נקטה המדינה צעד יזום בכיוון זה.

T4 אותנסיה (1939 – 1941)

תחילת התוכנית

Aktion brand
מכתב ההוראה המקורי של היטלר המורה על ביצוע תוכנית הרצח, 1939

בשנת 1939 התקבלה אצל אדולף היטלר פנייתו של אב לילד נכה בעל מומים קשים כי יותר לו להמית את ילדו. היטלר העביר את הפנייה אל רופאו האישי ד"ר קרל ברנדט. לאחר שהלה הגיע למסקנה כי הילד אינו ראוי לחיות, ניתנה ההוראה להרוג את הילד "הריגת חסד". היה זה קרבנה הראשון של מה שיהפוך עד מהרה למבצע ממוסד של רצח המונים – "תוכנית T4 – אותנסיה".

באוקטובר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב"מיתת חסד" "חולים שאינם ניתנים לריפוי". תחת כותרת זו נכנסו בני אדם רבים – חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.

היטלר הפקיד על המבצע את ראש לשכת הקנצלר פיליפ בוהלר ואת ד"ר קרל ברנדט. ילדים "פגומים" נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל"בתי חולים" שם הומתו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלו לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.

שישה מוסדות הוקמו ל"המתת חסד" בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, הדמאר, הרטהיים ובטירת זוננשטיין. מרכז ה"מבצע" היה בווילה בברלין שהייתה שייכת ליהודי, אך הוחרמה לצורך זה, ברח' טירגרטן 4, ומכאן כינוי המבצע "T4". שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע T4 בסוד מן האוכלוסייה. ישנן פרשנויות האומרות כי המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה,[4] אם כי ברור כי פקודה מהפיהרר ולוּ בעל פה, הייתה גוברת על החוק היבש בגרמניה, בימי הרייך השלישי.

באוקטובר 2015, נחשף כי מבצר קולומב אשר ממוקם בפוזנן, היה למעשה מחנה ההשמדה הראשון של גרמניה הנאצית שבו נעשה שימוש ראשון בתאי גז לצורך חיסול המוני בשנת 1939. בוצע במקום רצח שיטתי של חולי נפש, לוחמי התנגדות מקומיים, אקדמאים, אנשי רוח ואינטליגנציה וכל מי שנתפש כאיום על ידי הנאצים. מעל ל-5,000 מטופלים פסיכיאטרים נרצחו במחנה זה בגז. רק שלוש שנים לאחר מכן, ב-1942, הפכה שיטת החיסול של יהודים בתאי גזים למדיניות של הרייך השלישי והפעילות במחנה בפוזנן הופסקה. שני תאי הגזים שהיו במחנה הוסבו לתאי כליאה, זאת מכיוון שההשמדה בגז הפכה ליעלה יותר במכונת השמדה הנאצית, במחנה אושוויץ ודומיו. [1] [2]

על פי ספרו הידוע של ארנסט קליי, שחקר את "תוכנית אותנסיה", שיטת ההרג הייתה חנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעיתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל. חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.

הליך ההמתה היה דומה להליך המתת היהודים בשואה. הקרבנות הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז. לקרבנות נמסר כי עליהם להתקלח. שיטה זו יושמה לאחר מכן ברצח היהודים, שכן הצוות של מִבצע T4 היה לאחר מכן בין המבצעים העיקריים של השמדת היהודים.

הפסקת התוכנית

Pirna Sonnenstein
המבנה בזוננשטיין, שבמרתפו נכלאו קרבנות התוכנית

כדי להסוות את המתת הנכים בבתי החולים, היו נשלחים למשפחות מכתבים רשמיים שטענו שיקיריהם מתו מסיבות שונות. הנעשה התגלה לראשונה כאשר למשפחה אחת נשלחו בטעות שני מכתבים עם שתי סיבות שונות למות יקירם והשקר נחשף.

הדבר הביא למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. ביקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשמונים אלף אנשים במסגרת המבצע.[5] כשליש מהמאושפזים נרצחו במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 "מיטות ריקות", כפי שהרצח כונה בטרמינולוגיה הנאצית.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד.[6] כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי, כי אם נמשך באופן בלתי מוסדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה, ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח אירופה. מעריכים כי מספר המומתים הכולל היה כמאתיים אלף איש.

הפסקת מעשי ההרג, הייתה אירוע יחיד במינו במשטר הנאצי, שבו השפיעה ההתנגדות הגרמנית לנאציזם על השלטון, והביאה לשינוי מדיניות שנראתה לנאצים כעקרונית וחשובה. ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו "המיתוס של היטלר", כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה, שנטו לייחס אותם לעוזריו של היטלר, אך לא להיטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ, הוא לא ידע על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת המיתוס של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שהפעיל רשת של מודיעים, היה מודאג מאוד מתדמיתו בדעת הקהל, וההתמרמרות העממית על המתות מבצע T4 הייתה גורם משפיע בהחלטתו להפסיקן.

ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' רואה בצורה אחרת את הפסקת המבצע. על פיה, הפסקת המבצע תואמת את תחילת השלב הפעיל בהשמדת היהודים. נראה כי היטלר העדיף להפעיל את רוצחיו המיומנים ובעלי הניסיון בהשמדת היהודים, שהייתה בעלת קדימות עבורו אף אל מול תוכנית ה"אותנסיה".[7]

בספרו "תלייניו מרצון של היטלר" טוען דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם במבצע אותנסיה, מראה כי "המתות החסד" נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי, יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן אף עליה היה אותו מעטה דק של סודיות, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. הגרמנים היו מוכנים להסתכן במחאה ולהשמיע קולם נגד רצח המוגבלים וחולי הנפש, זאת מכיוון שהבינו כי מבחינה מוסרית הדבר אסור. עם זאת, המתת היהודים לא יצרה מחאה דומה. לעומת זאת, היסטוריונים אחרים טוענים כי הסבר אפשרי אחר להבדל הוא כי רצח היהודים נעשה באזורי המזרח בזמן מלחמה, ולא ברור כמה גרמנים מן השורה ידעו עליו. לעומת זאת, קרובי המשפחה הגרמנים של המפגרים וחולי הנפש ידעו היטב על גורלם וסיפרו את הדבר לרבים.

לאחר הפסקת המבצע, נמשך, ביזמת ראשי T4, מסע תעמולה שמטרתו להכשיר את הלבבות לקראת המשך הפעולות בעתיד, או לחשיפה כי המבצע עודו נמשך, אם כי בקנה מידה קטן יותר ופחות מאורגן. בשנת 1941 הופק סרט בכיכובם של כוכבי קולנוע ידועים, בשם "אני מאשים". הסרט הציג סיפור על משולש אהבים רומנטי, שבו האישה, שעל לבה מתחרים בעלה וידיד נוסף, לוקה במחלת טרשת נפוצה, ומבקשת כי ימיתו אותה המתת חסד. במקביל, פועל הידיד להצלת חייו של ילד הלוקה במחלה גנטית בלתי ניתנת לריפוי. הסרט, שעלילתו כוללת מוטיבים דרמטיים (משולש אהבים, הנגדה בין האישה החפצה למות ובין הילד שלחייו, כביכול, אין ערך, דרמת בית משפט), קורא לשינוי החוק, ולהתרת "המתת חסד". הסרט הוצג בגרמניה ובעולם, בפני קהל של מיליוני צופים,[8] כיום נאסר הסרט להצגה בגרמניה, פרט לצפייה למטרות מחקר.

מ"אותנסיה" לרצח עם

Viktor Brack Nürnberg 2
ויקטור בראק קצין SS שהיה ממארגני תוכנית T-4. הוצא להורג בשנת 1948

לאחר אוגוסט 1941 הועבר מרביתו של הסגל שביצע את המתות החסד למבצע ריינהרד (שם הקוד שנתנו הנאצים להשמדת היהודים במחנות המוות במזרח). ושם יישמו את ניסיונם ברצח, בפעם הזו כנגד היהודים.

ס"ס אוברפיהרר ויקטור בראק אשר היה סגנו של בוהלר כממונה על מבצע "T4" העיד במשפטי נירנברג כי בשנת 1941 קיבל פקודה להפסיק את מבצע אותנסיה, ולהעביר את כח האדם ללובלין ולהעמידו לרשות ס"ס בריגדירפיהרר אודילו גלובוצניק. היו אלו אותם אנשים, תחת פיקודו של גלובוצניק, אשר איפשרו את המעבר מפעולות האיינזצגרופן שעיקרן ירי אל מול בורות ירי, להשמדה המונית, חשאית, מהירה ויעילה בתאי גזים, שהחלה באותה תקופה תחת השם "מבצע ריינהרד". אנשי ה"אותנסיה" שצורפו ל"מבצע ריינהרד" (92 איש בתחילה, ולאחר מכן עוד כמה עשרות), המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה, על אף שלבשו מדי אס אס, המשיכו להיות כפופים בעניינים מנהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות של המבצע, שעליה נוסף אף הרצון לשמור על סודיות רציחת היהודים.

כוח אדם שקיבל את הכשרתו במבצע אותנסיה היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.[9] פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת "תוכנית T4", כן היה מעורב בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה.

שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלזץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם, וביניהם אוברשרפיהרר יוזף האוזר, היו מעורבים בתוכנית T4, וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות ה"אותנסיה" ברייך, והרינג כ"אחראי הלא רפואי" על המוסדות בזוננשטיין והדמר. וירט השתתף בהריגת המבחן של אנשים מוגבלים בברנדנבורג, ונחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על אדמת הגנרלגוברנמן בחלמנו. וירט עבד לאחר מכן אף בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.

קודם לבואם של אנשי T-4 למחנות מבצע ריינהרד נוסתה ונכשלה שיטת משאיות המוות, במחנה חלמנו, ובואם של אנשי הצוות המאומנים ברצח המוני בתאי גז סייע לייעל את שיטות ההמתה. השיטה במחנות מבצע ריינהרד כללה שכלול אחד לעומת שיטת ההמתה המקורית – T4 השתמש בבקבוקי פחמן חד-חמצני, בעוד שמחנות מבצע ריינהרד השתמשו במנוע של טנק או במנוע משאית, שכן מספר הנרצחים במחנות אלו היה גדול בהרבה בהשוואה למספרם במסגרת תוכנית T4. כמה מתאי הגזים בהם השתמשו במבצע T4 הורכבו מחדש בבלזץ, טרבלינקה ומיידנק.

Serra, Berlin Curves, Stahl, 1986
האנדרטה לזכר קורבנות התוכנית שהוצבה ברחוב טירגארטן בברלין ב-1986

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תוכנית T-4 אותנסיה באתר Jewish Virtual Library
  2. ^ Buck v. Bell, 274 U.S. 200 (1927),
  3. ^ יפעת גדות, שרידי קרבנות הנאצים התגלו תחת בי"ח פסיכיאטרי באוסטריה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 6 בינואר 2011
  4. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמ' 379
  5. ^ ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 235
  6. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמ' 395
  7. ^ לוסי דווידוביץ'המלחמה נגד היהודים, זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982.
  8. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמוד 397
  9. ^ ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, הוצאת עם עובד, 2006, עמוד 236
1959 בגרמניה

1959 בגרמניה היא השנה בה ציינה גרמניה 88 שנות לאום.

22 במרץ

22 במרץ הוא היום ה-81 בשנה (82 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 284 ימים.

8 בינואר

8 בינואר הוא היום השמיני בשנה. עד לסיום השנה נשארו עוד 357 ימים (358 בשנה מעוברת).

T4

האם התכוונתם ל...

אאוגניקה

אֵאוּגֵנִיקָה (Eugenics) היא פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. המילה אאוגניקה נגזרת מהלחם בסיסים של השורשים היוונים eu (טוב, הולם) ו-genes (מולד).

התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. היא השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה. הפופולריות של התנועה צנחה בעקבות מלחמת העולם השנייה ותורתה הפכה למוקצית מחמת מיאוס בקרב רוב הקהילה המדעית.

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות

אנציקלופדיה של המחנות והגטאות, 1933–1945 (אנגלית: Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945) היא אנציקלופדיה בהוצאת מוזיאון השואה האמריקני אשר בגרסתה הסופית תכלול מידע על כל המחנות והגטאות בתקופת השלטון הנאצי.

ארווין למברט

ארווין הרמן למברט (בגרמנית: Erwin Hermann Lambert;‏ 7 בדצמבר 1909 - 15 באוקטובר 1976) היה פושע מלחמה נאצי, סתת במקצועו. היה חבר במפלגה הנאצית ובאס אס בעל דרגת אונטרשארפיהרר. הוא פיקח על הקמת תאי הגזים שנבנו במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה בהרטהיים, זוננשטיין, ברנבורג והאדמר, ובהמשך על תאי הגזים בסוביבור ובטרבלינקה במהלך מבצע ריינהרד. הוא התמחה בייצור תאי גזים גדולים על מנת שיוכלו להיהרג בהם יותר אנשים מאשר במסגרת תוכנית האותנסיה הנאצית.

ברנבורג

ברנבורג (בגרמנית: Bernburg) היא בירת מחוז זאלצלאנדקרייס שבמדינת סקסוניה-אנהלט שבגרמניה. העיר שוכנת על גדות הנהר זאלֶה (Saale) במרחק של כ-30 ק"מ במורד הזרם מהעיר האלה. על העיר חולשת המצודה הענקית הבנויה בסגנון הרנסאנס, ומשמשת כיום כמוזיאון.

כנסיית סטפן הקדוש בכפר ולדאו (Waldau), שסופח לברנבורג ב-1871, מוזכרת לראשונה בשנת 964. בניין הכנסייה הנוכחי מתוארך לשנת 1150 לערך. אחד הקמפוסים של האוניברסיטה האזורית שוכן בברנבורג.

בתקופת השלטון הנאצי, במהלך מלחמת העולם השנייה שימש אחד מאגפי בית החולים המקומי לחולי נפש כמתקן של תוכנית T4 - אותנסיה.

ברנדט

ברנדט (בגרמנית: Brandt) הוא שם משפחה (נפוץ פחות כשם פרטי) גרמני במקור

האם התכוונתם ל...

המתת חסד (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

טירת זוננשטיין

טירת זוננשטיין (גרמנית: Schloss Sonnenstein) היא טירה הממוקמת בעיר פירנה, ליד הנהר אלבה מדרום מזרח לדרזדן, גרמניה. משנת 1811 היה בטירה בית חולים פסיכיאטרי, שפעל עד תום מלחמת העולם השנייה, ב-1945. במהלך המלחמה היה בית החולים מרכז של תוכנית T4 - אותנסיה. בית החולים נפתח מחדש ב-1970.

נאציזם

נאציזם (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור Nazismus) הוא שמה של אידאולוגיה גזענית-לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני. היא כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". לצורך הגשמת מטרה זאת, הוצעה תוכנית T4 - אותנסיה. ההשקפה הייתה כי יש לחסל בני אדם בעלי לקות, שכן אלו נחשבו ל"חלשים", לצד חיסולם של גברים בעלי נטייה הומוסקסואלית, ודיכוי אידאולוגיות אחרות, כגון קומוניזם, ואת הדוגלים בהן. בהנהגתו של אדולף היטלר, החלה המפלגה הנאצית ליישם את עקרונותיה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה הנאצית בשנת 1933, במהלך השואה ובאמצעות תוכנית "הפתרון הסופי". הנאציזם נותר האידאולוגיה השולטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה.

הנאציזם הוכרז כבלתי-חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור בחוק הגרמני להשתמש בסמלים נאציים ולהקים ארגונים התומכים בנאציזם. רבים בחברה הגרמנית סולדים מרעיונות המזכירים את האידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין קיימות בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי "נאו-נאצים" ("נאצים חדשים").

עיקור כפוי

עיקור כפוי הוא עיקור שהיה נהוג במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בדרך כלל כחלק מתוכנית אאוגנית שמטרתה למנוע מ"חברים בלתי רצויים בחברה" להתרבות.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה שימוש מסיבי בעיקור במדינות מסוימות באירופה ובצפון אמריקה. תומכי העיקור הציגו זאת כניסיון לפטור את החברה ממחלות גנטיות ובהן מחלות נפש מסוימות או הפרעות התנהגותיות מסוימות. היסטוריונים של המדע טוענים שמחלות כאלו שיש להן רקע גנטי הן נדירות יחסית ועל כן עיקור המוני אינו נחוץ לשם מניעתן ואינו אפקטיבי, והעיקור לא היה אלא ניסיון לעצב את החברה באופן שיסלק ממנה יסודות שהוגדרו כא-סוציאליים, כדי לשמור על סדר חברתי ספציפי או לעצב סדר חברתי רצוי.לרוב הוסמך מוסד רפואי או גוף חוקי אחר להורות שאדם ינותח למטרת מניעת התרבותו, לרוב כנגד רצונו, ולעיתים ללא ידיעתו.

תוכניות מסוג זה עודדו עיקור באמצעות חיתוך צינור הזרע ("וסקטומיה") בגברים וקשירת חצוצרות בנשים. ניתוחים אלו לא פגעו ביצר המין, או באישיותו של המנותח (להבדיל מניתוח סירוס). עובדה זו לא התקבלה כהסבר ראוי על ידי חלק מהקבוצות והאנשים אשר תומכים בזכויות אדם.

פיליפ בוהלר

פיליפ בוהלר (בגרמנית: Phillip Bouhler;‏ 11 בספטמבר 1899 - 19 במאי 1945) היה בכיר במפלגה הנאצית ששימש כ"רייכסלייטר" (בגרמנית: מנהיג לאומי) וראש לשכתו של הפיהרר. הוא אף החזיק בדרגת אס-אס אובר-גרופנפיהרר באס אס ועמד בראש תוכנית T4 - אותנסיה.

פרנץ שטנגל

פרנץ פאול שטנגל (גרמנית: Franz Paul Stangl;‏ 26 במרץ 1908 - 28 ביוני 1971), היה קצין באס אס בדרגת האופטשטורמפיהרר, מפקד מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה שבפולין. הורשע בגרמניה כפושע מלחמה.

קלמנס פון גאלן

קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן (בגרמנית: Clemens August Graf von Galen;‏ 16 במרץ 1878 - 22 במרץ 1946) היה כומר קתולי גרמני, אשר יצא בפומבי כנגד תוכנית T4 - אותנסיה, במסגרתה רצחו הנאצים עשרות אלפי גרמנים נכים, מוגבלים, או חולים במחלות נפש. לאחר מותו הועלה לדרגת קדוש על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ב-9 באוקטובר 2005.

קרל ברנדט

קרל ברנדט (בגרמנית: Karl Brandt; ‏8 בינואר 1904 – 2 ביוני 1948) היה רופאו המלווה של אדולף היטלר ועמד בראש תוכנית תוכנית T4 - אותנסיה הנאצית, להמתת נכים וחולים. כנציב הבריאות של הרייך היה ברנדט מעורב בניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה יחד עם עוזרו ורנר הייד ואחרים. היה הנאשם הראשי במשפט הרופאים שנערך במסגרת משפטי נירנברג, לאחר מלחמת העולם השנייה והוצא להורג בתלייה.

קרל פרנצל

קרל אוגוסט וילהלם פרנצל (בגרמנית: Karl August Wilhelm Frenzel‏; 20 באוגוסט 1911 - 2 בספטמבר 1996) היה נגד אס אס בדרגת אוברשארפיהרר, שהיה אחראי על עובדי הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה סוביבור ועל שילוח הקורבנות לתאי הגזים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הורשע ונשפט למאסר עולם באשמת פשעי מלחמה, ריצה 16 שנות מאסר בכלא ולאחריהם שוחרר מסיבות רפואיות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.