תוכנית השלבים של אש"ף

תוכנית השלבּים של אש"ףערבית: خطّة المراحل) היא הכינוי לתוכנית שהתקבלה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית שהיה ביוני 1974. התוכנית התקבלה לאחר החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים ובין ישראל וסוריה ובצל ועידת השלום שניסה לכנס האו"ם בז'נבה עם תום מלחמת יום הכיפורים, אשר בה סירבו הנציגים הפלסטינים להשתתף. בעולם מקובל לכנות את התוכנית גם "תוכנית עשר הנקודות" (Ten point program).

סקירה

התוכנית אינה קובעת צעדים אופרטיביים ברורים וחוזרת על עקרונות המדיניות שקיבלה "המועצה הלאומית הפלסטינית" בעבר: שלילת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם (שהתקבלה בעקבות מלחמת ששת הימים), שלילת קיומה של מדינת ישראל, דרישה להחזרת כל הפליטים הפלסטינים לבתיהם המקוריים, והקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי פלסטין (ארץ ישראל). החידוש בתוכנית הוא הקביעה שכל צעד שיוביל להגשמת המטרות האלה הוא צעד ראוי. כמו כן, יש תביעה להעביר לשלטון פלסטיני כל שטח מ"פלסטין" שיעבור לשלטון ערבי, גם אם ההשתלטות על שטחים אחרים תתעכב. יש המפרשים את סדרת ההחלטות הזו כאילו המועצה הכירה באפשרות שמטרותיה לא יוגשמו בבת-אחת, אלא בצעדים קטנים הדרגתיים, וכן כי יש בכך הכרה באפשרות להפעיל צעדים מדיניים ודיפלומטיים ולא רק "מאבק מזוין" (אם כי לפי סעיף 2 המאבק המזוין הוא הדרך המועדפת), ובלבד שהמטרה - "שחרור" כל פלסטין (ארץ ישראל) וחיסול הציונות - תושג.

להלן שלושה סעיפים מהתוכנית שעליהם מבוססת הפרשנות דלעיל (תורגם מהנוסח האנגלי):

  • סעיף 2 בתוכנית קובע:
"הארגון לשחרור פלסטין ינקוט את כל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית, ולהקמת רשות לאומית לוחמת למען העם, על כל חלק מטריטוריה פלסטינית שישוחרר. דבר זה ידרוש שינויים נוספים שיתבטאו במאזן הכוחות לטובת עמנו ומאבקו."
  • סעיף 4 קובע:
"כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית."
  • סעיף 8 קובע:
"ברגע שתוקם, הרשות הלאומית הפלסטינית תפעל לאיחוד המדינות הלוחמות, במטרה להשלמת שחרור כל השטחים הפלסטינים, וכצעד נוסף לאחדות ערבית כוללת."

ישראל ראתה בתוכנית השלבים תוכנית מסוכנת, כיוון שהיא מאפשרת לכאורה להנהגה הפלסטינית להיכנס למשא ומתן עם ישראל על עניינים שבהם ישראל יכולה להתפשר, מתוך כוונה לנצל את הפשרות לשם "שיפור עמדות" לצורך תקיפת ישראל. במשך השנים התקיים משא ומתן בין ישראל לבין אש"ף או הנהגה פלסטינית אחרת, בצל החשש כי המשא ומתן אינו כן, וכי נכונות הפלסטינים לפשרות היא רק מסווה למימוש תוכנית השלבים. כשנחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, טענו מנהיגים פוליטיים ישראלים ממפלגות הימין, כי מדובר במזימה למימוש תוכנית השלבים. ערפאת עצמו, 12 יום לפני חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר ברדיו הירדני הודיע לעם הפלסטיני כי הסכם אוסלו

יהיה הבסיס למדינה עצמאית פלסטינית, בהתאם להחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית מ-1974... החלטת המל"פ מ-1974 קראה להקמת רשות לאומית על כל חלק מאדמת פלסטין ממנו ישראל נסוגה, או אשר שוחרר.

משרד החוץ הישראלי ראה זו כהכרזה מפי ערפאת שמשמעותה היא שאוסלו הוא חלק מ"תוכנית השלבים" לחיסול ישראל.[1]

תוכנית השלבים מעולם לא בוטלה באופן רשמי, אולם באופן כללי ההנהגה הפלסטינית חדלה להתייחס אליה מסוף שנות ה-80 ואילך (מדיניות זו ננקטה גם לגבי החלטות אחרות של "המועצה הלאומית הפלסטינית"). עם זאת, בשנת 2009 התייחס שגריר אש"ף בלבנון לתוכנית השלבים.[2] כיום ישנו ויכוח האם הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות ההסכמים, עדיין דבקה בתוכנית השלבים, או שהתביעות הטריטוריאליות הפלסטיניות חלות רק על שטחי הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה.[3]

התוכנית הופיעה באתר המשלחת הפלסטינית לאו"ם עד שנת 2010.‏[4]

תוכנית השלבּים כביטוי

בעקבות חדירת הביטוי "תוכנית השלבּים של אש"ף" לשיח בציבור הישראלי, נוצר הביטוי המקוצר תוכנית השלבּים או תורת השלבּים שנועד לסמל את גישתם של כמה גורמים ערביים כלפי מדינת ישראל. השימוש במונח זה נושא בתוכו מסר פוליטי שלפיו גם נכונות לצעדים מקרבי שלום, כמו משא ומתן, הם חלק מאסטרטגיה כוללת שמטרתה השמדת מדינת ישראל. השימוש במונח ככזה, מקובל בעיקר בקרב גורמי ימין בפוליטיקה הישראלית.

אמנם השימוש במונח מתייחס בדרך כלל לתוכנית עשרת השלבים של אש"ף, אך ניתן למצוא דוגמאות נוספות, כגון "תורת השלבים של נאצר"[5] או "תורת/תוכנית השלבים של החמאס".[6][7]

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

הערות שוליים

  1. ^ הסתה לאלימות נגד ישראל על ידי הנהגת אש"ף , משרד החוץ, 1 בספטמבר 1993 (באנגלית)
  2. ^ ראיון עם שגריר אש"ף בלבנון, עבאס זאקי, באתר ממרי, 14 במאי 2009 (באנגלית)
  3. ^ יוסי בן ארי (טור דעה), מה עושים כשהמודיעין סותר את עצמו?, באתר ynet; וראו גם תוכנית השלבים, באתר מכון ראות
  4. ^ האמנה כפי שהופיעה באתר האו"ם בשנת 2010
  5. ^ מלחמת ההתשה - "תורת השלבים של נאצר"
  6. ^ גל ברגר, אבו מאזן: ללא מדינה בגבולות קבע - לא ישרור שלום, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 14 בפברואר 2005
  7. ^ רוני סופר, אולמרט: אין הפרדה בין אבו מאזן לחמאס, באתר ynet, 26 בפברואר 2006
הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא תיאור על ציר הזמן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שיש המקדימים אותו לסוף המאה ה-19, ויש כיהושע פורת שתיקף את צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית החל ב-1918 עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בתום המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, וכינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל בשלהי המלחמה.

הסכסוך נגרם מכך שלשני הצדדים תביעות הדדיות וסותרות לשליטה על האזור המכונה "ארץ ישראל" בקרב היהודים ו"פלסטין" בקרב הערבים.

על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נחלק לכמה תקופות [דרושה הבהרה] שונות מהותית זו מזו:

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל (הסתיימה בשנת 1917), בה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה לא היו על רקע לאומי, אלא על רקע דתי, טריטוריאלי או פלילי.

תקופת הממשל הצבאי הבריטי והמנדט הבריטי, בה שני הצדדים היו תחת שלטון בריטניה, תחת ישות מדינית אחת. אז נודע כ"הסכסוך הישראלי-ערבי" בארץ ישראל, ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, אז כלל הסכסוך שלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה שבשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן ונערכו מלחמות החל ממלחמת העצמאות.

בין מלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו בתקופה זו פרצה האינתיפאדה הראשונה ונערכה ועידת מדריד (1991).

מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה, בתקופה זו הוקמה הרשות הפלסטינית לצד מדינת ישראל.

מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד 2005, במהלך תקופה זו נערך מבצע חומת מגן ואז שבה מדינת ישראל לפתוח במבצעי מעצרים בשטח A שביהודה ושומרון.

מההתנתקות ועד היום: התקופה שלאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה. הנסיגה הובילה להתחזקותו של ארגון החמאס ברצועה, אשר זכה לניצחון במערכת הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006 , ולאחר מכן השתלט על רצועת עזה ב-2007, לאחר עימות עם הפת"ח.

המועצה הלאומית הפלסטינית

המועצה הלאומית הפלסטינית (בערבית: المجلس الوطني الفلسطيني) היא הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הבוחר את הוועד הפועל של אש"ף, המנהיג אותו בין כינוסי המועצה. החלטות שונו ברוב יחסי של שני שלישים מן הקולות. חבריה מייצגים זרמים שונים בציבור הפלסטיני, והמועצה מתכנסת בדרך כלל כל שנתיים. המועצה שימשה כפרלמנט גולה של הפלסטינים, עד שבית הנבחרים נהיה המועצה המחוקקת הפלסטינית ב-1996.

מאז 1993 יושב ראש המועצה הוא סלים אל-זענון.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי-פלסטיני (בערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي - ”הסכסוך הפלסטיני־ישראלי“ או القضية الفلسطينية - ”הסוגיה הפלסטינית“) הוא סכסוך בין תושביה היהודים של ארץ ישראל ובהמשך גם מדינת ישראל שהקימו לבין ערבים-פלסטינים. יש המחשיבים[דרוש מקור] כמועד תחילתו של הסכסוך את שנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ציון דרך בהתפתחות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית. כך למשל נמנים באופן רשמי נפגעי פעולות האיבה, החל משנה זו.

סכסוך זה בין שני חלקי האוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, יהודים וערבים, החל לפני הקמת המדינה, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה - מורחבת כיום משמעות הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה חלק מהסכסוך הערבי-ישראלי הרחב עוד יותר.

שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הן - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים (זכות השיבה), השליטה בירושלים ובהר הבית, חלוקת משאבי המים, ההתנחלויות והסדרי הביטחון.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך, כגון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית (למשל תוכנית האוטונומיה) או מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה), הידוע כפתרון שתי המדינות. פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" שלפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה ויהודה ושומרון תהפוך למדינה דו לאומית, תוך שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שלטון שוויוני. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים. מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי האלימות והטרור הקשים מהצד הפלסטיני, אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים. הסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.

גורמים בינלאומיים בולטים מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן הם ממשלת ישראל וארגון אש"ף, קודם הקמת הרשות הפלסטינית, והרשות מאז הקמתה. מתווכים בין הצדדים נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

נאיף חוואתמה

נאיף חוואתמה (בערבית:نايف حواتمة, תעתיק: נאיף חַוַאתְמה) (נולד ב-1935 בסלט) הוא טרוריסט ירדני נוצרי יווני-אורתודוקסי, מנהיג הארגון הפלסטיני השמאלי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", שרצח ישראלים בשורת פעולות טרור בעיקר בשנות השבעים.

בשנת 1968 התפלג מארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" של ג'ורג' חבש על רקע אידאולוגי.

ארגונו ביצע פעולות טרור רבות נגד ישראל, ביניהן הפיגוע במעלות שבו נרצחו 25 אזרחים ישראלים, מרביתם תלמידי בית ספר, שנלקחו תחילה כבני ערובה. הוא הגה את תוכנית השלבים של אש"ף והתנגד למשא ומתן מדיני עם ישראל, אף שתמיד חיפש קשר לגופי שמאל ישראליים, נפגש עם אנשי מצפן וניסה להיפגש עם לובה אליאב, מזכ"ל מפלגת העבודה. כראש ארגון מרקסיסטי, חוואתמה ראה במדינה פלסטינית את הצעד הראשון לתנועה שתפיל את "המשטרים הערביים המושחתים".

כבר מ-1973 הוא קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים[דרוש מקור]. כיום יש חוקרים[דרוש מקור] הרואים בו מתון יחסית: הוא תומך במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל וקורא להפסקת האלימות נגד האזרחים הישראלים והפלסטינים. בשנת 1999, בעת לוויית המלך חוסיין, לחץ את ידו של הנשיא עזר ויצמן. כמרקסיסט, הוא מתנגד לארגונים דתיים כמו החמאס.

בשנת 2004 השתתף חוואתמה בפעילות פלסטינית-ישראלית חוץ-פרלמנטרית שניסתה לקדם את פתרון שתי מדינות לשני עמים. במסגרת פעילות זו הוא שוב קרא להפסקת פעולות האיבה במהלך האינתיפאדה השנייה.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו ביקש להתיישב בשטחי הרשות הפלסטינית, אך בקשותיו נדחו שוב ושוב, בעיקר בשל אחריותו לטבח במעלות.

ביולי 2007 ביקש לבקר ברמאללה לרגל כינוס המועצה המרכזית של אש"ף. כניסתו אושרה על ידי ראש הממשלה אולמרט יחד עם כניסתם של פארוק קדומי ובכירי אש"ף נוספים. חוואתמה החליט לבסוף שלא לבקר ברמאללה בשל מה שהגדיר "התנאים הישראליים לביקורו".

נאיף חוואתמה חי כיום בסוריה, והארגון שלו – החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – נהנה מתמיכתה של סוריה.

בפברואר 2013 נפצע חוואתמה בפיגוע במרכז דמשק.

במאי 2013, העניק יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן לנאיף חוואתמה את עיטור "כוכב הכבוד": "מתוך הערכה לתפקידו הלאומי החשוב בשירות הסוגיה הפלסטינית והעם הפלסטיני, ומתוך הערכה למאמציו להניף את הדגל של פלסטין מאז פרוץ המהפכה הפלסטינית ודרך שלבי המאבק המתמשך."

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

פת"ח

תנועת הפַתְ"ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני.

צומוד

צוּמוּד (בערבית: صمود, תעתיק מדויק: צמוד; נהגה במלרע; הגייה מקורבת: סוּמוּד; בעברית נכתב גם: סומוד) הוא מושג בערבית שמשמעותו "החזקת מעמד", "עמידה איתנה" או "היצמדות לאדמה", והוא רעיון אידאולוגי ואסטרטגיה פוליטית, שהופיע לראשונה בקרב הפלסטינים ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים.

במהלך השנים מאז 1967, פלסטינים הבחינו בין שתי צורות עיקריות של צומוד. הראשונה, צומוד סטטי, היא סבילה יותר והוגדרה על ידי אבראהים דקאק כ"הישארותם של פלסטינים על אדמתם". השנייה, צומוד מתנגד (בערבית "צומוד מוקאוום") היא אידאולוגיה פעילה יותר, שמטרתה לחפש דרכים לבניית מוסדות חלופיים למאבק בשלטון הישראלי בשטחים הפלסטיניים.

הסמל המייצג ביותר את רעיון הצומוד ותחושת השורשיות הפלסטינית באדמה הוא עץ הזית, הנמצא בכל מקום ברחבי ארץ ישראל.

צלאח ח'לף

צלאח ח'לף (ערבית: صلاح خلف), הידוע גם בכינוי אבו איאד (ערבית: أبو إياد) (1930 - 14 בינואר 1991), היה פלסטיני, ממקימי ארגון ספטמבר השחור ומראשי הפת"ח.

תקייה

תקייה או תאקיה (בערבית تقیة, בתעתיק מדויק: תקיה) היא אחד היסודות באסלאם (השיעי והסוני). לפי התקייה, מותר למוסלמי להתחזות ולהטעות את האויב, והונאה והסתרת האמת מותרת כדי להגן על האסלאם ועל המאמינים המוסלמים מפני "כופרים" ומוסלמים עוינים. ה"תקייה" ננקטת כאשר יד "המאמינים" על התחתונה, ובמטרה לרמות את האויב. לעיתים על ידי השגת הסכם זמני, אותו מפירים כאשר מאזן הכוחות משתנה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.